שיעור 22 - מחלוקת (ב) - זומם רשע לצדיק וחורק עליו שיניו, ה' ישחק לו כי ראה כי יבוא יומו

  • הרב איתמר אלדר

שיעור 22 - מחלוקת (ב): זמֵם רָשָׁע לַצַּדִּיק וְחרֵק עָלָיו שִׁנָּיו ד' יִשְׂחַק לוֹ כִּי רָאָה כִּי יָבא יוֹמוֹ

המחלוקת - חסרון בנחלק

סיימנו את שיעורנו הקודם , בקביעה כי המחלוקת הינה תוצאה של ריחוק מן השפע האלוקי או בלימת זרימתו והשפעתו. ראינו שריחוק זה מביא את החולקים לחלוק על האדם שדבריו נעדרי חיות הם, או את החולק עצמו להתפרצות הנובעת מאגירת השפע בקרבו. המחלוקת, כך ביקשנו לומר, היא הצמאון של האדם השומע את הצדיק, את מבאר התורה או את החברותא, שאיננו מוצא בדבריו את מי השפע לשתות מהם, או הצמאון של השפע עצמו הרוצה להשפיע ולהאיר.

הדברים מתחדדים אף יותר בתורה הבאה:

כְּשֶׁמִּתְקַשְּׁרִים בְּקֶשֶׁר אֵיזֶה אֲנָשִׁים עַל אִישׁ אֶחָד, אֲפִלּוּ אִם הוּא אָדָם חָשׁוּב יוֹתֵר מֵהֶם, עַל כָּל זֶה יְכוֹלִים לְהַפִּילוֹ, כִּי נִתְקַבְּצִים חֶלְקֵי הַכָּבוֹד שֶׁיֵּשׁ לְכָל אֶחָד מֵהֶם, וְעַל יְדֵי זֶה נִתְבַּטֵּל חֵלֶק כָּבוֹד שֶׁלּוֹ, וְנוֹפֵל עַל יָדָם, בִּבְחִינַת (אִיּוֹב כ"ט): 'רָאוּנִי נְעָרִים וְנֶחְבָּאוּ', שֶׁהַקַּטְנוּת בָּטֵל לִפְנֵי גַּדְלוּת, כִּי חֶלְקֵי הַכָּבוֹד שֶׁלָּהֶם כְּשֶׁנִּתְקַבֵּץ וְנִתְקַשֵּׁר יַחַד, הוּא גָּדוֹל מֵחֵלֶק כָּבוֹד שֶׁלּוֹ לְבַדּוֹ, אִם לא שֶׁזֶּה הָאִישׁ שֶׁחוֹלְקִין עָלָיו הוּא גָּדוֹל בְּמַעֲלָה מְאד, עַד שֶׁחֵלֶק כָּבוֹד שֶׁלּוֹ, גָּדוֹל יוֹתֵר מִכָּל חֶלְקֵי כָּבוֹד שֶׁלָּהֶם בְּיַחַד, אֲזַי אַדְּרַבָּא, נִתְבַּטְּלִים הֵם לְפָנָיו בִּבְחִינַת רָאוּנִי וְכוּ' כַּנַּ"ל. אֲבָל אִם אֵין גָּדוֹל כָּל-כָּךְ יְכוֹלִים לְהַפִּילוֹ עַל יְדֵי הַקֶּשֶׁר, אֲפִלּוּ אִם כָּל אֶחָד מֵהֶם נָמוּךְ מִמֶּנּוּ, רַק שֶׁלּא יִהְיוּ רְשָׁעִים, כִּי 'קֶשֶׁר רְשָׁעִים אֵינוֹ מִן הַמִּנְיָן' כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סַנְהֶדְרִין כו), כִּי רְשָׁעִים אֵין לָהֶם חֵלֶק בַּכָּבוֹד, אֲבָל אִם אֵינוֹ רָשָׁע וְיֵשׁ לוֹ חִיּוּת מֵהַנֶּפֶשׁ, יֵשׁ לוֹ חֵלֶק בַּכָּבוֹד, וְיוּכְלוּ לְהַפִּיל מִי שֶׁחוֹלְקִים עָלָיו עַל יְדֵי הַקֶּשֶׁר כַּנַּ"ל. וְעַל זֶה הִתְפַּלֵּל יַעֲקב שֶׁלּא יַזִּיק מַחֲלקֶת קרַח לְמשֶׁה רַבֵּנוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, וְאָמַר (בְּרֵאשִׁית מ"ט): 'בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבוֹדִי', הַיְנוּ שֶׁלּא יִתְיַחֵד וְיִתְקַשֵּׁר חֶלְקֵי הַכָּבוֹד שֶׁלָּהֶם שֶׁיֵּשׁ לְכָל אֶחָד מֵהֶם, כִּי הֵם הָיוּ 'קְרוּאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם' חֲשׁוּבִים, וּכְשֶׁלּא יִתְיַחֵד וְיִתְקַשֵּׁר חֶלְקֵי הַכָּבוֹד שֶׁלָּהֶם, בְּוַדַּאי יוּכַל משֶׁה לַעֲמד נֶגְדָּם לְהַפִּילָם. וּמַה שֶּׁאָמַר: 'כְּבוֹדִי' כִּי יַעֲקב הוּא בְּחִינַת הַכָּבוֹד, כִּי הוּא בְּחִינוֹת הַנֶּפֶשׁ, כְּמוֹ שֶכָּתוּב (שָׁם מו): 'כָּל הַנֶּפֶשׁ הַבָּאָה לְבֵית יַעֲקב' וּכְשֶׁמַּפִּילִין אֵיזֶה אָדָם, עִקַּר הַנְּפִלָּה שֶׁנּוֹפֵל לְתַאֲוַת נִאוּף, הַשֵּׁם יַצִּילֵנוּ (ליקוטי מוהר"ן קמא קפא).

שוב ר' נחמן, בדרכו, מבקש להציג בפנינו לכאורה עובדה סוציולוגית יבשה. המחלוקות הן בעצם 'משחקי כבוד'. כשאדם פחות מכובד ממך חולק עליך - ודאי שידך תהיה על העליונה, אולם אם יצטרפו כמה אנשים שאמנם כל אחד מהם כשלעצמו פחות מכובד ממך, אולם עובדת התקבצותם יחד, יש בה בכדי 'לצרף' את כבודם ולגבור על 'כבודך'.

אלא ששוב ר' נחמן משתמש בשפה אחת ומתכוון לדבר אחר, ורמז לכך יש בדברי ר' נחמן על הרשע, ובעיקר על מי שאינו רשע: "אבל אם אינו רשע ויש לו חיות מהנפש, יש לו חלק בכבוד".

הכבוד, אם כן, הוא תוצאה של חיבור ויניקת חיות מהנפש. ומה שנרמז כאן נאמר במפורש במקום אחר שהזכרנו בעבר:

כִּי צָרִיךְ כָּל אָדָם לְמַעֵט בִּכְבוֹד עַצְמוֹ וּלְהַרְבּוֹת בִּכְבוֹד הַמָּקוֹם, כִּי מִי שֶׁרוֹדֵף אַחַר הַכָּבוֹד, אֵינוֹ זוֹכֶה לִכְבוֹד אֱלקִים, אֶלָּא לְכָבוֹד שֶׁל מְלָכִים, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (מִשְׁלֵי כ"ה): 'כְּבד מְלָכִים חֲקר דָּבָר'. וְהַכּל חוֹקְרִים אַחֲרָיו וְשׁוֹאֲלִים: מִי הוּא זֶה וְאֵיזֶהוּ, שֶׁחוֹלְקִים לוֹ כָּבוֹד הַזֶּה. וְחוֹלְקִים עָלָיו, שֶׁאוֹמְרִים שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לַכָּבוֹד הַזֶּה. אֲבָל מִי שֶׁבּוֹרֵחַ מִן הַכָּבוֹד, שֶׁמְּמַעֵט בִּכְבוֹד עַצְמוֹ וּמַרְבֶּה בִּכְבוֹד הַמָּקוֹם, אֲזַי הוּא זוֹכֶה לִכְבוֹד אֱלהִים, וְאָז אֵין בְּנֵי-אָדָם חוֹקְרִים עַל כְּבוֹדוֹ אִם הוּא רָאוּי אִם לָאו, וְעָלָיו נֶאֱמַר (שָׁם): 'כְּבד אֱלהִים הַסְתֵּר דָּבָר', כִּי אָסוּר לַחֲקר עַל הַכָּבוֹד הַזֶּה (ליקוטי מוהר"ן קמא ו, א).

לרשעים, קובע ר' נחמן, אין חלק בכבוד, מפני שכבודם 'כבוד מלכים' הוא. אולם מי שמרבה בכבוד המקום, זוכה לכבוד אלוקים. הכבוד אצל ר' נחמן איננו מילת גנאי, אין הוא אלא הכלי שלתוכו יוצק האדם את תכניו. אם ימלא האדם כבוד זה בבקשת שררה, ברדיפה אחר כיבודים, כבוד מלכים יהיה זה, וכבר הזכרנו שאין שני מלכים מולכים בכתר אחד. וכשמלך בשר ודם מולך, אין מקום למלכותו של הקב"ה. כבוד זה, אין הוא 'מצטרף' ואין הוא נקשר בקשר עם כבוד אחר, שהרי כל כולו קשור הוא לאותו האדם המייחס את הכבוד לעצמו. מסיבה זו מעיר ר' נחמן, גם חוקרים על אדם זה אם ראוי הוא לכבודו או לא, שהרי מתיימר הוא לשאוב את הלגיטימיות לכבודו מעצמו בלבד, והדבר זוקק בדיקה.

אולם אם ימלא האדם כלי זה בכבוד אלוקים,[1] הוא איננו 'מעניק עילה' לסביבה לערער אחר כבודו, שהרי לא כבוד עצמו הוא זה, אלא כבוד אלוקים שהוא נושא בקרבו. אך לעניננו, כבוד זה איננו אלא חיבור ויניקה ממקור רוחני, ואך טבעי הוא, שחיות זו תצטרף לחיות אחרת היונקת מאותו המקור.

אם כן, המחלוקת המתוארת בתורה שלנו, אינה אלא מחלוקת בין 'בעלי כבוד' היונקים את כבודם מהחיות האלוקית.[2] ובעצם המחלוקת כאן היא המאבק על קבלת החיות האלוקית. 'מי יעלה בהר ד' ומי יקום במקום קדשו'. אם אדם נופל מפני החולקים עליו, סימן הוא לו כי התקבצותם יחד יצרה מציאות רוחנית גבוהה, שמקור חיותה והחיבור אליו גבוהים ומשמעותיים ממקור חיותו.

גם כאן, כמו בתורות שראינו בשיעור הקודם, מבקש ר' נחמן לראות בשאלת החיות את הגורם המרכזי והדומיננטי ביותר במחלוקת. אם בתורות הקודמות ביקש ר' נחמן לטשטש את היסוד הרציונלי, שלכאורה, הוא הגורם המרכזי במחלוקת, ולהכניס במקומו את הגורם הרוחני, כאן מבקש ר' נחמן לדחוק את רגלי הכבוד והשררה, שלכאורה, מלווים כל מחלוקת, ולהציב במקומם כשאלה מרכזית שאלה אחרת לגמרי, בחינת 'איה מקום כבודו'.

ר' נחמן מסיים את דבריו במשפט הקשה והסתום: 'וכשמפילין איזה אדם, עיקר הנפילה שנופל לתאוות ניאוף השם יצילנו'. מה הקשר בין תאוות הניאוף לבין המחלוקת הנופלת על האדם?

על פי דברנו הרעיון ברור. המחלוקת נוצרה מתוך הריחוק מן החיות האלוקית, וככל שתגבר המחלוקת, כך תתנתק הזיקה לחיות. וכשאין חיות אלוקית, כשאין מקור של קדושה, נופל האדם לתאוות העולם הזה.[3]

המחלוקת - חסרון בחולק

ראינו עד עתה, כיצד הריחוק ממקור הקדושה ומאור ד' המאיר, מביא לידי מחלוקת. כשמבארי התורה אינם יונקים ממקור מים חיים, העולם חולק על הצדיקים, וכשמחדש החידושים איננו מאמין בנאמנותם, הרי הוא מעמידם אל מול פני המחלוקת. כך גם בתורה דלעיל, על חיבור הנפש ויניקתה מן הכבוד האלוקי.

בדברים הבאים, נראה כיצד המחלוקת הינה תוצאת חסרון החולק ולאו דוקא חסרונו של האדם עליו חולקים, וכך אומר ר' נחמן בתורה הבאה:

וְיֵשׁ אָדָם, שֶׁנַּעֲשֶׂה מִכֻּלּוֹ וּמִמֶּנּוּ דִּבּוּר, שֶׁנַּעֲשֶׂה שִׂיחָה בְּפִי הַבְּרִיּוֹת, וְהַכּל דּוֹבְרִין מִמֶּנּוּ, וְהוּא הוֹלֵךְ נָע וָנָד וּמִתְפַּזֵּר בְּפִי כֻּלָּם, וְאֵצֶל כָּל אֶחָד וְאֶחָד שֶׁבָּא לְשָׁם יֵשׁ לוֹ עִנּוּיִים וְצָרוֹת מְשֻׁנּוֹת, כִּי אֵצֶל כָּל אֵחָד יֵשׁ לוֹ פַּרְעה לְפִי בְּחִינָתוֹ, וּכְשֶׁבָּא לְפִי אָדָם גָּדוֹל, שָׁם פַּרְעה מֶלֶךְ וּמִצְרַיִם מְדִינָה, וּשְׁלשָׁה שָׂרִים, אַף כְּשֶׁהֵם תּוֹפְסִים הַדִּבּוּר וְנוֹפֵל אֲלֵיהֶם, צַר לוֹ מְאד, עִם כָּל זֶה יֵשׁ לוֹ נַיְחָא, שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לִמְצא שָׁם נִיצוֹצוֹת הַקְּדוֹשִׁים, וְיִהְיֶה טוֹבָה מִזֶּה. אַךְ כְּשֶׁבָּא לְפִי אֲנָשִׁים שְׁפָלִים, וְשָׁם כְּשֶׁתּוֹפְסִים הַדִּבּוּר לְהָערֶף, וְהוּא נוֹפֵל שָׁם, וְשָׁם מִדְבַּר שְׁמָמָה, צִיָּה וַעֲרָבָה, לא עָבַר בָּהּ אִישׁ, אֵין לוֹ עִם מִי לִפְגּעַ, צַר וּמַר מְאד. הַנֶּפֶשׁ הוֹלֶכֶת נָעָה וְנָדָה וּמִתְפַּזֶּרֶת בְּפִזּוּר הַנֶּפֶשׁ בְּפִי כַּמָּה אֲנָשִׁים, וְהוּא עָיֵף וְרָעֵב וְצָמֵא בַּמִּדְבָּר, וְאֵין לָהּ אכֶל לְהָשִׁיב נַפְשָׁהּ הָרְעֵבָה וְהַצְּמֵאָה וְאוֹכֶלֶת אֶת עַצְמָהּ בִּבְחִינַת: 'אִישׁ בְּשַׂר זְרוֹעוֹ יאכֵלוּ' (יְשַׁעְיָה ט). וּכְדִמְיוֹן הָאִישׁ, שֶׁגָּבַר עָלָיו הַקְּרִירוּת מְאד, וְאֵין לוֹ שׁוּם כִּסּוּי לְחַמֵּם עַצְמוֹ וּלְהִתְעַטֵּף בּוֹ, וְהוּא מְכַפֵּל וּמְחַבֵּק וּמְכַוֵּץ עַצְמוֹ, כְּמוֹ-כֵן הַנֶּפֶשׁ, אֵין לָהּ שׁוּם כִּסּוּי לְהִתְעַטֵּף וּלְכַסּוֹת עַצְמָהּ, וְהִיא בְּחִינַת: 'נַפְשָׁם בָּהֶם תִּתְעַטָּף' - שֶׁמִּתְעַטֶּפֶת מֵעַצְמָהּ מִנֵּהּ וּבֵהּ, וְכָל-כָּךְ נִתְעַלְּפָה, עַד שֶׁאֲפִלּוּ אִם נוֹתְנִין לָהּ דְּבַר מַאֲכָל, אֵינָהּ יְכוֹלָה לְקַבֵּל לֶאֱכל, כְּמוֹ הַחוֹלֶה שֶׁמֻּטָּל זְמַן רַב בְּחָלְיוֹ, עַד שֶׁנִּתְעַלֵּף כָּל-כָּךְ, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְקַבֵּל שׁוּם מַאֲכָל, וּכְשֶׁנּוֹתְנִין לוֹ, הוּא דּוֹחֶה וְאֵינוֹ יָכוֹל לְקַבֵּל. וּמַה נַּעֲשֶׂה, וַאֲנַחְנוּ גָּרַמְנוּ לְעַצְמֵנוּ, שֶׁלּא שָׁמַעְנוּ לְעֵצוֹת טוֹבוֹת שֶׁנָּתַן לָנוּ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ (כִּי פָנוּ אֵלַי ערֶף, וְלא פָנִים). וְאָז הוּא חָבוּשׁ בְּבֵית-הָאֲסוּרִין, כִּי נִתְפַּס וְנֶאֱסַר שָׁם. וְלִפְעָמִים מַגְבִּיהוֹ לְמַעְלָה וּמַעֲלֵהוּ לַשָּׁמַיִם, וְאַחַר-כָּךְ מַשְׁלִיכוֹ מְאד לְמַטָּה, כִּי הָעֲלִיָּה לא הָיְתָה כְּסֵדֶר, רַק בְּדֶרֶךְ הַשְׁלָכָה כִּלְאַחַר-יָד לְמַעְלָה, וְעַל-כֵּן נִשְׁלָךְ לְמַטָּה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים ק"ז): 'יַעֲלוּ שָׁמַיִם יֵרְדוּ תְהוֹמוֹת'. הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יִשְׁלַח רְפוּאַת הַנֶּפֶשׁ, כִּי בָּטָחְנוּ שֶׁיִּהְיֶה הַכּל נָכוֹן, וְיֵיטִיב אַחֲרִיתֵנוּ, אָמֵן (ליקוטי מוהר"ן קמא קסג).

ר' נחמן בדרכו הציורית מתאר את מר גורלו של האדם שהכל חולקין עליו ומדברים בו והוא נעשה שיחה בפי הבריות. הציור אותו ר' נחמן מצייר בפנינו מרתק ובעל השלכות מרחיקות לכת. אותו אדם, שהוא שיחתן של הבריות, 'נעשה כולו דיבור'. הרכילות והלשונות הרעים המדוברים בו, אינם נותרים בבחינת 'שיחת הבריות'. האדם המדובר הופך הוא עצמו לדיבור אותו מוציאים מפיהם הבריות, ומעתה הוא נע ונד בארץ מפה לפה ומשיחה לשיחה.[4]

התחושה הקשה הקיומית העולה מתיאור זה, תהיה מוכרת לכל אדם שהפך מושא למחלוקת. כל מצורע וכל זב חוטם יכול כרצונו להעלותו על השולחן, לנתחו, לחטט בהויותיו הפנימיות ביותר ולעשות בו כרצונו, ללא שתהיה לו שליטה ואף אפשרות להתגונן, הוא שבוי בפיהם של הבריות. ר' נחמן מיטיב להגדיר תחושה קשה זו, בקובעו שלא שמו של האדם מונח שם בפיהם של המסתודדים אלא הוא עצמו.[5]

האדם החשוף לביקורת ולהתעסקות ציבורית, מאבד את מבצרו החזק ביותר - פרטיותו! הוא כבר איננו יכול לסנן את הפונים אליו, הנגשים אליו והמתבוננים בו, 'כל דכפין ייתי ויחזי!'. כל תחנת רדיו וטלויזיה, כל עיתון, כל פרשן וכל זוג זקנים הנחים על ספסל את מנוחת הצהרים שלהם, יכולים לעשות בו כרצונם. והוא, אינו יכול להתגונן, לומר דבר, להסתיר או לחשוף. ההויה האימננטית שבה מלביש ר' נחמן את המחלוקת על האדם, נושאת בקרבה את הייסורים הגדולים אותם חווה האדם החלוק, אולם היא גם טומנת בחובה את הפוטנציאל העצום של התיקון.

הקערה מתהפכת על פיה בן רגע, ועובדת היותו של הנחלק נמצא ממש בפיהם של החולקים הופכת לכלי אדיר של השפעה ותיקון. קביעתו של ר' נחמן כי אותו אספסוף המדבר שרה באדם כלשהו, הופך את אותו האדם, לנוכח בפניו, היא המאפשרת לאותו נחלק להשפיע ולתקן את כל מי שמעלה על דל שפתיו את שמו, וזאת ללא יחצני"ם וללא יועצי תקשורת.

כשהצדיק מבקש להשפיע, לרומם ולגאול את הניצוץ האלוקי, החבוי במעמקי האדם או ההויה, הוא חייב להתיצב בפניהם. המגע שיוצר עימם הצדיק, הוא המאפשר את גאולתו של הניצוץ האלוקי. יכולתו של הצדיק להתבונן באדם הניצב למולו, להתעלם מחולשותיו, מחסרונותיו - מקליפותיו, ולהתייחס לאותו ניצוץ אלוקי שלעתים חבוי וגנוז בפנימיות נשמתו, היא היכולת לגאול ולהוציא מן הכח אל הפועל את אותו ניצוץ רדום המכוסה באין ספור שכבות של חושך ואפילה. אלא שיכולתו של הצדיק להגיע ולפעול אצל כל אדם מוגבלת, וכאן מחדש ר' נחמן את חידושו.

המחלוקת - כלי בידי הצדיק

כשחולק אדם כלשהו על הצדיק ומדבר בו, ואפילו מדבר בו שרה, מכניס הוא אל קרבו את הצדיק, שובה אותו בפיו ובדבריו ועושה בו כרצונו. אולם, כמו סוס טרויאני, להכנסת הצדיק בקרבו של החולק יש גם 'מחיר' לדידיה. ברגע זה נסללת המסילה עבור פועלו של הצדיק אל ליבו של החולק. ר' נחמן איננו מתאר את אופן ההשפעה, ואת הדרך בה נגאל הניצוץ, אולם את העיקר, אומר הוא: כשהצדיק כבר שם, אז הוא שם! אולם לכך יש תנאי:

וְהִנֵּה כְּשֶׁהַדִּבּוּר הוּא דִּבּוּר הַקָּדוֹשׁ, בְּחִינוֹת שָׂרָה, שֶׁהָיָה שְׁכִינָה עִמָּהּ, אַף שֶׁהָיָה צַר לְאַבְרָהָם מְאד מְאד בְּעֵת שֶׁנִּלְקְחָה, עִם כָּל זֶה יָדַע וּבָטַח בַּד', שֶׁהוּא טוֹבָה גְּדוֹלָה שֶׁנִּתְפְּסָה לְשָׁם, שֶׁנַּעֲשָׂה מִזֶּה נַחַת גָּדוֹל לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, שֶׁהוּא בְּחִינַת 'עֵת אֲשֶׁר שָׁלַט הָאָדָם בָּאָדָם לְרַע לוֹ' (קהֶלֶת ח), שֶׁלִּקְּטָה מִשָּׁם נִיצוֹצוֹת הַקְּדוֹשִׁים, כַּיָּדוּעַ. אֲבָל אִם הוּא דִּבּוּר פָּשׁוּט, חַס וְשָׁלוֹם, אֶפְשָׁר שֶׁיִּתְפְּסוּ אוֹתוֹ לְשָׁם, וְכִמְעַט, חַס וְשָׁלוֹם, יִשְׁתַּקַּע שָׁם אִם לא שֶׁיָּבוֹא צַדִּיק אֱמֶת, שֶׁיֵּשׁ לוֹ כּחַ לְהוֹצִיאוֹ מִשָּׁם (שם).

ר' נחמן מאמין, כי רק אם אותו האדם שעליו חולקים ואותו מזכירים, צדיק אמיתי הוא ('דיבור קדוש' - שהרי האדם הוא הדיבור), ואם דברי אמת בפיו, הרי שגם כשהם מוזכרים לשלילה, הם יפעלו את פועלם על אותה הנקודה האמיתית, שאמנם טרם מאירה היא, אולם ממתינה היא לגואל. פעמים רבות שומעים אנו כיצד מתנגדים גדולים לדרך כלשהי או לאדם כלשהו, הפכו לחסידים הגדולים ביותר של אותה הדרך ושל אותו האדם.

ר' נחמן קובע כי המתעלם מתופעה כשלהי, אינו בא עימה במגע, ועל כן לא תתכן כל השפעה שלה עליו, אולם מי שייצור מגע כלשהו עימה, בין לשלילה בין לחיוב, הרי הוא חושף את עצמו להשפעתה. הכופרים הגדולים ששמו להם למטרה לנגח ולהשפיל את הדת והמסורת הפכו לעתים למאמינים קנאים, שהרי גם בהם, קובע ר' נחמן מסתתרת הנקודה הפנימית המבקשת להתחבר אל מקור הקדושה.

אמנם, מסייג ר' נחמן את דבריו, לעתים מדובר באנשים שפלים ביותר, שהניצוץ האלוקי כל כך חבוי בהם עד שהצדיק איננו יכול להחיות את עצמו ולהחיות אותם באותו הניצוץ, ואז אכן היסורים נותרים בעיניהם ללא אפשרות התיקון. יסורים אלו הינם יסורי מוות שר' נחמן איננו מוצא להם מזור.

אם כן, המחלוקת הבאה על הצדיק הינה אימננטית לו והיא חלק מתפקידו. כדי להשפיע, אומר ר' נחמן, צריך שיחלקו עליך. הצדיק צריך לשלם את היסורים של 'נע ונד תהיה בארץ', עליו לסבול את החרפות והגידופים, עליו לקבל את העובדה המכעיסה כי כל זב חוטם מרשה לעצמו לדבר בו ולבקר אותו, וכל זאת בתמורה ליכולת ההשפעה. ככל שחולקים על האדם יותר, קובע ר' נחמן, כך תגבר השפעתו.[6]

תורה זו, איננה התורה היחידה שבה מציג ר' נחמן את המחלוקת ככלי בידיו של הצדיק להשפיע ולתקן, וכך עולה גם מהדברים הבאים:

'זמֵם רָשָׁע לַצַּדִּיק וְחרֵק עָלָיו שִׁנָּיו ד' יִשְׂחַק לוֹ כִּי רָאָה כִּי יָבא יוֹמוֹ וְכוּ' (תְּהִלִּים ל"ז). הָעִנְיָן הוּא כָּךְ. דְּקָשֶׁה, מֵאַיִן יָבוֹא מַחֲשָׁבָה זָרָה לְצַדִּיק, שֶׁרוֹצֶה לְהִתְפַּלֵּל בִּדְבֵקוּת גָּדוֹל, הֲלא אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (יוֹמָא לח:): 'הַבָּא לִטָּהֵר מְסַיְּעִין אוֹתוֹ'. אֶלָּא הָעִנְיָן הוּא כָּךְ, כִּי מֵעֵת הַשְּׁבִירָה נָפְלוּ הַנִּיצוֹצוֹת מִכָּל הָעוֹלָמוֹת, וְעַל-יְדֵי תְּפִלּוֹת הַצַּדִּיקִים עוֹלִין מְעַט מְעַט, מַדְרֵגָה אַחַר מַדְרֵגָה, וּכְשֶׁצַּדִּיק עוֹמֵד לְהִתְפַּלֵּל וּמְדַבֵּק אֶת עַצְמוֹ לַמִּדָּה שֶׁהוּא בָּהּ עַתָּה, נוֹפֵל לוֹ מַחֲשָׁבָה זָרָה מֵעֵין אוֹתָהּ מִדָּה. וּכְשֶׁבָּא לְמַדְרֵגָה יוֹתֵר גְּדוֹלָה, נוֹפֵל לוֹ הַמַּחֲשָׁבָה זָרָה מֵעֵין הַמִּדָּה הַזּאת שֶׁהוּא בָּהּ עַתָּה. וְהַצַּדִּיק צָרִיךְ לֵידַע מֵאֵיזֶה מִדָּה וּמֵאֵיזֶה עוֹלָם הִיא זאת הַמַּחֲשָׁבָה זָרָה, וְצָרִיךְ לֵידַע בַּמֶּה לְהַעֲלוֹתָהּ לְאוֹתוֹ עוֹלָם וּלְאוֹתוֹ הַמִּדָּה שֶׁהוּא עַתָּה בָּהּ. אַךְ לִפְעָמִים, הַצַּדִּיק רוֹצֶה לְהַעֲלוֹתָהּ, וְאֵינוֹ יָכוֹל. הַטַּעַם הוּא, כִּי נוֹפֵל לוֹ מַחֲשָׁבָה זָרָה מִמַּדְרֵגָה עֶלְיוֹנָה, שֶׁלּא בָּא עֲדַיִן לְמַדְרֵגָה זוֹ, לָכֵן אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהַעֲלוֹתָהּ, כִּי יֵשׁ לוֹ עֲדַיִן מַדְרֵגָה תַּחְתּוֹנָה מִזּוֹ, הַיְנוּ מַדְרֵגָה שֶׁהוּא בָּהּ עַתָּה. אַךְ קָשֶׁה, לָמָּה בָּאָה לוֹ מַחֲשָׁבָה זָרָה קדֶם זְמַנָּהּ? דַּע, כִּי יֵשׁ קַבָּלָה בְּיָדִי, כִּי כְּשֶׁיֵּשׁ מַחֲלקֶת עַל אֵיזֶה צַדִּיק, נוֹפֵל מַחֲשָׁבָה זָרָה מֵעֵין אוֹתָהּ מַחֲלקֶת לְצַדִּיק אַחֵר, וּמֵחֲמַת שֶׁרוֹצֶה לְהַעֲלוֹתָהּ, אַף-עַל-פִּי שֶׁאֵינוֹ מַעֲלֶה אוֹתָהּ, מְשַׁבֵּר בְּכחַ הָרָצוֹן כָּל בַּעֲלֵי הַמַּחֲלקֶת. וְזֶה פֵּרוּשׁ הַפָּסוּק: זמֵם רָשָׁע - הַיְנוּ מַחֲשָׁבָה זָרָה. לַצַּדִּיק, וְחרֵק עָלָיו שִׁנָּיו - הַיְנוּ שֶׁרוֹצֶה לְהַעֲלוֹתָהּ. וַד' יִשְׂחַק לוֹ, כִּי רָאָה כִּי יָבא יוֹמוֹ - הַיְנוּ שֶׁעֲדַיִן לא בָּא לְמַדְרֵגַת הַמַּחֲשָׁבָה זָרָה זוֹ. אַךְ מֵאַיִן יָבוֹא לוֹ הַמַּחֲשָׁבָה זָרָה זו?ֹ חֶרֶב פָּתְחוּ רְשָׁעִים. וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י: 'חֶרֶב לְשׁוֹן מִלְחָמָה' , הַיְנוּ שֶׁנִּתְעוֹרֵר מַחֲלקֶת עַל אֵיזֶה צַדִּיק. חַרְבָּם - הַיְנוּ הַמַּחֲשָׁבָה זָרָה שֶׁל אוֹתָהּ הַמַּחֲלקֶת. תָּבוֹא בְלִבָּם - הַיְנוּ בְּלֵב צַדִּיק זֶה. וְעַל-יְדֵי שֶׁרוֹצֶה לְהַעֲלוֹתָהּ, בְּכחַ הָרָצוֹן הַזֶּה, וְקַשְּׁתוֹתָם תִּשָּׁבַרְנָה - כְּלוֹמַר, הַמַּחֲלקֶת הַנַּ"ל (ליקוטי מוהר"ן קמא צו).

בתורה זו יוצר ר' נחמן זיקה בין המחשבה הזרה הבאה לצדיק בתפילה ובין המחלוקות הבאות על הצדיק. השוואה זו, תורמת רבות להבנת תפיסתו של ר' נחמן ביחס למחלוקת הבאה על הצדיק.

ר' נחמן מעלה את השאלה על סיבת הופעתן של המחשבות הזרות בראשו של הצדיק בעת שיחפץ להתפלל ולהתעלות.[7] מדוע הן באות? הלא כל חפצו של הצדיק הוא באמת להתקרב ולהתעלות. ולכאורה ראוי הוא לסיוע ולעזרה: 'הבא להטהר מסייעין אותו'! ועם כל זה נשלחות אליו המחשבות הזרות, צומחות מתוכו ומעכבות את עלייתו. ההסבר שהוא מעניק לתופעה זו, הינו פועל יוצא של תפיסתו העקרונית את תפקידו של הצדיק.

הצדיק, לדעת ר' נחמן, אינו חי לעצמו, הצדיק הוא שליח, מתווך ומקשר בין קודשא בריך הוא לבין העולם והשכינה הגלומה בו. הצדיק אינו יכול להרשות לעצמו להתעלות ולהדבק באלוקים, בהשאירו את העולם מאחוריו. הוא אינו יכול להרשות לעצמו, והקב"ה אינו מאפשר לו לעשות כן.

אותה היכולת הקנויה לצדיק להביט באדם הניצב בפניו, ועל ידי ההתבוננות באותה נקודה סגולית עליונה הנמצאת בו, על ידי חשיפתה והוצאתה מן הכח אל הפועל, הוא מצליח לרומם את האדם לאותה המדרגה שעד עתה היתה חבויה בו, היא היא היכולת של הצדיק לרתום את המחשבה הזרה הבאה לו בתפילה לאותם הסוסים הדוהרים ומושכים את עגלתו של הצדיק השמימה.

כל מדרגה ומדרגה שהצדיק חולף על פניה, צריכה להאסף אליו ולעלות עימו. כמו בתורה הקודמת שראינו בשיעור זה, כל חפץ, כל עצם וכל בריה שהצדיק בא עימה במגע, נגאלת על ידי העלאת הניצוץ שבה.[8]

המחשבה הזרה, משקפת את זעקתה של המציאות שבה ניצב הצדיק, וממנה הוא מבקש לעלות, לבל יטוש אותה מאחור. אל לך לעלות, היא זועקת, בהשאירך מאחוריך דבר לא פתור, רעיון שלא נגאל וניצוץ שלא נחשף. אולם הדברים אינם פשוטים כלל ועיקר, ולעתים, קובע ר' נחמן, ניצב הצדיק בפני מחשבה זרה שאיננה משקפת את אותה המדרגה שבה הוא ניצב וממנה הוא מבקש להתעלות.

ככל שהצדיק מטפס ומתעלה, כך מבטו מעמיק יותר, חודר יותר. הגבוה יותר הוא הפנימי יותר, מלמדנו ר' נחמן, ועל כן ככל שמדובר במציאות שהניצוץ האלוקי נסתר בה יותר, מכוסה ומופנם יותר, כך צריך מדרגה יותר גבוהה כדי לחשוף אותו. ככל שאדם גדול יותר, ככל שתיטב ראייתו למרחוק, כך יוכל לראות את הטוב והמקודש שיכול לצמוח מכל מציאות, מכל התרחשות ומכל אדם. לעתים, נתקל הצדיק במציאות של העדר והסתרה, שמדרגתו אינה מאפשרת לו לגלות ולחשוף את האור האלוקי הנסתר שבה, את האמת שהיא נושאת בקרבה תחת מעטה השקר וההבל שהיא לבושה בו.

כאן מכניס ר' נחמן לתמונה את המחלוקת, ונדמה כי אותן השאלות הנוקבות שהציקו לר' נחמן ביחס למחשבות הזרות, זועקות גם נוכח שאלת המחלוקת, שהרי כל חפצו של הצדיק הוא להתעלות ולהעלות. מדוע מנת חלקו היא חרפות וגידופים? איזו רעה הוא עולל, ואיזו כוונת זדון ניתן לייחס לו?

נאמר כאן לגבי המחשבות הזרות כמו בתורה הקודמת. המחלוקת באה לצדיק כדי שיוכל לתקן את החולקים עליו. כפי שראינו, גם ביחס למחלוקת, בתורה הקודמת, וגם ביחס למחשבות הזרות כאן, המחלוקת היא זעקתם של אלו המבקשים להגאל.[9] אלו שאינם מוכנים כי הצדיק יתעלה ויטפס בלי שייקח אותם עימו. קושיותיהם ודברי הביקורת הקשים שהם מפנים כלפיו, משקפים את התחושה כי דבריו ומעשיו של הצדיק אינם מכוונים כלפיהם, עד כי נדמה שהוא אינו מתכוון לאסוף אותם בדרכו, בדרך העולה בית אל.

הפתרון לא תמיד מושלם

גם כאן, יטען ר' נחמן, באות לו לצדיק מחלוקות כפי מדרגתו.[10] וגם כאן, צריך הצדיק לגאול את ניצוץ האמת הנעלם בתוך המחלוקת ובתוך החולקים. אך כאן מגיע חידושו של ר' נחמן לענין זה. לעתים הצדיק הגדול, יכול להעזר בצדיקים קטנים יותר שסביבו, והזיקה שלהם למחלוקת זו באה דרך אותן המחשבות הזרות שהן למעלה ממידתם, שהן 'מעין אותה המחלוקת'.

השלכותיה של המחלוקת על הצדיק, משפיעות לא רק עליו אלא גם על סביבתו. כשהצדיק בעל המדרגה איננו במנוחה, לא תתכן מנוחה אצל הצדיקים האחרים, הקטנים ממדרגתו, וחוסר מנוחה זה, בא אליהם בדמות מחשבה זרה שהיא למעלה ממידתם.

המחשבה הזרה, כאמור, היא המציאות הבלתי פתורה המבקשת את גאולתה, והיא מתעוררת דוקא בשעה שמבקש הצדיק לעלות ממנה למדרגה הבאה. וכשזו מתעוררת, מלמדנו ר' נחמן, אין העולם יכול להמלט מן הזעזועים הנוצרים מהתעוררות זו.

המחלוקת על הצדיק איננה נחלתו הפרטית, ואותותיה ניכרים בלב כל אדם שגאולת המציאות יקרה לו. הצדיק רם המעלה נגע בעצבים הרגישים של המציאות, והזרים לתוכם מתח גבוה, ומשעה זו, זורם המתח בדמותה של 'המחשבה הזרה' לכל מי שחפץ להתעלות אל אותה המדרגה.

ומלמדנו ר' נחמן כי בעלי מחשבות זרות אלו, אינם יכולים לגאול את הניצוץ שבאותה המחלוקת ולהעלותו, שהרי מדרגתם נמוכה מן המדרגה שמחלוקת זו משקפת אותה, אולם יכולים הם בכח רצונם להעלותה: 'לשבר את בעלי המחלוקת'.

שבירת המחלוקת, כך נדמה לי, אינו העלתה, ומנימת יאוש זו הבוקעת מדברי ר' נחמן, עולה 'הודאת בעל דין' כי לא תמיד אפשר להעלות את המחלוקת, ולעתים מוצא עצמו הצדיק נאבק במחשבה זרה, שהיא פרי מחלוקת שאינה שלו. הוא רואה את עצמו בקו החזית, ואולי אפילו כבשר תותחים של הצדיקים הגדולים, שאת מלחמתם הוא מבקש להלחם, אף על פי שהכוחות אינם שקולים.

את הנימה האופטימית והחיובית שעולה מתוך התפיסה העקרונית של ר' נחמן הרואה במחלוקת דבר קונסטרוקטיבי המכיל בתוכו פוטנציאל של תיקון וגאולה, עוטה מעטה קודר המסייג את הדברים ומגביל את הקביעה הראשונה לגבולות מצומצמים יותר, שמעבר להן יש לא מעט מלחמות אבודות, שההסתפקות במועט שבמועט היא נחלתן.



[1] וכבר ראינו בעבר (שיעור 16) כיצד מתאר ר' נחמן בתורה זו את הדרך להגיע לכך.

[2] נציין כי איננו רואים סתירה בין דברי ר' נחמן בתורה ו' שמי שזוכה לכבוד אלוקים, אין מערערים על כבוד זה, לבין הקביעה בתורה זו כי לעתים באה מחלוקת על אדם כזה (ר' נחמן מדבר על משה רבינו וכבודו של משה ודאי היה כבוד אלוקים). שהרי יש הבדל בין היכולת לחלוק על אדם לבין עצם הערעור עליו כ'בעל כבוד'.

[3] בתורה כג, ה (ליקוטי מוהר"ן קמא) מדבר ר' נחמן על המחלוקת המפילה לתאוות הממון, ובתורה לט (שם), מזהיר ר' נחמן שתאוות האכילה היא תוצאת המחלוקת שיש על האדם. ר' נחמן איננו פוסח על אף אחת מן התאוות החומריות הקיימות - ניאוף, ממון ורעב, ורואה בשלשתן פועל ישיר של המחלוקת.

[4] במקום אחר אומר ר' נתן: "שמעתי בשמו שדבר בענין מחלוקת ואמר שלכאורה מאי אכפת שזה מדבר על זה. אך באמת על ידי מחלוקת שחולקים על אחד יכולין חס ושלום להפילו אותו ממדרגתו חס ושלום" (שיחות הר"ן ריג).

[5] ר' נחמן, כאמור, חווה תחושה זו באופן אישי, וכך מעיד עליו ר' נתן שאמר: "אמר יש בני אדם שאין מכירים אותי כלל וחולקין עלי" (חיי מוהר"ן, ענין המחלוקת שעליו ג, שצד).

[6] יש לשים לב כי תוך כדי הרצאת הדברים, משרבב ר' נחמן נימה אישית ביותר: 'ומה נעשה, ואנחנו גרמנו לעצמנו, שלא שמענו לעצות טובות שנתן לנו השם יתברך... השם יתברך ישלח רפואת הנפש, כי בטחנו שיהיה הכל נכון וייטיב אחריתנו, אמן'. ר' נחמן בדברים אלו מדבר מתוך ייסורי נפשו. הוא חש כי שבוי הוא בפיהם של נכבדים ופשוטים כאחד החולקים עליו ומדברים בו רעות, אולם לצד הייסורים שהוא חש כלפי אותם חולקים שהוא אינו מאמין שיש מה לתקן בהם, הוא מאמין כי מחלוקת זו נועדה להגדיל את השפעתו על העולם.

[7] נציין שר' נחמן כהרגלו איננו מוכן להסתפק בהסבר פסיכולוגי כדי להסביר את התופעה, שהרי לדעתו, כל תופעה פסיכולוגית אחוזה בממשות רוחנית ובאקט ממשי של הקב"ה וכוחותיו הפועלים באדם.

[8] וכך יש להבין את הדברים שציטטנו בשיעור הקודם: "אמר: כל הצדיקים הגדולים הגיעו למעלה ולמדרגה שהגיעו, אבל עמדו בזה. ואני ב"ה בכל רגע ורגע נעשה איש אחר. ונתן טעם לזה שחולקים עליו כי הצדיק נקרא אילן, ויש לו שרשים וענפים וכו', וכל צדיק, קודם שמגיע למדרגתו יש עליו מחלוקת, כי אמרו רז"ל: האי תגרא דמיא לבדקא דמיא. נמצא שהמחלוקת הוא בחינת מים והמים, הינו המחלוקת מרימין אותו אבל אני צריך שיהיה עלי מחלוקת תמיד, כי אני הולך בכל פעם ובכל רגע מדרגא לדרגא" (חיי מוהר"ן, ענין המחלוקת שעליו י, תא).

[9] ושוב הדברים עולים גם מתוך נסיונו האישי, כפי שר' נחמן עצמו הזכיר לא פעם: "באומן דיבר מענין המחלוקת שעליו, שדוברין עליו כזבים. ענה ואמר בדרך קובלנא: ואנכי אפדם. הינו הפסוק הנאמר בהושע, שקובל הנביא על ישראל שרוצה לעשות להם טובות והם דוברים עליו כזבים, כמו שנאמר 'ואנכי אפדם והמה דברו עלי כזבים'. אבל הוא ז"ל לא הזכיר כי אם שתי תבות אלו: 'ואנכי אפדם', ואמרן בנעימה, בניגון השיך לאותו הפסוק, כמובן לבקי במקרא ופרושו" (חיי מוהר"ן, ענין המחלוקת שעליו ה, שצו).

[10] וכך ר' נתן עצמו מעיד על רבינו: "וכל מה שקרב יותר אנשים להשם יתברך, התגבר המחלוקת יותר, אבל הוא ז"ל עשה את שלו ועלה בכל יום ובכל שעה ובכל רגע למעלות גבוהות ורמות, אשר אין לשער כלל" (חיי מוהר"ן, מקום לידתו וישיבתו ונסיעותיו יב, קטו).