שיעור 21 - תרומות ומעשרות בשביעית

  • הרב מתן גלידאי

תרומות ומעשרות בשביעית

א. פטור מטעם הפקר

אחת ההלכות המיוחדות שנאמרו לגבי פירות שביעית, היא פטורם של פירות אלו מהפרשת תרומות ומעשרות. מקור הדין בדברי המכילתא:

" 'ויתרם תאכל חית השדה' - למה נאמר? לפי שהוא אומר 'עשר תעשר', שומע אני אף פירות שביעית במשמע... תלמוד לומר 'ויתרם תאכל חית השדה' - אחר שלמדת שחיה אוכלת מן הראוי לה בשביעית שאינו מעושר, אף אדם אוכל מן הראוי לו בשביעית שאינו מעושר" (משפטים, פרשה כ').

המכילתא קובעת, שכשם שבעלי חיים אוכלים פירות שביעית מבלי להפריש מהם תרומות ומעשרות, כך יכול לנהוג גם האדם. יש לשאול, האם דרשה זו יכולה ללמד אותנו משהו על יסודו וטיבו של הדין: האם אמנם יש קשר בין העובדה שפירות השביעית נתונים למאכל בעלי חיים לבין פטורם מתרומות ומעשרות, או שמא אין שום קשר בין שני הדברים, ואין זו אלא דרך דרשנית ללמוד את הפטור מן הפסוק, כך שלא ניתן ללמוד מכאן את שורש הדין.

כמה ראשונים הבינו, שאין מדובר בדרשה בעלמא. הנה למשל דבריו של הרשב"א:

"...דהא לא פטרה התורה פירות שביעית ממעשר משום שביעית, אלא מדין הפקר נגעה בהן, וכדדרשינן במכילתא: 'ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה' - מה חיה אוכלת ופטורה ממעשר, אף אביוני עמך אוכלין ופטורין" (ראש השנה טו. ד"ה "גירסת").

הרשב"א מסיק מדברי המכילתא, שפירות השביעית לא נפטרו מתרומות ומעשרות אלא משום שהם מופקרים ונתונים למאכל בעלי החיים. עצם מעמדם כפירות שביעית: קדושתם, ייעודם וכו', אינו סיבה לפטור אותם מתרומות ומעשרות. רק ההפקר הוא שפוטר אותם מכך. ממילא, לדעת הרשב"א, אם נמצא מצב שפירות השביעית לא יהיו הפקר, יתחייבו הפירות בתרומות ומעשרות, כפי שנראה להלן. סברה דומה מופיעה גם בדברי ראשונים אחרים, כמו הריטב"א והר"ן (שם). כך משתמע גם מדברי הרמב"ם (מתנות עניים פ"ו, ה"ה), שכתב ש"שנת השמטה כולה הפקר, ואין בה לא תרומה ולא מעשרות כלל", וכן מפורש בדבריו בפירוש המשניות (ידיים פ"ד, מ"ג).

ראשונים אלו לא ביארו, מדוע הפקר הפירות הוא סיבה לפטור אותם ממעשרות. ייתכן שסברו שהדבר אינו צריך ביאור, שכן פירות מופקרים פטורים מתרומות ומעשרות לא רק בשנה השביעית, אלא בכל השנים, כמבואר במשנה בתרומות (פ"א, מ"ה), וכפי שלומד הירושלמי שם מן הפסוקים:

"רבי יוחנן בשם רבי ינאי: זה אחד משלשה מקראות מחוורין בתורה: 'ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך' - ממה שיש לך ואין לו את חייב ליתן לו, יצא הבקר (=הפקר) שידך וידו שוין בו"
(תרומות פ"א, ה"ג).

אולם עצם הדבר תמוה: אם פירות מופקרים פטורים מתרומות ומעשרות בכל השנים, מדוע יש צורך בגזירת הכתוב מיוחדת לפטור פירות שביעית ממעשרות? הרי פירות אלו הם הפקר, ופטורים ממילא ממעשרות מסיבה זו! וכן הקשו הטורי אבן (ר"ה שם) ועוד הרבה אחרונים, ונדחקו לתרץ[1].

ניתן אולי לתרץ את הקושייה על פי סברת המהרי"ל דיסקין (קונטרס אחרון ה', רנט) שהזכרנו בעבר, המחלקת בין פירות השביעית להפקר רגיל: סתם הפקר אינו שייך לאף אחד, ואילו פירות השביעית נחשבים כאילו הם שייכים בשותפות לעם ישראל כולו. ייתכן שדרשת הירושלמי אינה נוגעת אלא לפירות שאינם שייכים לאיש. חיוב תרומות ומעשרות רובץ על אדם שיש בבעלותו פירות, וכאשר אין על הפירות שום בעלות, אין מי שיתחייב במעשרות. כעת גם אם מישהו יזכה בפירות, לא יחול עליהם החיוב לאחר שנפטרו. אולם כאשר הפירות שייכים בשותפות לכל הציבור, וכעת בא מישהו ומממש את השותפות הזו ע"י נטילת חלק מן הפירות לעצמו, יש כאן כתובת שניתן לחייב אותה במעשרות[2]. לכן נזקקה המכילתא ללמוד מן הפסוק "ויתרם תאכל חית השדה", שגם פירות השביעית פטורים מהפרשת תרומות ומעשרות.

האם לאחר דרשת המכילתא ישנו חילוק בין פירות שביעית להפקר רגיל? ייתכן שהמכילתא באה לדחות את החילוק שהעלינו בהווא-אמינא, ולומר שאין זה משנה האם הפירות שייכים לכולם או שאינם שייכים לאף אחד, בכל מקרה הפירות לא היו שייכים לאדם מסויים, וללוי היתה זכות בהם כמו אדם אחר, כך ש"ידך וידו שווים". ממילא, בסופו של דבר, אין שום הבדל בין פירות שביעית לשאר פירות הפקר.

אולם יש מקום לחלוק על כך ולומר, שהסברה שהעלינו נותרה גם למסקנה: הפקר פטור מתרומות ומעשרות משום שאין עליו שום בעלות, מה שאין כן בפירות שביעית, שנמצאים בבעלות הכלל, וניתן לזכות בהם מכוח בעלות זו. אלא שהמכילתא חידשה, שפירות השביעית פטורים ממעשרות מכיוון אחר, הואיל וגם בעלי החיים יכולים לאכול מהם. פטור זה אינו מתמקד בהעדר הבעלות, אלא במצבם של הפירות. כשם שאין חיוב תרומות ומעשרות במאכל בהמה, כך אין חיוב בפירות הראויים לאדם, אלא שהאדם נדרש להעמיד אותם לרשות בעלי החיים.

לפי ההסבר הראשון הפטור מתמקד בכך שאין כאן בעלים להחיל עליו את החיוב: האדם אוכל מן הפירות כאורח על שולחנו של מקום, כאחד מבעלי החיים. ואילו לפי ההסבר השני הפטור מתמקד במעמד הפירות, שאינם מיוחדים לאדם, אלא נתונים למאכל בעלי החיים[3].

נפקא מינות

הגמרא בראש השנה (טו.) מביאה מחלוקת אמוראים בנוגע לפרדס של פירות שביעית, שיש בו כמה פירות שחנטו בשנה השישית. פירות אלו אינם נחשבים הפקר על פי ההלכה, אולם מבחינה מעשית, מאחר שאנשים נכנסים לפרדס באופן חופשי כדי לקטוף פירות שביעית, קשה למנוע מהם לקטוף גם מפירות השישית. לדעת רבה, פירות אלו פטורים מתרומות ומעשרות, כיוון שבפועל אינם נשמרים ו"יד הכל ממשמשים בהם", אף שאינם מופקרים על פי דין. ואילו לדעת רב המנונא, פירות אלו חייבים בתרומות ומעשרות, כיוון שאינם הפקר, ומה שאנשים נוטלים מהם אינו אלא גזל, שאינו משפיע על הלכות תרומות ומעשרות.

המחלוקת עשויה להיות תלויה בשאלה שהעלינו: אם הפטור מבוסס על המצב הפורמלי, שאין לפירות בעלים, הרי במקרה הנ"ל שישנה בעלות פורמלית, יש לחייב במעשרות; אולם אם הפטור מבוסס על מצב החפץ, שנתון למאכל בעלי חיים, ייתכן שיש לפוטרו ממעשרות בכל מקרה שבפועל יש לבעלי חיים גישה אליו, גם אם הדבר נובע מבעיה טכנית בלבד.

נפקא-מינה דומה יכולה להיות גם במקרה ההפוך, שאדם שומר על פירות השביעית ומונע מאחרים לגשת אליהם. בעבר עמדנו על דיון האחרונים בשאלה, האם פירות אלו נעשים הפקר מאליו ע"י "אפקעתא דמלכא" או לא[4]. בין השאר הבאנו את הבנתו של 'תורת הארץ' (ח', כד) בדעת הבית יוסף, שהפירות נעשים הפקר מאליו, ובכל זאת אינם פטורים ממעשרות, כיוון שאינם עומדים לרשות הציבור מבחינה מעשית. דעה זו הולמת את הכיוון השני שהצענו לעיל, שהפטור המבוסס על העדר הבעלות הפורמלית אינו קיים בפירות שביעית, אלא רק הפטור המבוסס על מצב הפירות בפועל. לפי הכיוון הראשון, יש לפטור את הפירות ממעשרות גם במקרה זה.

הראשונים נחלקו בנוגע לחיוב תרומות ומעשרות בפירות שיש ספק האם הם שייכים לשנה השביעית או השישית. לדעת בעל המאור (ראש השנה ב: באלפס), והרמב"ם (פ"ד, הי"ב), יש לעשר פירות כאלו מחמת הספק, שכן "ספקא דאורייתא לחומרא". אולם מדברי אביי בגמרא שם נראה שפירות כאלו פטורים מתרומות ומעשרות[5], והראשונים (רש"י, תוס', רשב"א ועוד) הסבירו, שמאחר שהאדם נאלץ להפקירם מחמת הספק, שמא הם פירות שביעית, הרי שהפקר פטור מתרומות ומעשרות.

ייתכן שבעל המאור והרמב"ם סברו, שבעל הפירות אינו מבצע פעולה של הפקר, אלא רק חושש שמא פירותיו הם פירות שביעית, שנעשים הפקר מאליהם, ולכן הוא נוהג בהם מנהג הפקר, אולם לעניין מעשרות אין משגיחים בהתנהגות הבעלים, אלא במעמד הפורמלי של הפירות, האם יש להם בעלים או לא, ומאחר שאיננו בטוחים שהפירות הם הפקר, יש להחמיר ולהפריש מהם תרומות ומעשרות. ואילו רש"י וסיעתו סברו, שהפטור ממעשרות אינו מבוסס על העדר הבעלות הפורמלית, אלא על מצב הפירות בשטח, ומאחר שבפועל בעליהם נוהג בהם מנהג הפקר, אין לחייבם בתרומות ומעשרות.

ב. פטור השנה השביעית

עד כה הנחנו, שפטורם של פירות השביעית ממעשרות מבוסס על היותם מופקרים, כפי שכתבו הרשב"א, הריטב"א ואחרים. אולם יש ראשונים שחלקו כנראה על הנחה זו. הגמרא בראש השנה (טו.) מביאה דעות שונות בעניין אתרוג שחנט בשנה אחת ונלקט בשנה שאחריה, האם הולכים בו אחרי החנטה או אחרי הלקיטה. לפי אחת הדעות המרכזיות בסוגייה, לעניין דיני שביעית הולכים בו אחרי החנטה, ואילו לעניין דיני מעשרות, כמו הקביעה אם להפריש מעשר שני או מעשר עני, הולכים בו אחרי הלקיטה. לפי הדעה הזו נחלקו הראשונים, מה דינו של אתרוג שחנט בשנה השישית ונלקט בשנה השביעית - האם הוא חייב בתרומות ומעשרות. מבחינת דיני מעשרות מדובר באתרוג של השביעית, שהרי לעניין מעשרות הולכים אחרי הלקיטה, אולם דיני השמיטה אינם חלים עליו, שכן לעניין זה הולכים אחרי החנטה, ואתרוג זה חנט בשישית. יש כאן אפוא מצב מיוחד, שבו קיים פרי של השנה השביעית שאין בו קדושת שביעית, ועולה השאלה האם הוא חייב בתרומות ומעשרות.

בשאלה זו נחלקו הראשונים. לדעת התוס' (ד"ה "יד"), אתרוג זה פטור ממעשרות, שהרי לעניין מעשרות הוא שייך לשביעית, ואין חיוב תרומות ומעשרות בשביעית. ואילו הרשב"א, הריטב"א ואחרים חלקו על כך וכתבו, שפירות השביעית אינם פטורים מתרומות ומעשרות אלא משום שהם הפקר, ומאחר שאתרוג זה אינו הפקר, שהרי דיני השביעית אינם חלים עליו, אין שום סיבה לפטור אותו מתרומות ומעשרות. תוס' כנראה חלק על כך, וסבר שעצם השיוך של הפירות לשנה השביעית פוטר אותם ממעשרות, בלי קשר לשאלה האם יש בהם קדושת שביעית והאם הם מופקרים או לא[6].

כפי שראינו לעיל, שיטת הרשב"א והריטב"א מבוססת על כך, שהמכילתא תולה את הפטור בכך שחיה יכולה לאכול מן הפירות, היינו שהפירות הם הפקר. תוס' חלק כנראה על הבנה זו, וסבר שדברי המכילתא אינם אלא דרשה בעלמא, ואין ללמוד מהם מאומה לגבי שורש הפטור. הבנה זו מיישבת גם את קושיית הטורי אבן, מדוע יש צורך בפסוק כדי לפטור פירות שביעית ממעשרות, הרי ממילא כל הפקר פטור ממעשרות. לפי התוס' הפסוק בא לחדש, שפירות השביעית פטורים ממעשרות אפילו אם אינם הפקר.

למעשה, גם אם הפטור במכילתא מבוסס על הפקר הפירות, תוס' יכול להתבסס על מקור אחר של הפטור, המופיע בספרי:

"יכול אף שנה שביעית תהא חייבת במעשר? תלמוד לומר 'שנת המעשר' - שנה שחייבת במעשר, יצתה שנה שביעית שאינה חייבת במעשר" (דברים, פסקה ק"ט).

דרשה זו אינה מזכירה הפקר, או דין אחר מדיני השביעית, ומדבריה נראה שזהו דין בהלכות תרומות ומעשרות, שהשנה השביעית מופקעת מהם, בלי שום קשר למערכת דיני השביעית[7]. ייתכן, אם כן, שמחלוקת הראשונים, האם הפטור מבוסס על הפקר, תלויה במחלוקת המכילתא והספרי בעניין מקורו של הפטור.

למחלוקת זו ישנה משמעות לא רק לגבי אתרוג, אלא גם לגבי פירות אחרים. כפי שראינו בעבר, ראש השנה לשמיטין הוא א' בתשרי, כך שפירות העץ שחנטו בין א' בתשרי של השנה השביעית לבין א' בתשרי של השנה השמינית, נחשבים פירות שביעית. מצד שני, ראש השנה לאילן לעניין תרומות ומעשרות הוא ט"ו בשבט, כך שפירות העץ שחנטו בין ט"ו בשבט של השנה השלישית, למשל, לבין ט"ו בשבט של השנה הרביעית, שייכים לשנה השלישית: הם חייבים מעשר עני, ואסור להפריש מהם על פירות של שנה אחרת. חילוק זה בין הלכות שביעית להלכות מעשרות מעורר שאלה בשני מקרים:

א. פרי שחנט בשביעית בין ראש השנה לט"ו בשבט - בפרי זה ישנה קדושת שביעית, אולם לעניין מעשרות הוא שייך לשנה השישית. לפי הרשב"א וסיעתו פרי זה פטור מתרומות ומעשרות, כיוון שהוא מופקר, ואילו לפי התוס' ייתכן שהוא חייב בתרומות ומעשרות, כיוון שהוא פרי שישית. אמנם, ייתכן שתוס' יודה לרשב"א, שפרי המופקר מכוח דיני השביעית פטור ממעשרות, כשם שכל הפקר פטור ממעשרות. תוס' חלק רק לכיוון ההפוך, וטען שפרי שביעית פטור ממעשרות גם אם אינו הפקר. המקדש דוד (ס', א ד"ה "הביאו") באמת כותב, שלפי התוס' יש צורך גם בדרשת המכילתא וגם בדרשת הספרי, כדי לומר שפרי מופקר פטור ממעשרות אפילו אם אינו שייך לשביעית, ופרי שביעית פטור ממעשרות אפילו אם אינו מופקר.

ב. המחלוקת תהיה, אפוא, רק כאשר פרי חנט בשנה השמינית בין ראש השנה לט"ו בשבט. פרי זה שייך לשביעית לעניין מעשרות, אולם אין בו קדושת שביעית, ולכן לפי התוס' הוא פטור ממעשרות, ואילו לפי הרשב"א וסיעתו אין סיבה לפוטרו, מאחר שאינו הפקר.

אותה מחלוקת תהיה גם בפירות שביעית, שמסיבות שונות אין בהם קדושת שביעית. כך, למשל, פירות שגדלו על מצע מנותק, היינו בעציץ שאינו נקוב בתוך בית, מקלים לומר שאין בהם קדושת שביעית, כפי שראינו בעבר[8], אף שהם שייכים לשנה השביעית, ולכן לפי התוס' הם פטורים מתרומות ומעשרות, ולפי הרשב"א וסיעתו הם חייבים[9]. בדומה לכך יחלקו הראשונים בפירות שגדלו בשנה השביעית בחוץ לארץ, וגמר מלאכתם, שהוא הרגע המחייב במעשרות, נעשה בארץ ישראל. גם הפירות הללו שייכים לשנה השביעית, אך אין בהם קדושת שביעית.

באופן דומה נחלקו האחרונים לגבי פירות שגדלו בשמיטה בשדה נכרי בארץ ישראל, וגמר מלאכתם נעשה בידי יהודי. כפי שראינו בעבר, לדעת המבי"ט בפירות אלו יש קדושת שביעית והם מופקרים מאליהם, וממילא פטורים מתרומות ומעשרות, ואילו הבית יוסף סבור שפירות אלו חייבים בתרומות ומעשרות, או משום שאין בהם קדושת שביעית, או משום שאינם הפקר, שכן הגוי אינו מפקיר את פירותיו, וגם התורה אינה מפקירה אותם[10]. המהרי"ט (ח"א, סי' מ"ג) טען כנגד הב"י, שפירות שגדלו בשנה השביעית פטורים מתרומות ומעשרות גם אם אינם הפקר, כפי שעולה מדרשת הספרי. לדבריו, אילו הפטור היה מבוסס על ההפקר, לא היה צורך בפסוק מיוחד כדי ללמוד אותו, וכפי שטען הטורי אבן. הב"י כנראה נצמד לדרשת המכילתא, וסבר שהפטור כן מבוסס על ההפקר, ואינו קיים בפירות שאינם מופקרים. מחלוקת הב"י והמהרי"ט מקבילה, אפוא, למחלוקת תוס' והרשב"א.

הלכה למעשה

הלכה למעשה פסק הרמ"א (יו"ד של"א, יט) כדעת הב"י, שפירות שגדלו בשביעית אצל הגוי, וגמר מלאכתם נעשה בידי יהודי, חייבים בתרומות ומעשרות. אולם האחרונים חששו לדעת המבי"ט והמהרי"ט, וכתבו שיש להפריש את המעשרות בלא ברכה (פאת השולחן כ"ג, יב; חזון איש כ', ז). גם במקרים האחרים שהזכרנו, כמו פירות שגדלו במצע מנותק, מפרישים תרומות ומעשרות בלי ברכה.

יש לציין, שבדרך כלל, כאשר פירות גדלים בשדה נכרי, מבצע בהם הגוי גם את גמר המלאכה, כך שהם פטורים ממילא מתרומות ומעשרות בכל השנים[11]. למחלוקת האחרונים ישנה השלכה מעשית, כאשר קונים ענבים המיועדים ליין או זיתים המיועדים לשמן, שאז גמר המלאכה הוא הפקת היין או השמן, הנעשית ע"י יהודי. במקרה זה, בשנים רגילות יש להפריש תרומות ומעשרות בברכה, ואילו בשמיטה, כאמור, יש להפריש תרומות ומעשרות בלא ברכה.

מחלוקת האחרונים עשויה להיות משמעותית גם בנוגע לפירות היתר מכירה. פירות אלו שייכים באופן פורמלי לגוי עד לאחר גמר המלאכה[12], אולם גמר המלאכה נעשה פעמים רבות ע"י יהודי[13]. הראשונים נחלקו בשאלה, מהו הקריטריון הקובע לעניין חיוב פירות בתרומות ומעשרות: מי ביצע את גמר המלאכה, או מיהו בעל הפירות בשעת גמר המלאכה[14]. אם הולכים אחרי מבצע הפעולה, והפעולה נעשתה ע"י יהודי, הרי שבשאר השנים יש להפריש תרומות ומעשרות, ובשמיטה נכנסים למחלוקת הבית יוסף והמבי"ט. הלכה למעשה, מאחר שהדבר תלוי במחלוקת ראשונים ואחרונים, ובדרך כלל הצרכן אינו יודע מי ביצע את גמר המלאכה, יש להפריש תרומות ומעשרות בלא ברכה[15].

ג. מהו המעשר המופרש?

בכל המקרים שבהם יש להפריש תרומות ומעשרות מפירות שביעית, מתעוררת השאלה איזה מעשר יש להפריש מהם לאחר המעשר הראשון: מעשר שני או מעשר עני. כידוע, בשנה הראשונה, השנייה, הרביעית והחמישית - יש להפריש מעשר שני, ואילו בשנה השלישית והשישית - מפרישים מעשר עני. השאלה היא, מה מפרישים בשנה השביעית, באותם מקרים חריגים שבהם מפרישים תרומות ומעשרות. מאחר שמדובר במקרים מיוחדים, קשה למצוא בדברי חז"ל התייחסות לשאלה זו. למעשה, עובדה זו מחזקת את דעת התוס', שהשנה השביעית מופקעת לגמרי ממעשרות. התורה קבעה מחזור של שנים, שבו מפרישים ארבע שנים מעשר שני, שתי שנים מעשר עני, ושנה אחת אין מפרישים מעשרות כלל.

בעיה זו הביאה את הרדב"ז לנקוט בדעה מחודשת:

"ואם הם פירות שהגיעו לעונת המעשרות בשביעית, אין כאן לא מעשר עני ולא מעשר שני, שלא נתחייבו באלו אלא בשאר השנים, ואע"ג דחייב להפריש תרומה ומעשר ראשון, לפי שאין אלו תלויין בשנים, וכיון שאין הדבר הפקר, ראוי לחייבו, אבל מעשר שני תלוי בשנים, וראשון ושני רביעי וחמישי נוהג מעשר שני, שלישי וששי נוהג מעשר עני, ואם אתה אומר ינהוג נמי בשביעית בשל עכו"ם - לא ידענא מה ינהוג, אם מעשר שני אם מעשר עני!" (שו"ת רדב"ז ח"ו, סי' ב' אלפים רכ"א).

אולם מרבית הפוסקים לא קיבלו את דעתו, העומדת בסתירה להלכה הפשוטה שנפסקה ברמב"ם:

"כל הפטור ממעשר ראשון, פטור מן השני ומן העני, וכל שחייב בראשון - חייב בשניהם" (הלכות מעשר שני ונטע רבעי פ"א, הי"ב).

ממילא חוזרת השאלה, איזה מעשר יש להפריש בשנה השביעית: מעשר שני או מעשר עני. למעשה, במקום אחד כן התייחסו חז"ל לשאלה מעין זו. ישנם מקומות בחוץ לארץ, שמן התורה אינם חייבים במצוות התלויות בארץ, אולם חכמים גזרו להפריש בהם תרומות ומעשרות בכל השנים, לרבות השנה השביעית: בבבל תיקנו לנהוג כך כבר בימי הנביאים, ואילו במצרים, עמון ומואב תיקנו לנהוג כך בתקופה מאוחרת יותר. תקנות אלו לא יכלו, כמובן, להימלט מן הקביעה, איזה מעשר יש להפריש בשנה השביעית. למעשה, בבבל תיקנו להפריש מעשר שני, במצרים תיקנו להפריש מעשר עני, ולעניין עמון ומואב התעוררה מחלוקת בין התנאים:

"בו ביום אמרו: עמון ומואב מה הן בשביעית? גזר רבי טרפון: מעשר עני, וגזר רבי אלעזר בן עזריה: מעשר שני. אמר רבי ישמעאל: אלעזר בן עזריה, עליך ראיה ללמד, שאתה מחמיר, שכל המחמיר עליו ראיה ללמד! אמר לו רבי אלעזר בן עזריה: ישמעאל אחי, אני לא שִניתי מסדר השנים, טרפון אחי שינה, ועליו ראיה ללמד! השיב רבי טרפון: מצרים חוץ לארץ, עמון ומואב חוץ לארץ - מה מצרים מעשר עני בשביעית, אף עמון ומואב מעשר עני בשביעית! השיב רבי אלעזר בן עזריה: בבל חוץ לארץ, עמון ומואב חוץ לארץ - מה בבל מעשר שני בשביעית, אף עמון ומואב מעשר שני בשביעית. אמר רבי טרפון: מצרים שהיא קרובה, עשאוה מעשר עני, שיהיו עניי ישראל נסמכים עליה בשביעית, אף עמון ומואב שהם קרובים, נעשים מעשר עני, שיהיו עניי ישראל נסמכים עליהם בשביעית... אמר רבי יהושע: ...מצרים מעשה זקנים, ובבל מעשה נביאים, והנדון שלפנינו מעשה זקנים, ידון מעשה זקנים ממעשה זקנים, ואל ידון מעשה זקנים ממעשה נביאים. נמנו וגמרו: עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית"
(ידיים פ"ד, מ"ג).

המשנה הכריעה, אפוא, שבעמון ובמואב יש להפריש מעשר עני, משום שהן דומות למצרים הן מבחינת הקִרבה לארץ ישראל והן מבחינת מועד התקנה. השאלה היא, האם ניתן ללמוד מן המשנה, העוסקת בחיוב תרומות ומעשרות בחו"ל מכוח תקנת חכמים, איזה מעשר יש להפריש בשנה השביעית בארץ ישראל, במקרים החריגים שבהם ישנו חיוב הפרשה מן התורה.

הכפתור ופרח (פרק מ"ז) השיב בחיוב לשאלה זו, ופסק שיבול נכרי שגמר מלאכתו נעשה ע"י יהודי בשביעית חייב במעשר עני, בדומה למה שהסיקה המשנה לגבי עמון ומואב. הבית יוסף (יו"ד של"א ד"ה "ואין בה") ציטט את דבריו, והרמ"א פסק אותם להלכה:

"ויש אומרים, אם עובד כוכבים מכר פירות בשביעית לישראל, וגמר מלאכתו ביד ישראל, חייבים בתרומה ומעשר, ומפריש מעשר עני כדין עמון ומואב" (של"א, יט).

וכן פסקו הרבה אחרונים: פאת השולחן (כ"ג, יב), ספר השמיטה (י', ב, ג) ואחרים.

ברם, הגרש"ז (מנחת שלמה, סי' ל"ז) האריך לתמוה על קביעה זו. לדבריו, במשנה הנ"ל נאמר בפירוש, שהפרשת מעשר עני בשנה זו היא שינוי מסדר השנים, היינו שלפי הסדר הרגיל יש להפריש מעשר שני. המשנה הניחה, כנראה, שמאחר שהתורה לא מנתה את השנים שבהם יש להפריש מעשר שני, אלא רק קבעה שיש להפריש מעשר עני בשנה השלישית ובשנה השישית, ולהפריש מעשר שני בשאר השנים, יש להניח שגם השנה השביעית בכלל זה, ואין להפריש בה מעשר עני אלא מעשר שני.

המשנה הסיקה, אמנם, שגם בשנה השביעית בעמון ומואב יש לשנות מסדר השנים ולהפריש מעשר עני, אולם המשנה מביאה נימוק ברור לשינוי זה של הסדר: הרצון לדאוג לעניי ישראל בשנה השביעית. מאחר שכל חיוב ההפרשה בעמון ומואב הוא תקנת חכמים מאוחרת, חכמים יכלו לעצב את התקנה כרצונם, באופן שיקל על העניים. ברם, במקום שבו חיוב ההפרשה הוא מעיקר הדין, אין לחרוג מן הסדר, שעל פיו יש להפריש בשמיטה מעשר שני.

זאת ועוד: הרמב"ם (תרומות פ"א, הי"א) פוסק על פי הגמרא בבכורות (יא:), שכאשר מפרישים מעשר ראשון מפירות הגוי בשמיטה או בשנים אחרות, אין צורך לתת אותו בפועל ללוי, מפני שניתן לומר לו, שכשם שהגוי לא היה נותן לו את המעשר, כך אנו, שבאים מכוחו של הגוי, איננו צריכים לתת לו את המעשר. לכאורה אותה סברה בדיוק נוגעת גם למעשר עני, וכן כתבו פוסקים רבים (כמו פאה"ש וספר השמיטה שם). ממילא, טוען הגרש"ז, איך ייתכן לחייב מעשר עני בפירות שביעית של גוי על סמך דברי המשנה, הרי המשנה פסקה כך כדי להיטיב עם העניים, ואילו בפירות של גוי ממילא המעשר לא יגיע לידיהם של העניים אלא יישאר בידי הבעלים, כך שאין כאן שום הטבה לעניים. קושייה זו מופיעה כבר בדברי מהרי"ט (ח"א, סי' מ"ג).

למעשה, כך מפורש בתוס' הרי"ד (ר"ה טו.) לגבי אתרוג שחנט בשישית ונלקט בשביעית, שלפי הדעה שלעניין שביעית הולכים אחרי חנטה ולעניין מעשרות הולכים אחרי לקיטה, אתרוג כזה חייב במעשרות, כיוון שאין בו קדושת שביעית (כדעת הרשב"א וסיעתו שהבאנו לעיל), ויש להפריש ממנו מעשר שני, כיוון שהוא שייך לשנה השביעית ולא לשנה השישית.

הלכה למעשה, מקובל לחשוש לשתי הדעות, ולומר בנוסח ההפרשה שמעשר שני יהיה בדרומם של הפירות ומחולל על מטבע וכו', "ואם צריך מעשר עני - יהיה מעשר עני בדרומם של הפירות", וכן פסקו גם האדר"ת (מובא בסוף 'אדר היקר', אגרת ט"ו) והרב קוק (דעת כהן, סי' רל"ט).

 

[1] ראה למשל ערוך לנר שם, אפיקי ים (ח"ב, סי' כ"ה), חזון איש (ט', יח) וציץ אליעזר (ח"א, סי' ד).

[2] ניתן להוסיף, שגדר "ידך וידו שווים" שייך רק כאשר הלוי יכל לזכות בכל הפירות בדיוק כמו האדם שבסופו של דבר זכה בהם, ואילו בפירות שביעית רשאי כל אחד לזכות רק לפי צרכו, כיוון שהם מיועדים לכלל הציבור, כך שכאשר במקביל ללוי נוטל אדם אחר מן הפירות, לא ניתן לומר שהלוי יכל לזכות גם בפירות של חברו בנוסף לפירות שלו.

[3] העלינו כאן את השאלה לגבי פירות שביעית, אולם גם לגבי פטור הפקר ממעשרות באופן כללי ניתן לשאול, האם אמנם הפטור מתמקד בהעדר הבעלות, או במצב הפירות, שאינם נשמרים. מו"ר הרב ליכטנשטיין האריך לדון בשאלה זו, וטען ששני הדינים קיימים במקביל, עיין מאמרו שהתפרסם ב'הדרום', ניסן תשכ"ו, עמ' 180-210, ועיין גם תורת זרעים, פאה פ"א, מ"ו. יעויין גם בהגהות אמרי בינה על הטורי אבן (ראש השנה שם), שכותב להפך מדברינו: דין "ידך וידו שווים" מבוסס על המצב בשטח, שללוי ישנה גישה אל הפירות, ואילו דרשת המכילתא מבוססת על מעמדם הפורמלי של הפירות כפירות שביעית.

[4] עיין בשיעור בעניין הפקרת הפירות.

[5] בעל המאור גרס אחרת בדברי אביי, ואילו בדעת הרמב"ם הסבירו שער המלך ואחרים, שלפי הבנתו בהמשך הסוגייה ישנם אמוראים שחלקו על אביי.

[6] לדעת הראב"ד ('כתוב שם'), בשאלה זו נחלקו האמוראים בסוגייה, עיין שם. ייתכן שבאותה שאלה נחלקו גם אמוראים בירושלמי בביכורים (פ"ב, ה"ד), והדבר תלוי בביאור דברי הירושלמי, ואכמ"ל.

[7] אמנם, לפי גרסת הגר"א הספרי מדבר על פטור מביעור, ולא על פטור ממעשר.

[8] עיין בשיעור בעניין חממות ועציצים.

[9] יש לציין, שלדעת רוב הראשונים פירות שגדלו בתוך בית פטורים מתרומות ומעשרות בכל השנים, כפי שדורש הירושלמי (ערלה פ"א, ה"ב), שהתורה מדברת על "היוצא השדה" ולא על הגדל בבית, אלא שהרמב"ם (מעשר פ"א, ה"י) סבר שהירושלמי פוטר רק מחיוב דאורייתא, ועדיין יש חיוב מעשרות מדרבנן, ולהלכה אנו חוששים לדעתו. גם פירות הגדלים בעציץ שאינו נקוב אינם חייבים במעשרות אלא מדרבנן.

[10] עיין באריכות בשיעור בעניין הפקרת הפירות.

[11] כך פסק השו"ע (יו"ד של"א, ד) על פי כמה ראשונים, אף שיש הסוברים שפירות אלו חייבים בתרומות ומעשרות מדרבנן (רש"י מנחות סז. ד"ה "גזירה"; תוס' בכורות יא: ד"ה "הא" ועוד).

[12] על פי הסכם המכירה, הפירות שייכים לגוי עד השלב שבו החקלאי מוכר אותם.

[13] בימינו מרבית המלאכות הנעשות בשדה מתבצעות ע"י פועלים זרים, אולם הפעולות הקשורות לאריזה נעשות פעמים רבות ע"י יהודים. השאלה האם גמר המלאכה בימינו הוא בשדה או בבית האריזה היא שאלה סבוכה, שלא ניכנס אליה במסגרת זו. באופן כללי, בהרבה מקרים קשה לקבוע מתי הוא בדיוק גמר המלאכה, מאחר שהתהליך החקלאי עבר שינויים רבים מימי חז"ל ועד היום.

[14] לדעת הרמב"ם (תרומות פ"א, הי"ג), הולכים אחרי זהותו של מי שביצע את פעולת גמר המלאכה, ואילו מדברי תוס' בבכורות (יא: ד"ה "דמרחינהו") נראה שהולכים אחרי בעל הפירות בשלב זה, וכן הביא השיטה מקובצת שם (אות כד) בשם הרא"ש. מו"ר הרב ליכטנשטיין הסביר בשם הגרי"ד, שהמחלוקת תלויה בשאלה כיצד להבין את משמעותו של גמר המלאכה: לפי הרמב"ם מדובר בפעולה המחילה באופן ישיר חיוב תרומות ומעשרות על הפירות, ולכן פעולה זו צריכה להיעשות ע"י יהודי, ואילו תוס' והרא"ש הבינו שלא הפעולה מחילה את החיוב, אלא שהיא משנה את זהותם של הפירות, באופן שהם נכנסים ממילא למצב שבו יש חיוב תרומות ומעשרות (כגון שהתורה אמרה ש'דגן' חייב במעשרות, והשיבולים נעשות 'דגן' רק בשלב של גמר המלאכה), וממילא אין זה משנה מי ביצע את הפעולה, אלא האם הפירות היו בידי יהודי באותו הרגע.

[15] אמנם, החזון איש (כ"ז, ז) היה כל כך משוכנע שהמכירה כלל אינה חלה, עד שפסק שאין צורך להפריש תרומות ומעשרות מפירות של היתר מכירה, מאחר שהם פירות שביעית של יהודים.