שיעור 20 - ביעור שביעית

  • הרב מתן גלידאי

ביעור שביעית

א. מקור הדין

בפרשת בהר נאמר, שפירות השביעית ניתנים גם "לבהמתך ולחיה אשר בארצך". התורת כהנים תמהה, מדוע הוזכרו גם החיה וגם הבהמה:

"ומה אם חיה שאינה ברשותך, הרי היא אוכלת, בהמה שהיא ברשותך - אינו דין שתאכל? אילו כן הייתי אומר, יכנוס לבהמה, ותהא אוכלת לעולם... וכשהוא אומר 'ולבהמתך ולחיה' - מקיש בהמה לחיה: כל זמן שחיה אוכלת בשדה, בהמה אוכלת בבית, כָּלָה לחיה שבשדה, כַּלֵה לבהמתך שבבית" (פרק א', ח).

התורת כהנים לומדת, שאין להחזיק פירות שביעית בבית, אלא בזמן שהם מצויים לחיה בשדה, אולם משעה שאזלו הפירות מן השדה, יש לכלות גם את הפירות המצויים בבית[1]. דין זה מכונה 'ביעור שביעית', ויש לו גם שני מקורות נוספים:

" 'מן השדה תאכלו את תבואתה' - כל זמן שאתה אוכל מן השדה, אתה אוכל מתוך הבית. כָּלָה מן השדה, כַּלֵה מן הבית" (תורת כהנים שם, פרק ג', ד).

" 'ויתרם תאכל חית השדה' - וכי שלא בטובתך אין חית השדה אוכלת? מה ת"ל 'ויתרם תאכל חית השדה' - כל זמן שחיה אוכלת מן השדה, אתה אוכל מתוך הבית. כָּלָה מן השדה, כַּלֵה מן הבית... יכול יהו כולן מתבערין כאחת? ת"ל 'כרמך'. יכול יהו כל הארצות מתבערין כאחת? ת"ל 'זיתך' - מה מצינו בשני מינין שבאילן, לזה ביעור בפני עצמו ולזה ביעור בפני עצמו, כך כל אחד ואחד יש לו ביעור בפני עצמו" (מכילתא דרשב"י כ"ג, יא).

מן המקור האחרון ניתן ללמוד, שהחובה לבער את הפירות קיימת בכל מין בנפרד ובכל הארצות (= אזורים בארץ) בנפרד: כאשר סוג מסויים של פרי אזל בשדה באזור מסויים, תושבי אותו אזור צריכים לבער את אותו הפרי מן הבית.

מדברי רש"י (יומא פג. ד"ה "טבל") ותוס' (חולין קכ: סד"ה "היכא") עולה, שדין זה הוא מן התורה, וכך נראה ממרבית הראשונים, ואילו הרמב"ן (ויקרא כ"ה, ז) מעלה אפשרות שדין זה הוא רק מדרבנן, והמקורות השונים הם אסמכתא בעלמא.

ב. מחלוקת הראשונים בהבנת הביעור

בדרשות שהבאנו נאמר שיש לכלות את הפירות מן הבית, אולם לא נאמר בדיוק מה צריכים לעשות עמם. גם המונח 'ביעור' אינו חד משמעי. בהלכה אנו מכירים פעולות שונות של ביעור: מצוות ביעור חמץ דורשת לאבד את החמץ מן העולם, ואילו מצוות ביעור מעשרות דורשת להוציא את המעשרות מן הבית, ולתת אותם למי שמגיע לו לקבלם. מה אפוא עלינו לעשות בפירות השביעית שכלו מן השדה?

באופן מפתיע, קשה למצוא במקורות חז"ל תשובה מפורשת לשאלה זו. במשנה, למשל, נאמר כך:

"מי שהיו לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור, מחלק מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד. ועניים אוכלין אחר הביעור אבל לא עשירים - דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר: אחד עניים ואחד עשירים אוכלין אחר הביעור" (פ"ט, מ"ח).

המשנה קובעת, שכשהגיעה שעת הביעור יש לחלק את הפירות לאחרים, אולם לא ברור מדבריה, האם זוהי פעולת הביעור עצמה, או רק המלצה למי שרוצה לכלות את פירותיו קודם הביעור. בסיפא של המשנה נחלקו תנאים מה קורה לאחר הביעור, וגם שם לא נאמר בפירוש מהו בדיוק הביעור. אמנם, מן הסיפא ניתן בכל זאת ללמוד, שהפירות נאכלים לאחר הביעור, כך שגם אם עדיין איננו יודעים מהו בדיוק הביעור, ברור שאין מדובר בהשמדה של הפירות.

דא עקא, שישנם מקורות אחרים, שמהם נראה שהפירות נאסרים באכילה מן הביעור ואילך. כך, למשל, עולה מן הגמרא בנדרים (נח.), שפירות שביעית שנפלו לתערובת לאחר הביעור ונתנו בה טעם, אוסרים את כל התערובת. ובגמרא בבבא קמא (קא.) נאמר, שבגד שנצבע בפירות שביעית יש לשורפו, ולכאורה ברור שמדובר לאחר הביעור, שהרי לפני הביעור הדין הוא הפוך, שפירות שביעית ניתנים לצביעה, ואסור לשורפם ולהפסידם.

בעקבות הסתירה, יש בראשונים שלוש גישות שונות בהבנת מהותה של מצוות הביעור.

שיטת הרמב"ם

הרמב"ם מביא את דין הביעור באופן הבא:

"פירות שביעית אין אוכלין מהן אלא כל זמן שאותו המין מצוי בשדה... כלה לחיה מן השדה, חייב לבער אותו המין מן הבית, וזהו ביעור של פירות שביעית... היו לו פירות מרובין, מחלקן מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד. ואסור לאכול אחר הביעור בין לעניים בין לעשירים, ואם לא מצא אוכלין בשעת הביעור, שורף באש או משליך לים המלח ומאבדן לכל דבר שמאבד" (פ"ז, הל' א-ג).

שיטת הרמב"ם אינה חד משמעית. הוא פותח בכך שצריכים לבער את הפירות מן הבית, "וזהו ביעור של פירות שביעית", אך אינו מבאר מהו בדיוק אותו ביעור. מהמשך דבריו עולה בבירור, שבסוף התהליך לא אמורים להישאר פירות בעולם: במידת האפשר צריך האדם לאכול את הפירות או לתת לאחרים שיאכלו אותם, ואם אינו מוצא מי שיאכלם - עליו להשמיד את הפירות. לרמב"ם הייתה גרסה שונה במשנה שהזכרנו לעיל, שעל פיה דעת ר' יוסי היא, ש"אחד עניים ואחד עשירים אין אוכלין אחר הביעור"[2]. ממילא גם אין סתירה בין המשנה לבין המקורות שהזכרנו, הקובעים שפירות השביעית אסורים מן הביעור ואילך. אולם עדיין לא ברור ברמב"ם, מהו היחס בין אכילת הפירות לבין השמדתם, ומהי בעצם מצוות הביעור. בעניין זה פתוחות בפנינו שתי אפשרויות:

א. אפשרות אחת היא, שעיקרו של הביעור הוא השמדת הפירות, אלא שהרמב"ם ממליץ, בעקבות המשנה, להשתדל לאכול כמה שיותר פירות קודם שיגיע זמן הביעור, כדי להימנע במידת האפשר מהפסד פירות שביעית. מי שיש בידיו פירות מרובים, ואינו יכול להספיק לסיימם לפני מועד הביעור, ראוי שיחלק מן הפירות לאחרים, כדי שיסייעו לו לעמוד במשימה זו. אם לא הצליח למצוא מספיק אנשים שיאכלו מן הפירות, ייאלץ לאבד את הפירות מן העולם.

לפי זה, דברי הרמב"ם בעניין מי ש"לא מצא אוכלין בשעת הביעור", מכוונים למי שלא מצא אוכלים לפני שעת הביעור, ואינם מכוונים לשעת הביעור עצמה, שבה הפירות כבר נאסרים באכילה.

ב. לחילופין ניתן להבין, שאכילת הפירות אינה המלצה הנוגעת לזמן שלפני הביעור, אלא חלק מקיום מצוות הביעור עצמה. משעה שכבר אין פירות בשדה, מתחיל פרק זמן המכונה "שעת הביעור". בזמן זה צריך האדם לכלות את הפירות שברשותו, כשאת החובה הזו הוא יכול לקיים ע"י אכילה, שלו או של חבריו, ורק אם אינו מוצא מי שיאכל, יבער את הפירות ע"י שרֵפה וכד'. לאחר פרק הזמן הזה, אין לאכול או להחזיק פירות שביעית[3].

להבנה זו צריכים כמובן לברר, מה אורכה של שעת הביעור, כלומר תוך כמה זמן מאז שכלו הפירות מן השדה, צריכים האדם וחבריו לסיים את אכילת הפירות[4]. ייתכן שהמשנה קבעה, שיש לחלק לאחרים דווקא מזון של שלוש סעודות, כדי לומר שיש לסיים את אכילת הפירות בפרק זמן שבו אוכלים שלוש סעודות, היינו יממה או יממה וחצי. מבחינה זו ישנה עדיפות מסויימת להבנה השנייה ברמב"ם, שכן לפי ההבנה הראשונה, יש לתמוה מדוע המשנה באה וקבעה כמה פירות יש לחלק לכל אחד, הרי חלוקה זו אינה אלא עצה טובה, כיצד לסיים את הפירות קודם הביעור, ומדוע לא יחליט כל אחד בעצמו כמה פירות לחלק ומתי.

לפי שתי ההבנות ברמב"ם, מצוות הביעור דומה בעיקרה לביעור חמץ, ונוגעת לכילוי הפירות מן העולם. למעשה, ההתלבטות בין שתי ההבנות מזכירה את הספק שהעלו האחרונים בנוגע למצוות ביעור חמץ. האחרונים חקרו, האם ישנה מצווה חיובית לבצע פעולה של ביעור חמץ, כך שגם מי שאין לו חמץ, ראוי שישיג חמץ כדי שיקיים בו את מצוות הביעור, או שהמצווה היא שהאדם יגיע לחצות של ערב פסח כשאין ברשותו חמץ, ואין שום קיום חיובי בפעולת הביעור עצמה[5].

באופן דומה, לפי ההבנה הראשונה ברמב"ם, מצוות ביעור שביעית מתקיימת בכך, שכאשר כלים הפירות מן השדה, גם בבית האדם אין פירות כאלו. אין שום קיום חיובי בשרֵפת הפירות - אדרבה, יש להשתדל להימנע ממנה. למעשה, הביעור ביסודו אינו מצווה אלא איסור: אין לאכול פירות שביעית או להחזיק בהם לאחר שכלו מן השדה. ואילו לפי ההבנה השנייה, נראה שישנו קיום חיובי בכך שהאדם מבער את הפירות מרשותו לאחר שאזלו מן השדה, אלא שהתחדש כאן, שניתן לבצע את הביעור גם ע"י אכילה. הדבר דומה לשיטתו המפורסמת של בעל המאור בפסחים (ג. באלפס), שגם את ביעור החמץ ניתן לבצע ע"י אכילתו.

ההבנה הראשונה ברמב"ם רווחת יותר בין המפרשים, אולם דווקא ההבנה השנייה נראית מתאימה יותר לדבריו, וגם פותרת כמה מן הקושיות שהקשו עליו. הרמב"ן (ויקרא כ"ה, ז), למשל, הקשה על הרמב"ם, מדוע המשנה בתמורה (לג:), שמנתה את איסורי ההנאה שיש לשרוף או לקבור, לא הזכירה פירות שביעית לאחר הביעור. תלמידו של הרמב"ן, רבנו דוד (פסחים נב:), הוסיף והקשה על הרמב"ם משיטת ר' שמעון בן אלעזר (בפסחים שם), שהביעור צריך להתבצע דווקא בארץ ולא בחו"ל: אם הדרישה היא שלא יישארו פירות בעולם, מה זה משנה האם האדם מגיע למצב זה ע"י השמדת הפירות במקום זה או במקום אחר?

קושיות אלו שייכות רק לפי ההבנה הראשונה ברמב"ם, שעיקרה של מצוות הביעור בכך שהפירות נאסרים מרגע מסויים, אולם לפי ההבנה השנייה, שישנה דרישה חיובית לבצע פעולה של ביעור, יש מקום לומר שמצווה זו תתבצע דווקא בארץ ישראל, וגם מובן מדוע המשנה בתמורה לא הזכירה פירות שביעית, שביסודם אינם אסורים אלא רק טעונים כילוי, וניתן לכלותם גם ע"י אכילה. ניתן גם להקצין יותר ולומר, שמן התורה הפירות כלל אינם נאסרים, אלא רק טעונים ביעור, וגם אם אדם מבטל את המצווה ומשאיר בידיו את הפירות, אין הפירות אסורים באכילה אלא מדרבנן (עיין מקדש דוד נ"ט, ב ד"ה "והנה שיטת הרמב"ם").

לפי שתי ההבנות, אם ננסה לראות את מצוות הביעור בתוך מכלול דיני פירות השביעית, נוכל לומר שכשם שהגבילה התורה את אופן השימוש בפירות, כך הגבילה גם את הזמן שבו מותר להשתמש בהם. בשנה השביעית אוכל האדם את הפירות משולחנו של גבוה, והקב"ה הגביל את הזמן שבו יכול האדם לאכול מפירותיו. הדבר דומה לקודשים, שיש להם זמן אכילה מוגבל, וישנה חובה לשרוף את הבשר שנותר[6].

שיטת רוב הראשונים

שיטת הרמב"ם מבוססת כזכור על גרסתו במשנה, ש"אחד עניים ואחד עשירים אין אוכלין אחר הביעור", אולם מרבית הראשונים גרסו "אוכלין אחר הביעור", כמו הגרסה שלפנינו, כך שפירות השביעית נאכלים לאחר הביעור, והביעור במהותו אינו כילוי של הפירות. מהו אפוא הביעור? הראשונים השיבו לשאלה זו על פי התוספתא:

"מי שיש לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור, מחלק מהן לשכניו ולקרוביו וליודעיו, ומוציא ומניח על ביתו ואומר: אחינו בית ישראל, כל מי שצריך ליטול יבֹא ויטול. חוזר ומכניס לתוך ביתו, ואוכל והולך עד שעה שיכלו" (פ"ח, ה"ד).

התוספתא מזכירה את חלוקת הפירות הנזכרת במשנה, אולם ממשיכה ומתארת שלב נוסף: הפקר של הפירות לכל מאן דבעי. לדעת רבים מן הראשונים: תוס' (פסחים נב: ד"ה "מתבערין"), הר"ש (פ"ט, מ"ח), הרא"ש (שם), היראים (קנ"ח), הרמב"ן (ויקרא כ"ה, ז), הר"ן (פסחים שם) ועוד - זוהי בדיוק מצוות הביעור, להוציא את הפירות מן הבית ולהפקירם. לפי זה, ביעור שביעית אינו דומה לביעור חמץ, אלא לביעור מעשרות ("בערתי הקודש מן הבית"): האדם מצווה להוציא את הפירות מרשותו, כך שבשעה שלחיה אין פירות בשדה, גם לו לא יהיו פירות בבית. אין צורך לשרוף את הפירות, ולכאורה גם אסור לעשות כן, שהרי אין להפסיד את הפירות.

כיצד ניישב, אפוא, את הסוגיות, שמהן עולה שהפירות נאסרים לאחר הביעור? הראשונים תירצו, שפירות שהופקרו כדין אינם אסורים באכילה, אולם מי שמבטל את המצווה ואינו מפקיר את פירותיו, הפירות נאסרים באכילה, ובעניין זה עסקו הגמרות הנ"ל. לדברי הרמב"ן (שם), איסור זה הוא רק מדרבנן, שחכמים קנסו את מי שלא קיים את המצווה. הרמב"ן סבור שהקנס הוא מוחלט, וגם אם האדם יחליט בסופו של דבר לקיים את מצוות הביעור, הפירות יישארו באיסורם, ואילו בדעת התוס' ניתן להבין, שהקנס קיים כל זמן שלא קיים את המצווה, אולם אם יפקיר את הפירות, יותרו הפירות באכילה (חזון איש י"א, ו).

לדעה זו ניתן להסביר בפשטות, שמצוות הביעור באה לשמר את המצב, שבו פירות השביעית נתונים לכל דורש. כל זמן שקיימים פירות בשדה, יכול כל החפץ בכך, אדם או בעל חיים, ליטול מהם כרצונו. אולם משעה שאזלו הפירות מן השדה, נוצר מצב שבו למקצת מן האנשים ישנו מאגר של פירות שביעית בבית, ולאנשים אחרים או לבעלי חיים אין פירות שביעית זמינים[7]. לכן ציוותה התורה, שברגע שהפירות כלים מן השדה, יוציא כל אחד את פירות השביעית שבידיו, ויעמיד אותם לרשות הכלל.

כך עולה גם מדעת רש"י (פסחים נב: ד"ה "משום"), שכתב שהביעור נעשה ע"י הפקרת הפירות במקום דריסת חיה ובהמה. תוס' (ד"ה "מתבערין") הבין בדעת רש"י, שהביעור נועד לכלות את הפירות ע"י דריסת הבהמות, וכדעת הרמב"ם, אולם ניתן להבין בדעת רש"י, שהביעור הוא הפקרת הפירות, אלא שיש להפקירם במקום שבו עוברים בעלי חיים, כדי שגם הם יוכלו ליהנות מהם, וכך נראה שהבין הרמב"ן (על התורה שם) בדעתו. הסברה היא, שכשם שבשלב הראשון, שבו הפירות נמצאים על העץ, מדגישה התורה שהם נתונים לכל, לרבות בעלי חיים, כך בשלב הביעור, שמטרתו לחזור למצב הראשוני, צריכים הפירות להיות נגישים גם לבעלי חיים.

כך ניתן להבין גם את שיטת ר' שמעון בן אלעזר, שהביעור צריך להיעשות בארץ ישראל. רבנו דוד והר"ן (פסחים שם) מסבירים, שכשם שפירות השביעית נועדו במקורם לשימוש תושבי האזור שבו גדלו הפירות, כך בשלב הביעור יש לשוב ולהעמיד אותם בפני אותו ציבור, ולא בפני הנכרים תושבי חו"ל.

ברם, שיטת ר' שמעון בן אלעזר נדחתה, והגמרא פסקה כדעת רבי, שניתן לבער את הפירות בחו"ל. גם שיטתו של רש"י, שיש להפקיר את הפירות במקום הילוכם של בעלי חיים, אינה מופיעה בראשונים אחרים, והרמב"ן טען שרש"י קצת הגזים בדרישה זו. בתוספתא דלעיל באמת נאמר, שהאדם יכול להניח את הפירות על פתח ביתו, אף שסביר שבעלי חיים לא יגיעו לשם. התוספתא מוסיפה, שמי שמפקיר את הפירות רשאי לזכות בהם בעצמו לאחר הפקרתם. והירושלמי (פ"ט, ה"ד) המליץ לאדם להפקיר את הפירות בפני שלושה מאוהביו, שיאפשרו לו לזכות בפירות לאחר מכן, ולא יטלו אותם לעצמם. כיצד מתיישבים כל המקורות הללו עם הרעיון, שמטרת הביעור הינה לחזור למצב הראשוני, שבו יש לכולם הזדמנות שווה לזכות בפירות?

ניתן אולי להתעקש ולומר, שבאופן עקרוני, הביעור נועד להעמיד את הפירות בפני הכלל, אולם האדם אינו צריך להניח את הפירות באופן שיתן הזדמנות שווה לכולם, אלא יכול להסתפק בכך שלכולם ישנה אפשרות תיאורטית לזכות. מסתבר, אמנם, שבעלי חיים לא יגיעו לפתח ביתו, ואיש לא יקדים ויזכה בפירות לפניו כאשר הוא מפקיר אותם בפני שלושה מחבריו, אולם מבחינה תיאורטית הדבר ייתכן, ודי בכך.

אם לא נתעקש לומר כך, נצטרך להבין את משמעותו של הביעור באופן אחר. ייתכן שהביעור לא נועד להעמיד את הפירות לרשות מישהו, אלא בעיקר להפסיק את בעלות האדם עליהם. בשלב הראשון התורה מפקיעה רק את בעלות החקלאים על פירותיהם, ואילו מי שזוכה בפירות מן ההפקר, הפירות שייכים לו באופן מלא[8]. מצוות הביעור באה להגביל גם את בעלותם של לוקטי הפירות, ולהזכיר להם שקיבלו את הפירות משולחן גבוה. האדם זכה בפירות מן ההפקר, לצד בעלי החיים, ולכן בעלותו מוגבלת לזמן שבו יש פירות גם לבעלי החיים. גם אם בעלי החיים לא יזכו כעת באותם פירות, האדם יפגין את הזכות המוגבלת שיש לו בהם. הבנה זו קרובה לדעת הרמב"ם, אלא שאינה כרוכה באיבוד הפירות.

הבנת משמעותו של הביעור כרוכה גם בשאלה נוספת: האם יש קדושה בפירות שביעית לאחר הביעור. מקור הדיון בדברי המשנה:

"מאימתי נהנין ושורפין בתבן ובקש של שביעית? משתרד רביעה שניה" (פ"ט, מ"ז).

הירושלמי (פ"ט, ה"ה) מסביר, שמשעה שירדה רביעה שנייה, היינו הגשם השני של החורף (של השנה השמינית), התבן והקש שנמצאים בשדה מתקלקלים, ואינם ראויים לבעלי חיים, וממילא מותר לשרוף גם את התבן והקש הנמצאים בבית, ולהנות מהם הנאה של הפסד. עד שעת הביעור יש איסור בדבר, מפני שהתבן והקש הם מאכל בהמה, ויש בהם קדושת שביעית, אולם משעת הביעור ואילך הדבר מותר. מפרשי המשנה נחלקו, האם מדובר במי שקיים את חובת הביעור בתבן ובקש שהיו בביתו, או שמא כאשר הפירות שבשדה אינם כלים אלא מתקלקלים, פוקעת חובת הביעור (עיין תוס' יום טוב, מלאכת שלמה ומשנה ראשונה). אולם כך או כך יש לתמוה, מדוע מכאן והלאה מותר להפסיד את התבן והקש שבבית, שלא התקלקלו, הרי יש בהם קדושת שביעית?

הר"ש, הרא"ש, ברטנורא ואחרים מתרצים, שמשעה שאין בשדה תבן וקש לבעלי החיים, פוקעת קדושת השביעית מן התבן והקש המצויים בבית, ושוב אין איסור להפסידם. לדבריהם עולה מכאן חידוש מפתיע, שמשעת הביעור והלאה פוקעת הקדושה מפירות השביעית, ואין שום מגבלה בשימוש בהם. וכן כתבו החזון איש (י"ג, ה) ואחרים.

לפי זה נראה, שהביעור אינו רק הגבלה של בעלות האדם על הפירות, אלא אות סיום לכל המערכת של דיני השביעית. התורה בנתה מערכת שלמה, שבה הבעלות על הפירות פוקעת, והם נתונים לכל באי עולם בשווה, כשכל אחד רשאי לנצל אותם רק לצריכה, ולא להפסיד אותם על חשבונם של האחרים. כביכול כולם אוכלים יחד משולחנו של גבוה. אולם משעה שאין בשדה פירות, שוב לא מתקיימת האכילה המשותפת הזו, ולכן 'מקפלים את השולחן', ומחזירים את הפירות אל רשות הרבים. מכאן והלאה, מי שיחפוץ בכך יוכל לזכות בפירות כרצונו כמו הפקר רגיל, שאין בו שום סממן של שוויון או של שולחן גבוה. בפירות אלו כבר אין קדושה, ואין שום מגבלה באכילתם[9].

ברם, מדברי כמה ראשונים (ריבמ"ץ פ"ט, מ"ב; תוס' ע"ז סב: ד"ה "יזפי"; ריטב"א שם ד"ה "דבי", ועוד) נראה, שקדושת שביעית אינה פוקעת לאחר הביעור, וכך פסקו גם הרידב"ז (משמרת להבית, הערה כו), הגרש"ז (מעדני ארץ י', יב-יג) ואחרים. לשיטתם יש לבאר את דברי המשנה באופן אחר[10]. מסברה באמת אין חובה לתלות את מצוות הביעור, המגבילה את בעלות האדם על הפירות, בדיני השימוש השונים בפירות, העשויים להתקשר לקדושת הפירות או לייעודם, ולא בהכרח לבעלות עליהם[11].

שיטת הראב"ד

הראב"ד על הרמב"ם (פ"ז, ה"ג) מצא פתרון מקורי לסתירת הסוגיות שבה פתחנו. לדבריו, שני הצדדים של הסתירה נכונים, מאחר שישנם שני דינים שונים של ביעור:

א. כשנגמרים הפירות בעיר ובסביבתה, צריך האדם להעביר את הפירות שבידיו ל'אוצר בית דין', שיחלק את הפירות לתושבי העיר, ואם אין במקומו אוצר כזה, צריך האדם להוציא את הפירות מרשותו ולהפקירם, ואחר כך הוא יכול לזכות בהם מחדש, כפי שנאמר בתוספתא ובירושלמי.

ב. כשנגמרים הפירות בכל הארץ (= בכל האזור), יש לאבד מן העולם את הפירות הנשארים, ובכך עסקו הסוגיות המדברות על איסורם של הפירות.

הראב"ד מאמץ את עמדת הרמב"ם, שכאשר הפירות כלים לחיה מן השדה באותה הארץ, יש להשמידם. אולם הראב"ד מחדש שלב מוקדם יותר, שבו הפירות כלים רק באותה העיר, ויש להפקירם. הראב"ד משלב כאן את המוסד של 'אוצר בית דין', שבו נעסוק בעתיד, ונראה שמטרת השלב הזה היא חלוקה הוגנת של הפירות בין אנשי העיר. נמצא שהשלב הראשון של הביעור מתמקד בהעמדת הפירות בפני הכלל, והשלב השני מתמקד בהגבלת הבעלות של האדם[12].

ג. הביעור הלכה למעשה

להלכה נפסק כדעת מרבית הראשונים, שהביעור הוא הפקרת הפירות (מהר"י קורקוס פ"ז, ה"ג; פאת השולחן כ"ז, ג ורידב"ז שם; משפט כהן, סי' פ"ג; חזון איש י"א, ז ועוד). אמנם, החיי אדם (שערי צדק י"ט, ו) חשש לדעת הרמב"ם, וכתב שראוי שאדם ישאיר אצלו מעט מן הפירות וישרוף אותם, וכך הוא עצמו מתכוון לעשות אם יזכהו ה' לעלות לארץ הקודש. ברם, כמה אחרונים דחו את דבריו, שזוהי חומרה שמביאה לידי קולא, שכן לפי דעת רוב הראשונים, שאין חובה לשרוף את הפירות, אין גם היתר לעשות כן, שהרי יש בכך הפסד פירות שביעית, וגם משום 'בל תשחית' (משפט כהן, שם; ספר השמיטה פ"ט, הערה 3 בשם הגר"י דיסקין).

יש לציין, שהרמב"ם ורוב הראשונים נחלקו גם בשאלה אחרת. המשנה קבעה, כזכור, שבזמן הביעור יכול אדם לחלק מזון שלוש סעודות לכל אחד מחבריו. לדעת הרמב"ם אין זו אלא דרך מעשית לסיים את אכילת הפירות עד המועד שבו הם נאסרים, ובסופו של דבר ישנה חובה לכלות את כל הפירות, ולא להשאיר מהם דבר. ואילו לדעת שאר הראשונים מתחדש כאן, שבמסגרת הביעור ניתן לחלק לאנשים כמות הנאכלת בדרך כלל בשלוש סעודות, ומי שמקבל פירות שביעית בכמות כזו, אינו חייב לבערם. החזון איש (י"א, ו) הסיק מכאן, שכמות קטנה כזו של פירות אינה חייבת בביעור, כך שגם המבער עצמו רשאי להשאיר בידיו כמות כזו של פירות מבלי להפקירה[13].

הלכה זו היא מעשית מאוד, שכן בהרבה מקרים אנשים אינם מחזיקים כמות גדולה של פירות שביעית בבית, אלא רק כמות המספיקה לשלוש סעודות לכל אחד מבני הבית, ובמקרה כזה, לפי מה שנפסק כרוב הראשונים, אין חובה לבצע ביעור כלל. אמנם, יש שהמליצו לחשוש לדעת הרמב"ם, ולהשתדל לכלות את פירות השביעית שבידם עד מועד הביעור (מאמר מרדכי (לר"מ אליהו) כ"א, ג).

מי שיש בידיו כמות פירות גדולה יותר, יכול כאמור להשאיר אצלו כמות שבני אדם רגילים לאכול בשלוש סעודות. את היתר הוא יכול לחלק לחבריו, או להוציא את הפירות לרשות הרבים, ולהפקיר אותם בפני שלושה אנשים. אנשים אלו עשויים להיות מאוהביו, אך לא כאלו הסמוכים על שולחנו (משפטי ארץ ל"א, ב בשם הגריש"א). לאחר מכן הוא רשאי לזכות בפירות מחדש, גם אם מדובר בכמות מרובה של פירות.

בירושלמי (פ"ט, ה"ד) נאמר, שמי שאינו מוצא חברים להפקיר בפניהם, יכול לחכות לרגע שבו השוק יתרוקן מאדם, ואז להפקיר שם את הפירות. לכאורה הדבר תמוה, שהרי בדרך כלל הפקר צריך להיעשות בפני שלושה, או לפחות בפני אחד. כמה ראשונים תירצו (ריבמ"ץ פ"ט, מ"ה; תוס' רי"ד פסחים נא:), שכוונת הירושלמי לכך, שהאדם יפקיר את הפירות בזמן שהאנשים קצת רחוקים, וכך יספיק לזכות בפירות לפניהם. ואילו הגר"א הסביר, שהנחת הפירות בשוק לזמן מה נחשבת מעשה הפקר, ולעניין ביעור שביעית אין צורך ביותר מזה. לדבריו, המפקיר בשוק אינו צריך שלושה, והמפקיר בפני שלושה אינו צריך להוציא את הפירות מביתו. אמנם, מלכתחילה אין סומכים על שיטתו, אלא צריכים גם להוציא את הפירות מן הבית וגם להפקירם בפני שלושה (חזון איש י"א, ו). ויש שסמכו על שיטתו בשעת הדחק (קטיף שביעית ס"ו, ט).

חובת הביעור חלה על כל מה שיש בו קדושת שביעית: פירות שביעית, מוצרים שהופקו מפירות שביעית: יין, שמן, תבשיל, ריבה וכד', קליפות וגרעינים, דמי שביעית, ועוד.

בנוגע למועד הביעור: על פי דין המשנה (פ"ט, מ"ב), ארץ ישראל מחולקת למספר 'ארצות', וכאשר אזלו הפירות מאחת מהן, יש לבער את הפירות באותו אזור. היום איננו בקיאים בחלוקה זו, וגם ממילא מובילים את הפירות מאזור לאזור, ובנוסף אין הבדל משמעותי בין האזורים השונים, ולכן בכל הארץ מתקיים הביעור באותו מועד. קביעת מועד הביעור תלויה גם בפרטים רבים, שלא נעסוק בהם כאן. ישנם לוחות המפרטים את זמן הביעור של כל אחד ממיני הפירות.

חז"ל קבעו זמני ביעור למספר מינים של פירות, שעל פיהם יש לנהוג כאשר אין יודעים בדיוק מתי כלה אותו מין בשדה: תאנים בחנוכה, תמרים בפורים, ענבים ויין בפסח, וזיתים ושמן בשבועות (פסחים נג.; ר"ש פ"ט, מ"ח).

בפירות אחרים, כאשר אין יודעים מתי הוא מועד הביעור המדוייק, נכנסים לבעיה, שכן אם נבער לפני הזמן, לא ניפטר בכך מן החובה לבער את הפירות בזמן, ואם נבער אחרי הזמן, הפירות ייאסרו בינתיים באכילה לצמיתות, כדעת הרמב"ן שהוזכרה לעיל. החזון איש (כ"ו, סדר השביעית ה) הורה להפקיר את הפירות בכל יום מחדש, עד שנהיה בטוחים שכלו לחיות מן השדה, ואילו הגרש"ז (מנחת שלמה נ"א, יח) וספר השמיטה (ט', י) הציעו להפקיר את הפירות פעם אחת, בזמן שבו מתחיל הספק, ולהצהיר בפני השומעים שמכניס את הפירות לביתו בתורת הפקר, בלי להתכוון לקנות אותם, כך שהם מופקרים ועומדים, וכל אדם רשאי להיכנס ולקחת מהם. רק כאשר ירצה לאכול פרי מסויים, יזכה בו לפני כן.

 

[1] מדברי התורת כהנים במלואם עולה, שדרשה זו אינה המקור של דין הביעור בכלל, אלא רק של החובה לבער מאכל בהמה, ואילו החובה לבער מאכל אדם כבר ידועה ממקורות אחרים (אולי מאחד המקורות המצויינים להלן). ברם, בגמרא בכל מקום (פסחים נב:, נידה נא: ועוד) נזכרת דרשה זו כמקור דין ביעור בכלל.

[2] וכן מפורש בנוסח המשנה של הרמב"ם שנדפס עם פירושו למשנה, מהדורת קאפח.

[3] ניתן להבין את הרמב"ם גם באופנים נוספים, ראה למשל רדב"ז שם, מקדש דוד נ"ט, ב ד"ה "והנה שיטת הרמב"ם", ותורת זרעים פ"ט, מ"ב.

[4] הגרש"ז (במנחת שלמה על המשנה שם) באמת אימץ את ההבנה הראשונה ודחה את השנייה, כיוון שלפי ההבנה השנייה איך ייתכן שהמשנה לא ציינה כמה זמן ניתן לאכול את הפירות.

[5] עיין למשל מנחת חינוך ט', א ור' חיים על הרמב"ם הלכות חמץ ומצה פ"א, ה"ג.

[6] יש לציין, שהבנה זו של מצוות הביעור נוגעת רק לשיטת ר' יוסי. גם הרמב"ם ייאלץ להודות, שר' יהודה, המתיר את הפירות לעניים לאחר הביעור, מבין את מצוות הביעור באופן שונה לגמרי, הדומה יותר לשיטת הראשונים שנראה להלן.

[7] יש לציין, שלאף אחד לא אמור להיות מאגר גדול של פירות שביעית בבית, כיוון שאין היתר ולקטוף ולקחת פירות שביעית אלא בכמות מועטה המתאימה לצריכה ביתית, כפי שראינו בשיעור שעסק באיסור קצירה.

[8] אמנם, יש הסבורים שבעלות האדם על הפירות היא מוגבלת, כפי שהזכרנו בשיעור בעניין קדושת שביעית.

[9] כיוון דומה מופיע במעדני ארץ י', יא עיין שם.

[10] הגרש"ז למשל הציע, שתבן וקש אינם עומדים כל כך למאכל בהמה, ולכן רק בזמן שבעלי חיים אוכלים אותם בפועל בשדה, יש להתייחס אליהם כמאכל בהמה גם כשהם בבית, אולם משעה שאינם נאכלים בשדה, אין להתייחס אליהם כראויים לבהמה גם בבית, ולכן אין בהם קדושה. ועיין גם משנה ראשונה ואור שמח (פ"ה, הכ"ג).

[11] בנקודה אחת מוסכם שניתן להקל לאחר הביעור יותר מאשר לפני כן: לאחר הביעור מותר לקחת פירות מן ההפקר בלא הגבלת כמות, בניגוד לשלב הראשון, שבו הותר לקחת פירות רק לפי הצורך (מעדני ארץ ו', טו).

[12] המקדש דוד (נ"ט, ב ד"ה "והנה שיטת הראב"ד") מנסה לבסס את שני שלבי הביעור על שתי הדרשות בתורת כהנים שראינו בתחילת השיעור, עיין שם.

[13] החזון איש הוסיף, ששלוש סעודות אינו אלא שיעור, ואין חובה לאכול את הפירות בשלוש הסעודות הקרובות.