איככה אוכל וראיתי ברעה אשר ימצא את עמי

מיד לאחר תליית המן "על העץ אשר הכין למרדכי" מתארת המגילה את נתינת בית המן לאסתר ואת השמת מרדכי כאחראי עליו (ח', א-ב). כך אם כן נוצרת תחלופה מלאה: על העץ שהיה מיועד למרדכי מצוי המן, ובבית המן מצוי מרדכי. הזיקה בין שני האירועים בולטת גם במישור הזמן:

"ביום ההוא נתן המלך אחשורוש לאסתר המלכה את בית המן" (ח', א).

ההדגשה כי הדבר נעשה "ביום ההוא" קושרת כמובן את המעשה המתואר למה שהתרחש קודם לכן באותו היום (תליית המן על העץ). בתמונה זו בולטת ביותר מרכזיותה של אסתר (כפי שהערנו באריכות בשיעורים קודמים) - מרדכי "בא לפני המלך" בזכות אסתר, והיא זו ששמה את מרדכי על בית המן.

מעניין שהפועל בו מתאר הכתוב את מעשה אסתר הוא: "כי הגידה אסתר מה הוא לה" (ח', א). דבר זה עומד בהיפוך בולט לתיאורה בפרק ב', שם: "לא הגידה אסתר את עמה ואת מולדתה" (ב', י). כעת, כשאסתר הגידה למלך את עמה ("כי נמכרנו אני ועמי") היא גם "מגדת" את מולדתה - כלומר היא מגלה את קשריה המשפחתיים.[1]

מה המשמעות של נתינת בית המן למרדכי? מדוע המלך החרים את ביתו של יועצו הקרוב והעבירו לאסתר המלכה? לשם בירור עניין זה יש תחילה לברר האם מדובר בביתו הפרטי של המן, שאין לו קשר מיוחד לתפקידו בחצר המלכות, או שמא מדובר בלשכה המלכותית עליה הוא אחראי, על "לשכת השר"? הקריאה האינטואיטיבית תעדיף כמובן את האפשרות השנייה, שהרי אם מדובר בלשכה של המן ברור מדוע לאחר תלייתו יש להציב אדם אחר במקומו, ומסתבר, שכפיצוי לאסתר וכהוכחה שהמלך לא היה שותף במזימת השמדת עמה, הוא נתן לה את האחריות על אותו תחום עליו היה אחראי המן, וכעת עליה להציב במקום אדם מאנשי שלומה.

עם זאת, אין לשלול לחלוטין את האפשרות הראשונה וייתכן שמדובר בביתו הפרטי של המן[2]. דבר זה עולה מתוך ניסוח החוק המלכותי בעזרא ו', יא:

"וּמִנִּי שִׂים טְעֵם דִּי כָל אֱנָשׁ דִּי יְהַשְׁנֵא פִּתְגָמָא דְנָה יִתְנְסַח אָע מִן בַּיְתֵהּ וּזְקִיף יִתְמְחֵא עֲלֹהִי וּבַיְתֵהּ נְוָלוּ יִתְעֲבֵד עַל דְּנָה" (תרגום: וממני ניתן חוק שכל איש שישנה את הדבר הזה, ייעקר עץ מביתו וזקוף ייתלה עליו, וביתו אשפה ייעשה על זאת).

כלומר, מי שיפר את גזירת המלך ייתלה על עץ וביתו ייהרס! ככל הנראה מדובר בהרחבת העונש כך שלא רק המורד במלך עצמו ייענש אלא גם משפחתו ובניו. בכל אופן הזיקה בין חוק זה המוזכר בעזרא בהקשר של הרשות שנתנה המלכות הפרסית לבנות את בית המקדש ובין סיפורנו ברור. גם אצלנו ניתלה המן על עץ (כמורד במלכות כפי שראינו בשיעורים קודמים), וכעת גם ביתו נלקח ממנו[3]. אם אומנם דברי המלך בעזרא משקפים חוק מקובל בפרס, הרי שניתן לראות בדבר את הרקע לסיפור שלפנינו. לפי קריאה זו, אחשורוש נותן לאסתר את בית המן במקום להרוס אותו.

בכל אופן, כאמור לעיל, הקריאה הסבירה יותר היא שמדובר באחוזה גדולה בה המן אולי גר בפועל, אולם יש לראות בה חלק ממרחבי הממלכה, ומתוך אחוזה זו המן פעל והפעיל את עוזריו.[4]

לנתינת בית המן לאסתר (ולשימת מרדכי כאחראי עליו) יש כמובן משמעות ספרותית ברורה: הבלטת המהפך! כאמור לעיל, המן מצוי על העץ שהכין למרדכי, ואילו מרדכי מצוי בבית המן כנוטל את משרתו המלכותית. בהקשר זה ברור מדוע המן נזכר בפסוקים אלו שלוש פעמים, למרות שהוא כבר ניתלה על העץ:

"בַּיּוֹם הַהוּא נָתַן הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה אֶת בֵּית הָמָן צֹרֵר הַיְּהוּדִים [קרי]...
וַיָּסַר הַמֶּלֶךְ אֶת טַבַּעְתּוֹ אֲשֶׁר הֶעֱבִיר מֵהָמָן וַיִּתְּנָהּ לְמָרְדֳּכָי
וַתָּשֶׂם אֶסְתֵּר אֶת מָרְדֳּכַי עַל בֵּית הָמָן ".

אולם, נתינת בית המן לאסתר ולמרדכי חורגת מגבולות ספרותיים-אסתטיים גרידא, והיא נוטלת תפקיד של ממש בהתפתחות העלילה. אם אומנם אין מדובר רק בביתו הפרטי של המן, הרי שבשימת מרדכי על אחוזתו-לשכתו, רואה מרדכי את תוכניותיו של המן להשמדת ישראל בפרטי פרטים. הוא יכול להיכנס את המגרות הכמוסות ביותר שם מצויות רשימות שונות של משתפי הפעולה עם המן ותוכניתו להשמיד את היהודים הפזורים בכל המדינות, של מצבורי נשק אותם אמורים להפעיל כנגד ישראל, של התארגנות המנגנון באופן כללי, כמו גם רשימות שמיות של אנשים ספציפיים שאמורים ליטול תפקיד ביום י"ג באדר במלחמת המן עם היהודים. זהו מידע רב ערך, ונראה בהמשך המגילה כיצד מרדכי אכן עשה בו שימוש.

מיד לאחר התחלופה הנידונה, ממשיכה אסתר ומבקשת מהמלך לבטל את גזירות המן. דבריה ערוכים כשתי בקשות שונות, למרות שמבחינה תוכנית נראים דבריה דומים בשתי בקשותיה. בתחילה נאמר כך:

"וַתּוֹסֶף אֶסְתֵּר וַתְּדַבֵּר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וַתִּפֹּל לִפְנֵי רַגְלָיו וַתֵּבְךְּ וַתִּתְחַנֶּן לוֹ לְהַעֲבִיר אֶת רָעַת הָמָן הָאֲגָגִי וְאֵת מַחֲשַׁבְתּוֹ אֲשֶׁר חָשַׁב עַל הַיְּהוּדִים" (ח', ג).

על בקשה זו מגיב המלך בהושטת השרביט:

"וַיּוֹשֶׁט הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר אֵת שַׁרְבִט הַזָּהָב וַתָּקָם אֶסְתֵּר וַתַּעֲמֹד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ" (ח', ד),

ומיד שבה אסתר על בקשתה:

"וַתֹּאמֶר אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב וְאִם מָצָאתִי חֵן לְפָנָיו וְכָשֵׁר הַדָּבָר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְטוֹבָה אֲנִי בְּעֵינָיו יִכָּתֵב לְהָשִׁיב אֶת הַסְּפָרִים מַחֲשֶׁבֶת הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי אֲשֶׁר כָּתַב לְאַבֵּד אֶת הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ. כִּי אֵיכָכָה אוּכַל וְרָאִיתִי בָּרָעָה אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת עַמִּי וְאֵיכָכָה אוּכַל וְרָאִיתִי בְּאָבְדַן מוֹלַדְתִּי" (ח', ה).

מה פשר הכפילות הזו? השוואה מהירה תלמדנו שאומנם אין הבדל גדול בין תוכן הבקשה הראשונה ובין תוכנה של השנייה (למעט אולי ההבדל בין הבקשה "להעביר את רעת המן" לבין "להשיב את הספרים", אולם גם ניסוח זה נראה במבט ראשון זהה). עם זאת יש הבדל רב באווירה המתלווה לשתי הבקשות ולניסוחן. בתחילה נראה הדבר כפרץ רגשות שאף אסתר אינה שולטת בו: היא נופלת לרגלי המלך; היא בוכה ומתחננת.[5] דומה שאף המלך הפרסי נבוך נוכח פרץ הרגשות שככל הנראה לא היה מורגל בו בנימוסי הממלכה, והוא, כמי שמבקש להשיב את הסדר והארגון המלכותי על מכונם, מגיב בגיחוך נימוסי ומושיט את שרביטו לאסתר כמי שאומר שהיא רשאית לבקש את בקשתה

אסתר מבינה היטב את רמיזות המלך, ומיד: "ותקם אסתר ותעמד לפני המלך". ההבדל הפיסי (אסתר נופלת לרגלי המלך או עומדת לפניו) אינו אלא שיקוף של המרחב הנפשי בה מדברים המלך והמלכה. כעת, כעומדת לפני המלך תשוב אסתר על בקשתה, אך הפעם על פי כללי הנימוס הפרסיים אותם כבר פגשנו במגילה כמה פעמים: "אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב וְאִם מָצָאתִי חֵן לְפָנָיו וְכָשֵׁר הַדָּבָר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְטוֹבָה אֲנִי בְּעֵינָיו...". פער זה בא לידי ביטוי גם בהבדלים הדקים שבסגנון שתי הבקשות:

א. בבקשה הראשונה המן מכונה "המן האגגי" ואילו בבקשה השנייה מובא שמו המלא: "המן בן המדתא האגגי", כפי שמתחייב בשיחה רשמית לפני המלך.

ב. כאמור לעיל, בבקשה הראשונה אסתר מבקשת "לְהַעֲבִיר אֶת רָעַת הָמָן הָאֲגָגִי", ואילו בבקשה השנייה אסתר מבקשת:

"יִכָּתֵב לְהָשִׁיב אֶת הַסְּפָרִים מַחֲשֶׁבֶת הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי".

את הפועל הכללי "להעביר" מחליף פועל משפטי-פורמאלי: "ייכתב"; ואת ההערכה השיפוטית הפורצת מליבה של אסתר בבקשה הראשונה: "רעת המן", מחליף הכינוי המשפטי: "הספרים - מחשבת המן".

זוהי תקשורת אותה המלך מכיר, ועל הבקשה השנייה עונה המלך ברוחב לב ובנדיבות, או ליתר דיוק: תוך הדגשת רוחב לבו ונדיבותו: "הנה בית המן נתתי לאסתר" (ח', ז).

אולם, בניתוחנו לעיל התעלמנו מהמשפט החותם את הבקשה השנייה. לאחר דברי הנימוסים והניסוח המשפטי הראוי, מוסיפה אסתר:

"כִּי אֵיכָכָה אוּכַל וְרָאִיתִי בָּרָעָה אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת עַמִּי / וְאֵיכָכָה אוּכַל וְרָאִיתִי בְּאָבְדַן מוֹלַדְתִּי" (ח', ו).

אין צורך לומר שבמשפט זה חורגת אסתר מדפוסי הנימוס המקובלים. אומנם היא תולה את בקשת ההצלה בעצמה (והרי את עולם הפרוטקציה בודאי מבין המלך), אולם ניסוח הדברים משרה תחושה ברורה של רגשותיה של אסתר. נראה, כי אסתר 'אינה מחזיקה מעמד' בדיבור הפורמאלי גרידא, ובידיעה מה מוטל על הכף היא משחררת שוב את פרץ דמעותיה. התחושה כי אסתר אומרת משפט זה ממעמקי ליבה קשור בעיקר במילה הפותחת את שני המשפטים: "איככה".

מילה זו קשורה כמובן למילה "איכה" שהיא מילה מרכזית בקינות. כך למשל קינת ישעיה: "אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה" (א', כא), וכמובן פתיחות קינות איכה: "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה" (א', א); "אֵיכָה יָעִיב בְּאַפּוֹ אֲדֹנָי אֶת בַּת צִיּוןֹ" (ב', א); "אֵיכָה יוּעַם זָהָב יִשְׁנֶא הַכֶּתֶם הַטּוֹב" (ד', א). בקישור זה רומזת המגילה למקום הנפשי בו אסתר מצויה, כמי שאבלה על עמה ועל מולדתה.

אולם, הביטוי המדויק בו משתמשת אסתר הוא "איככה". העירני ידידי ר' איתמר אלדר, שביטוי זה נזכר - ובאופן דומה - רק בעוד מקום אחד בתנ"ך, וגם שם הוא יוצא מפי אישה. כך אומרת הרעיה במגילת שיר השירים:

"פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה / רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי אֵיכָכָה אֲטַנְּפם" (ה', ג).[6]

האם ייתכן וזיקה זו מכוונת? האם מחבר מגילת אסתר מבקש להזכיר לקוראיו את הרעיה שבשיר השירים? קשה להכריע בדבר, אולם אם אומנם זו כוונתו הרי שמשמעות הדברים ברורה. לשם הבהרת העניין, נפנה תחילה לדברי הרעיה בשיר השירים. הביטוי אותו היא אומרת נאמר כתגובה (עצלנית יש לומר) לבקשת הדוד:

"פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי שֶׁרֹאשִׁי נִמְלָא טָל קְוֻּצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה" (ה', ב).

הרעיה שכבר שכבה לישון מתעצלת לקום ולפתוח לדודה, שהרי היא כבר פשטה את כותונתה ורחצה את רגליה, ולשם פתיחת הדלת לדוד יהיה עליה ללבוש את הכותונת מחדש וללכלך שוב את רגליה. תגובתה מפתיעה ומאכזבת ביותר (גם אם מדובר רק בחלום - "אני ישנה ולבי ער"). הבלטת האכזבה באה גם בבחירת המילים הנידונות - ה"איככה" הכפול, שהרי בתחילת המגילה, עת עיניה של הרעיה היו נשואות לאהוב ליבה היא אמרה:

"הַגִּידָה לִּי שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי אֵיכָה תִרְעֶה אֵיכָה תַּרְבִּיץ בַּצָּהֳרָיִם" (א', ז).

הוראת המילים אומנם שונה (איככה = איך; איכה = איה) אולם הצליל הדומה ואזכור התיבות הכפול רומז באופן ברור לתהליך הטרגי שעברה הרעיה: עת הדוד היה בלתי מושג, עת שרעה את צאנו במרחבים, נפשה יצאה אליו, ואילו כשהדוד נמצא במרחק נגיעה, כשהוא בא לביתה שלה, היא לפתע נסוגה. פרק ה' מאפיין את ההחמצה הגדולה, את חוסר שימת הלב לקריאת ה' אל האדם, לקריאתו המבקשת את קרבת האדם. הציע ר' איתמר אלדר שאסתר בסיפור המגילה מהווה תיקון להחמצה זו. הנה אישה ששמעה את קול ה' הדובר אליה ותוך שהיא מוסרת את נפשה קמה "לפתוח את הדלת". לשון אחר, מגילת אסתר היא "כמעט" סיפור החמצה נוסף בו בשל עצלנות או בשל חשש אישי נמנעה פתיחת הדלת ונמנעה הגאולה, אולם בסופו של דבר סיפור המגילה מהווה מודל לסיפור של פתיחת דלת. לא "רחצתי את רגלי איככה אטנפם" אלא "איככה אוכל וראיתי בצרה אשר ימצא את עמי".

אולם, לשון אסתר בעומדה לפני אחשורוש ("כִּי אֵיכָכָה אוּכַל וְרָאִיתִי בָּרָעָה אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת עמי") אינו מזכיר רק את הרעיה בשיר השירים, כי אם גם את יהודה העומד לפני יוסף - השליט המצרי:

"כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת אָבִי" (מ"ד, לד).[7]

מעבר ללשון הדומה יש לזכור ששני הדוברים עומדים מול השליט (יוסף או אחשורוש) וברצונם לחון מישהו (בנימין או היהודים כולם).[8] זיקה זו בודאי נוטלת תפקיד בזיקה הרחבה שבין סיפור המגילה ובין סיפור יוסף במצרים, אולם יש מקום לתהות האם יש לו גם תרומה ספציפית למקום בו הוא נזכר.

ראשית, יש לציין את היפוך תפקיד השבטים בשני הסיפורים. בסיפור יוסף ניצב יהודה מול המלך ומבקש להגן על בנימין, ואילו במגילת אסתר בני בנימין משיבים טובה תחת טובה: כעת ניצבים אסתר ומרדכי, ומבקשים להגן על היהודים. אולם מעבר לכך דומה שבאזכור המרומז של דברי יהודה יש מה שניתן לכנות 'איזון ספרותי'. כוונתי לומר, שהקורא עלול לסבור לתומו שהסיפור הגיע לידי סיום טוב ומשמח. הנה מרדכי בא לפני המלך וקיבל את משרת המן; אסתר גילתה את זהותה העברית והדבר התקבל בברכה, ולא נותר אלא להתגבר על גזירות המן ולעשות משתה גדול. קשה להתעמת עם אווירה זו, והקורא שיטען לה יש לו על מה לסמוך.

אולם במקביל, מזכירה המגילה לקורא את המחיר האישי שאסתר נאלצת לשלם עבור בקשותיה. באזכור המרומז של סיפור יהודה הניצב יוסף נזכר הקורא שיהודה הציע עצמו לעבד תמורת בנימין:

"וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו" (בר' מ"ד, לג).

זהו הדבר אותו מתבקש הקורא להחיל אף על אסתר: היא נופלת ואוחזת ברגלי אחשורוש ומבקשת על עמה, אולם היא תישאר כשפחה בבית המלך ותיאלץ להמשיך ולעשות לו משתאות. אסתר 'פודה' את עמה בהתחנפות גדולה למלך, וכך ראוי שתעשה, אולם מחבר המגילה מעוניין שגם הקרבה זו תיזכר ותעלה נגד עיני הקורא: אסתר שבויה בבית המלך הנכרי ועליה לרצות את שיגיונותיו!

 

---