שיעור 20 - שביעית ויובל

  • הרב חיים נבון

שביעית ויובל

טעם חברתי לשמיטת קרקעות - דאגה לעניים

אחד הממדים הבולטים והמרכזיים בשמיטת קרקעות הוא הטעם החברתי, שבא לידי ביטוי גם בתורה שבכתב:

"וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְינֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה כֵּן תַּעֲשֶה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ" (שמות כ"ג, י-יא).

בשנת השביעית הפירות הם הפקר, והעניים שותפים בהם. יש כאן גם תועלת מעשית לעניים, שבמשך שנה אחת לפחות ייהנו ממזון חופשי בלי הגבלה; וגם תועלת חינוכית, שבמשך שנה יתרגלו העשירים לשתף בהונם גם את העניים.

הרב אהרן ליכטנשטיין שליט"א, ראש ישיבת הר עציון, ביאר[1] שלאור טעם זה אפשר להסביר גם את איסור המלאכה: אסור לאדם לעשות מלאכה בשדהו, כדי שלא תהיה לבעל השדה תחושת עליונות על העני. הקרקע אינה שלו, והעני שלוקח מן הפירות אינו מקבל מן הבעלים, אלא בעל זכות כמוהו.

את אותה משמעות נמצא גם באיסור סחורה:

"שאינו רשאי לעשות סחורה בפירות שביעית, שהרי נאמר בה '[והיתה שבת הארץ לכם] לאכלה' - לאכלה ולא לסחורה" (רמב"ם, בכורות ה', ט).

איסור סחורה מגביל מאוד את הפעילות הכלכלית, וממילא גם את הפערים החברתיים. כאשר אין סחורה, המצרכים מתחלקים בין הזקוקים להם, ואינם מביאים לצבירת הון אצל מעטים.

חשוב לשים לב שהחזון הנשגב של השביעית אינו רק בתחום החברה האנושית, אלא מתייחס למכלול הקוסמי של ההוויה: "ויתרם תאכל חיית השדה"[2]. השביעית מציגה קיום הרמוני של בני אדם ובעלי חיים, כולם סמוכים על שולחנו של בוראם וריבונם. יש כאן מעין שחזור של החיים בגן עדן בעידן בראשית, לפני החטא, כאשר האנשים חיו בשלום ובהרמוניה עם אנשים אחרים, וגם עם החי והדומם. הביטוי "שבת הארץ" (ויקרא כ"ה, ב, ד) מרמז על כך שההרמוניה אינה רק בעולם החי, אלא גם בין האדם לבין הקרקע הדוממת. בשנה הזו האדם אינו מתייחס לקרקע רק כאמצעי ייצור שאפשר לנצל אותו ולהפיק ממנו תועלת, אלא כחלק אורגני מהעולם. שנת השמיטה מציגה לפנינו עולם שאין בו תחרות קיום אכזרית, אלא קיום הרמוני של חיים בצוותא, בדומה לימי בראשית.

טעם חברתי בשמיטת כספים וביובל - שוויוניות בחלוקת אמצעי הייצור

למצוות של שמיטת כספים ויובל ישנו טעם חברתי ברור אף יותר. הקומוניסטים הדגישו מאוד את הצורך בשוויון בחלוקת אמצעי הייצור. בנקודה הזו אנו מוצאים גישה מהפכנית בתורה. התורה קבעה שפעם בחמישים שנה מתבצעת חלוקה מחודשת של אמצעי הייצור המרכזי, וכמעט היחיד, בתקופה ההיא - הקרקעות:

"וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה. וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׁוֹר לַחדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם. וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל ישְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבו. יוֹבֵל הִוא שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּהְיֶה לָכֶם לא תִזְרָעוּ וְלא תִקְצְרוּ אֶת סְפִיחֶיהָ וְלא תִבְצְרוּ אֶת נְזִרֶיהָ. כִּי יוֹבֵל הִוא קדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם מִן הַשָּׂדֶה תּאכְלוּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַזּאת תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתו" (ויקרא כ"ה, ח-יג).

מתבטאת כאן תפיסה מהפכנית, הבאה למנוע השתקעות של דורות שלמים בעוני מנוול: כל חמישים שנה חוזרת הקרקע למשפחה שלה הייתה שייכת, ובני המשפחה מקבלים הזדמנות נוספת להצלחה כלכלית[3]. אין כאן קומוניזם, הגורס שאמצעי הייצור שייכים לכולם; אין כאן אפילו הקפדה על חלוקה שוויונית של אמצעי הייצור באורח רציף. ההלכה הכירה בכך שתחרות חופשית חיונית על מנת להבטיח מצב של רווחה. אך ההלכה מגבילה את התחרות החופשית הזו. יש לכך מחיר כלכלי: ברור שהמסחר בקרקעות הושפע מכך שקרקעות נמכרות לכל היותר לחמישים שנה. ברור גם שלעשירים הייתה מוטיבציה פחותה להצליח מבחינה כלכלית, כאשר הנכסים המוצלחים ביותר שיכלו לקנות - קרקעות - לא יעמדו לרשותם לאורך זמן. ההלכה מוכנה לשלם את המחיר הכלכלי הזה.

אותה מגמה נמצאת גם בדין מרכזי נוסף - שמיטת כספים:

"מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶה שְׁמִטָּה. וְזֶה דְּבַר הַשְּמִטָּה שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לא יִגּשׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לה'" (דברים ט"ו, א-ב).

אף כאן אנו מוצאים את אותו יסוד: הזדמנות נוספת. בכל שבע שנים נשמטים כל החובות, וכל אדם מקבל הזדמנות נוספת להיחלץ ממצוקותיו. גם לדין הזה יש מחיר כלכלי נכבד - הגבלת שוק האשראי. עדויות היסטוריות שונות מלמדות שעם ישראל התקשה לעמוד בדין שמיטת כספים, ובסופו של דבר הלל עקר את משמעותו על ידי תקנת פרוזבול, לאחר שנוכח לדעת שהגבלת האשראי יצרה מצב בלתי אפשרי - בעיקר לעניים. אך אין ספק שניתן ללמוד מכאן על מגמתה הערכית של התורה, אשר ככלל מקבלת את התחרות החופשית כאמצעי מוביל מבחינה כלכלית, אך דואגת לתקן את נזקיה אחת לתקופה מסוימת.

יש להדגיש כאן הבדל יסודי: מצוות יובל ושמיטת כספים אינן דומות למצוות צדקה. אין כאן נדבה פרטית של אדם אחד לאדם שני, אלא מערכת ציבורית כללית ואחידה. מערכת כזו גם יעילה יותר, וגם חוסכת לעני את חרפת החיזור על הפתחים.

"רבי אומר - 'וזה דבר השמיטה שמוט', בשתי שמיטות הכתוב מדבר, אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים; בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים, בזמן שאי אתה משמט קרקע אי אתה משמט כספים"
(גיטין לו.).

אגב הדיון של הגמ' בגיטין לו. בנושא פרוזבול, ראינו את הלימוד של רבי, "בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים". רוב הראשונים הבינו שיש כאן תלייה של שמיטת כספים ושמיטת קרקעות גם יחד בדין יובל: רק כאשר היובל נוהג, נוהגות גם מצוות השמיטה. כך מפורש בירושלמי:

" 'וזה דבר השמיטה שמוט', רבי אומר: שני שמיטין הללו, שמיטה ויובל. בשעה שהיובל נוהג - שמיטה נוהג דבר תורה; פסקו יובלות - שמיטה נוהגת מדבריהן" (ירושלמי פ"י ה"ב).

התלייה בין שביעית ליובל מובנת, אם נבין שמדובר במערכת אחת רחבה ומקיפה, שנועדה לתקן את המצב החברתי והכלכלי. אין כאן אוסף של מצוות מקומיות, אלא מערכת שלמה שנועדה לעצב חברה תקינה לפי תפישתה של התורה. כל אחד מהמרכיבים המרכזיים של המערכת הזו הוא חיוני. ולכן כאשר אחד מהמרכיבים חסר, אין טעם באחרים[4].

בין המצוות החברתיות שלנו, ישנן מצוות נקודתיות, כמו מצוות צדקה, המתייחסות למצב קונקרטי בעייתי התובע את תיקונו. וישנן מצוות מערכתיות כלליות, המנסות לעצב מחדש את כל המבנה של המערכת החברתית שלנו. שני הסוגים חיוניים. מצד אחד, כפי שאמרנו, רק התייחסות מערכתית כוללת יכולה לתת פתרון יסודי לבעיית העוני והמצוקה, וגם לא לבייש את המקבלים. מצד שני, מערכות גדולות בד"כ לא מצליחות לפתור לגמרי את הבעיות, ותמיד יש צורך במודעות אנושית לעני המסוים העומד בפניך וזקוק לאוכל.

פרוזבול

אחת התקנות הידועות ביותר בעולם ההלכה בכלל היא תקנת פרוזבול:

"פרוסבול אינו משמט. זה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן, שראה את העם שנמנעו מלהלוות זה את זה, ועברו על מה שכתוב בתורה 'השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל [לאמר: קרבה שנת השבע שנת השמיטה, ורעה עינך באחיך האביון, ולא תתן לו, וקרא עליך אל ה', והיה בכך חטא]' (דברים ט"ו, ט). עמד והתקין פרוסבול" (גיטין לו.).

יש כאן התחשבות עם צרכי הזמן והשעה. מטרתה החברתית של שמיטת כספים תלויה בכך שאנשים ילוו לעניים כסף. אם בגלל שמיטת הכספים אנשים דווקא יימנעו מלהלוות לעניים, הטעם החברתי של השמיטה לא רק שלא יתגשם במלואו, אלא יתהפך, ושנת השמיטה תהפוך לסיוט של העניים, במקום למושיעתם.

ברור שהפרוזבול הוא סיפור של כישלון, ולא סיפור של הצלחה: אם אנשים היו עומדים במשימה שהטילה עליהם התורה, לא היה שום צורך להתקין את תקנת פרוזבול, שבעצם הפכה את שמיטת הכספים ללא רלוונטית. הרב אהרן ליכטנשטיין שליט"א כתב פעם, שבשני מקומות הוסיפה התורה אזהרה מיוחדת: בשמיטת כספים ("השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר: קרבה שנת השבע שנת השמיטה, ורעה עינך באחיך האביון, ולא תתן לו, וקרא עליך אל ה', והיה בכך חטא" (דברים ט"ו, ט)), ובשמיטת קרקעות ("וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית" (ויקרא כ"ה, כ)); ובשני המקרים התגשם חששה של התורה, ולמרות האזהרה נזקקנו לתחבולות כדי לעקוף את דיני התורה: לפרוזבול ולהיתר המכירה.

תקנת הפרוזבול היא ודאי תקנה אמיצה, כיוון שהיא ממש עוקרת למעשה דין מרכזי מדיני התורה. הלל הזקן ראה - בצער גדול - שבגלל חולשתו של העם שמיטת כספים הופכת לרועץ לעניים, ולכן העז לתקן תקנה שעקרה למעשה את שמיטת הכספים. אבל יש לחכמינו יחס אמביוולנטי כלפי הפרוזבול:

"דאמר שמואל: הא פרוסבלא עולבנא דדייני הוא, אי איישר חיל אבטליניה... ורב נחמן אמר: אקיימנה"
(גיטין לו:).

שמואל טוען שפרוזבול הוא תופעה שלילית, ואם יהיה לו כוח - יבטל תקנה זו. נראה שגם רב נחמן אינו חולק על כך שפרוזבול הוא פתרון של בדיעבד, אלא שלדעתו הצורך בו עדיין קיים. לדעת שמואל הנזק שגורם הפרוזבול אינו שווה את התועלת שמפיקים ממנו. מהו הנזק שבתקנת פרוזבול? התשובה המיידית הפשוטה היא שלא מתקיימת מצוות שמיטת כספים, והעניים אינם נשכרים, כפי שהיה ראוי להיות. אך נראה שיש כאן גם רתיעה מעצם השינוי של חוקי התורה, גם אם נתעלם מהנזק החברתי הממשי של תקנת פרוזבול.

הגמרא שואלת כיצד תיקן הלל פרוזבול, כנגד דין שמיטת כספים מן התורה:

"ומי איכא מידי דמדאורייתא משמטא שביעית, והתקין הלל דלא משמטא? אמר אביי: בשביעית בזמן הזה, ורבי היא" (גיטין לו.).

התוספות (שם, ד"ה מי איכא) מוכיחים שספק הגמרא לא התייחס לשאלת הסמכות ההלכתית, אלא למוטיבציה ההלכתית. הגמרא לא שאלה מהיכן שאב הלל את הסמכות לשנות דין תורה. שאלת הגמרא הייתה אחרת לחלוטין: גם אם נניח שלהלל הייתה הסמכות, כיצד הוא העז לנצל את הסמכות הזו, ולעקור בפועל את דין שמיטת כספים שציוותה עליו התורה? הגמרא משיבה שהלל סבר שבזמנו דין שמיטת כספים הוא מדרבנן בלבד.

אפשר להבין שהדיון כאן הוא במישור הערכי: מן הסתם לתורה היה טעם טוב לדין שמיטת כספים, ויש לתמוה כיצד העז הלל לבטלו. אך אם זו השאלה - במה תועיל לנו התשובה שמדובר בסך הכל באיסור דרבנן? להפך, אך טבעי הוא שנרחיב את הערכים שציוותה עליהם התורה גם לזמנים שפורמלית לא חלה בהם ההלכה ה'יבשה'! אם מבחינה ערכית רצוי להשמיט חובות - מה זה משנה אם החובה הפורמלית מן התורה אינה קיימת?!

נראה שיש להסביר ששאלת הגמרא, לפי התוספות, שונה לחלוטין. הגמרא שואלת איך העז הלל לפרוץ את גבולותיו של העולם ההלכתי; מדוע בכלל חשב שראוי ורצוי להיכנס לתחום הבעייתי כל כך של שינויים הלכתיים. אם מבינים כך את שאלת הגמרא, מובנת התשובה: הרתיעה האינסטינקטיבית משינויים הלכתיים, שמקורה במידת היראה, מתונה יותר כאשר מדובר באיסור דרבנן.

מהמקרה של פרוזבול אנו למדים, שגם כאשר מתקנים תקנה העוקרת למעשה את השפעתו של דין תורה, המצב הזה בעייתי מאוד: הן בגלל עצם השינוי, והן בגלל נטרול השפעתה הטובה והברוכה שיש למצווה, כאשר מקיימים אותה במלואה.

הכרה בריבונות ה'

ליובל יש גם טעם חברתי, אך גם טעם דתי-פולחני ברור:

"וְהָאָרֶץ לא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת, כִּי לִי הָאָרֶץ, כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי" (ויקרא כ"ה, כג).

היובל מגביל את בעלותנו על הארץ, הן את בעלותו של הקונה, שחייב להשיב לבעלים, והן את בעלותו של המוכר, הבעלים המקורי, שאינו יכול למכור את קרקעו לצמיתות. היובל מחנך אותנו להכרה בריבונותו של ה', בפרט בארץ ישראל.

נראה שהטעם הזה קיים גם בשביעית. התורה שבכתב מכנה את השביעית "שבת לה' " (ויקרא כ"ה, ב, ד):

"שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ, שַׁבָּת לַה', שָדְךָ לא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לא תִזְמר" (ויקרא כ"ה, ג-ד).

אותם ערכים שמצאנו משתקפים באיסור המלאכה בשבת, מתבטאים גם באיסור עבודת הקרקע בשביעית. הקב"ה מצווה אותנו לעבוד בקרקע שש שנים, וזה רצוי לפניו, אך בשביעית לשבות. השביתה בשנה השביעית מוכיחה שגם עבודתנו בשנים הקודמות הייתה מתוך כפיפות לה' וקבלת עולו. אנו מקריבים לה' חלק משנות עבודתנו, כסמל לשעבודנו המוחלט אליו.

בשביעית הכרת הכפיפות לה' מתבטאת בצביון ייחודי, ומדגישה בעיקר את הגבלת בעלותנו על נכסינו. הגבלת הבעלות מתבטאת לא רק באיסורי מלאכה, אלא קודם כל בדין הפקר: פירות שביעית הם הפקר, וכל אדם רשאי לקחת מהם לצרכו:

"מצוות עשה להשמיט כל מה שתוציא הארץ בשביעית, שנאמר 'והשביעית תשמטנה ונטשתה'. וכל הנועל כרמו או סג שדהו בשביעית ביטל מצוות עשה, וכן אם אסף כל פירותיו לתוך ביתו, אלא יפקיר הכל, ויד הכל שווין בכל מקום, שנאמר 'ואכלו אביוני עמך'. ויש לו להביא לתוך ביתו מעט, כדרך שמביאין מן ההפקר" (רמב"ם, שמיטה ויובל ד', כד).

כנגד החשש של "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", האדם מכיר בכך שהכל שייך לה'. אסור לאדם להפגין בדרך כלשהי את בעלותו על הפירות, שהם תכלית רכושו ועמלו, ועליו להכיר בכך שהם שייכים קודם כל לה'.

מסר דומה של הגבלת הבעלות נמצא, כמובן, גם באיסור סחורה. את המסר הזה נמצא גם באיסור קצירה ובצירה. אין כאן איסור על הפעולות החקלאיות כשלעצמן, אלא על עשייתן דרך בעלות:

"וזה שנאמר 'את ספיח קצירך לא תקצור', שלא יקצור כדרך שקוצר בכל שנה, ואם קצר כדרך הקוצרין - לוקה. כגון שקצר כל השדה, והעמיד כרי ודש בבקר, או שקצר לעבודת הארץ כמו שבארנו; אלא קוצר מעט מעט וחובט ואוכל" (רמב"ם, שמיטה ויובל ד', א).

איסור קצירה ובצירה אינו איסור מלאכה רגיל, בדומה לאיסור זריעה וזמירה. זהו איסור על פעולות של איסוף שנעשות בדרך בעלות. חשוב מאוד, הן מבחינה הלכתית צרופה והן מבחינה מחשבתית, להכיר בהבדל הזה.

כיוון שאין מדובר בבעיה של איסור מלאכה ממש, התוספתא מציעה את הפתרון של אוצר בי"ד, שלשלוחיו מותר לקצור בכמות גדולה (אוצר בי"ד פותר גם את בעיית סחורה):

"בראשונה היו שלוחי בית דין יושבין על פתחי עיירות. כל מי שמביא פירות בתוך ידו - נוטלין אותן ממנו, ונותן לו מהן מזון שלוש סעודות, והשאר - מכניסין אותו לאוצר שבעיר. הגיע זמן תאנים - שלוחי בית דין שוכרין פועלין, עודרין (צ"ל: אורין) אותן, ועושין אותן דבילה, וכונסין אותן בחביות, ומכניסין אותן לאוצר שבעיר... ומחלקין מהם ערבי שבתות כל אחד ואחד לפי ביתו" (תוספתא שביעית פ"ח ה"א).

לשלוחי בית דין מוצר לקטוף בכמות גדולה, כיוון שאין הם מייצגים אדם פרטי, אלא את הציבור כולו. כאשר שלוחי הציבור קוטפים את היבול, אין בזה בעיה של הפגנת בעלות פרטית. הפיתרון של אוצר בית דין אכן משמש אותנו גם כיום.

ההיבט הזה, של הכרה בבעלות ה' וצמצום הבעלות האנושית, מתבטא בצורה מיוחדת בדין של קדושת שביעית:

" 'כי יובל היא קודש תהיה לכם' וגו' - מה היא קודש, אף תבואתה קודש" (ירושלמי שביעית פ"ד ה"ז).

דין קדושת שביעית מצביע על כך שהתבואה שייכת לה', ולא לאדם. דין קדושת שביעית הוא האינדיקציה הבולטת ביותר לכך שדין שביעית אינו רק מצווה חברתית אנושית, אלא גם מצווה שיש לה משמעויות רוחניות חשובות מאוד.

השווינו את שביעית לשבת. אך יש בשביעית נימה נוספת, שפחות בולטת בשבת. השביתה הכל כך טוטאלית במשך שנה שלמה לא רק מבטאת את השעבוד לה', אלא גם ממחישה לאדם את הפרופורציות האמיתיות בחיים, מה חשוב יותר ומה חשוב פחות:

"ועל ידה ידע איש הישראלי אשר ימינו כצל על הארץ, וגרים ככל אבותיו, אריסי בתי אבות, ולה' הארץ ומלואה. וידע כי לא שלמות אנושי לעסוק בקיבוץ הקניינים ולאסוף... והיא שנת שביעית, שנת רצון לה', אשר ישליך אדם אלילי כספו, ולא יאמר אלהינו למעשי ידינו, הוא היקום והרכוש, כי אז אין כסף נחשב כלום, ולא יועיל הון ביום עברה" (תומים, חו"מ ס"ז, ס"ק א).


[1] הובאו דבריו בספר "שיעורי שביעית" של הרב י"צ רימון, עמ' 10.

[2] וכן בפרשת בהר: "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול" (ויקרא כ"ה, ז).

[3] עיין בפירושו של הרש"ר הירש על ויקרא כ"ה, לד.

[4] מדרבנן, כידוע, תקנו דין שמיטה גם כאשר אין היובל נוהג, כדי להרוויח גם את התועלת החלקית שבמצווה זו לבדה.