חליבה בשבת

עם תחילת ההתיישבות הדתית בארץ, התעוררה בעיה קשה עם החליבה בשבת. מדובר בבעיה כלכלית, שיש בה גם צד חשוב של צער בעלי חיים. מבחינה עקרונית וגם מבחינה ביטחונית, היו משקים דתיים שלא היו מעוניינים להשתמש בפיתרון של חליבה על ידי גוי, וחיפשו פתרונות אחרים.[1] נביא מקור אחד הממחיש עד כמה טעונה הייתה שאלת החליבה בשבת:

"ועל דבר אשר העירני רום מעלת כבודו בשולי מכתבו, אשר בהיותו בארץ הקודש ראה ונוכח כי רובם ככולם של שומרי תורה ומצוות בהמושבות נהגו היתר לחלוב בעצמם בשבת קודש, כמה מהם פתחו בדרבנן לחלוב לתוך אוכל וכמה בדאורייתא, באמת מבהיל הדבר... יסוד הדבר הוא מהלאומיים הפורצים אשר אצלם עבודה עברית דוחה שבת, ואחריהם נמשכו גם מהמון עם, בלי שום יסוד להיתר" (שו"ת אחיעזר ח"ג סי' ל"ד).

איסור חולב בשבת

הברייתא קובעת שלדעת ר' אליעזר החולב בשבת חייב:

"תנו רבנן: החולב והמחבץ[2] והמגבן כגרוגרת, המכבד[3] והמרבץ[4] והרודה חלות דבש, שגג בשבת - חייב חטאת, הזיד ביום טוב - לוקה ארבעים, דברי ר' אליעזר. וחכמים אומרים: אחד זה ואחד זה[5] אינו אלא משום שבות" (שבת צה.).

הראשונים נחלקו האם חכמים חלקו על ר' אליעזר רק בסיפא של דבריו והודו לו ברישא, או שחלקו עליו בכל, גם לגבי חולב. הרמב"ם פסק שחולב בשבת חייב מדאורייתא:

"הדש כגרוגרת חייב, ואין דישה אלא בגידולי קרקע. והמפרק הרי הוא תולדת הדש. החולב את הבהמה חייב משום מפרק" (רמב"ם, הלכות שבת ח', ז).

הראשונים מסבירים שאמנם אין דישה אלא בגידולי קרקע, אך בהמה נקראת גידולי קרקע; או שבמפרק, שהוא תולדת דש, חייב גם שלא בגידולי קרקע; או שלהלכה יש דישה לא רק בגידולי קרקע.[6] יש מהראשונים שטענו שאכן חולב להלכה אינו חייב משום דש, אלא משום מלאכות אחרות: קוצר, גוזז, ממחק, טוחן, או בורר.[7]

אמנם, היה מי שטען שחולב פטור מדאורייתא. הרשב"א כתב בשם רב האי גאון שר' אליעזר חייב מדאורייתא על חליבה בשבת רק משום שלא קיבל את ההגבלה של איסור דישה לגידולי קרקע בלבד. אנו, שמקבלים הגבלה זו, פוסקים שאיסור חולב בשבת הוא מדרבנן בלבד (רשב"א, שבת צה.).

השולחן ערוך לא פסק במישרין מה דין חולב בשבת. והזכיר דין חליבה בשבת רק בנוגע לאמירה לנוכרי:

"מותר לומר לאינו יהודי לחלוב בהמתו בשבת משום צער בעלי חיים, שהחלב מצערה, והחלב אסור בו ביום. ויש אומרים שצריך לקנותו מן האינו יהודי בדבר מועט, שלא יהא נראה כחולב לצורך ישראל" (שולחן ערוך או"ח ש"ה, כ).

הרב עוזיאל טען שמכאן יש להוכיח שלדעת השולחן ערוך איסור חליבה מדרבנן בלבד:

"והנה מרן לא הזכיר בפירוש דין חולב, אלא פסק מותר לומר לגוי לחלוב בהמתו בשבת, כיוון שהחלב מצערה... ואם נאמר שחולב אסור מדאורייתא, אין להתירו אפילו על ידי גוי, וכמו שכתב מרן ז"ל: דבר שאינו מלאכה ואינו אסור לעשות בשבת אלא משום שבות, מותר לומר לאינו יהודי לעשותו בשבת, והוא שיהיה שם מקצת חולי או יהיה לדבר צורך הרבה או מפני מצווה (סי' ש"ו סעיף ה). דוק מינה דבדבר שהוא מלאכה ואסור מדאורייתא, אין היתר לומר לגוי לעשות בשביל ישראל, אפילו ביש בו צורך גדול. ואף רמ"א לא התיר בדאורייתא אלא במקום מצווה, אבל במקום צורך גדול לא הותרה אמירה לגוי בדבר שאיסורו מדאורייתא" (שו"ת משפטי עוזיאל ח"א או"ח, סי' י').

טענת הרב עוזיאל היא שאם לא היה מדובר באיסור דרבנן, לא היה השולחן ערוך מתיר לחלוב על ידי נוכרי. אך בשו"ת ציץ אליעזר דחה דבריו:

"נראה לפי עניות דעתי שאין מזה ראיה כלל, דבאמת יש לומר דסבירא ליה להשו"ע דחליבה בשבת אסור מן התורה. ולא דמי בכאן לההיא דסימן ש"ז, דיש לומר דכאן שאני משום דצער בעלי חיים דאורייתא, ואתי דאורייתא ודחי שבות דאמירה לעכו"ם" (ציץ אליעזר ח"ב סי' ג' פרק ג).

לטענת הציץ אליעזר, למרות שמדובר באיסור דאורייתא, מקילים לחלוב על ידי נוכרי, משום צער בעלי חיים.

על ידי גוי

מהאמור לעיל ראינו שאף שמעיקר הדין אסורה אמירה לנוכרי באיסור דאורייתא בשבת, מכל מקום מותר לומר לנוכרי לחלוב בשבת, אם משום שכאן מדובר באיסור דרבנן, ואם משום צער בעלי חיים. וכן כתב הרב קוק למעשה:

"החליבה בשבת קודש על ידי ישראל הוא איסור גמור וחילול שבת נורא, וחס ושלום להורות בזה צד קולא, ואין שום דרך כי אם לחלוב בשבת על ידי נוכרי, כמו שעשו אבותינו מעולם. ובכלל, אי אפשר ליישוב יהודי שלא יימצאו בתוכו גם כן נוכרים אחדים, לפי ההכרח של איזה דברים המותרים להיעשות בשבת ויום טוב דווקא על ידי נוכרים. וחוקי תורת הקודש הם בוודאי יותר חזקים באין ערוך מכל מיני מנהגי בדאות שבדו להם אנשים, והם חיינו ואורך ימינו ויסוד תחייתנו על אדמת הקודש" (הרב קוק, תחומין א', עמ' 8).

מכאן אפשר ללמוד גם על יחסו של הרב קוק לנוכרים, אך לא בזה עיסוקנו כאן.

חליבה בשינוי

מהגמרא עצמה משתמע שבמקרים מסוימים יש מקום להקל בחליבה בשינוי (כלאחר יד):

"תניא, רבי מרינוס אומר: גונח[8] יונק חלב בשבת.[9] מאי טעמא? יונק מפרק כלאחר יד, ובמקום צערא לא גזרו רבנן. אמר רב יוסף: הלכה כרבי מרינוס. תניא, נחום איש גליא אומר: צינור[10] שעלו בו קשקשין (= קשים ועשבים) ממעכן ברגלו בצנעא בשבת, ואינו חושש. מאי טעמא? מתקן כלאחר יד הוא, ובמקום פסידא לא גזרו בה רבנן" (כתובות ס.).

הציץ אליעזר הסיק מכאן שאם התירו לשם צער, התירו גם לצורך צער בעלי חיים, ועל כן יש היתר לחלוב בשבת על ידי שינוי. אמנם, נוהל זה אינו מעשי מבחינה טכנית כשמדובר על כמות גדולה של פרות.

חליבה לתוך אוכל

כך נאמר בגמרא:

"אמר רב יהודה אמר שמואל: סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדירה, אבל לא לתוך הקערה. אמר רב חסדא: מדברי רבינו נלמד, חולב אדם עז לתוך הקדרה, אבל לא לתוך הקערה. אלמא קסבר משקה הבא לאוכל - אוכל הוא" (שבת קמד:).

כלומר: מותר לסחוט בשבת אשכול ענבים לתוך קדירה של תבשיל, אך לא לקערה שלעתים שותים ממנה, כיוון שאם סוחטים את המשקה לתוך אוכל נחשב הוא עצמו כאוכל, ובהפרדת אוכל מאוכל אין איסור מפרק. אמנם, נחלקו הראשונים האם ההיתר לחלוב לתוך אוכל הוא רק ביום טוב, או גם בשבת.[11] לרמב"ם הייתה דעה שלישית - חולב לתוך אוכל בשבת פטור אבל אסור. כמו כן, ראשונים אחרים הוסיפו מגבלות שונות, המתבטאות בפסק השולחן ערוך בהלכות יום טוב:

"בהמה שהיא עומדת לאכילה ורוצה לחלוב אותה לאכול החלב, אם לקדירה שאין בה אוכלין - אסור. ואם יש בה אוכלין - מותר, וכגון שבא החלב לתקנו, או שיש בה פירורין והחלב נבלע בהם; אבל החולב כל צאנו, לא הותר מפני פרוסה שנותן בכלי" (שולחן ערוך או"ח תק"ה, א).

השולחן ערוך מוסיף שתי מגבלות: א. מדובר בבהמה העומדת לאכילה. כאשר הפרה כולה עומדת לאכילה, הרי יש כאן הפרדת אוכל מאוכל. אם היא עומדת לחליבה, נחשבת כפסולת לענייננו, ואז החליבה היא הפרדת אוכל מפסולת, שאסורה. ב. מדובר כאשר המשקה מתקן את האוכלים. אם סתם נותנים חתיכת אוכל לתוך הקערה - פשיטא שאין בזה היתר לחלוב דלי מלא. וכל זה, כאמור, מדובר ביו"ט עצמו; בשבת משמע שאוסר השו"ע גם באופן זה.

בכל אופן, שיטה זו אינה מעשית, כמובן, כשמדובר בכמויות גדולות של חלב. אי אפשר להביא לרפת מאות חביות מלאות בקורנפלקס.

חליבה לאיבוד

כיוון אחר להיתר הוא חליבה על הקרקע. באופן זה רצו להתיר מטעם מלאכה שאינה צריכה לגופה (שאסורה מדרבנן בלבד) או מקלקל, ואף שיפסידו החקלאים את החלב, על כל פנים לא יהיה צער בעלי חיים. היתר זה נסמך על פסק השולחן ערוך בנוגע לאישה מינקת:

"נולד לשמונה, או ספק בן שבעה או בן שמונה שלא גמרו שערו וציפורניו, אסור לטלטלו, אבל אמו שוחה עליו ומניקתו מפני צער החלב שמצערה. וכן היא בעצמה יכולה להוציא בידה החלב המצער אותה" (שו"ע או"ח ש"ל, ח).

וכך הסביר שם המשנה ברורה:

"להוציא בידה - על הארץ, דאין זה כדרך מפרק כיוון שהולך לאיבוד. ועוד, דהווי מלאכה שאינה צריכה לגופה דפטור, ומשום צערא לא גזרו" (משנה ברורה שם).

על פי זה פסק ה"ציץ אליעזר" להתיר לחלוב בשבת על גבי קרקע.[12] החזון איש התיר אף הוא, וטען שסחיטה לאיבוד מותרת לא רק מטעם מלאכה שאינה צריכה לגופה, אלא שאינה בגדר המלאכה כלל.[13]

שעת הדחק

הרב עוזיאל פסק להתיר חליבה בשבת, וכתב שמשום שעת הדחק יש לצרף דעות מיעוט, ולומר שנסמוך על הפוסקים שחליבה בשבת איסור דרבנן בלבד, וכיוון שצער בעלי חיים דאורייתא, ויכול לדחות איסור דרבנן.[14] אך הוסיף תנאים מגבילים: שהחליבה תיעשה על ידי כלי ולא בידיים; שתיעשה בצנעה; שבמקום שיש גוי ישתמשו בו; שיחלבו קמעא קמעא, במידה הדרושה להקל צער הבהמה, ולא בבת אחת.[15]

אמנם, הרב קוק ואחרים דחו דבריו בתוקף.[16]

על ידי מכונה

החזון איש דן בהיתר חליבה על ידי מכונה חשמלית, ומהו האופן המותר:[17]

"ונראה לפי זה דמותר להלביש הצינור על דדי הפרה, שסוף תנועת החשמל לבוא על ידי פתיחת השעון, ותהא תנועה זו חולבת את הפרה, שאין זו אלא גרמא מהגרמות המותרות.
וכן מותר להלביש את הצינור בזמן תנועת החשמל, כשהחלב הולך לאיבוד, אבל אסור להלביש בשעת התנועה והחלב נחלב תוך הכלי, שלבישה זו אינה גרמא אלא מלאכה ממש...
ואם הלביש בשעה שהחלב הולך לאיבוד, ואח"כ העמיד כלי תחת הצינור לקבל החלב, נראה דחיובא ליכא, אבל אסור לעשות כן[18]...
אמנם, אם אחר שהלביש בשעה שהחלב הולך לאיבוד נפסק זרם החשמל, מותר להעמיד כלי תחת הצינור, אע"פ שהשעון יחזור ויפתח את החשמל ויחלב תוך הכלי, כיוון דבשעה שנותן הכלי אין כאן חליבה, וכבר נפסקה מעשה הראשונה. ואין היתר זה אלא משום הפסד וצער בעלי חיים, אבל שלא במקום הפסד גם גרמא אסורה" (חזון איש, הלכות שבת ל"ח, ד).

החזון איש מציע אופנים שונים של חליבה, הנסמכים על דין "גרמא" - פעולה עקיפה. הצעתו האחרונה של החזון איש היא להלביש את גביעי המכונה על עטיני הפרה, לחלוב לאיבוד, ואז פעולת המכונה תיפסק, וכשתתחדש אוטומטית - יעבור החלב לשמירה ולא לאיבוד. אמנם, הצעה זו אינה מעשית, כיוון שגביעי המכונה נצמדים לעטינים בואקום, ואם המכונה נכבית - הואקום נעלם, והם נופלים. על כן היו שהסתמכו על היתר שנתן החזון איש בעל פה לא להפסיק את פעולת המכונה באמצע, אלא לחלוב לאיבוד, ומיד לשימור.[19]

ישנו עוד מנהג מעשי אחר, שנוהגים בחלק מהמשקים. החזון איש בתחילת דבריו הציע לשים את הגביעים על עטיני הבהמה, כשהמכונה אינה חולבת, ואח"כ תתחיל המכונה לחלוב בשעון שבת. זוהי לטענתו גרמא המותרת. אך באופן המתואר פתרון זה אינה מעשי, כיוון שכשהמכונה מכובה, הגביעים לא נצמדים לעטינים. אך לאחרונה הצליחו לפתח פתרון חדש: המכונה דלוקה באופן חלקי, כך שאינה חולבת, אך עושה ואקום. בשלב הזה מצמידים את הגביעים לעטינים. ואז המכונה מתחילה לחלוב באופן אוטומטי.[20] אמנם, היו שחלקו וטענו שבמקרים רבים החלב מתחיל לצאת כבר בשלב הראשון.[21]

ניתן לשלוח תגובות או שאלות למחבר, בכתובת:
[email protected]