דילוג לתוכן העיקרי

הגדרת איסור סחורה

קובץ טקסט

21 - הגדרת איסור סחורה

בשיעור הקודם עסקנו באיסור סחורה ביבול שמיטה וחקרנו אם מדובר באיסור עצמאי או שמא האיסור נובע משינוי ייעודם של הפרות מאכילה לסחורה. בשיעור זה נדון בפרטים ספציפיים של האיסור.

המשנה (פ"ז משניות ג-ד) מתירה להשתמש בפרות שביעית לרכישת מוצרי מזון לצריכה אישית; יתר על כן, היא אף מתירה למכור אחר כך את השאריות שנותרו ממוצרים אלה. אולם היא אינה מפרשת אם מותר למכור את השאריות גם למטרות רווח. התוספתא מביאה את דעת רבי כי הדבר אסור וכי מותר למכור רק במחירים שבהם נקנו המוצרים. רוב הראשונים מבינים כי תנא קמא חולק על רבי ומתיר מכירה לשם רווח. עקרונית, מחלוקת זו עשויה לשקף שאלה בסיסית ביחס לאיסור סחורה: האם האיסור הוא להרוויח כסף מפרות שביעית, או שמא האיסור הוא "לעשות עסקים" בפרות אלו? במקרה זה הפרות נמכרים לשם רווח, אולם המוכר אינו עושה בהם עסק, שהרי הוא קנה אותם לצריכה אישית. אם האיסור הוא על המסחר בפרות שביעית, יש להתיר לאדם כזה למכור את הפרות גם ברווח. רבי, האוסר למכור פרות אלו ברווח, סובר כנראה כי האיסור הוא להרוויח כסף מפרות שביעית, ועל כן הוא קיים גם אם הבעלים לא עשה בהם מסחר.

אפשר שיש לשאלה זו משמעות ביחס לנושא נוסף. המשנה (פ"ח מ"ג) אוסרת מכירה במשקל, במידה או במספר. הרמב"ם מבסס איסור זה על איסור סחורה: מדידת המשקל או הכמות המדויקת של פרות שביעית משקפת יחס של סחורה כלפי הפרות הקדושים. הירושלמי (פ"ז ה"ג) רואה את הדברים מזווית שונה מעט ומפרש כי האיסור למדוד במדויק פרות שביעית נועד להוזיל את מחירם(מכירה באומד מוזילה, בדרך כלל, את הסחורה). הירושלמי אינו מבהיר מדוע חשוב שפרות שביעית יימכרו בזול, ויש הקושרים בינו ובין הרמב"ם: במכירת הפרות ביוקר יש משום איסור סחורה. אך ייתכן שהירושלמי עומד על גורם שונה בתכלית: בעוד שהרמב"ם אוסר מדידה בגלל אופייה של התנהגות זו, המעידה על התייחסות לפרות שביעית כאל אובייקט סחיר, אוסר הירושלמי מדידה בגלל הרווח כשלעצמו. מחלוקת זו מקבילה אפוא למחלוקת רבי ותנא קמא שהבאנו לעיל.

תוספות במסכת עבודה זרה (דף סב ע"א) מנסים להגביל את האיסור הגורף שמחילה המשנה על סחורה בפרות שביעית. בתחילה המשנה אוסרת צביעה בפרות שביעית לשם עשיית רווח - פעולה שאסורה בהחלט, שהרי היא סחורה ממש. הדברים נעשים ברורים פחות כאשר מדובר במכירה ובקנייה של מוצרים הראויים לאכילה. לדעת תוספות, מכירה כשלעצמה אינה אסורה, ומה שאסור הוא לקנות בעיר אחת ולמכור בעיר אחרת. מדברים אלו עולה בבירור שלדעת תוספות האיסור הוא לנהוג בפרות מנהג סחורה, שכן זו דרכו של סוחר פרות - לקנות בעיר אחת ולמכור בעיר אחרת. הראבי"ה (בתשובה) אוסר למכור פרות שביעית בכמויות קטנות ומתיר למכרם רק בכמויות גדולות. כנראה מכירה בכמויות קטנות ייחודית לסחורה או דומה מדי להתנהגות המקובלת ביחס לסחורה, ועל כן אין לנהוג בה בפרות שביעית.

ירושלמי אחר (שם) עשוי להאיר את שאלתנו באור שונה. הירושלמי מביא את דעת רבי יוסי בר בון כי על אף שמותר בדרך כלל למכור פרות שביעית, אין למכרם בפלטר. רבי יוסי אינו מסביר מהו פלטר, והירושלמי מביא שתי דעות בעניין: האחת - שאין למכור פרות שביעית בדוכן קבוע, והשנייה - שאין למכרם באופן קבוע ומתמשך. במילים אחרות: או שהמוכר צריך לשנות את מקום המכירה לעתים תכופות, או שעליו לערוך הפסקות שבהן לא ימכור פרות שביעית. תנאים אלו מלמדים על איסור פעולת המסחר, ולא על איסור עשיית רווח מן הפרות. אדם המוכר תוצרת שביעית במקום מסוים, באופן קבוע ובהמשכיות, נוהג בפרות מנהג סחורה, אשר אסור כשלעצמו, ללא קשר להפקת הרווח. יש לציין כי רוב הראשונים אינם מביאים את הירושלמי הזה ומשתמשים בפרמטרים אחרים להגדרת מסחר בפרות שביעית.

הר"ש בפירושו למשנה מעלה גישה אחרת להגדרת איסור סחורה: אסור לרכוש בזול ולמכור ביוקר על מנת להרוויח כסף. הר"ש סבור אפוא כי האיסור הוא על עשיית רווח, ואופן עשייתו אינו משנה את עצם האיסור.

הירושלמי דן בעניין נוסף שעשוי להיות קשור לדיוננו. המשנה אוסרת צביעה בתשלום בפרות שמיטה. מה הדין אם בעל הפרות אינו מקבל על הצביעה תשלום אלא טובת הנאה (כלומר, שמי שעבורו נצבע הבגד ישיב לו בעתיד טובה)? שאלה זו תלויה בהגדרת איסור סחורה. אם נאמר כי האיסור הוא על מסחר בפרות שביעית - יהיה הדבר מותר, שכן מסחר נעשה תמורת תשלום ממשי, ולא תמורת טובת הנאה עתידית. אך אם נגדיר את האיסור כעשיית רווח מפרות שמיטה, ייתכן שיש לאסור כל רווח, אפילו רווח שאינו ממוני. למסקנה הירושלמי אוסר צביעה תמורת טובת הנאה, אולם המשנה למלך (פ"ו ה"א) מביא את דעת הר"ן, החולק על הירושלמי ומתיר זאת. קרוב לוודאי שהמחלוקת קשורה לשאלה שבה עסקנו.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)