המתות חסד

איסור הריגת גוסס

מהמשנה עולה כי יש איסור לקרב את מיתתו של הגוסס:

"אין מעצמין את המת בשבת, ולא בחול עם יציאת הנפש, והמעצים עם יציאת הנפש הרי זה שופך דמים" (שבת קנא:).

בשבת - האיסור הוא להזיז איבר במת, משום איסור מוקצה. אך בחול האיסור הוא לעצום עיניו של גוסס, אף אם נראה שמת, שמא רק נתעלף. ופשוט מכאן שאם ברור שלא מת אין לעשות כל פעולה המקרבת את מיתתו.

הדברים מפורשים יותר במסכת שמחות ("אבל רבתי"):

"הגוסס הרי הוא כחי לכל דבר... אין קושרין את לחייו ואין פוקקין את נקביו ואין נותנין כלי של מתכות ודבר שהוא מיקר על טבורו עד שעה שימות... אין מזיזין אותו ואין מטילין אותו על גבי החול ועל על המלח עד שעה שימות. אין מעמצין את עיני הגוסס. הנוגע בו ומזיזו - הרי זה שופך דמים. שהיה ר' מאיר אומר: משל לנר שהוא מטפטף, כיוון שנגע בו אדם מכבהו; כך כל המעמץ את עיני הגוסס, מעלין עליו כאילו הוא נוטל נשמתו" (מסכת שמחות פ"א, הל' א-ד).

הרמב"ם אף פסק שמי שהורג את הגוסס דינו במיתה, ככל רוצח אחר; ומכאן שהאיסור לקרב את מיתתו של הגוסס אינו חומרא בעלמא:

"אחד ההורג את הבריא או את החולה הנוטה למות, ואפילו הרג את הגוסס - נהרג עליו"
(רמב"ם, הלכות רוצח ב', ז).

מכאן עולה שבעיני ההלכה חיי הגוסס הם חיים לכל דבר, ואסור להרוג אותו. לכאורה מדובר כאן גם בגוסס שברור שימות; גם לחיי שעה של גוסס יש ערך בהלכה. העיקרון הזה משתקף גם בהלכה שמותר לחלל שבת כדי להאריך את חייו של גוסס, אף שממילא ימות בקרוב:

"אפילו מצאוהו מרוצץ, שאינו יכול לחיות אלא לפי שעה, מפקחין ובודקים עד חוטמו" (שולחן ערוך או"ח שכ"ט, ד).

"ודע עוד דהוא הדין גוסס נמי, מחללין עליו בפיקוח הגל, או אם רופא אומר שסממנים אלו יועילו לו להאריך רגעי חייו. דהא מרוצץ נמי גוסס הוא, וגרע מגוסס, דליכא בזה אפילו מיעוטי דמיעוטי, אף על פי כן משום חיי שעה מחללין עליו, וכמו כן גוסס" (ביאור הלכה).

לעתים לגוסס טוב המוות מחיי הייסורים הקצרים שעוד נשארו לו, ובכל זאת אסור להורגו. כך הסביר זאת בעל "ערוך השולחן":

"ואף על פי שאנו רואים שמצטער הרבה בגסיסתו וטוב לו המוות, מכל מקום אסור לנו לעשות דבר לקרב מיתתו. והעולם ומלואו של הקב"ה, וכך רצונו יתברך" (ערוך השולחן יו"ד של"ט, א).

מעשה שאול

כבר במקרא מתואר מעשה של המתת חסד:

"ויהי אחרי מות שאול, ודוד שב מהכות את העמלק. וישב דוד בצקלג ימים שניים. ויהי ביום השלישי והנה איש בא מן המחנה מעם שאול ובגדיו קרועים ואדמה על ראשו, ויהי בבואו אל דוד ויפול ארצה וישתחו. ויאמר לו דוד: אי מזה תבוא? ויאמר אליו: ממחנה ישראל נמלטתי. ויאמר אליו דוד: מה היה הדבר, הגד נא לי. ויאמר: אשר נס העם מן המלחמה, וגם הרבה נפל מן העם וימותו, וגם שאול ויהונתן בנו מתו. ויאמר דוד אל הנער המגיד לו: איך ידעת כי מת שאול ויהונתן בנו? ויאמר הנער המגיד לו: נקרא נקריתי בהר הגלבוע, והנה שאול נשען על חניתו, והנה הרכב ובעלי הפרשים הדביקוהו. ויפן אחריו ויראני ויקרא אלי ואומר הנני. ויאמר לי: מי אתה? ואומר אליו: עמלקי אנוכי. ויאמר אלי: עמוד נא עלי ומותתני, כי אחזני השבץ, כי כל עוד נפשי בי. ואעמוד עליו ואמותתהו, כי ידעתי כי לא יחיה אחרי נפלו. ואקח הנזר אשר על ראשו ואצעדה אשר על זרועו, ואביאם אל אדוני הנה... ויאמר דוד אל הנער המגיד לו: אי מזה אתה? ויאמר: בן איש גר עמלקי אנוכי. ויאמר אליו דוד: איך לא יראת לשלח ידך לשחת את משיח ה'. ויקרא דוד לאחד מהנערים, ויאמר: גש פגע בו. ויכהו וימות" (שמואל ב א', א-טו).

יש לשים לב לסיטואציה: שאול הוא זה שנפל על חרבו. הנער העמלקי רק סיים את מיתתו, כאשר היה ברור שלא יוכל לחיות. היו שסינגרו על שאול, מכיוונים שונים.[1] רס"ג טען ששאול נפל על חרבו בשגגה.[2] בעל מדרש "חמדת ימים" אמר שכבר נזרק בשאול חץ.[3] הרב גורן טען ששאול נפל על חרבו לאור הוראה מפורשת מפי שמואל הנביא.[4] יש מבעלי התוספות שכתבו (בפירושם לתורה) ששאול ניסה להתאבד כיוון שחשש שלא יעמוד בניסיון ויחטא בעבירות. אחרים פירשו שהיה ירא מעצם הייסורים שייסרוהו.[5] לפי פירוש זה, יש אולי מקום להקל בדינו של גוסס הירא מייסורים והוא ממית את עצמו. אך זאת רק לפי פירוש זה; ויש להזכיר עוד שבפירוש בעלי התוספות על התורה יש הטוען שאכן שאול נהג שלא כהוגן.[6] האחרונים נחלקו האם מי שהתאבד מחמת ייסורים קשים, יש להחשיבו כמאבד עצמו לדעת.[7]

אך יש להדגיש נקודה מרכזית וחשובה: כל הדיון הוא על מעשהו של שאול. לא מצאנו בשום מקום זכות לנער העמלקי שהמית את שאול. דוד המלך דן את הנער כדין רוצח; ומכאן, שגם אם יש מקום לחשוב על המתת חסד עצמית, אף שגם זה מפוקפק, אין שום מקום להתיר המתת חסד ישירה בידי אדם אחר, גם אם הגוסס עצמו מבקש זאת.

הסרת מונע

אמנם, בשלטי גיבורים במסכת מועד קטן דן בשאלה זו, והעלה שיש אופנים שבהם מותר לקצר את חייו של גוסס:

"ומכאן[8] היה נראה לאסור מה שנוהגין קצת אנשים כשמת גוסס ואין הנשמה יכולה לצאת, ששומטין הכר מתחתיו, שאומרים כי יש במיטה נוצות של עופות שגורמין לנפש שלא תצא. וכמה פעמים צעקתי ככרוכיא להסיר המנהג הרע, ולא עלה בידי. ורבותי חלקו עלי, והר"ר נתן איש איגרא ז"ל כתב על זה להתיר.[9] אחר כמה שנים מצאתי בספר חסידים סי' תשכ"ג סיוע לדברי, שכתוב שם זה לשונו: 'ואם הוא גוסס ואינו יכול למות עד שישימוהו במקום אחר, אל יזיזוהו משם' עד כאן. אמת כי דברי ספר החסידים צריך עיון, כי בתחילה כתב שאם היה איש אחד גוסס, והיה אחד קרוב לאותו בית חוטב עצים, ואין הנשמה יכולה לצאת, מסירין החוטב משם, דמשמע היפך ממה שכתב אחר כך. אלא שיש לתרץ הכי ולומר דודאי לעשות דבר שיגרום שלא ימות מהרה הגוסס - אסור, כגון לחטוב עצים שם כדי שתתעכב הנשמה, או לשום מלח על לשונו כדי שלא ימות מהרה, כל זה אסור, כדמשמע שם מלשונו. וכל כיוצא בזה שרי להסיר הגרמא ההוא. אבל לעשות דבר שיגרום מיתתו מהרה ויציאת נפשו - אסור. והלכך אסור לזוז הגוסס ממקומו ולהניחו במקום אחר כדי שתצא נשמתו, והלכך אסור נמי לשום מפתחות בית הכנסת תחת מראשותיו של גוסס כדי שימות מהרה, כי גם זה ממהר יציאת נפשו. ולפי זה אם יש שם דבר שגורם לנפשו שלא תצא, מותר להסיר אותו הגורם, ואין בכך כלום; שהרי אינו מניח אצבעו על הנר, ואינו עושה מעשה. אבל להניח דבר על הגוסס, או לטלטל ממקום למקום כדי שתצא נשמתו מהרה, נראה דודאי אסור, דהא מניח אצבעו על הנר" (שלטי גיבורים, מועד קטן טז: באלפס).

אם כן, השלטי גיבורים מחלק בין קירוב מיתה בידיים, שאסור, לבין הסרת מונע, שמותרת.[10] יש לשים לב עוד שלדעתו אסור אף לעשות מעשה בידיים להרחיק מיתתו של הגוסס.

כך פסקו השולחן ערוך והרמ"א בעקבות מקורות אלו שהזכרנו:

"הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו. אין קושרין לחייו, ואין סכין אותו, ואין מדיחין אותו, ואין פוקקין את נקביו, ואין שומטין הכר מתחתיו, ואין נותנין אותו על גבי חול, ולא על גבי חרסית ולא על גבי אדמה, ואין נותנין על כריסו לא קערה ולא מגריפה ולא צלוחית של מים ולא גרגיר של מלח, ואין משמיעין עליו עיירות, ואין שוכרין חלילין ומקוננות, ואין מעמצין עיניו עד שתצא נפשו. וכל המעמץ עם יציאת הנפש, הרי זה שופך דמים...
הגה... וכן אסור לגרום למת שימות מהרה, כגון מי שהוא גוסס זמן ארוך ולא יוכל להפרד, אסור להשמיט הכר והכסת מתחתיו, מכוח שאומרין שיש נוצות מקצת עופות שגורמים זה. וכן לא יזיזנו ממקומו. וכן אסור לשום מפתחות בית הכנסת תחת ראשו, כדי שיפרד. אבל אם יש שם דבר שגורם עיכוב יציאת הנפש, כגון שיש סמוך לאותו בית קול דופק כגון חוטב עצים, או שיש מלח על לשונו, ואלו מעכבים יציאת הנפש, מותר להסירו משם, דאין בזה מעשה כלל, אלא שמסיר המונע" (שולחן ערוך או"ח, של"ט, א).[11]

פוסקי ימינו היו צריכים לתרגם את המונחים הללו למציאות הרפואית האקטואלית שלנו. הרב חיים דוד הלוי טען שניתוק חולה ממכונת הנשמה הריהו הסרת מונע:

"דין הגרגר שמותר להוציאו מלשון הגוסס, הוא הדמיון השלם למכונת הנשמה מלאכותית. כי היתר הוצאת גרגר המלח הוא מוסכם ופשוט לדעת כל הפוסקים ללא שום חולק, ונתבאר עיקר הטעם מפני שאין זה אלא הסרת המונע. וכבר נתבאר כמו כן שגרגר מלח זה הושם בלשון החולה כנראה כדי להאריך את חייו תוך תקווה למצוא מרפא למחלתו. ועתה, כאשר רואים אותו גוסס, וגרגר המלח מאריך ייסורי גסיסתו, מותר לסלקו. מעתה הרי מכונת הנשמה היא דומה בדומה ממש, שחולה זה כאשר הובא אל בית החולים במצב מסוכן, קשרו אותו מיד אל מכונת ההנשמה, והחיוהו חיים מלאכותיים כדי לנסות לטפל בו ולרפאותו. וכאשר נוכחים הרופאים לדעת שאין מזור למכתו, הרי פשוט שמותר לנתק את החולה מן המכשיר אליו חובר...
אלא שעוד יותר נראה לעניות דעתי, שאם גם ירצו הרופאים להמשיך ולהחיותם בעזרת מכונת הנשמה אינם רשאים לעשות כן, שהלא כבר נתבאר שאסור להאריך חייו של גוסס באמצעים מלאכותיים, כגון לשים מלח על לשונו או לחטוב עצים כאשר אין יותר סיכויים לחייו. אמנם, בהלכה מדובר בגוסס החי בכוחות עצמו, ולכן גם ייסוריו גדולים, מה שאין כן בנידון דידן, שאין הוא מרגיש שום כאב וצער; אף על פי כן נראה לעניות דעתי שלא זו בלבד שמותר לנתקו ממכונת ההנשמה, אלא שיש גם חובה לעשות כן, כי הלא נפשו של אדם שהיא קניינו של הקב"ה, כבר נטלה הקב"ה מאדם זה, שהרי מיד בסילוק המכונה ימות. ואדרבא, על ידי ההנשמה המלאכותית אנו משאירים בו את נפשו וגורמים לה צער שאין היא יכולה ליפרד ולשוב למנוחתה" (הרב חיים דוד הלוי, תחומין ב, עמ' 304-305).

היו שחלקו על ניתוחו של הרב חיים דוד הלוי. האם אמנם ניתוק ממכונת הנשמה הוא רק "הסרת מונע"? הרב גורן טען שיש לחלק בין הסרת מלח מעל לשונו של הגוסס, שם אין המלח מהווה תזונה טבעית אלא רק "מונע" שמראש נועד לדחות את המיתה, לבין הפסקת החמצן, שהוא מרכיב חיוני בחיים האנושיים. על כן פסק שאסור לנתק גוסס מחמצן או מאינפוזיה וכו', אך אם נתרוקן המלאי - לא חייבים לחדש אותו, במקרה שברור שאפסו הסיכויים להחזירו לחיים.[12]

ר' שלמה זלמן אוירבך נתן קריטריון מובהק ומוגדר לאבחנה בין קיצור החיים להסרת מונע:

"ואמר לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א, שצריכים להבדיל בין טיפולים הממלאים צרכיו הטבעיים של החולה או המקובלים כשגרתיים, ובין טיפולים שהם מחוץ לגדר השגרה. ולכן חולה, למשל, הסובל מסרטן שהתפשט בגופו והוא קרוב למיתה, על אף שיש לו ייסורים וכאבים קשים, אסור להפסיק לו או למנוע ממנו חמצן או כל מזון או נוזל מזין אחר, שלהם הוא זקוק. אם הוא סובל מסוכרת, אין להפסיק את מתן האינסולין כדי שימות יותר מהר. אין להפסיק את מתן דם או כל תרופה אחרת, כגון אנטיביוטיקה, הדרושה לטיפולו...
אולם, מאידך, אין כל חיוב לטפל בחולה כזה בצורת קום ועשה, כשהטיפול עצמו יגרום לו לסבל רב בנוסף לייסוריו, כשהטיפול הוא מחוץ לגדר השגרה, וכשאין לצפות אלא להארכת חייו במידת מה, ולא לריפוי מחלתו היסודית; ובמיוחד אם גם החולה אינו מסכים, עקב הכאבים הקשים או הסבל הרב" (נשמת אברהם, סי' של"ט, עמ' רמה-רמו).[13]

יש לשים לב להבדל שבין דבריו לדברי הרב גורן: הרב גורן התיר לא לחדש את מלאי החמצן, בעוד הגרש"ז לא התיר.

תפילה לקירוב המוות

יש להעיר שבכל מקרה, גם אם אסור לקרב מיתתו של הגוסס בידיים, מותר להתפלל שימות וייגאל מייסוריו. וכך כתב הר"ן:

"פעמים שצריך לבקש רחמים על החולה שימות, כגון שמצטער החולה בחוליו הרבה, ואי אפשר לו שיחיה, כדאמרינן בפרק הנושא (כתובות קד.), דכיוון דחזאי אמתיה דרבי דעל כמה זמנין לבית הכסא ואנח תפילין וקא מצטער[14], אמרה: יהי רצון שיכופו העליונים את התחתונים, כלומר - דלימות רבי" (ר"ן, נדרים מ. ד"ה אין).

ויהי רצון שיתקיים בנו בילע המוות לנצח, ומחה ה' דמעה מעל כל פנים.