שיעור 23 - התקבלות החג (א)

  • פרופ' יונתן גרוסמן

התקבלות החג (ב)

עלילת המגילה מסתיימת עם תיאור הקרבות בהם גברו היהודים על מבקשי רעתם, עת מתברר ש"נהפוך הוא: אשר ישלטו היהודים המה בשנאיהם" (ט', א). עם זאת, המגילה אינה מסתיימת בנקודה זו, ולפני החתימה שתממש את "הרגיעה" המיוחלת בסוף הסיפור, ישנה יחידה שלימה, העוסקת בהתקבלות חג הפורים בתפוצות ישראל. באופן לא מפתיע, המילה המנחה של יחידה זו היא לשון 'קיום' שנזכרת בה שבע פעמים,[1] ומבטאת את עיקר עניינה - קיום החג.

מעצם טיבעה של יחידה זו (המתארת כפי שנראה להלן שלבים היסטוריים שונים) היא לא נכתבה מיד לאחר הקרבות, אלא מתוך פרספקטיבה רחוקה יותר. עם זאת, יש לראות ביחידה זו המשך אורגני של המגילה כולה (ולא טלאי שנוסף בזמן מאוחר יותר),[2] כך שסביר שמתוך כך ניתן להכריע שגם הסיפור כולו סופר מתוך פרספקטיבה היסטורית רחוקה, ולא נכתב בסמוך למאורעות. בכל אופן, מעצם העובדה שהתקבלות החג הוא 'נושא' במגילה והדבר נידון בהרחבה, ברור שלא בקלות התקבל החג בכל תפוצות ישראל, ומסתבר שהיה צורך במסע שכנוע מיוחד.[3]

נעקוב אחר שלבי התקבלות החג, כפי שעולה מתוך תיאור המגילה:[4]

1.

"וּשְׁאָר הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בִּמְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ... וְנוֹחַ בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר בּוֹ וְעָשׂה אֹתוֹ יוֹם מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה. וְהַיְּהוּדִיים [קרי: וְהַיְּהוּדִים] אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן... וְנוֹחַ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ וְעָשׂה אֹתוֹ יוֹם מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה".

בשלב הראשון מתוארת חגיגה עממית-ספונטאנית של היהודים מיד לאחר הקרבות, בשנת המלחמה עצמה (12 למלכות אחשורוש). שלב זה מפוצל בין שתי אוכלוסיות: יהודי שושן חוגגים לאחר יום הקרב השני, כלומר בט"ו באדר, בעוד יהודי שאר המדינות חוגגים לאחר יום הקרב היחיד שלהם, כלומר בי"ד באדר.

2.

"עַל כֵּן הַיְּהוּדִים הַפְּרָוזִים [קרי: הַפְּרָזִים] הַיּשְׁבִים בְּעָרֵי הַפְּרָזוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר שִׂמְחָה וּמִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ".

בשלב השני, מתארת המגילה את החגיגות הספונטאניות (ללא צו) שנעשו 'בערי הפרזות' בשנים שלאחר מכן ("עושים" - כהווה ממושך המביע מנהג קבוע).

שלב זה מפתיע בשני מוקדים שונים: ראשית, מן הבחינה הלשונית מתמיהה הגדרת היהודים שמחוץ לשושן כ"היהודים הפרזים הישבים בערי הפרזות". זו הגדרה חדשה שלפתע פרצה למגילה. היינו מצפים למצוא את ההגדרה הרווחת: 'היהודים אשר בשאר מדינות המלך'. מה פשר הביטוי החריג הזה ומדוע מחבר המגילה ברר דווקא אותו? שנית, מן הבחינה התוכנית מתמיהה התעלמות המגילה מיהודי שושן! לאחר תיאור יהודי הפרזים מצפה הקורא למצוא את חגיגת יהודי שושן, בהתאמה לשלב הראשון בו תוארו שתי האוכלוסיות אולם המגילה מתעלמת מהם! האם יהודי שושן לא חגגו בשנים שלאחר מכן? תיאורטית דבר זה כמובן אפשרי,[5] אולם לא סביר, ויש בדבר זה בכדי קטיעה של המודל הספרותי שלאורך כל הפרק יעמיד את יהודי שאר מדינות המלך מול יהודי שושן[6]

מדוע אם כן מתעלמת המגילה מחגיגת יהודי שושן? ייתכן שהמגילה מבקשת להדגיש את הדבר המפתיע ולא את הדבר המובן מאליו. בחגיגת יום י"ד על ידי כל מדינות המלך יש הפתעה גדולה. מדוע לא דחו יהודים אלו את חגיגותיהם ביום אחד והזדהו עם אחיהם אשר בשושן (השאלה נשאלת כמובן על השנים שלאחר שנת הקרב). יש לזכור שעיקר ההצלה התרחשה בזכות מעשיהם של יהודי שושן - מרדכי ואסתר - ובזכות הפעילות שהתרחשה בחצר המלכות אשר בשושן. לכאורה, מתבקש שיהודי כל הארצות יסמלו את הערכתם למאמץ מרדכי ואסתר בכך שיחגגו גם הם את הצלתם ביום ט"ו. דומה בעיני כי גם תאריכי החג משקפים את ההפתעה שבחגיגת הפרזים, ואת הסבירות שבחגיגת שושן. התאריך ט"ו בחודש הוא תאריך מקובל בישראל לחגיגה: כך סוכות (ט"ו בתשרי) וכך חג המצות (ט"ו בניסן) והנה סובבה ההשגחה ואף פורים של יהודי שושן חל בט"ו באדר. מתאים היה שיהודי כל הארצות יאמצו תאריך זה ויחגגו בו.

והנה, כמעט כמעשה דווקאי, ממשיכים יהודי כל הארצות וחוגגים בי"ד באדר ובכך מבליטים את הפער שבינם ובין יהודי שושן![7] ייתכן ולשם הבלטה ספרותית של עניין זה בחר מחבר המגילה את התואר המפתיע: 'הפרזים, היושבים בערי הפרזות'. הכינוי הרגיל במגילה ('שאר מדינות המלך') מבליט את נחיתות שאר הארצות ביחס לשושן. יש את עיר המלכות, ויש את השאר... בחגיגת הצלת היהודים ביום י"ד ולא ביום ט"ו הבליטו 'יהודי שאר הארצות' את עצמאותם ואת אי כפיפותם לשושן, ועל כן הם 'זכו' בכינוי עצמי ("פרזים") ולא בכינוי יחסי לשושן. ברור, שדבר זה רק מחדד את עיקרה של השאלה: מה ראו יהודי הפרזים להיבדל מיהודי שושן, ומדוע לא להדגיש - דווקא בשעה זו - את תודותם ליהודי שושן ולעומדים בראשם? נשוב לדבר זה בהמשך.

בכל אופן, נסכם את אופי החג כפי שהתקבל בתפוצות ישראל בשלב זה:

א. "שמחה ומשתה" - זהו כמובן המגדיר הראשוני בכל חג, עת החוגגים שמחים וסועדים. עם זאת, ראוי לציין שבהקשר סיפור המגילה ל"משתה" מקום של כבוד, שהרי עשרה משתאות נזכרים לאורך הסיפור,[8] והנה, לבסוף גם היהודים מבטאים את שמחתם ב"משתה". היו שחשו שבדבר זה התקרבו היהודים קירבה מסוכנת לתרבות הנכרית המתוארת במגילה: "רחוקים אנו מן הניגוד בין 'הגוי השיכור' לבין היהודי הלומד תורה".[9] אולם, יש לשים לב לכך שבכל תיאורי משתאות היהודים נוספה המילה "שמחה", בעוד במשתאות הנכרים במגילה אין ולו "שמחה" קטנה אחת! בדבר זה יש לטעמנו הבדל ניכר, שהרי כל עוד המשתה הוא ביטוי של שמחה הרי שהדבר מבורך וראוי.

ב. "ויום טוב" - יש מקום לדיון האם הכוונה בביטוי זה למשמעותו כיום, כלומר יום חג שאסור במלאכה. בתודעה ההלכתית המודרנית רעיון כזה כמעט ולא מתקבל על הדעת, שהרי רק ה' יכול לצוות על איסורי מלאכה, ובחגים שהונהגו על ידי חכמינו לעולם לא יהיה איסורי מלאכה. על פי חשיבה זו, יש להבין את ההגדרה "יום טוב" בהקשרה במגילה כביטוי כללי המבקש להורות על יום של שמחה, יום של רוב טובה. עם זאת, יש מקום גם לקריאה שתטען שלפחות בשלב זה של התקבלות החג יהודי הארצות ביקשו להחיל את אופי החג המוכר בתרבות היהודית גם על ימי הפורים, ועל כן יצקו לימים אלו גם איסורי מלאכה, כמקובל בשאר החגים. נדמה שקשה להכריע בשאלה זו וכי היא תלויה בשאלות נוספות של אופי החגים ואופן חגיגתם בתקופה הנידונה.

ג. "ומשלוח מנות איש לרעהו" - מקובל לראות בהיגד זה סממן מיוחד של ימי הפורים, ואומנם זוהי אחת ממצוותיו המיוחדות של חג הפורים. אם אומנם כך, הרי שיש בדבר זה תיקון גדול לתיאור היהודים על ידי המן באוזני המלך: "יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ" (ג', ח). הנה, העם המפוזר והמפורד שולח מנות איש לרעהו ומקיים מחדש את זהותו המיוחדת ואת הקהילתיות המאפשרת יצירת זהות קולקטיבית. עם זאת, על פי פשטי המקראות יש לראות בביטוי "משלוח מנות" חלק מהגדרת היום כיום של שמחה ויום טוב. ביטוי זה נזכר גם בנחמיה:

"וַיֹּאמֶר נְחֶמְיָה הוּא הַתִּרְשָׁתָא וְעֶזְרָא הַכֹּהֵן הַסֹּפֵר וְהַלְוִיִּם הַמְּבִינִים אֶת הָעָם לְכָל הָעָם הַיּוֹם קָדֹשׁ הוּא לַה' אֱלֹהֵיכֶם אַל תִּתְאַבְּלוּ וְאַל תִּבְכּוּ... לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַּקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם... וַיֵּלְכוּ כָל הָעָם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וּלְשַׁלַּח מָנוֹת וְלַעֲשׂוֹת שִׂמְחָה גְדוֹלָה" (ח', ט-יב).

עת רצה נחמיה לעודד את העם לחגוג את ראש השנה (הראשון בחודש השביעי) הוא הפציר בהם לאכול מעדנים, ולשלוח מנות של אוכל למי שאין לו! ואכן, העם נעתר להפצרותיו: אכל ושתה, עשה שמחה גדולה, 'ושלח מנות'. למעשה, רעיון זה מובא כמה פעמים בספר דברים, שחלק מחובת השמחה בחג היא לדאוג גם לשמחתו של העני שאין לו במה שישמח. ממילא, הקריאה הפשוטה לביטוי זה אצלנו הוא ייסוד היום כיום חג, וכמנהג ישראל - שיתוף הזולת בשמחה גם אם אין ביכולתו הכלכלית לקיים סעודת משתה גדולה.[10] על פי קריאה זו, יש למעשה הקבלה בין "משלוח מנות" ובין הביטוי שייזכר באגרות מרדכי (בשלב הבא): "מתנות לאביונים".[11]

3.

"וַיִּכְתֹּב מָרְדֳּכַי אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל כָּל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַקְּרוֹבִים וְהָרְחוֹקִים. לְקַיֵּם עֲלֵיהֶם לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וְאֵת יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה. כַּיָּמִים אֲשֶׁר נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאוֹיְבֵיהֶם וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים."

השלב השלישי כבר אינו ספונטאני ובתשתיתו ניצבים ספרים ששולח מרדכי אל כל היהודים, "הקרובים והרחוקים" - כלומר, ליהודי שושן וליהודי שאר הארצות[12] דרישתו של מרדכי פשוטה, גם אם לעתים מבלבלים אותה במנהג הרווח כיום:[13] מרדכי דורש שהיהודים כולם יחגגו יומיים:

"את יום ארבעה עשר לחדש אדר ואת יום חמשה עשר בו בכל שנה ושנה".[14]

סביר שכוונתו היא, שחגיגת יום י"ד תהיה זכר לניצחון כל יהודי מדינות המלך וחגיגת ט"ו תהיה זכר לניצחון יהודי שושן, אולם היהודים כולם מתבקשים לעשות זכר לשני הניצחונות. הדבר מובלט בפסוקי החתימה של שלב זה, שם זוכה המן לכינוי חדש:

"כִּי הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי צֹרֵר כָּל הַיְּהוּדִים חָשַׁב עַל הַיְּהוּדִים לְאַבְּדָם (ט', כד).

כזכור, כינוי זה נזכר כבר שלוש פעמים במגילה (ג', י; ח', א; ט', י), אולם בכולן הכינוי היה 'צורר היהודים'. רק בתיאור קבלת אגרות מרדכי בו אנו עוסקים נאמר 'צורר כל היהודים'. בדבר זה יש כמובן הבלטה של הסכנה שריחפה על ראשי היהודים כולם, ומרדכי מצפה שכולם יחגגו בזמן אחד הכולל שני ימים.

בדבריו ניתן לשמוע רמיזה למה שהעלנו קודם לכן, בדבר החשיבות המיוחדת של תאריך ט"ו בחודש בתרבות הישראלית, שהרי הוא דורש לחגוג את "הימים אשר נחו היהודים מאויביהם" אולם הוא מוסיף שיש לחגוג את "הַחֹדֶשׁ אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב". כידוע, עיקרו של החודש הוא בעת מילוי הלבנה, ביום ט"ו.[15] בכך רומז מרדכי לכל יהודי הארצות כולן שיש לחגוג אף את יום המנוחה של יהודי שושן.

לגבי אופי החג, מעניינים שני הבדלים בין הניסוח של אגרות מרדכי ובין החגיגות הספונטאניות שתוארו בשלב הקודם. ראשית, מרדכי המשיט את תואר החג כ"יום טוב". הדבר בולט דווקא בשל אזכור ביטוי זה כמאפיין של התהפכות החודש באופן כללי: "וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב". השימוש בביטוי הנידון, בהקשר אחר מאשר שילובו בשלב הקודם (שם הוא נזכר כמאפיין של ימי הפורים עצמם) אומר דרשני.

אם הכוונה בביטוי זה בשלב החגיגות העממיות הייתה לתיאור יום של שמחה כללית, קשה להבין את פשר השינוי וייתכן שאיננו אלא אסתטי בעלמא, כלומר, מאחר ומרדכי מוסיף פרט אחד, הוא גם השמיט פרט אחד ובכך שמר על תבנית המשפט ועל הקצב שלו, כך שנותרו שלושה אפיונים:

תיאור החג בשלב 2: "שִׂמְחָה וּמִשְׁתֶּה / וְיוֹם טוֹב / וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ".

תיאור החג בשלב 3: "מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה / וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ / וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים".

אולם, אם משמעות ביטוי זה קשור באיסור עשיית מלאכה, הרי שמרדכי מבקש להורות על החגיגה עצמה מזה, אולם להדגיש את ההבדל שבינה ובין חגיגות החגים שמן התורה מזה. על פי קריאה זו, יש להורדת הביטוי "ויום טוב" משמעות רבה הנוגעת לאופיים של ימי הפורים. כאמור, ישנו אפיון נוסף אותו הוסיף מרדכי, ושחסר בתיאור החגיגות העממיות: לצד "משלוח מנות" הוסיף מרדכי "ומתנות לאביונים". מאחר ונטינו קודם לכן לראות כבר בביטוי "משלוח מנות" ביטוי שמכוון לנתינת צרכי סעודה למי ש'אין נכון לו', הרי שמרדכי מדגיש דבר זה, אולם למעשה לא קובע דבר חדש.

בצירוף שני ההבדלים ניכרת אחריותו של מרדכי כמנהיג: הוא בוחר להבליט את חובת שיתוף הזולת בשמחת היום ונתינת הצדקה על פני עצם החגיגה, עצם "היום טוב". ייתכן שבשל כך גם הקדים את "המשתה" ל"שמחה", שלא כבתיאור החגיגה העממית: "שמחה ומשתה". הקדמת המשתה הופכת אותו לחובה נורמטיבית שיש לקיים בכל שנה ושנה, ולדאוג שבני הקהילה כולה יוכלו לקיימה.

במבט ראשון נדמה כי אומנם דרישת מרדכי התקבלה על ידי היהודים כולם: "וְקִבֵּל הַיְּהוּדִים אֵת אֲשֶׁר הֵחֵלּוּ לַעֲשׂוֹת" - כלומר את חגיגת יום י"ד, "וְאֵת אֲשֶׁר כָּתַב מָרְדֳּכַי אֲלֵיהֶם" - כלומר הוסיפו יום חג נוסף, בט"ו באדר. תחושת הקורא היא, כי זהו השלב האחרון בתהליך התקבלות החג! כך עולה מפסוקי החתימה הכלליים שבאים בסמוך:

"כִּי הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי צֹרֵר כָּל הַיְּהוּדִים חָשַׁב עַל הַיְּהוּדִים לְאַבְּדָם וְהִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל לְהֻמָּם וּלְאַבְּדָם. וּבְבֹאָהּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ אָמַר עִם הַסֵּפֶר יָשׁוּב מַחֲשַׁבְתּוֹ הָרָעָה אֲשֶׁר חָשַׁב עַל הַיְּהוּדִים עַל רֹאשׁוֹ וְתָלוּ אֹתוֹ וְאֶת בָּנָיו עַל הָעֵץ. עַל כֵּן קָרְאוּ לַיָּמִים הָאֵלֶּה פוּרִים עַל שֵׁם הַפּוּר עַל כֵּן עַל כָּל דִּבְרֵי הָאִגֶּרֶת הַזֹּאת וּמָה רָאוּ עַל כָּכָה וּמָה הִגִּיעַ אֲלֵיהֶם. קִיְּמוּ וְקִבְּלֻ [קרי: וְקִבְּלוּ] הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם וְעַל זַרְעָם וְעַל כָּל הַנִּלְוִים עֲלֵיהֶם וְלֹא יַעֲבוֹר לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת שְׁנֵי הַיָּמִים הָאֵלֶּה כִּכְתָבָם וְכִזְמַנָּם בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה. וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים בְּכָל דּוֹר וָדוֹר מִשְׁפָּחָה וּמִשְׁפָּחָה מְדִינָה וּמְדִינָה וְעִיר וָעִיר וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים וְזִכְרָם לֹא יָסוּף מִזַּרְעָם".

לא די בזה שבפסוקים אלו ישנו סיכום ברור של הסיפור כולו (גם אם שונה בכמה פרטים),[16] הרי שיש בו גם אמירה אטיולוגית, כלומר אמירה המבארת את סיבת חגיגת ימי הפורים ואת שמם: "על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור על כן על כל דברי האגרת הזאת". זהו סיום הולם למגילה כולה, והמשפט המסכם שיש בו כבר פנייה אל העתיד - וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם - יוצר תחושה ברורה של סיום ושל חתימה. כך, אם כן, סבור הקורא התמים כי הסתיים הסיפור והסתיימה המגילה.

למרבה ההפתעה, ישנו שלב נוסף, בו מתוארים מרדכי ואסתר השולחים אגרות נוספות! לבירור עניין זה ולבירור מנהגנו כיום, נקדיש אי"ה את שיעורנו הבא.



[1] בפס' כא, כז, כט, לא, לב. שימו לב במיוחד לפס' לא, החותם את הפרק, ומשופע באזכור השורש: "לְקַיֵּם אֵת יְמֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה בִּזְמַנֵּיהֶם כַּאֲשֶׁר קִיַּם עֲלֵיהֶם מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי וְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וְכַאֲשֶׁר קִיְּמוּ עַל נַפְשָׁם וְעַל זַרְעָם דִּבְרֵי הַצֹּמוֹת וְזַעֲקָתָם".

[2] דבר זה מוסכם גם על חוקרים רבים, ראו למשל אצל: א' ברלין, אסתר, מקרא לישראל, ירושלים - תל אביב תשס"א, עמ' 143.

[3] י' תבורי, מועדי ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, ירושלים תשנ"ה, עמ' 324.

[4] ניתוח דומה ימצא המעיין במאמרו של ר"י בן-נון, "אנשי כנסת הגדולה הם חותמי האמנה במעמד עזרא ונחמיה", משלב לו (תשס"א), עמ' 5­-20. הוא הציע שבפרק ט' מתוארים חמשה שלבים, בעוד לענ"ד ישנם ארבעה בלבד.

[5] ר' יואל בן-נון העלה אפשרות זו: "יתכן גם, שיהודי הערים המוקפות לא חשו בסכנה מיוחדת, ראו עצמם מוגנים במידה ניכרת, ולא חשו צורך לחוג כלל" (במאמרו הנזכר לעיל, הערה 4, עמ' 15).

[6] כצפוי, יש מן החוקרים שטענו כי פסוק זה המתאר את "הפרזים" הוא תוספת מאוחרת (גלוסה). ראה: C. A. Moore, Esther, Anchor Bible, New York 1971 p. 89; G. Gerleman, Esther, Biblischer Kommentar, Neukirchen-Vluyn 1973, p. 142.

[7] יום י"ד בחודש נחגג בפסח בעת הקרבתו. אולם סביר שלא התאריך הוביל לבחירת הזמן אלא העובדה שהוא יום אחד לפני חג המצות שנפתח בט"ו בחודש. הקורא המבקש לתהות האם חגיגות י"ד באדר וט"ו בו, מקבילות לחגיגות י"ד בניסן ולט"ו בו, מוזמן לעשות כן.

[8] מוסכם על רבים שיש עשרה משתאות, גם אם הוצעו לדבר ספירות שונות. להלן שתי הצעות שהוצעו לספירת המשתאות והבוחר יבחר: ג"ח כהן, מבוא למגילת אסתר, דעת מקרא, ירושלים תשל"ג, עמ' 7 [מנה את משתה ושתי כמשתה נפרד ממשתה אחשורוש]; י' גרוסמן, "בין משתה לצום במגילת אסתר", בתוך: הדסה היא אסתר, אלון שבות תשנ"ז, עמ' 73­-92 [מנה את משתה ושתי ומשתה אחשורוש כמשתה אחד אך מנה את שני משתאות ההצלה של היהודים לאחר המלחמה (ט', יז-יח) כשני משתאות נפרדים].

[9] ש"ד גוייטין, עיונים במקרא, תל אביב תשכ"ז, עמ' 60.

[10] ברור, שגם על פי קריאה זו ניצבים היהודים בניגוד לאופן הצגתם על ידי המן, כאמור לעיל.

[11] בשונה מהכרעת חז"ל, על פיה "משלוח מנות" הוא בין אדם לחברו ולאו דווקא לעני, בעוד "מתנות לאביונים" הוא דווקא למי שאין לו (וכן פירשה ברלין, הנזכרת לעיל בהערה 2, עמ' 146).

[12] אנו מתייחסים אל הביטוי "ויכתב מרדכי את הדברים האלה" כאל כותרת המתייחסת אל תוכן הספרים המפורטים מיד (כדעתם של: L. B. Paton, The Book of Esther, ICC, Edinburgh 1908, p. 293; W. Dommershausen, Ester, Die neue Echter Bible, Würzburg 1980, p. 123).

כידוע, פרשני ימה"ב ראו בביטוי זה רמיזה לכתיבת סיפור המגילה עצמה. כך למשל התבטא רש"י במקום: "ויכתב מרדכי - היא המגלה הזאה כמות שהיא". יש מן החוקרים החדשים שאמצו את הקריאה הזו, גם אם לצידה הציעו קריאות אחרות (C. A. Moore, Esther, Anchor Bible, New York 1971, p. 93). על הקשיים בתפיסה זו ראו אצל D. J. A. Clines, The Esther Scroll: The Story of the Story, Sheffield 1984, p. 177). בתרגום השבעים נוסף: 'ויכתב מרדכי את הדברים האלה בספר', שככל הנראה מכוון לקריאה של רש"י.

[13] גם בין הפרשנים המודרניים היו שהשליכו את המנהג שהתקבל היום על דברי מרדכי, שלא בצדק (ראו למשל אצל ברלין (לעיל, הערה 2), עמ' 147).

[14] קריאה זו עולה כאפשרות בסוגיה שבתלמוד הבבלי: "ואימא פרזים בארביסר מוקפין בארביסר ובחמיסר כדכתיב: 'להיות עושים את יום ארבעה עשר לחדש אדר ואת יום חמשה עשר [בו] בכל שנה'?!" תירוץ הגמרא הוא שלו היה כתוב "את יום ארבעה עשר וחמשה עשר" אז הדבר היה מורה על חגיגה יומיים, אולם מאחר וכתוב "את יום ארבעה עשר ואת יום חמשה עשר", הרי שכוונת הפסוק לחלק בין שני הימים. קריאת הפשט נותרת כמובן כאפשרות שהסוגיה העלתה בשלב השאלה.

[15] הירושלמי הסיק מביטוי זה, שכל החודש ראוי לקריאת המגילה: "תני בשם רבי נתן כל החדש כשר לקריאת המגילה. מה טעמא? 'והחדש אשר נהפך להם מיגון לשמחה'" (ירושלמי מגילה, פרק א', הל' א').

[16] ההבדל המרכזי הוא בתגובת המלך לבקשת אסתר. בסיפור עצמו נאמר שהמלך טען שלא ניתן "להשיב את מחשבת המן", שהרי ספרים שהמלך חתום עליהם אינם יכולים לשוב אחור. והנה, בסיכום התמציתי של הפסוקים שלפנינו נאמר: "אָמַר [=המלך] עִם הַסֵּפֶר [= כתב זאת באגרות רשמיות] יָשׁוּב מַחֲשַׁבְתּוֹ הָרָעָה אֲשֶׁר חָשַׁב עַל הַיְּהוּדִים עַל רֹאשׁוֹ". אין לראות בדבר זה סתירה של ממש, אלא סגנון כתיבה שונה, וליתר דיוק: כתיבה מתוך פרספקטיבה משתנה. העלילה עצמה מעצם טבעה מתמקדת בפרטים, בעיקר עלילת מגילת אסתר. לעומת זאת, אגרות רשמיות שנשלחות לכל מקום ואתר מקצרות ומבארות את עיקר הדבר, גם אם בשינויים קלים שנועדו לקיצור ולבהירות.