שיעור 22 - הטמנה (1)

  • הרב ברוך גיגי

הטמנה (1)

הטמנה היא פעולת כיסוי הקדירה בחומרים שונים כדי לשמור את חום הקדירה[1]. שני סוגי חומרים הם: דבר שאין מוסיף הבל - שאינו מוסיף חום לקדירה אלא משמר את חומה, ודבר שמוסיף הבל - שמוסיף על החום הקיים בקדירה. חז"ל אסרו מקצת ההטמנות, ונבאר תחילה טעם הדבר.

איסור הטמנה בדבר שאינו מוסיף הבל

שנינו במשנה בסוף פרק שני (לד.):

"ספק חשכה ספק אינה חשכה... אבל מעשרין את הדמאי, ומערבין, וטומנין את החמין"

וברש"י שם:

"נותנן בקופה של מוכין להיות חומם משתמר בהן אבל משחשכה ודאי אין טומנין בהן"

ובגמרא שם:

"אמר רבא: מפני מה אמרו: אין טומנין בדבר שאינו מוסיף הבל משחשכה - גזרה שמא ירתיח. אמר ליה אביי: אי הכי, בין השמשות נמי ניגזר! - אמר ליה: סתם קדרות רותחות הן"

ופירש רש"י שם:

"גזירה שמא ימצא קדרתו שנצטננה כשירצה להטמינה, וירתיחנה תחילה, ונמצא מבשל בשבת"

אמנם יש ראשונים שפירשו את החשש לא מטעם בישול, לפי שאין בישול אחר בישול, אלא מחשש חיתוי הגחלים[2]. לשיטה זו מותר להטמין בדבר שאינו מוסיף הבל בין השמשות מפני שסתם קדרות בשעה זו רותחות הן ואין חשש שימצא קדרתו שנצטננה. וכן קיי"ל להלכה בש"ע סי' רנז סעיף א': "אין טומנין בשבת, אפילו בדבר שאין מוסיף הבל; אבל בספק חשיכה, טומנין בו".

אבל רבים מן הראשונים גרסו בגמרא שטעם איסור הטמנה בדבר שאינו מוסיף הבל הוא שמא יטמין ברמץ שיש בה גחלת ויבוא לחתות בגחלים - עיין רי"ף, וברמב"ם שבת פ"ד ה"ג.

בשתי השיטות ישנם קשיים. הרמב"ן כתב שהקושי בשיטת רש"י הוא שלא סביר לחשוש שאדם שמוצא קדרתו שנצטננה ידליק את האור לכתחילה וירתיחנה שלא נחשדו ישראל כל כך על השבת. הקושי בשיטת הרי"ף הוא שאוסרים הטמנה בדבר שאינו מוסיף הבל מחשש שיבוא להטמין ברמץ שהוא דבר המוסיף הבל, ומפני קושי זה הסכימו ראשונים רבים עם גרסת רש"י[3].

איסור הטמנה בדבר המוסיף הבל

לגרסת רש"י האיסור הוא מחשש שיטמין ברמץ שיש בה גחלת ויבוא לחתות בגחלים. לגרסא זו האיסור מובן ופשוט. אבל לגרסת הרי"ף והרמב"ם העניין מורכב יותר. זוהי גירסתם:

"גזירה שמא ירתיח, א"ל אביי אי הכי בין השמשות נמי ניגזור א"ל סתם קדרות בין השמשות רותחות הן"

נפרש גרסא זו על פי הרמב"ם, ולא נתעכב כאן על אפשרויות פירוש נוספות לגרסא זו[4].

כתב הרמב"ם בפרק ד' הלכה ב':

"מן הדין היה שטומנין בדבר המוסיף הבל מבעוד יום ויישאר התבשיל טמון בשבת, שהרי משהין על גבי האש בשבת, אבל אסרו חכמים להטמין בדבר המוסיף הבל מבעוד יום גזירה שמא תרתיח הקדרה בשבת ויצטרך לגלותה עד שתנוח הרתיחה ויחזור ויכסה בשבת ונמצא טומן בדבר המוסיף הבל בשבת שהוא אסור, לפיכך מותר להטמין בדבר המוסיף הבל בין השמשות שסתם קדרות בין השמשות כבר רתחו ונחו מבעבוען וכיון שנחו שוב אינן רותחין"

על פי שיטה זו החשש הוא שמא תגיע הקדירה לרתיחה בתוך השבת, ויצטרך לגלותה כדי שתנוח מרתיחתה, ולאחר מכן כשיבוא לכסותה ולהטמינה מחדש הרי הוא טומן בשבת בדבר המוסיף הבל. לא נתבאר בדבריו מה הוא טעם האיסור להטמין בשבת בדבר המוסיף. הרמב"ן התקשה בזה ותירץ שכשמטמין בדבר המוסיף בשבת, אע"פ שרק מחזיר את ההטמנה שהייתה שם מבעוד יום, מכל מקום דומה לתחילת הטמנה שיש חשש שיחתה בגחלים, כיוון שמגלה דעתו שמעוניין בתוספת הבל. אך הרמב"ם עצמו בפירוש המשניות לפרק ד' כתב יסוד אחר. לדעתו איסור ההטמנה בשבת בדבר המוסיף הוא מחשש שאנשים יטעו ויאמרו מה לי חימום או תוספת חימום באש ובתולדותיה ומה לי חימום באותם דברים שפולטים חום, והם אינם יודעים להבחין שלא נאסר הבישול בשבת אלא באש או בתולדותיה בלבד, ולא בחום שהוא תוצאה של תגובות כימיות.

חידוש נוסף שמענו מהרמב"ם שהטמנה בדבר המוסיף אסורה מבעוד יום ואסורה בשבת, אך מותרת בין השמשות לפי שרוב הקדרות בין השמשות כבר רתחו ונחו מבעבוען. אמנם הקושי הלוגי שמתיר בין השמשות ואוסר מבעוד יום, גרם לראב"ד ולאחרים להשיג על הרמב"ם בנקודה זו, ולשיטתם אסורה הטמנה בדבר המוסיף אף בין השמשות, וז"ל הראב"ד בהשגותיו שם:

"א"א מעולם לא נראו ולא נשמעו תהפוכות כאלה מבעוד יום אסור בין השמשות מותר... וכך הוא הפי' לזאת הגרסא, בדבר המוסיף גזרו ואפי' מבעוד יום גזירה שמא ירתיח פי' כיון דאטמין בדבר המוסיף גלי דעתיה דרותח קא בעי ליה לאורתא וזמנין דפסיק רתחיה משום דאריך זמניה ומרתח ליה משחשיכה, אי הכי בין השמשות נמי ליתסר בדבר שאינו מוסיף דכיון דשהה מלהטמין מחזי דרותח קא בעי ליה לאורתא, אמר ליה סתם קדרות המטומנות בין השמשות רותחות הן לאורתא ולא תפסוק רתיחתן"

לדעה זו הגמרא ביקשה לאסור הטמנה בדבר שאינו מוסיף הבל בין השמשות, והסיקה שכיוון שסתם קדרות רותחות בשעה זו אין לחוש ומותר, אבל בדבר המוסיף הבל ברור שאסור וק"ו הדברים שהרי אף מבעוד יום אסור.

היקף איסור הטמנה

התוס' בתחילת פרק ד' (מז:) ד"ה במה טומנין כתבו:

"פירש הר"ר יוסף בשם רבינו שמואל דמיירי בבשיל ולא בשיל אבל קדרא חייתא ובשיל שרינן בפ"ק (דף יח:) ואין נראה לר"ת דהא אית לן לאוקמא מתניתין בסתם קדרות שהן מבושלים בין השמשות ועוד דמסתמא איירי מתני' דומיא דמתני' דכירה דמיירי בבשיל כמאכל בן דרוסאי ונראה לר"ת שיש לחלק בין השהאה להטמנה דודאי להשהות מותר כשהוא מאכל בן דרוסאי שאין חיתוי מעט מועיל לו שהרי מגולה הוא ושליט ביה אוירא אבל הטמנה שעושין לצורך מחר והוא מוטמן יש לחוש שמא יחתה שמעט חיתוי מועיל לו ליתפס חומו וגזרו להטמין בכל דבר המוסיף הבל גזירה שמא יטמין ברמץ ויחתה"

בעלי התוספות חלוקים אם יש להשוות דיני הטמנה לדיני שהייה. רבנו יוסף בשם רבנו שמואל כתב שכשם שבשהייה התרנו[5] להשהות על גבי כירה שאינה גרופה, תבשיל שהתבשל כמאב"ד או קדירה חייתא שלא התחילה להתבשל כלל, הוא הדין בהטמנה. לשיטה זו הטמנה אסורה רק בתבשיל שהתחיל להתבשל ולא הגיע למאב"ד.

אך ר"ת אסר להטמין בכל תבשיל לפי שבהטמנה מועיל אפילו חיתוי מועט, ויש חשש אפילו באופנים שלא חששו להם בשהייה. ואף על פי שבדבריו המובאים בתוס' דיבר שחוששים אף במבושל כמאכל בן דרוסאי, ומשמע לכאורה שבמבושל כל צרכו אין לחוש, יותר נראה שאסר אף במבושל כל צרכו שהרי כתב כן בספר הישר בסי' רלה בפירוש, וז"ל:

"ובהטמנה חנניה מודה שאין טומנין בדבר המוסיף הבל, ואפילו הטמין קדירה שבשלה כל צרכה גזירה שמא יטמין ברמץ[6]..."

וכתב ב"י בסי' רנז שמה שהזכיר בתוס' מאכל בן דרוסאי, אינו אלא כדי לחלוק על רבנו שמואל שהתיר בו. אמנם מדבריו נראה שבתבשיל שמבושל כל צרכו ומצטמק ורע לו יש להתיר בהטמנה שהרי בזה אין חשש חיתוי כלל. אולם, שמא יש לומר שיש לאסור אף באופן זה משום שיש הבדל מהותי בין שהייה להטמנה: בשהייה החשש הוא לחיתוי במקרה זה, אך בהטמנה החשש הוא לחיתוי במקרה אחר שהרי בשעה זו הוא מטמין בדבר המוסיף הבל ויש חשש שמא יטמין ברמץ שיש בה גחלת ויחתה שם. כיוון שכך, אם עקרונית חוששים בהטמנה לחיתוי, אזי אוסרים לגמרי כל הטמנה בדבר המוסיף שמא יטמין בדבר אחר ויחתה בגחלים. גישה זו עולה גם מדברי התוס' לט: ד"ה ממעשה, וז"ל:

"ממעשה שעשו אנשי טבריא ואסרו להם בטלה הטמנה מבע"י בדבר המוסיף הבל - וא"ת מה צריך למילף ממעשה דאנשי טבריא הא מתני' היא דאין טומנין בדבר המוסיף הבל בפרק במה טומנין ... וה"ר שמואל מוורדין מפרש ממעשה אנשי טבריא בטלה הטמנה דאסור אפי' לאכול כדקתני ואסורין בשתיה וה"ר יונה מפרש בטלה אפי' בקדירה חייתא והיינו דקאמר בטלה משמע לגמרי מכל דבר"

מדברי התוס' מוכח שבטלה הטמנה לגמרי. וכן מפורשים הדברים בלשון רשב"א בתחילת פרקנו וז"ל:

"והיה להם לחלק כאן כמו שחלקו שם בנתבשל כל צרכו ומצטמק ורע לו ובלא נתבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו, אלא שאין בהטמנה חלוק כלל"

ומוכח שאפילו מצטמק ורע לו אסור.

להלכה פסק בש"ע סי' רנז סעיף ז':

"כל היכא דאסרינן הטמנה, אפילו בקדירה מבושלת כ"צ אסרינן, ואפי' מצטמק ורע לו"

ואף הרמ"א הסכים וכתב: "וכן עיקר".

אלא שהרמ"א הוסיף להביא דעה אחרת:

"ויש מקילין ואומרים דכל שהוא חי לגמרי או נתבשל כל צרכו, מותר בהטמנה כמו בשיהוי, וכמו שנתבאר לעיל סימן רנ"ג. ובמקום שנהגו להקל על פי סברא זו, אין למחות בידם. אבל אין לנהוג כן בשאר מקומות"

זוהי דעתו של רבינו שמואל שהובאה בתוס', אלא שיש לתמוה על הרמ"א שהתיר רק במבושל כל צרכו, והלא שיטה זו משווה בין שהייה להטמנה, ובשהייה פסק הרמ"א בסי' רנג סעיף א' להקל כחנניה שמותר להשהות גם במאכל בן דרוסאי. ואכן, המג"א (רנז/יז) הוסיף שלדעת הסוברים כחנניה מותר מבן דרוסאי. אמנם יש שחלקו על המגן אברהם[7] וסברו שהרמ"א עצמו לא רצה להקל קולא כפולה , דהיינו, שנשווה דיני הטמנה לדיני שהייה וגם נסמוך על הדעה המקילה בשהייה. ולכן הכריע שגם הנוהגים להקל בהטמנה לא יקלו אלא בתבשיל שנתבשל כל צרכו. וכ"כ בביאור הלכה:

"ולבסוף מסיק גם הוא דבכוונה נקט הרמ"א כל צורכו לאשמעינן דבפחות מזה אף במקום שנהגו להקל יש למחות בידם מאחר דגם בשהיה יש דעות בזה".

לסיכום - לדעת הש"ע אין להקל בשום הטמנה בדבר המוסיף הבל. לשיטת הרמ"א לכתחילה יש לאסור כל הטמנה, אולם במקום שנוהגים להקל - אם עושים כן בתבשיל שמבושל כל צרכו אין למחות בידם, אבל אם עושים בתבשיל שלא התבשל כל צרכו, יש למחות בידם אף במקום שנהגו להקל.

הטמנה לצורך מחר

כתב המרדכי בריש פרק כירה:

"והוא הדין לביצים חיים ומים כדי שיהיו חמין למחר הכל מותר להטמינן לצורך מחר, אבל לצורך הלילה נראה דאסור שמא יחתה בגחלים למהר בישולם"

שיטה זו היא המשך ישיר לדיון הקודם המשווה הטמנה לשהייה, וסבורה כן גם בשהייה לצורך מחר שהיא מותרת כי אין חשש חיתוי[8], שהרי הסיח דעתו מן התבשיל עד למחר, ולמחר הרי יהיה מוכן וראוי גם בלא חיתוי, ולפיכך מותרת לדעתם כל שהייה והטמנה לצורך מחר. לדעה זו לא נאמרו איסורי הטמנה ושהייה אלא לצורך הלילה, שיש חשש חיתוי כי הוא זקוק לתבשיל תוך זמן קצר יחסית. אבל הב"י בסי' רנד דחה דבריו וכתב:

"ולא משמע כן מדברי המפרשים שכתבתי בראש סימן זה[9] אלא מאחר שראוי לאכול בלילה אתי לחתויי ואף על פי שאינו צולה אלא לצורך מחר"

לדעת הב"י כל תבשיל שהוא ראוי לאכילה בלילה אסרוהו חז"ל, אף אם אינו זקוק לו אלא למחר. אמנם דבריו המוחלטים בסי' רנד מרוככים מעט בסוף סי' רנג. בבואו להסביר שם את מנהג העולם להשהות על כירה שאינה גרופה הוא כותב:

"אי נמי משום דאפשר דלא איירי בגמרא אלא במשהה לצורך הלילה אבל משהה לצורך מחר מותר אפילו ע"ג כירה שאינה גרופה ולא קטומה או בתנור דכיון דלצורך מחר הוא אסוחי אסחיה לדעתיה ולא אתי לחתויי ומכל מקום לצאת ידי כל ספק נכון להנהיג שישימו חתיכת בשר חי בקדרה סמוך לחשיכה דבכהאי גוונא לכולי עלמא שרי בלי פקפוק"

נראה מדבריו שמוכן לסמוך על דעה זו כדי להמליץ זכות על הנוהגים להקל, אם כי מציע פתרון שיהיה טוב לכ"ע (לפחות בשהייה).

להלכה בש"ע לא חילק ואסר הטמנה בכל עניין, אבל הרמ"א כתב:

"וי"א דכל זה אינו אסור אלא כשעושה לצורך לילה, אבל כשמטמין לצורך מחר, מותר להטמין מבע"י בדבר שמוסיף הבל. ובדיעבד יש לסמוך על זה ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן"

והוסיף במשנה ברורה שם ס"ק יב:

"משמע דאם הוא רגיל אף בדיעבד אסור והטעם דמעיקר הדין אין להם מקום להי"א כמ"ש הגר"א ושארי פוסקים"

והיינו מפני שיש לחוש שמא יימלך לאוכלו בלילה ויבוא לחתות. ויתירה מזו משמע מן המ"ב והגר"א, שדעה זו המשווה שהייה והטמנה אינה עיקר, כי העיקר הוא לאסור כל הטמנה, וכפי שנתבאר.

ובהקשר זה נזכיר יסוד נוסף בניסיון לצמצם את איסור ההטמנה, כפי שמובא ברמ"א סי' רנז סעיף ח' בשם האור זרוע:

"הטמנה שעושין במדינות אלו, שמטמינים בתנור וטחין פי התנור בטיט, שרי לכ"ע"

אבל המ"ב הביא שם בס"ק מז:

"ואעפ"כ י"א דצריך ליזהר שלא יטמין הקדרה בתנור בתוך הגחלים מכל צד דקרוי הטמנה בדבר המוסיף הבל מחמת הגחלים גופא"

כוונת המשנה ברורה היא לשיטת המהרש"ל בתשובותיו סי' ס' שכתב: "ואין לומר מאחר שהוא שרוק דלא שייך ביה שמא יחתה שרי זהו ליתא וכי עדיף מגפת דלא שייך ביה חיתוי כלל ואפ"ה אסרו להטמין בו משום גזירה... מ"מ נראה דלא שרינן כה"ג אלא לעניין כירה והדומה לו שאז אמרינן כשהרחיק מהן הגחלים דלא גזרינן שמא יחתה אכן בעניין הטמנה בתנור שהוא סתום ושרוק מבחוץ א"כ התנור וכל מה שבתוכו הוא כדבר אחד והוה שפיר מטמין בדבר המוסיף הבל". מדבריו יוצא שהיתר תנור טוח בטיט (דהיינו, שיש חסימה בין האדם לבין הקדירה) הוא רק בשהייה ולא בהטמנה, מפני שיסוד דין הטמנה הוא לא חשש למקרה המדובר אלא חשש שמא יגיע לחיתוי במקרה אחר, ולכן יש לאסור הטמנה אף באופן זה.

וסיים במשנה ברורה שם:

"ויש מקילין גם בזה דהא טוח בטיט ולא אתי לחיתויי וכן משמע באור זרוע וטוב להחמיר לכתחלה"

אולם בשער הציון שם הוסיף:

"וכן איתא באור זרוע בהדיא והקרוב אלי שאלו ראו המחמירין את דברי האור זרוע לא היו מחמירים..."


אמנם לענ"ד נראה שהתשתית לכל הדיונים בשאלת היקף איסור ההטמנה, קשורה בשאלה יסודית אחת שמתפצלת לשתי נקודות: אם לדמות איסור שהייה להטמנה בגלל יעילות החיתוי בשהייה מול הטמנה, וכן ביסוד החשש - אם הוא על מקרה זה או מחשש לטעות במקרה אחר. ואפשר שהאור זרוע אימץ עקרונית את השיטה המשווה ביניהם, וממילא ברור שיש מקום לחלוק בזה, כפי שכבר ראינו למעלה בעניין מאכל בן דרוסאי, והטמנה לצורך מחר.

ומאידך אפשר שיש לחלק בין שאלת יעילות החיתוי והחשש לו שבזה אין להשוותם, לבין המקרה של הטמנה בתנור טוח בטיט, ששם יש לראות אולי דיון בשאלה עד כמה יש לחוש בהטמנה למקרים אחרים, ושמא סבור האור זרוע שאף שהטמנה אסורה מחשש לתקלה במקרה אחר, בנידון דידן שהוא ייחודי בנתונים שבו אין חשש שילמדו ממנו למקרים אחרים, וכיוון שלא סביר שתצא תקלה יש להתירו כמו בשהייה. ונראה שזוהי המשמעות של דברי השער הציון, שאילו ראו את דברי האור זרוע היו מסכימים להתיר.


[1] על גדריה המדויקים של הטמנה ודיני הטמנה במקצת נעסוק בשיעור הבא.

[2] עיין רא"ש פרק ג' סוף סי' י'

[3] עיין רשב"א, מאירי ור"ן ועוד.

[4] עיין רמב"ן במלחמות סוף פרק ב', ובחידושיו שם ועוד

[5] היינו לשיטתם שפסקו כחנניה, עיין בשיעורנו בדיני שהייה.

[6] והשווה לשון רמב"ן לח: ד"ה ולעניין הטמנה: "ולעניין הטמנה אין ספק שאסור להטמין אפי' כמאכל בן דרוסאי ואפי' בגרופה וקטומה אפשר שהוא אסור", ונראה לי שגם הוא אוסר כל הטמנה ואפילו מבושל כל צרכו, ולא נקט בן דרוסאי אלא כדי לחלוק על המתירים, ועוד שלשיטתו אין הבדל בין בן דרוסאי לכל צרכו גם בשהייה , המתיר מתיר מבן דרוסאי לגמרי והאוסר אוסר אף בכל צרכו.

[7] ובתוספת שבת כתב שהמג"א עצמו לא התכוון לחלוק על הרמ"א, ורק התכוון לומר שהשיטה הזו של רבינו שמואל מתירה ממאכל בן דרוסאי, אלא שאנו סומכים עליה באופן מוגבל בלבד.

[8] כן ביארו האחרונים את השיטה הזו, וז"ל המ"ב: "הטעם דעיקר מה שאסרו להטמין במוסיף הבל הוא משום שמא יבוא להטמין ברמץ ויחתה בגחלים וע"כ כיון שמטמין לצורך מחר ס"ל להי"א דלא שייך גזירה זו דאפילו אם לא יגיע התבשיל למאכל בן דרוסאי יתבשל ממילא כל הלילה ולא יבוא לחתות וה"ה דס"ל להי"א הזה דמותר להטמין בנתבשל כ"צ דלא יבוא ג"כ לחתות וע"כ מותר בזה אף במטמין לצורך לילה והוא כדעת היש מקילין לקמן בס"ז בהג"ה", והיינו דעת רבינו שמואל שהבאנו בסעיף הקודם.

[9] ז"ל הב"י למעלה בראש הסימן: "וכתבו התוספות (שם ד"ה האי) והרא"ש (שם) והר"ן (שם) בשם בה"ג (הלכות שבת יז סוע"ג) דבצלי איירי כדמשמע בגמרא ולהכי ברחא ולא שריק אסור אפילו אם הוא חי דכיון דמיירי בצלי שהוא מתבשל מהרה ראוי לאכלה בלילה ואתי לחתויי".