שיעור 22 - מלכות שלמה בירושלים (ג) - פועלו של שלמה למען בית ה'

  • הרב יצחק לוי

מלכות שלמה בירושלים (ג) / פועלו של שלמה למען בית ה'

בשיעור הקודם התמקדנו בפרטי בית ה', בשינויים שחלו במעבר מן המשכן אליו ובמשמעותם. בשיעור זה ברצוננו לבחון את מכלול פעולותיו של שלמה למען בית ה'.

א. הברית עם חירם מלך צור

א. דוד וחירם

ראשיתו של הקשר עם צור עוד בימיו של דוד המלך. מיד אחרי כיבוש ירושלים וההתבססות בה מספר הכתוב על סיועו של חירם לדוד בבניין ביתו, בחומרים ובבעלי מלאכה:

וַיִּשְׁלַח חִירָם מֶלֶךְ צֹר מַלְאָכִים אֶל דָּוִד וַעֲצֵי אֲרָזִים וְחָרָשֵׁי עֵץ וְחָרָשֵׁי אֶבֶן קִיר וַיִּבְנוּ בַיִת לְדָוִד (שמ"ב ה', יא; מקבילה בדה"א י"ד, א).

סיוע זה לא בא כתגובה לבקשתו של דוד, כי אם ביזמתו של חירם, שיש המסבירים אותה כאות הוקרה לדוד על מלחמתו בפלשתים, אויביה של צור. הידידות בין דוד וחירם נמשכה כל ימי מלכותו של דוד (מל"א ה', טו).

ב. שלמה וחירם

הקשר בין שלמה וחירם מתואר במל"א ה', טו-לב; ט', יא-יד, כו-כח; י', יא, כב. המקבילות בדה"ב הן ב', ב-טו; ח', ב, יח; ט', י, כא.

על פי המסופר במלכים, עם ביסוסה של מלכות שלמה פנה אליו חירם בבקשה להמשיך עמו את קשרי הידידות החמים שניהל עם מלכות ישראל כל ימי דוד:

וַיִּשְׁלַח חִירָם מֶלֶךְ צוֹר אֶת עֲבָדָיו אֶל שְׁלֹמֹה כִּי שָׁמַע כִּי אֹתוֹ מָשְׁחוּ לְמֶלֶךְ תַּחַת אָבִיהוּ כִּי אֹהֵב הָיָה חִירָם לְדָוִד כָּל הַיָּמִים (מל"א ה', טו).

מן הסתם גם שמע חירם את שמע חכמת שלמה, כשם שמסופר פסוק קודם לכן על יתר מלכי הארץ. שלמה משיב לחירם בבקשה לספק לו ארזים מן הלבנון, וחירם נענה וניאות לשלוח לשלמה עצי ארזים ועצי ברושים כל חפצו. בתמורה סיפק שלמה לחירם מכולת לביתו חטים ושמן מדי שנה בשנה (לדעת רד"ק: כל זמן שעסקו עבדי חירם במלאכת שלמה). בהובלת העצים ובהכנת העצים והאבנים עסקו בעלי מלאכה משל חירם ומשל שלמה יחדיו. בפרק ט' מסופר כי חירם סיפק לשלמה גם זהב, וכי שלמה הציע לתת לו עשרים עיר בארץ הגליל אך הן לא ישרו בעיניו. בהמשך אותו פרק מתואר סחר הזהב הבינלאומי שפיתחו שלמה וחירם בים סוף.

היקף הפעילות הנרחב והמגוון הביא לכריתת ברית בין שני המלכים:

וַה' נָתַן חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ וַיְהִי שָׁלֹם בֵּין חִירָם וּבֵין שְׁלֹמֹה וַיִּכְרְתוּ בְרִית שְׁנֵיהֶם (מל"א ה', כו).

בדברי הימים יש כמה וכמה הבדלים,[1] ונציין כאן רק כמה דוגמות לכך:

- בעוד שבמלכים מבקש שלמה לתת לחירם עשרים עיר בארץ הגליל, בדברי הימים נותן חירם לשלמה ערים, ושלמה בונה אותן ומושיב בהן את בני ישראל (דה"ב ח', ב).[2]

- בדברי הימים אין זכר לברית בין שלמה לחירם.

- לפי ספר מלכים, חירם - בעל המלאכה ששלח חירם מלך צור לשלמה לעבודות החָרָשות במקדש - הוא בן שבט נפתלי והוא חרש נחושת, בעוד שלפי ספר דברי הימים הוא אומן רב-כישרונות ("יודע לעשות בזהב ובכסף בנחשת בברזל באבנים ובעצים בארגמן בתכלת ובבוץ ובכרמיל ולפתח כל פִּתוח ולחשֹב כל מחשבת", דה"ב ב', יג) משבט דן.

אגב, צירוף זה של שבט דן (חירם החרש מצור) עם שבט יהודה (שלמה) בבניין הבית, הוא חלק ממגמתו של ספר דברי הימים לתאר באמצעים ספרותיים שונים את בניין המקדש כהמשך לבניין המשכן. וכך אומר המדרש:

את מוצא כשנעשה המשכן שני שבטים היו שותפין במלאכתן. אמר רבי לוי בשם ר' חמא בי ר' חנינא: שבטו של דן ושבטו של יהודה: שבטו של יהודה - בצלאל; שבטו של דן - אהליאב בן אחיסמך למטה דן. וכן במלאכת המקדש שני השבטים הללו היו שותפין: 'וישלח המלך שלמה ויקח את חירם' וגו' (מל"א ז', יג) בן אלמנה הוא ממטה דן, ושלמה בן דוד שהיה משבטו של יהודה (פסיקתא רבתי ו).[3]

ג. משמעות הברית

כריתת הברית בין שלמה וחירם מעוררת שתי שאלות: ראשית, איך תיתכן בכלל ברית עם חירם?[4] התורה בכמה מקומות אוסרת על כריתת ברית בין ישראל לבין אומות העולם. כך למשל בשמות, כג,לב נאמר: "לא תכרות להם ולאלהיהם ברית" וכן בשמות לד,יב: "השמר לך פן תכרות ברית ליושבי הארץ".

שנית, מהי המשמעות הרוחנית של שותפות הצורים בבניין הבית?[5]

בשיעור זה, נתייחס לשאלה השנייה בלבד.

רבנו עובדיה ספורנו (שמות ל"ח, כא-כב) אכן מוצא פגם בשיתוף זרים בבניין:

סיפר מעלות זה המשכן שבשבילם היה ראוי להיות נצחי ושלא ליפול ביד אויבים: ראשונה - שהיה 'משכן העדות', שהיו בו לוחות העדות; ב' - 'אשר פֻּקד על פי משה'; ג' - שהיתה 'עבודת הלוים ביד איתמר', כי אמנם משמרת כל חלקי המשכן ביד איתמר היתה; ד' - 'ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה', שהיו ראשי אומני מלאכת המשכן וכליו מיוחסים וצדיקים שבדור, ובכן שרתה שכינה במעשי ידיהם, ולא נפל ביד אויבים. אבל מקדש שלמה שהיו עושי המלאכה בו מצור אף על פי ששרתה בו שכינה נפסדו חלקיו, והוצרך לחזק את בדק הבית, ונפל בסוף הכל ביד אויבים. אבל בית שני שלא היה בו גם אחד מכל אלה התנאים, לא שרתה בו שכינה, ונפל ביד אויבים, כי אמנם בית שני לא היה 'משכן העדות', שלא היו בו לוחות העדות, ולא פוקד כי אם על פי כורש, ולא היו שם בני לוי, כמו שהעיד עזרא באמרו 'ואבינה בעם ובכהנים ומבני לוי לא מצאתי שם' (עזרא ח', טו), ומן המתעסקים בבנינו היו צידונים וצורים כמבואר בספר עזרא.[6]

לדעת ספורנו, מקדש ראשון ומקדש שני נפלו ביד אויבים מפני שנבנו בשיתוף בעלי מלאכה מצור וצידון, בעוד שהמשכן, שהאומנים שעשאוהו היו כולם מיוחסים וצדיקים שבדור, לא נפל ביד אויבים. הווה אומר: לדעתו ראוי המקדש להיבנות רק בידי ישראל, ללא שום שיתוף של בעלי מלאכה זרים.[7]

ואולם, בנביא לא מצינו ביקורת כלשהי על שיתוף אומנים ובעלי מלאכה מצור. לפיכך יש לנסות לחפש משמעות חיובית לשותפות הצורים בבניין המקדש.

נביאים שונים ניבאו על צור: ביחזקאל מוקדשים לה שלושה פרקים (כ"ו-כ"ח); בישעיהו - "משא צור" (פרק כ"ג); וכמו כן מתייחסים אליה יואל (ד', ד-ח) ועמוס (א', ט-י). מנבואות אלו (ובפרט מנבואות יחזקאל, המקדישות לצור את תשומת הלב הרבה ביותר) עולים שלושה מאפיינים חשובים של צור.[8]

בפרק כ"ז ממשיל יחזקאל את צור לאונייה "כלילת יֹפי" (פסוק ג) הבנויה מחומרים יקרים ויפים מהעולם כולו. מוטיב היופי חוזר גם בפרק הבא, בקינה על מלך צור:

בֶּן אָדָם שָׂא קִינָה עַל מֶלֶךְ צוֹר וְאָמַרְתָּ לּוֹ כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי אֱ-לֹהִים אַתָּה חוֹתֵם תָּכְנִית מָלֵא חָכְמָה וּכְלִיל יֹפִי. בְּעֵדֶן גַּן אֱ-לֹהִים הָיִיתָ כָּל אֶבֶן יְקָרָה מְסֻכָתֶךָ אֹדֶם פִּטְדָה וְיָהֲלֹם תַּרְשִׁישׁ שֹׁהַם וְיָשְׁפֵה סַפִּיר נֹפֶךְ וּבָרְקַת וְזָהָב מְלֶאכֶת תֻּפֶּיךָ וּנְקָבֶיךָ בָּךְ בְּיוֹם הִבָּרַאֲךָ כּוֹנָנוּ. אַתְּ כְּרוּב מִמְשַׁח הַסּוֹכֵךְ וּנְתַתִּיךָ בְּהַר קֹדֶשׁ אֱ-לֹהִים הָיִיתָ בְּתוֹךְ אַבְנֵי אֵשׁ הִתְהַלָּכְתָּ (יחזקאל כ"ח, יב-יד).

יש כאן תיאור מפורט של דימוי צור לגן עדן, הרצוף בהקבלות למקדש (כרוב, סוכך, הר קודש, אבני החושן ועוד).[9] ועל כן "ראוי ליטול מיפי לבנון המזכיר יופיו של הגן ולקבעו בבית המקדש" (לשון הרב שביב - ראה הערה 8).[10]

תכונה נוספת של צור היא הקוסמופוליטיות שלה - היותה "רֹכֶלֶת העמים" (יחזקאל כ"ז, ג). מיקומה של צור לחוף הים התיכון הפך אותה למוקד בינלאומי לסחר ולתרבות, כמפורט בהמשך אותו פרק (כ"ז, יב-כה; וראה גם ישעיהו כ"ג, ח). במובן זה יש בצור ייצוג מיניאטורי של כל אומות העולם, ושיתופה בבניין המקדש מבשר אולי את חזון הנביאים כי לעתיד לבוא יכירו כל האומות במלכות ה' ויעלו למשפט בירושלים. לשון אחר: באותה תקופה הייתה צור הצינור המתאים לקשר את העולם כולו לבניין המקדש, ובבוא העת אף להגיע למקדש ולהכיר במלכות ה'.

תכונה אחרת של צור, הקושרת אותה לבניין המקדש באופן שונה, היא גאוותה הגדולה, המתבטאת בגאוותו של נגידהּ:

וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר. בֶּן אָדָם אֱמֹר לִנְגִיד צֹר כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי אֱ-לֹהִים יַעַן גָּבַהּ לִבְּךָ וַתֹּאמֶר אֵ-ל אָנִי מוֹשַׁב אֱ-לֹהִים יָשַׁבְתִּי בְּלֵב יַמִּים וְאַתָּה אָדָם וְלֹא אֵ-ל וַתִּתֵּן לִבְּךָ כְּלֵב אֱ-לֹהִים. הִנֵּה חָכָם אַתָּה מִדָּנִיֵּאל כָּל סָתוּם לֹא עֲמָמוּךָ. בְּחָכְמָתְךָ וּבִתְבוּנָתְךָ עָשִׂיתָ לְּךָ חָיִל וַתַּעַשׂ זָהָב וָכֶסֶף בְּאוֹצְרוֹתֶיךָ. בְּרֹב חָכְמָתְךָ בִּרְכֻלָּתְךָ הִרְבִּיתָ חֵילֶךָ וַיִּגְבַּהּ לְבָבְךָ בְּחֵילֶךָ. לָכֵן כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי אֱ-לֹהִים יַעַן תִּתְּךָ אֶת לְבָבְךָ כְּלֵב אֱ-לֹהִים. לָכֵן הִנְנִי מֵבִיא עָלֶיךָ זָרִים עָרִיצֵי גּוֹיִם וְהֵרִיקוּ חַרְבוֹתָם עַל יְפִי חָכְמָתֶךָ וְחִלְּלוּ יִפְעָתֶךָ. לַשַּׁחַת יוֹרִדוּךָ וָמַתָּה מְמוֹתֵי חָלָל בְּלֵב יַמִּים. הֶאָמֹר תֹּאמַר אֱ-לֹהִים אָנִי לִפְנֵי הֹרְגֶךָ וְאַתָּה אָדָם וְלֹא אֵ-ל בְּיַד מְחַלְלֶיךָ. מוֹתֵי עֲרֵלִים תָּמוּת בְּיַד זָרִים כִּי אֲנִי דִבַּרְתִּי נְאֻם אֲ-דֹנָי אֱ-לֹהִים (יחזקאל כ"ח, א-י).

היופי, העצמה וההכרה העולמית בחסותו מילאו את נגיד צור בגאווה ובתחושה "א-ל אני, מושב א-להים ישבתי".[11] שיתופה של צור - הממלכה המחשיבה עצמה כעליונה עלי אדמות - בבניין המקדש, מהווה תיקון לתפיסה זו, בבטאו את הכרתה של ממלכה זו בעליונותו של הקב"ה. עמד כל כך הזוהר:

חירם מלך צור עבד גרמיה אלוה, בתר דשלמה אתא עבד ליה בחכמתיה דנחית מההוא עיטא, ואודי ליה לשלמה, ובגין כך 'ויהי שלום בין חירם ובין שלמה' (מל"א ה' , כו). ותנינן, אמר רבי יצחק אמר רבי יהודה: דשדר ליה חד שידא ונחית ליה שבעה מדורין דגיהנם וסלקיה ושדר ליה פתקין בכל יומא ויומא בידיה עד דאהדר, ואודי ליה לשלמה [תרגום: חירם עשה עצמו אלוה, וכשבא שלמה הוציאו מעצה זו, והודה לו חירם על כך. ושנינו, אמר רבי יצחק אמר רבי יהודה: שלמה שלח לחירם שד אחד שירד לשבעה מדורי גיהינום והעלהו, והיה שלמה שולח ביד אותו שד פתקים בכל יום ויום לחירם עד שחזר בתשובה, והודה לו לשלמה על זה] (זוהר ויקרא סא ע"א).

בהקשר זה יש לציין גם שאת עושרה המופלג השיגה צור בעוול ובחמס (יחזקאל כ"ח, טז-יח), וההתקשרות עם המקדש ועם ירושלים, עיר הצדק, יכולה אפוא לתקן גם מידה מגונה זו.

המגמה לתקן את חטאותיה של צור, ממלכת הסחר והתרבות הקוסמופוליטית, המייצגת אולי את העולם כולו, משתלבת היטב בתפיסת שלמה את המקדש כמקדש נצחי ועולמי המיועד לתיקון העולם כולו. כשם שהנישואין עם נשים נכריות ועובדות אלילים נועדו, לפי חלק מהדעות, לקרבן תחת כנפי השכינה (ירושלמי סנהדרין פ"ב ה"ו; וראה שיעור 10 לשנה זו), כך גם עשויה הברית עם צור - הרואה עצמה כפסגת האנושות, אף שאת עושרה השיגה בעוול - להיות חלק מניסיונו של שלמה לתקנה, כחלק מתיקון העולם כולו, באמצעות המקדש.[12]

בפועל, מגמה זו לא צלחה, לא בימי שלמה ולא בימי הבית הראשון בכלל.[13] שלמה עצמו הלך אחרי עשתורת אלוהי צידונים (מל"א י"א, ה),[14] ובמרוצת הדורות הפך הקשר הכלכלי לקשרי חיתון: נישואיו של אחאב לאיזבל בת אתבעל מלך צידונים. זו הביאה לממלכת ישראל את עבודת הבעל (מל"א ט"ז, לא), אשר הגיעה משם גם לממלכת יהודה באמצעות עתליה (ראה מל"ב י"א, יד).[15]

בסופו של דבר רואה הנביא יחזקאל את הקשר בין צור וירושלים באור שלילי דווקא:

יַעַן אֲשֶׁר אָמְרָה צֹּר עַל יְרוּשָׁלִַם הֶאָח נִשְׁבְּרָה דַּלְתוֹת הָעַמִּים נָסֵבָּה אֵלָי אִמָּלְאָה הָחֳרָבָה (יחזקאל כ"ו, ב).

ובהמשך אותה נבואה מוצג יחסה זה של צור לירושלים כסיבה לחורבנה הגדול של צור. הגמרא (מגילה ו ע"א) לומדת מהפסוק הנ"ל כי קיים יחס אנטי-תטי בין צור (המוחלפת בגמרא בקיסרי, בהתאם לתקופה) וירושלים:

קסרי וירושלים, אם יאמר לך אדם חרבו שתיהן - אל תאמן, ישבו שתיהן - אל תאמן. חרבה קסרי וישבה ירושלים, חרבה ירושלים וישבה קסרי - תאמן. שנאמר 'אמלאה החרבה': אם מליאה זו חרבה זו, אם מליאה זו חרבה זו.[16]

מדברינו יוצא כי ניתן להתייחס לקשר עם צור באופנים שונים. מחד, הספורנו מבקר את הקשר ותוצאותיו, דבר שנתן את אותותיו גם בהמשך ביחסים בין ממלכות ישראל ויהודה וצור וצידון. מאידך גיסא יש בצור פוטנציאל של תיקון גדול.

ד. לבנון ומקדש[17]

בהתחננו להיכנס לארץ מבקש משה:

אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן (דברים ג', כה).

על פי פשוטו, הכוונה לשני חבלי ארץ מרכזיים: שדרת ההר המרכזית של ארץ ישראל, והלבנון שבצפונה. בפשטות נובעת דרשת הכינוי "לבנון" על בית המקדש מארזי הלבנון ששלח חירם לשלמה ושמהם נבנה המקדש. וכך מפורש בבראשית רבה (טו א):

אמר רבי יוחנן: לא היה העולם ראוי להשתמש בארזים, שלא נבראו אלא לצורך בית המקדש, הדא הוא דכתיב 'ישבעו עצי ה' ארזי לבנון' (תהילים ק"ד, טז). ואין לבנון אלא בית המקדש, היך מה דאת אמר 'ההר הטוב הזה והלבנון' (דברים ג', כה).

ואולם, יונתן בן עוזיאל, חז"ל והראשונים דורשים:

'ההר הטוב' - זו ירושלים; 'והלבנון' - זה בית המקדש

(מכילתא דרשב"י י"ז, יד).

כינוי המקדש בשם "לבנון" מנומק במדרש זוטא לשיר השירים (ד', ח) כך:

'אתי מלבנון כלה אתי מלבנון תבואי'. איזהו לבנון? זהו בית המקדש שנקרא לבנון. ולמה נקרא שמו לבנון? אלא כל מי שהיה עולה לשם ובידו עון לא היה זז משם עד שיהיו עונותיו מתלבנים כשלג, לקיים מה שנאמר 'אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו' (ישעיהו א', יח).[18]

דרשה נוספת של כינוי זה מופיעה במדרש ויקרא רבה (א ב):

ר' טביומי אמר: על שם שכל לבבות שמחים בו, הדא הוא דכתיב 'יפה נוף משוש כל הארץ' (תהילים מ"ח, ג). ורבנן אמרי: על שם 'והיו עיני ולבי שם כל הימים' (מל"א ט', ג).

כאן נדרשת המילה "לבנון" מלשון לב, על שם שמחת כל הלבבות במקדש ועל שם לבו של הקב"ה (היינו: ההשגחה הא-לוהית) המצוי שם כל הימים.

החיות שמעניק מְשַל הלֵב למקדש מתבטאת בדרך אחרת במדרש נוסף על ארזי הלבנון:

ארזים ששלח חירם מלך צור לשלמה למלאכת בית המקדש הריחו בחייו של עולם והרטיבו. אמר רבי לוי כשהכניס שלמה את הארון לבית המקדש הרטיבו כל העצים והארזים שהיו שם ועשו פירות שנאמר 'שתולים בבית ה' בחצרות א-להינו יפריחו' (תהילים צ"ב, יד), והיו הולכין ועושין פירות והם היו פרנסה גדולה לפרחי כהונה, עד שמנשה הכניס את הצלם בבית קדש הקדשים ונסתלקה השכינה ויבשו הפירות שנאמר 'ופרח לבנון אומלל' (נחום א', ד) (תנחומא תרומה יא).[19]

ייתכן שיש להבין את משמעות הקשר בין המקדש והלבנון (ובין שלמה מלך ירושלים וחירם מלך צור) לאור היות הלבנון הקצה הצפוני של ארץ ישראל. לפי זה, הקשר בין הלבנון למקדש מבטא את הזיקה שבין הלב שבמרכז ובין קצה הנחלה: ארץ ישראל כולה - כולל האזור הצפוני ביותר - קשורה אל המקור, אל המקדש, ומקבלת ממנו את חיותה. הלב משפיע את חיותו גם על הקצה המרוחק והצפוני (ואולי גם הצפוּן, הנסתר) ביותר. "יפה נוף משוש כל הארץ הר ציון ירכתי צפון קרית מלך רב" (תהילים מ"ח, ב-ג);[20] "כטל חרמון שיֹרד על הררי ציון כי שם צִוָּה ה' את הברכה חיים עד העולם" (שם קל"ג, ג) - השפע והברכה הגשמיים מן הצפון מתחברים אל הררי ציון, ששם הברכה הנצחית, "חיים עד העולם".

ב. מה עשה שלמה בפועל לבניין בית ה'

א. איזה שימוש עשה שלמה במה שהכין דוד אביו

בסיום מלאכת בית ה' נאמר (מל"א ז', נא; מקבילה בדה"ב ה', א):

וַתִּשְׁלַם כָּל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר עָשָׂה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בֵּית ה' וַיָּבֵא שְׁלֹמֹה אֶת קָדְשֵׁי דָּוִד אָבִיו אֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכֵּלִים נָתַן בְּאֹצְרוֹת בֵּית ה'.

מדוע לא השתמש שלמה בקודשים שהכין דוד אביו? דורשים על כך בפסיקתא רבתי (ו):

יש דורשין לשבח יש דורשין לגנאי.

דרוש לשבח: דוד ביקש על הדבר, אמר לו: רבון העולמים, צופה אני בנבואתי שסוף בית המקדש עתיד ליחרב, וכל מה שהפרשתי הוא מבתי עכו"ם שהייתי מחריב, שלא יהיו האומות העולם אומרים מה דוד סבור החריב בית אלהינו ועשה בית לא-להים נינערו אלהינו וגבו נקמתם והחריבו בית א-להים, לכך נתפלל שלא יצטרך להם שלמה.

ומי שדורש לגנאי: שבא הרעב בימי דוד שלש שנים והיה לדוד כמה תסבריות צבורין כסף וזהב מה שהיה מתקן לבניין בית המקדש, והיה צריך להוציאו להחיות את הנפשות, ולא עשה כן. אמר לו הא-להים: בניי מתים ברעב ואתה צובר ממון לבנות בו בניין, לא היית צריך אלא להחיות בו נפשות, לא עשית כן, חייך אין שלמה נצרך ליטול הימנו כלום.

ומוסיף אברבנאל:

כמו שלא רצה שדוד יבנה את הבית בימיו לפי שדמים רבים שפך, כן לא הסכים שיבנה אותו מהממון אשר אסף במלחמותיו משלל הגויים. אך שלמה שהיה איש שלום ומה שקיבץ מהממון היה בשלום ובמישור הוא יבנה את הבית מזה הממון ולא מדבר אחר כי ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום.[21]

וייתכן שיש כאן גם ביטוי של עצמאות: שלמה מבקש לבנות את הבית מכוחו הוא.

עם זאת, בדברי הימים מפורש כי שלמה השתמש לפחות בחלק ממה שהכין דוד (ודוק: מדובר כאן בשלל מלחמה!):

וּמִטִּבְחַת וּמִכּוּן עָרֵי הֲדַדְעֶזֶר לָקַח דָּוִיד נְחֹשֶׁת רַבָּה מְאֹד בָּהּ עָשָׂה שְׁלֹמֹה אֶת יָם הַנְּחֹשֶׁת וְאֶת הָעַמּוּדִים וְאֵת כְּלֵי הַנְּחֹשֶׁת (דה"א י"ח, ח).

דבר נוסף שנראה פשוט כי שלמה השתמש בו הן תכניות הבית שמסר לו דוד; לאור הכתוב בדברי הימים (דה"א כ"ח, יט, "הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל כל מלאכות התבנית") ולאור מסורת חז"ל על מסירת מגילת המקדש ממשה עד דוד ומדוד לשלמה, אין זה סביר ששלמה שינה מן התכניות המקוריות. כמו כן, אין סיבה להניח ששלמה שינה דבר מה מֵחלוּקת הכוהנים והלוויים על ידי דוד (דה"א כ"ג-כ"ו).

ב. הדברים שעשה שלמה בעצמו

- הבאת בעלי המלאכה והחומרים לבנייה (כולל הפנייה לחירם בעניין בעלי מלאכה, ארזים, ברושים וזהב)

- הזמנת חרש הנחושת חירם מצור, שהיה אחראי על כל עבודות הנחושת

- הבנייה בפועל של כל המבנים והכלים

- העלאת הארון מעיר דוד למקדש והעמדת הכלים במקומם

- חנוכת הבית על כל מרכיביה

ג. בניין בית ראשון על ידי דוד ושלמה

א. המקדש וירושלים - מפעל משותף של שני מלכים

עד כה הדגשנו על פי פשטי הפסוקים את חלקו של כל אחד משני המלכים בבניין: דוד יזם את הבניין, חיפש את המקום, מצא אותו, קנאו ובנה בו מזבח, והכין את התכניות, המשמרות והמעמדות; שלמה הוסיף בעלי מלאכה וחומרי בניין, בנה בפועל את המבנה והכלים, העלה את הארון מעיר דוד למקדש וחנך את הבית.

יתר על כן, חז"ל קובעים בכמה מקומות כי דוד היה שותף גם בבנייה עצמה: דוד בנה את היסוד, ושלמה - את הבניין עצמו. כך למשל במדרש זה:

'ולזבח השלמים' וגו' (במדבר ז', יז) - אלו דוד ושלמה... ושניהם בנו בית המקדש: דוד עשה היסוד ושלמה בנאו (במדבר רבה יג יד).

וכך גם בתוספות בברכות (יח ע"א), הדורשים את הביטוי "שני ארִאֵל מואב" (שמ"ב כ"ג, כ) "על שם דוד ושלמה שבנו את הבית ובאו מרות המואביה".

נמצאנו למדים שבית המקדש - ויותר מכך: ירושלים כולה כעיר המקדש - הנם מפעל משותף של דוד ושלמה. כל אחד משני המלכים תרם את חלקו הייחודי, אך רק יחדיו יצרו הם את היצירה השלמה של עיר ומקדש בלִבָּהּ:

תנו רבנן: איזהו מטבע של ירושלים? דוד ושלמה מצד אחד, וירושלים עיר הקודש מצד אחר (בבא קמא צז ע"ב).

חז"ל בדרשותיהם משקפים נאמנה את מה שעולה מפשטי הפסוקים.

ב. המשמעות של בניין בית ה' על ידי שני מלכים

מדוע נבנה בית ה' על ידי שני מלכים, ולא על ידי מלך אחד בלבד? יש בדבר כמה תשובות אפשריות.

ראשית, ייתכן שמצב זה בא למנוע תחושה של המלך שברוב עצמתו ויכולותיו הוא 'מסדר' לריבונו של עולם מקום, ובין יתר מפעלי הבנייה המלכותיים הוא בונה גם בית לה'. שיתוף שני מלכים בבניין מקטין את ההרגשה הזאת.

שנית, בבניין הבית על ידי אב ובנו יש ממד של קביעות. העמדת שושלת מלכות קבועה היא שמאפשרת את בניין הבית, ושושלת זו היא היא שבונה אותו.

משמעות שלישית היא שהבנייה נעשית על ידי שני מלכים בעלי אישיות שונה. דוד החל את חייו כרועה צאן ועבר התמודדויות גדולות מאוד עד שעלה למלכות; דוד הוא דגם ומופת למידת השפלות והענווה ולתחושת תלות עמוקה בקב"ה מחד גיסא ובשבטי ישראל מאידך גיסא; התמסרותו הבלתי-פוסקת של דוד לעניין המקדש, שהתקיימה עוד בטרם מלך בפועל והתמידה גם לאחר שנאמר לו במפורש כי לא יוכל לבנותו בעצמו, היא מתכונותיו הבולטות; ותכונה מובהקת אחרת שלו היא זיקתו הבלתי-אמצעית לארון, הכלי המבטא יותר מכול את השראת השכינה. כל אלו מסבירים את קריאת המקדש על שמו של דוד ("מזמור שיר חנֻכת הבית לדוד"), ששורש נשמתו במקדש.

שלמה, לעומתו, נולד בחצר המלכות וקיבל מן המוכן מדינה הנהנית מגבולות שלום רחבים ומשפע כלכלי אדיר. העולם כולו עולה אליו לרגל ומכיר בחכמתו, בעצמתו, בעושרו ובהשפעתו. כל אלו מביאים את שלמה לסגנון שונה לחלוטין של מלכות: לא תלות בשבטים, כי אם מינוי מנגנון מלכותי של נציבים השולט בעם; לא שפלות וענווה, כי אם ביטחון עצמי גדול והכרה עמוקה בערכו בעיני עמו ובעיני העולם כולו. בניגוד לדוד, זיקתו הברורה של שלמה אינה לארון אלא דווקא לבמה בגבעון - למזבח ולהקרבת הקרבנות. בכל אלו - באופיו, באישיותו ובמידותיו - משלים שלמה את קומתו של דוד, וכך נבנה המקדש על ידי שניים: דוד - שהוא היסוד, נקודת הראשית; ושלמה, הבן הממשיך, המייצג את הקביעות בכל המובנים.

סיכום

בשיעור זה ניסינו להשלים את עיסוקנו בפועלו של שלמה למען בניין בית ה': בחנו את פרטי הברית עם חירם ואת משמעותה הרוחנית, בדקנו היכן השתמש שלמה במה שהכין דוד והיכן לא השתמש בו, וסיימנו במשמעות הבניין על ידי דוד ושלמה יחדיו.

בשיעור הבא נעסוק בע"ה ביחס בין בית המלך ובית ה'.



[1] מעניינות דעותיהם של מלבי"ם ואברבנאל בעניין הבדלים אלו. מלבי"ם (על דה"ב ב', ב) כותב כי "עזרא [בדברי הימים, י"ל] לא כתב כאן שום דבר מן הנאמר בספר מלכים רק סיפר דברים אחרים חדשים". אברבנאל (על מל"א ה', טו): "והנביא [במלכים, י"ל] קיבל הדברים מהא-ל יתברך וכתב אותם בספר כפי הלשון והדברים היותר קרובים לאמיתת העניין. אמנם עזרא [בדברי הימים, י"ל] ראה לכתוב העניינים האלה וסדר הדברים המתייחסים כפי העניין ביותר נאה ויפה שבדרכים לעיניו, כי כן הוא דרך כותבי ספרי דברי הימים והוא היה מדבר ברוח הקודש. ועניינו לסדר הדברים באופן נאות מסכים לאמיתת המאורע ואין כאן חילוף ואין כאן סתירה". הבחנתו של אברבנאל בין מלכים לדברי הימים מעניינת, והיא יכולה להסביר סתירות ושינויים במקומות נוספים.

[2] לא נעסוק כאן ביישוב הסתירה. רד"ק מדבר על חילופי שטחים, ואכמ"ל.

[3] שותפות זו בין השבט הדרומי המולך (יהודה) לבין שבט צפוני מבני השפחות (דן או נפתלי, ולא נעסוק כאן ביישוב הסתירה) מדגישה את שייכותם של המשכן והמקדש לכלל ישראל, מדן ועד באר שבע, בדומה לקניין מקום המקדש מכספם של כל ישראל.

[4] הדעות השונות בסוגיה זו הובאו במאמרו של הרב יגאל אריאל, "הברית עם צור", תחומין ד התשמ"ג, עמ' 267-277, ונציין כאן רק את דעת התוספות ביבמות (כג ע"א ד"ה ההוא בשבעה אומות כתיב), המתייחסים במפורש לשאלתנו ומציעים שלושה תירוצים [המספור שלי, י"ל]: "(1) שמא לא אסר אלא כריתת ברית לשם עבודת כוכבים... (2) או שמא חירם מלך צור גר תושב היה. (3) ועוד נראה לי דלא מיתסר [= שלא נאסרה, י"ל] כריתת ברית אלא דוקא בשבעה אומות".

בנוסף לעצם שאלת כריתת הברית, נתינת הערים על ידי שלמה לחירם זוקקת עיון רב, שהרי יש בכך נתינת אפשרות לשלטון זר, ממש בתוככי ישראל. הנושא חורג מעיוננו כאן ואכמ"ל.

[5] מעניין שגם בבניין בית שני הייתה תכנית (שלא התממשה בסופו של דבר, ראה חגי א', ח) לשתף צורים וצידונים בבניין: "ויתנו כסף לחֹצבים ולחרשים ומאכל ומשתה ושמן לצִדֹנים ולצֹרים להביא עצי ארזים מן הלבנון אל ים יָפוֹא כרשיון כורש מלך פרס עליהם" (עזרא ג', ז). מאידך, זרובבל נענה בשלילה מוחלטת לבקשתם של צרי יהודה ובנימין להשתתף בבניין (סירוב מובן לאור יחסם של הללו לבניין בכלל, ואכמ"ל).

[6] ודוק: בניגוד לטענתנו בהערה הקודמת, ספורנו מבין שהצורים והצידונים אכן השתתפו בבנייה בסופו של דבר.

[7] נדגיש כי משמעות הגורם הזר לעצם השראת שכינה היא מורכבת יותר, שהרי בבית ראשון שרתה שכינה ובבית שני לא שרתה שכינה. רבי יוחנן מפרש כי שכינה לא שרתה בבית שני משום "דכתיב 'יַפְתְּ א-להים ליפת וישכן באהלי שם" - אף על גב ד'יפת א-להים ליפת' אין השכינה שורה אלא באהלי שם" (מגילה ט ע"ב), וביאר רש"י על אתר: "אף על פי ש'יפת א-להים ליפת', שזכו פרסיים לבנות בית שני, אין שכינה שורה אלא במקדש ראשון שבנה שלמה, שבא מזרעו של שם". מובן ששותפותם של הפרסים בבית שני, שכללה מתן רישיון, חסות ואמצעים, גדולה לאין שיעור ושונה מהותית משותפות האומנים הזרים שעליה דיבר ספורנו.

[8] עסקו בסוגיה זו הרב יהודה שביב, "בעניינן של צור וצידון", מרחבים תשמ"ז; והרב יואל בן נון, "צור וצידון בנחלת אשר", עלון שבות 96. לא נעסוק במסגרת זו בחטאים הרבים שמייחסים לצור יואל ועמוס, ובכללם סחר בעבדים יהודיים.

[9] ההקבלה בין המקדש לגן העדן מפורסמת. ועיין על כך במאמרו של יהודה קיל "המשכן, המקדש והגן בעדן", המובא במבואו לספר בראשית בפירוש דעת מקרא, כרך א עמ' 102-120.

[10] יש להזכיר כי גם ירושלים מכונה כלילת יופי (איכה ב', טו).

[11] ילקוט שמעוני (יחזקאל רמז שסז) מתאר בציוריות מזעזעת את תחושת האלוהות של נגיד צור (שלפי אותו מדרש הוא הוא חירם ידידם של דוד ושלמה) ואת סופו: " 'יען גבה לבך ותאמר א-ל אני מושב א-להים ישבתי'... חירם מלך צר היה גאה ומתגאה עד מאד, מה עשה? נכנס לים ועשה לו ארבעים עמודים של ברזל מרובעים ארוכים שיעורם שוה והעמידם זה כנגד זה, ועשה שבעה רקיעים וכסא וחיות ורעמים וזיקים וברקים. הרקיע הראשון עשה של זכוכית ת"ק אמה על ת"ק אמה ועשה בו חמה ולבנה וכוכבים. הרקיע השני עשה של ברזל אלף אמה על אלף אמה וסילון של מים מפריש בין ראשון לשני. השלישי של ברזל, אלף ות"ק אמה על אלף ות"ק אמה, וסילון של מים מפריש בין שני לשלישי, ואבנים מגולגלות עשה ברקיע, של ברזל, שהיו מתבקעים אלו עם אלו ונשמעים כמו רעמים. הרקיע הרביעי עשה של עופרת, שני אלפים אמה על שני אלפים אמה, וסילון של מים מפריש בין שלישי לרביעי. הרקיע החמישי של נחשת, ועשאו שני אלפים ות"ק אמה על שני אלפים ות"ק אמה, וסילון של מים מפריש בין רביעי לחמישי. הרקיע הששי של כסף שלשה אלפים אמה על שלשה אלפים אמה, וסילון של מים מפריש בין חמישי לששי. הרקיע השביעי של זהב, שלשה אלפים ות"ק אמה על שלשה אלפים ות"ק אמה, וקבע בו אבנים טובות ומרגליות אמה על אמה והיה מראה מכאן ומכאן, מכאן נעשים ברקים ומכאן נעשים זיקים, והיה מזדעזע עצמו, ואותם האבנים מתבקעות אלו עם אלו ונשמעים הרעמים. אמר הקב"ה ליחזקאל: בן אדם, אמור לחירם מלך צר: מה אתה מתגאה? ילוד אשה אתה. אמר לפניו: רבש"ע, היאך אני הולך אצלו והוא תלוי באויר? באותה שעה הביא הקב"ה רוח בציצת ראשו והעלהו אצל חירם. כיון שראה חירם ליחזקאל נבהל ונזדעזע, אמר לו: מי העלך לכאן? אמר לו: הקב"ה, כך צוני: לך אמור לו למה אתה מתגאה, ילוד אשה אתה. אמר לו: ילוד אשה אני, אלא שאני חי וקיים לעולם, מה הקב"ה מושבו בלב ימים - אף אני מושבי בלב ימים, מה הקב"ה בשבעה רקיעים - אף אני כן, ולא עוד אלא כמה מלכים מתו ואני קיים, וכן אחד ועשרים מלכים ממלכי בית דוד, ואחד ועשרים ממלכי ישראל, וחמשים נביאים, ועשרה כהנים גדולים, קברתי כלם ואני חי, הרי 'א-ל אני, מושב א-להים ישבתי בלב ימים'. אמר לו יחזקאל: והרי עמדו גדולים ממך ולא עשו כמעשיך. למה היה חירם דומה? לעבד שעשה לבוש לאדונו, כל זמן שהיה הלבוש על אדונו העבד רואה והיה מתגאה: עשיתי זה הלבוש לאדוני. אמר האדון: אני קורע הלבוש ולא יהיה העבד מתגאה עלי. כך חירם היה מתגאה על ידי ששלח ארזים לבית המקדש, אמר הקב"ה: הריני מחריב את ביתי שלא יהיה חירם מתגאה עלי, שנאמר 'פתח לבנון דלתיך ותאכל אש בארזיך' (זכריה י"א, א). ומה היה סופו? הביא הקב"ה עליו נבוכדנאצר ובעל את אמו בפניו, והורידו מכסאו, והיה חותך בשרו כשתי אצבעות בכל יום, ומטבילם בחומץ ומאכילן, עד שמת מיתה משונה. ואותן הפלטין מה נעשה בהם? קרע הקב"ה את הארץ וגנזם לצדיקים לעתיד לבא".

שלמה, להבדיל, ישב "על כסא ה' למלך" (דה"א כ"ט, כג). עם זאת, יש מקום לעיין במשמעותה של ההקבלה לנגיד צור גם בהקשר של חכמת שלמה, עושרו, גאוותו ונפילתו, ואכמ"ל.

[12] הרב קוק מבאר בעולת ראיה (חלק א עמ' מ) את סגולתה של ארץ ישראל להפוך לברכה גם את התוכן הרע ומקולקל ביותר: " 'והיה כי יביאך ד' אל ארץ הכנעני כאשר נשבע לך ולאבותיך ונתנה לך' (שמות י"ג, יא). ארץ ישראל יש לה הסגולות החיות העליונות, של יסוד הקדושה היותר עליונה המתגלה בעולם, שיש בכחה להפך את התכן היותר רע והיותר מקולקל לטובה ולברכה. לפיכך שם הארץ היא כנען, האיש המקולקל והמקולל, אוצר הכיעור והזוהמה והשפלות האנושית, וכל אלה הנטיות השפלות נטעו באנושיות, מפני שיש אוצר חיים נעלה מאד גנוז בה דוקא אוצר אור שבמטמוני החשך, ורק הכח הנעלה, הנובע מיסוד האורה העליונה, יסוד שבועת עולמים בדבר ד', המוטבע בסגולת הארץ הפנימית, העלול להתגלות רק על ידי עם ד', הממשיכים את יסוד קדושתם מאבות העולם עד דור אחרון, זהו היסוד הבסיסי לבחירה הנפלאה של העם ושל הארץ יחדיו, המקושר מאד ביסוד התולדתי התכוני ההולך ומופיע בחיים הדוריים, לארץ ולדרים עליה, על פי ברית ושבועה. ועל כן נאמרה הקדמה זו של פסוק זה בכל פרטיותה: 'והיה כי יביאך ד' אל ארץ הכנעני', וההבאה שמה הרי היא 'כאשר נשבע לך, ולאבותיך', התכן היסודי שהונח בתכונת סגולת הארץ באפן בלתי משתנה בעצם, להיות לה קשר רוחני אמיץ עם האבות והבנים יחדו, והיחס של הכנעניות של הארץ כולה, - מסר 'ונתנה לך', בכחך למזגו, להפכו ולהעלותו אל מרום הקודש, להוציא ממסגר אסיר". ושמא נכון רעיון זה גם באשר ליחס בין המקדש וצור: המקדש מרומם ומקדש את הכוחות השפלים והנמוכים המצויים בצור.

[13] הבאנו כאן מדבריו היפים של הרב אריאל בספרו מקדש מלך, עמ' 62-63.

[14] חלק מהנבואות נאמרו על צור וחלקן על צידון, ולא הבחנו ביניהן בדברינו כאן. ואכמ"ל.

[15] ומעניין שעוד בימי מנשה, בסוף ימי בית ראשון, קושרים הנביאים את חורבנן הצפוי של יהודה וירושלים לחטאות בית אחאב: "בן שתים עשרה שנה מנשה במלכו... ויקם מזבחֹת לבעל ויעש אשרה כאשר עשה אחאב מלך ישראל... וידבר ה' ביד עבדיו הנביאים לאמר... ונטיתי על ירושלם את קו שֹמרון ואת משקֹלת בית אחאב ומחיתי את ירושלם כאשר ימחה את הצלחת מחה והפך על פניה" (מל"ב כ"א, א-יג).

[16] נבואתו של יחזקאל על חורבן צידון (כ"ח, כ-כו) אכן קושרת בין חורבן זה ובין ישיבת ישראל לבטח. ולא בכדי מתאר הנביא בחלקו הראשון של אותו פרק את חורבן צור כחורבן גן העדן, שגם ירושלים נמשלה לו. דבר דומה אנו מוצאים גם בישעיהו, המסמיך את משא צור (ישעיהו כ"ג) למשא גיא חיזיון, המתייחס לירושלים (שם כ"ב).

לסיום פרק זה ברצוני להעיר כי מו"ר הרב יואל בן נון מציע במאמרו (ראה הערה 8) כיוון אחר להבנת הקשר בין ירושלים לבין צור. לטענתו, צור וצידון היו ערים בגבול הכנעני בתחום הארץ המקודשת (ראה בראשית מ"ט, יג, "זבולֻן לחוף ימים ישכֹּן והוא לחוף אניות וירכתו על צידֹן"), וייתכן שבחלקן היה יישוב ישראלי שנטמע בתרבות הכנענית, ודוד ושלמה ניסו בקשריהם להחזיר את יושביו למקדש ולעם ישראל.

[17] המקורות לסעיף זה נאספו בחוברתו של יהודה עציון "בין לבנון ללבנון", אדר-ניסן התשנ"ט.

[18] הכפרה היא ללא ספק אחד מתפקידיו המרכזיים של המקדש. ואף הלבנת לשון של זהורית ביום הכיפורים נדרשת מן הפסוק "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו" (יומא סז ע"א).

[19] ודוק: על פי המדרש, הכנסת הארון למקדש היא שנותנת לו את חיותו וחיוניותו.

[20] פירוש אחר לפסוק זה קשור להיות "צפון" כינוי פיוטי אלילי להר שבו שוכן האל (ראה ישעיהו י"ד, יג; איוב ל"ז, כב), ומשמעות הכתוב היא שבית ה' שבהר המוריה הוא הוא הצפון האמתי (והוא אכן מצוי מצפון לעיר דוד) - משכן א-לוהי האמת.

[21] בכך גם מסביר אברבנאל מדוע התחיל שלמה את בניין הבית רק בשנתו הרביעית (מל"א ו', א): נדרשו לו שלוש שנים לאסוף בעצמו את כל הדרוש לבניין.

מגמתו של שלמה להדגיש את עניין השלום בבניין הבית מתבטאת בתחומים רבים, כגון הרחבת איסור הבניין בגזית מן המזבח (שמות כ', כא) לכלל הבית (ראה מל"א ו', ז).