שיעור 23: השואה ומדינת ישראל

  • הרב תמיר גרנות

שיעור 23: השואה ומדינת ישראל[*]

פתיחה: הזיקה בין מדינת ישראל והשואה

בעיונינו הקודמים פגשנו כבר כמה גישות באשר למהות הזיקה בין השואה ובין מדינת ישראל. עצם קיומה של זיקה היסטורית אינו מוטל בספק. החלטת האומות בדבר הקמת המדינה, ובייחוד ההסכמה המשותפת של רוסיה וארה"ב, נתקבלה בדרך נס כמעט, בהשפעתו של ריח שׂרֵפת הכבשנים, שעוד נישא בחללה של אירופה, שנתיים אחרי תום המלחמה. השאלה הנשאלת היא על טיב הזיקה האידאולוגית והרוחנית.

ניתן לדבר על זיקה במונחים של סיבה ותוצאה או במונחים של לקח ומשמעות. הרצי"ה קוק סבר שהשואה היא הסיבה - קרי: הניתוח ההכרחי לעקירת הגלות - והמדינה היא התוצאה. רבים אחרים (דוגמת הגרי"ד סולוביצ'יק) סברו שהקמת המדינה היא הלקח הנכון של השואה. הניסוח החריף ביותר של גישה זו מצוי אצל הוגה הדעות היהודי אמיל פקנהיים,[1] אשר קבע כי אחרי השואה יש לא תרי"ג מצוות אלא תרי"ד: המצווה החדשה היא אחריותנו לדאוג לכך שלעולם לא תוכל להיות אושוויץ נוספת; והדרך העיקרית לקיים מצווה זו היא על ידי קיומה של מדינת ישראל כמדינה עצמאית וחזקה.

א. "וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי"

וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי (יחזקאל ט"ז, ו).

"וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ" - זו השואה; "וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ" - אלו מלחמות ישראל; "חֲיִי" - זו מדינת ישראל.

רגילים לדבר על הזיקה בין יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ובין יום העצמאות, זיקה שהיטיב לבטא נתן אלתרמן בשירו ההימנוני "מגש הכסף": תכלית נפילתם של חיילינו היא הבטחת חירותו המדינית של עם ישראל. אמנם כן הוא, ברם, ראוי לשים לב לזיקה נוספת: הזיקה בין יום הזיכרון לחללי צה"ל לבין יום השואה, הקודם לו בשבוע. הקרבן של חללי צה"ל, מטרתו: שלא תהיה עוד אושוויץ. האלטרנטיבה של מלחמת ישראל באויביו - של מלחמות העצמאות וששת הימים ויום הכיפורים ולבנון - היא גטו ורשה וגטו לודז' וטרבלינקה ובלז'ץ ואושוויץ ובאבי יאר.

מעניין הדבר שיום הזיכרון לחללי מערכות ישראל נקבע ביום השמיני ליום השואה. והרי "מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ" נאמר על שעת הלידה - ואני דורשו על השואה, בה התבוססה כנסת ישראל בדמה; ו"בְּדָמַיִךְ חֲיִי" דרשו חז"ל (מכילתא דר"י בא מסכתא דפסחא פרשה ה; שמות רבה יז ג; ועוד) על דם פסח ודם מילה! הלידה המתוארת ביחזקאל היא לידה טראומטית, ללא רחמים וללא השגחה. היא מגיעה עד כדי התבוססות בדם, על כורחנו, בחוסר אונים:

וּמוֹלְדוֹתַיִךְ בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אֹתָךְ לֹא כָרַֹת שָׁרֵֹךְ וּבְמַיִם לֹא רֻחַצְתְּ לְמִשְׁעִי וְהָמְלֵחַ לֹא הֻמְלַחַתְּ וְהָחְתֵּל לֹא חֻתָּלְתְּ. לֹא חָסָה עָלַיִךְ עַיִן לַעֲשׂוֹת לָךְ אַחַת מֵאֵלֶּה לְחֻמְלָה עָלָיִךְ וַתֻּשְׁלְכִי אֶל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בְּגֹעַל נַפְשֵׁךְ בְּיוֹם הֻלֶּדֶת אֹתָךְ (יחזקאל ט"ז, ד-ה).

אך ייתכן שיש גם אפשרות אחרת, תמורת ההתבוססות בדם. הדם יכול להיות תוצאה של קרבן מרצון: קרבן הפסח או ברית המילה, שבה יוצאות טיפות דם מועטות חלף הדם הנשפך. קרבנותינו כאן, בארץ ישראל, הם בבחינת דם המילה הבא מרצון ודם הפסח של המאבק ליציאה מעבדות לחירות, תמורת "מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ" של שואת אירופה. לפי הפשט, "בְּדָמַיִךְ חֲיִי" הם בדיוק אותם דמים בהם הייתה כנסת ישראל מתבוססת, ומתוכם הקב"ה גואל אותנו. חז"ל במדרשם הציעו המרה (טרנספורמציה) אל דם המילה והפסח - דמים של ברית וגאולה, שאם אנחנו נכונים להם, יכולים הם להכשיר את הגאולה במקום הלידה בייסורים נוראים המתוארת ברישא של נבואת יחזקאל.

ב. ייברא או אל ייברא

ראינו עד כה את המשמעות הבסיסית של הקמת המדינה כתשובה לשואה. אלא שבכך אין די: מלבד הממד הקיומי שבהקמת המדינה - כדי שלא תהיה עוד אושוויץ - מוכרח לצמוח גם ממד רוחני. אביא כאן דברים שכתבתי בעת ביקור במחנה המוות מיידנק, ועליהם אוסיף דברי הסבר. המדרש מספר על הלבטים בפמליה של מעלה באשר לבריאת האדם:

א"ר סימון: בשעה שבא הקב"ה לבראות את אדם הראשון נעשו מלאכי השרת כיתים כיתים וחבורות חבורות, מהם אומרים אל יברא ומהם אומרים יברא, הדא הוא דכתיב [= זהו שכתוב] 'חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו' (תהילים פ"ה, יא): חסד אומר יברא, שהוא גומל חסדים, ואמת אומר אל יברא, שכולו שקרים; צדק אומר יברא, שהוא עושה צדקות, שלום אומר אל יברא, דכוליה קטטה (בראשית רבה ח ה).

במיידנק עומד כמעט הכול על מקומו. שישים שנה אחרי, ותחושות האימה והרשע עדיין באוויר. תאי הגזים, הקרמטוריום, צריפי הנעליים, האפר. מיידנק נמצאת על גדרות לובלין העיר: מכאן - חורשים וזורעים, ומכאן - רוצחים ושורפים. באותה שעה נתקע בראשי מדרש זה, בו מתארים חז"ל את מחלוקת המלאכים על הבריאה. אם יש מקום כזה כמיידנק עלי אדמות - ויש, ויותר מאחד - צדקו המלאכים שאמרו "אל ייברא". אם כך עוללו בני אדם בעולמו של הקב"ה, מוטב היה לולא נברא. ואז כתבתי כדברים הבאים:

שתי כיתות מלאכים אומרות: אל ייברא האדם.

לשתי כיתות המלאכים יש היום הוכחות חזקות מכל הוכחות, ראיות אמיצות מכל ראיות: אושוויץ, מיידנק, טרבלינקה. מוצגים משכנעים במיוחד.

בית דין של מעלה ודאי ישתכנע.

שתי כיתות מלאכים אומרות: אל ייברא! ובית דין של מעלה עומד לפסוק: לא ייברא!

לשתי כיתות מלאכי החסד והצדק אין מוצגים משכנעים כנגדן. כמעט שיצא גזר הדין, ואז ביקש משה רבנו ערעור אצל ריבונו של עולם: 'ה' ה' א-ל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת...'.

אפשר שדין אמת דנו - מודה משה רבנו. אך אתה הרי ארך אפיים ורב חסד ואמת, ובכן, תן לעמך ישראל לטעון טענותיו.

וריבונו של עולם משיב: שבע טענות אנוכי. שלב הטענות - תם. אבל אני מוכן לקבל ראיה, ראיה משכנעת.

ומשה רבנו מבקש: תן לנו זמן, העמידנו בניסיון.

שנתיים אחרי שבית דין של מעלה כמעט שפסק 'לא ייברא', נתן הקב"ה לאנושות ניסיון. ואנחנו - עם ישראל - הניסיון. ועלינו להביא ראיה.

והדין מתוח, ועיני כל העולם נשואות לכאן: האם ראוי העולם הזה, האנושות הזו - להתקיים? האם תוצג הראיה ותינתן ההוכחה הנגדית? האם נוכל להעמיד עולם של צדקה וחסד כנגד עולם של מלחמה ושקר?

ואם - ואם, ריבונו של עולם - נקבע התאריך לדיון בערעור לה' באייר תשס"ז, האם יש לנו ראיה משכנעת להציג בבית דין של מעלה? האם היה פסק הדין יוצא: 'ייברא!'?

ג. על משמעות העימות בין הנאציזם לעם ישראל

עם ישראל בישר לעולם תורת מוסר, שהפכה ליסוד המוסר של תרבות המערב. לא עוד יופי, כוח, כישרון או תשוקה בראש סולם הערכים, כמו במסורת היוונית והמערבית הקלסית, כי אם: צדק, אמת, חירות, רחמים וחסד של תורת ישראל. בניו של אברהם אבינו הרי הם ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים (יבמות עט ע"א). סימנים אלו נודעו לא רק ליהודים כלפי עצמם, אלא גם אומות העולם הכירו כך את ישראל. נחמה ליבוביץ מביאה[2] איגרת של סנטור רומי המתאר את אשר ראה אצל בני ישראל בביקורו בארץ: "שטופים בקריאה בהטפה ובפלפול, אשר מעולם לא תיתכן בה כת של בני תרבות מורמים מעם", וחוקיהם "תפלים וחסרי טעם כגון חוק זה המצווה לשבות ביום השביעי ולשלח עבד שעבדם שש שנים - לחופשי". ועוד הוא כותב: "תתמה לדעת כי ארץ זו אין דומה לה במיעוט העבדים. בעוד אשר אצלנו נמצאו במפקד האחרון עשרים ושלושה עבדים על כל אדם חופשי, ביהודה נהפוך הוא - עבד אחד בה על כל עשרים ושלושה אזרחים".

השביתה בשבת, הרחמים על העבד וערך החירות, נראים בעיני אציל רומי זה איום על התרבות הרומית כולה. במשך השנים חדרו הערכים היהודיים אל תוככי תרבות אירופה דרך הצינורות הנוצריים, אף אם באופן מסולף לעתים. בתקופה מאוחרת יותר טענו כמה אינטלקטואלים אנטישמיים, דוגמת וולטר וצ'מברליין, כי תרבות ישראל ומוסרהּ השתלטו על תרבות אירופה. חריף וחשוב מכולם היה ניטשה. זה טען שאין כלל מוסר מוחלט, אלא יש שתי שיטות מרכזיות של מוסר, שכל אחת מייצגת אינטרסים של מעמדות שונים: מוסר האדונים ומוסר העבדים. מוסר האדונים צמח, כשמו, בקרב המעמדות השליטים, ובמרכזו הערכת העוצמה, הכוח, היופי וההצלחה; אלו הם הערכים של מי שחי חיי חירות ללא הפרעה של אדון שאימתו עליו. המוסר היהודי הוא, לדבריו, מוסר עבדים או 'מוסר של חלשים', כלומר: הוא מעמיד במרכזו את חובת החמלה על החלש, על הזקוק להגנה, מפני שמקורו בתרבות החלשה והנרדפת, שתורת המוסר שלה מבטאת את הצורך שלה עצמה בקבלת הגנה וחמלה. לפי ניתוחו של ניטשה, התפשטותו של המוסר היהודי באירופה אינה אלא תוצאת חולשתה של אירופה וחוסר ביטחונה בערכיה הקלסיים. במרכז שיטת המוסר החדשה שלו העמיד ניטשה את הרצון לעוצמה, שהוא דחף הקיום האנושי החזק ביותר. ניטשה קרא למימושו של דחף זה, ולשימוש בכל הכישרון האנושי ליצירת אדם המביא לידי ביטוי את עצמיותו ועוצמתו שלו. לשיטתו, המוסר היהודי של חסד וחמלה אינו אלא מהלך של דיכוי אינטרסנטי של העוצמה והכוח, שאינו מאפשר לאדם לממש את חייו מימוש מלא.

ניטשה הציב סימן שאלה מעל האמונה והמוסר גם יחד. המונותיאיזם היהודי נותן תוקף מוחלט למוסר - מוסרו של הא-ל. בא ניטשה ואמר: המוסר היהודי אינו אמת, אלא חולשה; עַם חלש מעוניין בערכים המגִנים על החלש.

היטלר הכיר את תורת ניטשה, ומתח את מסכת הרעיונות שלו עד הקצה האפשרי. הרייך השלישי נבנה על פילוסופיה של עוצמה וכוח המצדיקים את הכול. הצדק של היטלר נבע מעוצמת שלטונו וצבאו.

כלום צדק ניטשה בקבעו כי מוסר של חסד ורחמים יכול להתקיים רק בחברה ולאום חלשים? ומעבר לניטשה: האומנם היה עם ישראל צדיק, רחמן וגומל חסדים, רק מפני שהיה חלש, חסר כוח ועוצמה?

ההיסטוריה העמידה שתי חלופות קיצוניות: העם היהודי הוכיח שאפשר להיות חלש וצדיק; ואילו העם הגרמני הוכיח שכוח ועוצמה - לא רק כנתונים טבעיים, אלא כערכים, כאידאלים של אומה - כורתים ברית טבעית עם הרִשעה. ובכן, ההיסטוריה כבר הוכיחה שניתן להיות חלש וצדיק או חזק ורשע. ברם, האם תיתכן בשדה הקרב של ההיסטוריה גם אפשרות שלישית: עם חזק וצדיק, קיום בעוצמה וברחמים גם יחד? כלום תוכל להתקיים אומה שכזו בזירת ההישרדות ההיסטורית?

ד. צדקה וחסד אל מול קטטה ושקר

המדרש מעמת שתי כיתות של מלאכים, שכל אחת מייצגת אידאל נשגב ומדברת מכוחו: שני אידאלים - צדקה וחסד - מחייבים את בריאת האדם; ושני אידאלים - שלום ואמת - שוללים אותה. מלאכי הצדקה והחסד מצליחים לראות בעולם אנושות שעושה צדקה וחסד, בעוד שמלאכי השלום והאמת אינם יכולים לראות באנושות שאיפות שכאלה, אלא רק מלחמה (קטטה) ושקר. האם כל האנושות אכן עושה צדקה וחסד? ולאידך גיסא: כלום אין בין בני האדם גם רודפי שלום ומבקשי אמת? מדוע מסודרים שני זוגות הערכים במדרש דווקא סביב העמדות הללו?

דומני שהתבוננות במדרש באספקלריית השואה מעלה ממד חדש של הבנה. מלאכי הצדקה והחסד צופים בעם ישראל: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית י"ח, יט) - והרי כבר ראינו שסימנים הם בבניו של אברהם אבינו, שהם רחמנים וגומלי חסדים. יחידים כאלה יש בוודאי בכל מקום, אך השאלה האנושית היא בסופו של חשבון על אודות החברה או האומה השלמה: הייתכן קיום חברתי של צדקה וחסד? התיתכן חברה שאלו שאיפותיה, שאלו הם חוקיה, שמקימה מוסדות שכאלה? המלאכים המצדיקים את הבריאה מתבוננים בעם ישראל, ומביאים ממנו הוכחה לחיוב.[3]

המלאכים השוללים את הבריאה, רואים לנגד עיניהם את האנטיתזה השלמה. זוהי גרמניה הנאצית, המקדשת את המלחמה כביטוי מרכזי של עוצמה וכוח, ועִמהּ: את השקר. בגרמניה הנאצית כרתו השקר והסגידה לעוצמה ברית, כדי להקים מלכות רשע. עקרון הכוח פועל גם בטבע, וקובע את חוקי ההישרדות של בעלי החיים. אך שם הכוח אינו בלתי-מוגבל, והוא מקיים כל יצור לפי צרכיו. גם החזק - חזק הוא במידה. הצדקת הכוח כאידאל מתוך עקרון ההישרדות הטבעי, כפי שטען היטלר, היא שימוש מסולף בעיקרון הטבעי של הצורך בכוח, משום שהיא מתאימה אותו לפנטזיות השלטון או הגדולה והכבוד של יחיד או אומה, שאין בינם לבין צורך ההישרדות הטבעי ולא כלום. הצירוף של אנושיות וכוח בלתי-מוגבל כערך, נוגד את הטבע ואת האנושיות עצמה גם יחד, ולכן אין הוא יכול להתקיים אלא על יסוד השקר. אידאולוגיית השקר הנאצית, סילוף ההיסטוריה, מערכת התעמולה וכל הכרוך בה - כל אלה כרתו ברית עם מלכות הכוח, שהצדקתה היחידה היא הכוח עצמו.

התרבות האנושית מכילה, ללא ספק, אלטרנטיבות נוספות, המצויות בכל מיני נקודות על הסקלה שבין מלכות הצדקה והחסד של בני אברהם אבינו מצד אחד, ומלכות המלחמה והשקר של גרמניה הנאצית - מן העבר השני. אך העימות האמתי הוא, כתמיד, בין שתי האפשרויות הקיצוניות.

מובן גם מדוע רואה גרמניה הנאצית בעם ישראל את האיום המוחלט על מלכותה. גרמניה הנאצית לא חששה, אידאולוגית ומעשית, מעמים חזקים, כיוון שבטחה ביכולתה להיות חזקה יותר. האיום האמתי מולה בא דווקא מצד החלשה שבאומות; חלשה - מפני שאפילו פוטנציאלית לא יכולה הייתה להעמיד מולה כל התנגדות, ומפני שהכוח לא היה עבורה כלל אידאל או מושא של חלומות. עם ישראל לא העמיד בפני עוצמת המלחמה הגרמנית שום כוח, אלא את האידאה ההפוכה, האנטי-כוחנית - אידאת הצדקה והחסד - ואת הטענה שהכוח כלל אינו אידאל, ולכן גם לעולם אינו מספק הצדקה.

עולם הבא

דאמר שמואל: אין בין העולם הזה לימות המשיח[4] אלא שעבוד מלכיות בלבד (ברכות לד ע"ב).

אין הכוונה שבטלה רק גזרת השעבוד על ישראל, אלא שעקרון הכוח חדל לפעול בהיסטוריה. ואימתי יגיע העולם הבא? כנראה כשיסתיים הניסוי של העולם הזה. העולם הזה הוא פרוזדור, מפני שאיננו העולם האמתי, הרצוי באמת, אלא המעבדה שבה נבחנת השאלה אם ראוי לברוא עולם כזה, שהאנושות מנהיגה אותו. השאלה אם ראוי לברוא עולם אם לאו - אותה שאלה שעליה דנו כיתות המלאכים - טרם הוכרעה. הקב"ה מאריך אפו, ובית דין של מעלה עדיין מצפה להוכחה הנגדית: ההוכחה שתיתכן חברה שהעקרונות השולטים בה הם צדקה וחסד. המבחן יושלם כאשר יזכה עם ישראל גם בכישרון המלחמה - כשיהיה חזק ובעל עוצמה: האם ייהפך אף הוא לבעל קטטה? האם מתוך עוצמתו יזנח את ערכיו? או אולי לאידך גיסא - יגלה שעליו לשוב לחולשתו, חלילה, כדי להיות צדיק באומות?

מדינת ישראל קמה אחרי נפילת הרייך השלישי, מפני שעליה להצדיק הצדקה מוסרית וערכית את קיומו של העולם ואת קיומה של האנושות, אל מול הופעת השלילה האולטימטיבית. העולם יודע זאת, גם אם אינו מבטא זאת במונחים זהים, ולכן הוא מתעניין התעניינות אובססיבית בחטאיה של מדינת ישראל.

הרבה לימוד זכות יש על כישלונה של מדינת ישראל, ולעתים של החברה הישראלית, בהקמת ממלכה אידאלית שעוצמה, צדקה וחסד מושלים בה בכפיפה אחת. פחד גדול מניע את אומתנו הנרדפת, ספקות רבים וחוסר ביטחון עצמי, שמקורם באלפי שנים של מוות מדיני, גלות וביזיונות. ובכל זאת, עלינו להיות ראויים לניסיון הזה: לניסיון הגדול של תקומת ממלכת ישראל לקראת העולם הבא. לא לחינם נבחרנו על ידי ממלכת הרשע להשמיד להרוג ולאבד, אלא מפני ששללנו את טענתה היסודית. ועתה, כשהותיר לנו ה' צב-אות שריד כמעט, נתפלל אליו שייתן בנו רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה', להיות ראויים לניסיון הגדול שלנו - ראויים לתואר "גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם" (דברים ד', ח), וזכאים לברכה ולשבח: "כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱ-לֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּה' אֱ-לֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו" (שם, ז).


[*] השיעור נכתב בליל יום העצמאות תשס"ז, על פי דברים שכתבתי בראש חודש ניסן, בעת ביקור במחנה ההשמדה מיידנק.

[1] E. Fackenheim, The Jewish Return into History: Reflections in the Age of Auschwitz and a New Jerusalem, New York 1978; א"ל פקנהיים, על אמונה והיסטוריה: מסות ביהדות זמננו, ירושלים 1989.

[2] עיונים לספר שמות, עמ' 13-14, מתוך: הווארד פאסט, אחיי גיבורי התהילה, עמ' 212-221.

[3] וכבר דרש ריש לקיש: "מאי דכתיב 'ויהי ערב ויהי בקר יום הששי' (בראשית א', לא)? מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית ואמר: אם ישראל מקבלין את תורתי - מוטב, ואם לאו - אני אחזיר אתכם לתוהו ובוהו" (עבודה זרה ג ע"א).

[4] בלשון חז"ל, עולם הבא וימות המשיח הם מושגים קרובים, כלומר: ימי גאולת עם ישראל והעולם מההיסטוריה הנוכחית.