שיעור 23 - בית כנסת וקהילה

  • הרב עזרא ביק

בית כנסת וקהילה

א. בית הכנסת

בכל קהילה יהודית יש בית כנסת. זו חובה הלכתית קהילתית. במסגרת דיני מסים קהילתיים יש רשימה של צרכים שקהילה יהודית חייבת למלא. ברשימה זו, אנו מוצאים :

"כופין בני העיר זה את זה לבנות בית הכנסת ...". (שלחן ערוך אורח חיים ק"נ, א)

אסביר את ההקשר: בדרך כלל, ההחלטה להטיל מס למטרה עירונית דורשת רוב של משלמי המיסים. אולם, ישנם צרכים ציבוריים בסיסיים מסוימים - הרשימה המקורית בגמרא (בבא בתרא ז:) מדברת על צרכי ביטחון, כגון חומה סביב לעיר - שאינם תלויים בהחלטה של הרוב, וכל חבר בקהילה יכול לכפות את שאר החברים לתרום. ההלכה מוסיפה לרשימה את בניין בית כנסת, ומכאן ניתן להסיק שזהו צורך בסיסי לקהילה היהודית.

בית הכנסת נתפס בעיני ההלכה כהמשך מסוים של בית המקדש. כבר בתלמוד מדובר על בית הכנסת כ"מקדש מעט". אולם, השוואה זו עלולה להטעות. המקדש מתואר לאורך כל התנ"ך כ"בית ה'" או כ"מקום השכינה". לא אנסה להסביר מושג זה, שבטח לא ברור לגמרי, אך לפחות ברמת המטפורה אנו מבינים שקדושת המקדש נובעת מהנוכחות הא-לוקית הקיימת בו. לכן אין זה מפתיע שאחת התכונות המרכזיות של המקדש היא, שהמיקום נבחר ע"י הקב"ה, והתורה אוסרת הקרבת קורבנות המקדש במקום אחר מלבד זה שנבחר- המקום ששוב ושוב מתייחסים אליו בתורה כ"מקום אשר יבחר ה'". חלק גדול מההיסטוריה התנכית של המקדש הראשון (ספר מלכים), סובב סביב המאבק לעקור את הנוהג להקריב קורבנות במקומות אחרים מחוץ למקדש בירושלים - איסור ההקרבה בבמות. מצד שני, בית כנסת כמעט מעולם לא מכונה "בית ה'". זהו מקום של כינוס - של התכנסותה של הקהילה. הוא שייך, כהוראת שמו, לקהילה, בניגוד למקדש, ששיך לקב"ה. הבחנה זו נמצאת בשורש ההבדל הבולט בין הארכיטקטורה המסורתית של בית כנסת לעומת זו של כנסיות נוצריות באירופה. ניתן לתמצת הבדל זה באופן די פשוט - אין באמת סגנון מסורתי לבנין לבית כנסת! בניגוד לכנסיות של ימי הביניים, שמהוות עדות לפאר הסוחף של עבודת הבורא, ומבקשות להטמיע באדם רגשי מיסתורין ולהשרות בו תחושת נוכחות של זה שמעבר לכל תפיסה אנושית, בניגוד לכל אלה בית כנסת הוא מקום בו יכולה היהודי לשבת ולהתפלל למי שנמצא בכל מקום. בית הכנסת מיועד להקהיל את הקהילה יחד - בניגוד לבנייה ארוכה וצרה המובילה לנקודה גבוהה יותר הפונה לשמים, הבנייה המסורתית של בתי כנסת היא בדרך כלל רחבה, כדי שכל הקהילה תוכל להתכנס בו. הוא בנוי ככך שיוכל לאחד את כולם ולא בשביל להכווין את היחיד כלפי הקב"ה. אין כל מיסתורין בבית הכנסת, ואכן, בהחלט יתכן שמבקר מבחוץ יחוש אכזבה. הקב"ה הנמצא בבית הכנסת הוא אותו הא-ל הנמצא בכל מקום אחר, ובית הכנסת כמבנה לא מנסה להשרות אווירת מסתורין בתוך קירותיו.

המילה כנסת משמשת גם בהקשר קצת אחר, שמחזק את ההבנה הזו. האומה היהודית, ביחסיה עם הקב"ה, מכונה בספרות התורנית "כנסת ישראל". לרוב, משתמשים במונח זה בדיאלוגים דרמטיים בין דמות יחידה, כנסת ישראל, לבין הקב"ה, ובזה מבוטאים היחסים הרגשיים האישיים בין שני הצדדים. ברור כי מונח זה ממחיש את הכלל המאוחד, אישיות יחידה, עם חיים משלה. אין זה רחוק להסיק שבית כנסת הוא ביתה של כנסת ישראל.

לכן, בכדי להבין את מקומו של בית הכנסת בעולם ההלכה, עלינו להבין קודם את העמדה הייחודית של כנסת ישראל, הקהילה המאוחדת ובעלת הישות העצמאית, אשר היהודים היחידים אינם אלא מרכיביה.

תפילה בציבור

התחום הבולט ביותר בו בא לידי ביטוי מושג הקהילה בהלכה היהודית, חוץ מתחום החסד שעסקנו בו לפני שיעורים מספר, היא זו של התפילה. בעבר, דנו בשאלת משמעותה של התפילה בהלכה, והמבנה של תפילת שמונה עשרה, היחידה העיקרית של התפילה. היום, נבחן היבט אחד מאוד מסוים של התפילה - תפילה בציבור - בכדי להבין טוב יותר את מושג הקהילה הכללי.

יהודים מתפללים יחד. תפילה תפילה בציבור היא תפילה הנאמרת ב"מנין". המנין הנדרש לכל תפילה בציבור, ובעצם לכל טקס אחר בו הציבור לוקח חלק, הוא עשר - לפיכך הצורך בעשרה (זכרים, מעל גיל שלוש עשרה) מהווה מנין, כלומר קבוצה שחברה יחד כדי להתפלל.

אין כל בעיה מעשית בתפילה ביחידות. התפילות ברוב המקרים זהות, בין אם נאמרות במנין או לא. בשונה מהתפילה בנצרות, אין צורך בכומר כדי להתפלל. בדיוק כמו שבית כנסת יכול להימצא בכל מקום (בניגוד למקדש), כך יכול כל אחד להתפלל היכן שירצה, גם מחוץ לבית הכנסת. בצעירותי, כשגרתי בניו יורק, כביש 17 היה הכביש המהיר שהוביל מהעיר להרי ה"קטסקיל", שבהם נמצאו בתי הקיט של יהודי ניו יורק. בכל יום בקיץ, אם היית נוסע בכביש קרוב לשקיעת החמה, היית רואה יהודים רבים מתפללים בצדי הכביש, לאורך קילומטרים ארוכים. מראה די מוזר, אך לא נדיר, הוא יהודי דתי שעומד ליד טלפון ציבורי ומדבר במשך חמש דקות בלי הפסק אל תוך השפופרת. הסימן היחיד שאף אחד לא מדבר בצד השני של הקו (שימו לב - לא אמרתי שאין מי שמקשיב מעברו השני של הקו) הוא נענוע הגוף של המטלפן. בצעירותי, קצת התביישתי להתפלל באמצע רחוב במנהטן, והייתי נוהג לשלשל מטבע עשרה סנט (זה היה לפני זמן רב) ולחייג בטרם הייתי מתחיל להתפלל, רק למקרה שמישהו חיכה לטלפון. אין כל פסול בתפילה בתוך תא טלפון. אז מדוע אנו מחשיבים כל כך התפילה בבית הכנסת?

ב. הקהילה

האיכות המיוחדת של תפילה בציבור מסתכמת במשפט אחד: "תפילת הציבור נשמעת תמיד". ישנו הבדל איכותי בין תפילה ביחיד לתפילה בציבור. נשים לב שהניסוח הוא לא להתפלל עם מניין, אלא תפילה של המניין, תפילת הציבור. הקהילה כיחידה אחת מעלה תפילה אחת, ובזה טמונה האיכות הייחודית אותה אנו מנסים להבין.

רבינו ניסים מגירונדי, אחד מאחרוני פרשני התלמוד בספרד בימי הביניים, מסביר כך את הייחודיות של הקהילה (דרשות הרן, דרוש א'.). לכל אדם יש זכויות וחובות, תכונות טובות ותכונות רעות. כאשר האדם עומד יחידי, הוא נידון לפי מידותיו, ובלתי נמנע שלא יימצא חייב. כאשר אנו חוברים יחד, הכלל נהנה מסכום כל הזכויות השונות של היחידים. במילים אחרות, אנו משתפים, כביכול, את האיכויות השונות שלנו. (ההנחה כאן היא שהאשמות הן שליליות, היעדר טוב חיובי, ולפיכך הן מבוטלות ע"י הנוכחות של איכויות הטוב המתאימות. חולשות לא נכנסות לסכום זה, רק כוחות וזכויות). לכן, תפילת הציבור נשמעת תמיד, תמיד זוכה לקבלה ולריצוי, כי הגוף המתפלל שלם יותר וזכאי יותר מכל אחד ממרכיביו כשהם עומדים בנפרד.

היחיד מול הקהילה

תוצאה ישירה אחת של רעיון זה מתייחסת לשאלה הישנה: מה חשוב יותר, היחיד או הכלל? לפי הר"ן יש לכלל מעמד עדיף מאשר ליחיד, אך רק בגלל זכויותיהם של כל יחיד ויחיד. עליונותה של הקהילה על היחיד לא מבוססת על שקיעתו של היחיד בתוך כלליות שמבטלת את יחידותו. להפך, זכויות הקהילה מהוות אך ורק סכום כל הזכויות של היחידים, המשמשות את כל חברי הקהילה. היחיד הוא העיקר מבחינה לוגית, אך כל יחיד מתעלה מכך שהוא נעשה שותף לאיחוד של כולם.

ברצוני לפתח רעיון זה. נדמה לי כי יש משמעות עמוקה יותר לערך של כנסת ישראל, כשנזכור את זה שהיחידים המרכיבים מוגדרים כל אחד כ"צלם א-לוקים". התורה מספרת שהאלוקים ברא את האדם בדמותו. מה פירושו של ביטוי לא ברור זה? התשובה לשאלה זו תכניס אותנו לדיון תיאולוגי די קשה, שאנסה לתאר בתמצות המירבי.

כל אובייקט נעשה על פי תכנית כלשהי, תבנית כלשהי. זוהי דמותו של האובייקט הזה. הדמות מגדירה את גבולותיו של הפוטנציאל של האובייקט, מאחר וזו הדוגמא, האידיאה האפלטוני, כביכול, שכל אובייקט ספציפי שואף להשתוות אליו. מה, אם כן, היתה התוכנית, הגרסה האידיאלית, לפיה האדם נברא ע"י הקב"ה? התורה עונה שלאדם אין שום תוכנית בעלת מגבלות סופיות, שהרי דמותו היא דמות הא-לוקים. אין ציו של האדם הסופי, המושלם - הפוטנציאל של האדם, ולכן גם מטרתו, היא לשאוף קדימה ולנסות להידמות יותר ויותר לקב"ה, בלי כל חסם עליון על התפתחות הפוטנציאל שלו.

כעת, כל אדם משקף את השלמות האלוקית, בהתפתחות הלא מושלמת של עצמו, בצורה שונה. היהדות מבטאת נקודה זאת בדברה על המידות של הקב"ה, בכך שהיא מקצה כל מידה שכזו לדמויות שונות. אברהם, לדוגמא, מתואר כמי שמדגים את תכונת החסד. יצחק בנו, מתואר במונחים של גבורה. תיאורים אלו מלמדים שכל יחיד הוא שונה, לא משום שאחד עדיף בהכרח מהשני, קרוב יותר לקב"ה, אלא משום שאפילו בהידמות לאלוקים, כל אחד הולך בעקבות דמותו האישית, שהיא דמותו של הקב"ה, שהוא יתברך כולל באופן מושלם את כל הערכים.

אך זה אומר שאפילו האדם המושלם ביותר מחקה את הקב"ה בצורה הטובה ביותר רק בהיבט אחד של האינסופיות הא-לוקית. השלמות של אברהם אבינו תביא לידי השתלמות למדת החסד, אך את מדת הגבורה יוכל רק יצחק לפתח, ובמחיר חסרון מסוים במדת החסד שלו. היהדות מאמינה כי הערך הכולל הוא ברבים. ישנם ערכים רבים שנמצאים בקב"ה, אך הם שונים, אפילו סותרים לעיתים, מנקודת המבט שלנו. המשפט המסיים את תפילת שמונה עשרה - "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל" - התפרש בחז"ל כאומר: זה שעושה שלום בעולמו, במציאותו הא-לוקית, בין התכונות של רחמים ודין, של שלום ואמת, הלוואי ויביא שלום זה עלינו, כאשר בעולמנו תכונות אלו סותרות ואפילו נלחמות אחת בשניה, לפחות לעיתים. אם הערכים עצמם הם רבים, אין אף אדם שיוכל להכיל את כל השלמויות, כפי שהקב"ה עושה. אך החובה ללכת בדרכיו של הקב"ה ("והייתם קדושים, כי קדוש אני ה' א-לוקיכם") מחייבת לא רק את השלמות האישית שמהווה ייחודו של כל אדם ואדם, אלא השלמת השלמות של כל השלמויות. כיצד זה יכול להיעשות, אם לכל אחד יש אישיות מסויימת ושונה מאחרים? התשובה היא שאנו גם חלק מקהילה, צירוף של ערכים של יחידים. הקהילה, כנסת ישראל, מגשימה את ההיבט הזה של השלמות הא-לוקית, של "והלכת בדרכיו", המושרש בריבוי הערכים שאף יחיד לא יכול להכיל. זו המשמעות העמוקה יותר של רעיון של הר"ן - כל אדם תורם את ערכיו הייחודיים. התוצאה היא, דרגה גבוהה יותר של שלמות מזו שתוכל להיות מושגת ע"י יחיד כלשהו, ובזה משיגים דרגה גבוהה יותר של א-לוקות, של נוכחות שכינה, שהרי אחדות מתוך ריבוי היא היא דמותו של הקב"ה.

זהו, אם כן, ערכה של הקהילה. מי שמנתק עצמו מהקהילה, לא משנה עד כמה גדולות איכויותיו וזכיותיו האישיות, ניתק את עצמו מהמלאות של דמותו של הקב"ה, ולכן הוא ניתק את איכויותיו האישיות משורש הערכים. בכך הן עצמן נעשות הישגים אנושיים יותר מאשר חלק מדמותו של הקב"ה. וכך פוסק הרמב"ם (הלכות תשובה ג', יא):

"הפורש מדרכי צבור ואף על פי שלא עבר עבירות אלא נבדל מעדת ישראל ואינו עושה מצות בכללן ולא נכנס בצרתן ולא מתענה בתעניתן אלא הולך בדרכו כאחד מגויי הארץ וכאילו אינו מהן אין לו חלק לעולם הבא".

תפילת היחיד בציבור

החשיבות של רעיון זה עוברת דרך כל תחומי החיים היהודיים, כפי שקובע הרמב"ם, אך הוא קריטי בעיקר בתפילה, כאשר עומדים מול האלוקים ובנוכחותו. יכולתו של האדם להתפלל, היא גם יכולתו לפגוש את הקב"ה פנים אל פנים. האדם פוגש את הקב"ה בתפילה. הוא יכול לעשות זאת כי הוא צלם א-לוקים - הוא דוגמא לדמותו של הקב"ה. הצורה האמיתית של דמותו של הקב"ה באדם, היא הקהילה כשלם אחד - לפיכך תפילה מתוך קהילה, במנין, היא הצורה האידיאלית.

כפי שציינתי לעיל, כשדנתי בגרסתו של הר"ן לרעיון זה, הקהילה לא מבוססת על ביטולו של היחיד, אלא על הייחודיות של האדם הבודד, משולבת עם ייחודיותם של אחרים. אדם לא מצטרף לקהילה בכך שהוא נעשה פחות ייחודי, אלא בכך שהוא יותר ביחד. לפיכך, תפילה יהודית ציבורית איננה מבוססת בעיקרון על דקלום פומבי, או על שירה בציבור. התפילה הקלאסית הציבורית היא שמונה עשרה, אותה כולם אומרים באותו הזמן, אך בלחש. כל אדם מציע את תפילתו האישית, אך הוא עושה זאת יחד עם האחרים. מורי ורבי, הרב סולובייצ'יק זצ"ל, הסביר בדרך זו מדוע היהדות לא מעדיפה, אפילו לא מבינה, את עיקרון הישיבה בכנסיות. כאשר אדם מתפלל, הוא לבד לגמרי עם הקב"ה, ביחד עם כל שאר מי שלגמרי לבד. התפילה עצמה היא אני, עצמי - מעופו של הבודד אל הבודד. זו השזירה של התפילות הייחודיות ביותר שלנו יחד, הקובעת את הנוסחה המיסטית היהודית הקלאסית, שיוצרת את הכתר שהמלאכים מניחים על ראשו של הקב"ה בכל יום.

ישנה הלכה בסיסית בתפילה שמשקפת פן זה של הקהילה. כאשר מישהו מבקש משהו מהקב"ה, עליו לבקשו בלשון רבים. בלשונו של התלמוד, לעולם ישתף אדם עצמו ביחד עם הציבור. גם מי שחולה צריך לומר לקב"ה "רפאנו ה' ונרפא, הושיענו וניוושע", ולא לומר "רפאני ה'". סיבה אחת לדרישה זו היא האמירה של חז"ל ש"כל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר- הוא נענה תחילה" (מסכת בבא קמא צב.). אך הסיבה הבסיסית יותר היא, שבכך שהוא אומר את תפילותיו האישיות בציבור, הוא הופך את תפילתו האישית לביטוי של תפילת הציבור, שבאה לפני הקב"ה באופן שונה לגמרי מאשר תפילתו של היחיד המנותק מהציבור.

(היחידה הבסיסית ביותר של מיזוג של בודדים הוא זוג, בעל ואישה. כבר בשלב הזה, חז"ל מלמדים אותנו שאיחוד מוצלח של שניהם מאופיין בנוכחותו של הקב"ה ("זכו שכינה ביניהם"). בדומה, אנו מוצאים שהכהן הגדול, שנכנס לקודש הקודשים ביום כיפור, חייב להיות נשוי. אדם שלא יכול להתגבר על ייחודיותו ולשתף את אישיותו עם אחר, לא יכול לייצג את כנסת ישראל.)

ההלכה מגדירה את ההיררכיה של תפילה בציבור:

* הטוב ביותר הוא להתפלל במנין בבית הכנסת.

* אם מישהו פספס את התפילה במנין, עדיף שיתפלל בבית הכנסת, אפילו לבד, מאחר ובית הכנסת הוא ביתה של הקהילה.

* אם מישהו לא יכול להגיע לבית הכנסת, הוא יכול להתפלל בביתו, אך ינסה להתפלל בזמן שמתפללים בבית הכנסת, שגם בדרך זו תפילתו תהיה משותפת לזו של הקהילה. (זה מעיד בצורה טובה ביותר שתפילה בציבור היא לא בהכרח ציבורי בצורתו, אלא השיתוף יחד עם שאר היחידים המתפללים).

זה מחזיר אותנו לבית הכנסת. בתחילת השיעור, הגדרתי את בית הכנסת כביתה של הקהילה, בית כנסת-ישראל. אולי תהית, האם בהגדרה זו לא שללתי מבית הכנסת את קדושתו? אך כעת אנו מבינים שבית הקהילה ביחסים עם הקב"ה הוא עצמו, בהגדרה, ביתה של הדמות השלמה ביותר המשיגה את ה'. בית הכנסת לא מנסה לשקף את מלכותו או גדולתו של הקב"ה, או לרמוז על מסתוריותו של הקב"ה, אלא לאחד את היחידים האנושיים שהם עצמם משקפים את ערכיו של הקב"ה ויצירתיותו לאחד שלם, לשלם שגדול יותר מסך כל החלקים שלו. בכך בעצם נוצרת (ולא רק משקפת) דמות שלמה יותר של הקב"ה. בית הכנסת לא מנסה למצוא בית לקב"ה השמימי כאן על הארץ, אלא בית ליצירה האנושית של דמותו של הקב"ה, שיאפשר להגיע עד השמים. הקדושה היא הקדושה של מה שיצרנו בדמותו של הקב"ה, ואין זה מילתא זוטרתא. כפי שמעידה התורה על משכן ה' במדבר: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". על אף שהם רק בני אנוש שמתאחדים, הקב"ה שוכן בתוכם.