שיעור 23 - מודים (א)

  • הרב עזרא ביק

מודים (א)

הברכה השבע עשרה היא הברכה הארוכה ביותר בתפילת שמונה עשרה. בגלל אורכה מדפיסי הסידורים נהגו לחלקה לכמה קטעים, עד שלפעמים שוכחים שמדובר בברכה אחת. זכורני שבפעם הראשונה שפגשתי את הניסוח ההלכתי לחובת ארבעת ההשתחוויות בשמונה עשרה - "כורעים באבות תחילה וסוף והודיה תחילה וסוף", הופתעתי ש"הטוב שמך ולך נאה להודות" הוא סוף ברכת המודים. עד אז פשוט לא שמתי לב לעובדה הזאת.

למרות אורכה, אין ספק מהו הנושא המרכזי בה. הפועל "להודות", בצורה זאת או אחרת, חוזר ארבע פעמים בברכה, פעמיים בפתיחה ופעמיים בחתימה. טבעי ששם הברכה הוא "הודיה". משימתנו הראשונה היא להבין את משמעות המלה הזאת. מהי באמת המשמעות של "להודות"?

א. הודיה

המשמעות הראשונה והפשוטה ביותר היא נתינת תודה, הבעת רגש מסוים הקשור לקבלת מתנה ממישהו אחר. החיוב להודות למי שנותן הוא מן הנושאים הראשונים בחינוך. כבר בסביבות השנה השנייה של החיים, עוצרים את העולל כשהוא מקבל ממתק מדודתו, ודורשים שיגיד - "תודה". במובן הזה, הודיה היא הבעה במלים של רגש, תחושה חיובית וחמה כלפי מי שמתנדב וגומל לך דבר טוב. קריאת הברכה במשמעות זאת מעניקה קריאה רצופה ומובנת, המבוססת על האמת הלוגית והמוסרית שאנו חייבים תודה לק-ל, שמעניק לנו אין סוף של חסדים, ערב ובוקר וצהרים.

יש רק מקום אחד שקריאה בהבנה זאת איננה לגמרי מתיישבת, והיא בפתיחת הברכה. "מודים אנחנו לך שאתה הוא ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו". רגש התודה בא בצמוד עם האובייקט שמחייב אותו. על מה אנו מודים במשפט פותח זה? האם על "חיינו המסורים בידיך, ונשמותינו הפקודות לך, וניסך שבכל יום עמנו"? כנראה שלא, כי לפני הרשימה הזאת יופיע שוב פועל - "נודה לך ונספר תהלתיך". אפשר כמובן לטעון שאנו מודים להקב"ה על זה שהוא "ה' אלוקינו", אולם פירוש זה נראה דחוק. אם כוונתנו לכך שהוא מסכים להיות מלכנו ולדאוג לנו, למה לא לפרט זאת, כפי שהמשך הברכה עושה בנוגע לנסים ולנפלאות שבכל יום.

ב. הודאה

יש בעברית משמעות אחרת לפועל "להודות" והיא הודאה והסכמה בעובדות.[1] יש הודאה בחטא או באשמה, כגון "וסמך אהרן את שתי ידו על ראש השעיר החי והתודה עליו את כל עונת בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם".[2] בספרות חז"ל יש הודאה בחיוב ממוני, כמו בכלל ההלכתי, "הודאת בעל דבר כמאה עדים דמי". במובן רחב יותר, הודאה היא הכרה באמת מסוימת, לרוב באמת מחייבת. במשמעות זאת, אין האדם מודה על משהו, אלא מודה שמשהו - לדוגמה, "מודים אנחנו לך שאתה הוא ה' אלוקינו". אין אנו מודים ומביעים תודות לקב"ה על היותו אלוקים, אלא מודים שהוא אלוקים ומקבלים זאת על עצמנו.

לפי זה, משמעות ההודיה משתנה בהמשך הברכה, מאחר שה"נודה לך... על ניסך שבכל יום עמנו" נראה כקרוב יותר למשמעות הראשונה.

ג. שבח

אם נבדוק את השימוש בפועל להודות בתנ"ך, במיוחד בספר תהילים, נגלה שימוש תכוף במשמעות נרדפת ל"לשבח". המילה מופיעה ללא מושא ישיר וגם ללא פירוט האובייקט שעליו מודים. דוגמה פשוטה ומוכרת מופיעה בתחילת פסוקי דזמרה - "הודו לשם קראו בשמו". אפשר כמובן לטעון שיש כאן הבעת תודה, אך מוזר הוא שאין הסבר למה ועל מה מודים לאלוקים. יש כמה עשרות דוגמאות לשימוש זה בתהילים, ונדמה לי שאנו אינסטינקטיבית מבינים אותם כשבח. כך מצורפת ההודיה לרשימת פועלי השבח בסוף תפילת נשמת - "להודות להלל לשבח לפאר לרומם להדר לעלה ולקלס".

דוגמה בולטת ומשכנעת נמצאת בתפילת שלמה שציטטנו בדיוננו בברכת שומע תפילה.

בהנגף עמך ישראל לפני אויב אשר יחטאו לך, ושבו אליך והודו את שמך והתפללו והתחננו אליך בבית הזה. ואתה תשמע השמים וסלחת לחטאת עמך ישראל והשבתם אל האדמה אשר נתת לאבותם (מלכים א', ח', לג-לד)

ההודאה כאן באה כחלק מתהליך התשובה ולפני הבקשה - ודאי לפני הישועה. אי אפשר לפרש כאן שהעם מודה לקב"ה על טובו שהתגלה בכך שנגפו לפני אויביהם.

פסוקים אלו מדגימים תופעה נוספת של שימוש במשמעות זו של הודיה - היא מתייחסת לשם ה'. בפעולת השבח, סביר הוא לכוון את השבח לשם ה', ראשית, כי מעשה השבח הוא פעולת דיבור שבפועל מתייחס לשם ה' שבמשפט; שנית, משום שהתוצאה של השבח היא ההאדרה של שם ה', של נוכחות ה' בפי הבריות. לעומת זאת, ראוי להודות במובן של תודה לה' עצמו ולא לשמו.

זיהינו שלושה מובנים שונים של הודיה: א. הבעת רגש; ב. הודעת האמת; ג. פעולת השבח. שלושתם שונים בתכליתם, ומובחנים על ידי השימוש במילות יחס שונות: א. להודות על; ב. להודות ש'; ג. להודות לשם. עתה אנו צריכים לגלות את המשמעות הבסיסית המשותפת שמאחורי כל המובנים האלו, ובכך להבין גם את ברכתנו, וגם את המשמעות האמיתית של מידה חשובה ויסודית בחיים הדתיים והמוסריים.

ד. אמונים

למרות שההודיה היא ערך מוסכם ומשותף לכל התרבויות, יש בה משהו נעלם וחידתי. ברור שבאמירת תודה איני מתכוון להבטיח תשלום עתידי. אדרבה, יסוד חיוב ההודאה מבוסס על כך שניתן משהו בחינם, ללא בקשה או ציפייה לתגמול. אם כן, מה בדיוק אני מבקש להביע?

כדי להבין את הפועל, וכן את המושג עצמו והחובה המוסרית, אני מציע שנעיין עוד פעם במשל חז"ל שעסקנו בו בשבוע שעבר. הגמרא קבעה שהברכות האחרונות דומות לעבד שקיבל פרס מרבו ונפטר והולך לו. כפי שציינתי בשיעור הקודם, יש להבין משל זה במבט לא מודרני, כלקוח מהעולם העתיק וימי הביניים, ומתאר יחס של נתין ואדון. מה מרגיש נתין כשהוא נפטר מלפני רבו? במקום המלה הודיה, אני מציע שנחשוב על מושג אחר, על הבעת אמונים. הנתין ביחס פיאודלי נשבע אמונים לאדונו, דהיינו הוא מכיר ומקבל שלאדון יש ריבונות עליו ומגיעה לו נאמנותו. במושגים מודרניים יותר, הודיה היא מעין שבועת אמונים וקבלת חיוב - לא חיוב לתגמול אלא חיוב לנאמנות ולשרות במקרה הצורך. מתנה מחייבת, לא תשלום (למרות שלפעמים אנו דווקא רוצים לשלם, כדי להיפטר מהצורך בהודיה!), אלא משהו קיומי יותר. מעשה הנתינה הופך את הנותן לאדון ואת המקבל לנתין. ההרגשה הזאת היא, לדעתי, מה שאנו אמורים להביע בהודיה. כשאני אומר "תודה" אני מתחייב ומחייב את עצמי לעמוד הכן לשרת ולעזור, כפי שבצורה יותר פורמלית האביר בימי הביניים העמיד את זרועו לשירות אדונו. המתנה יוצר יחס - יחס לא שוויוני - בין הנותן לבין המקבל, וההודיה היא ההכרה ביחס הזה.

נדמה לי שאני חוזר ומשתמש במושגים ודימויים מימי הביניים משום שהמסחור של החברה המודרנית הקפיטליסטית הפך את ההודיה עצמה למצרך, ולאמצעי תשלום. אנו מביעים תודה על ידי תשלום או תשר. תהליך זה רוקן את ההודיה ממשמעותה האמיתית - וכמובן יהיה מגוחך ביחס לאלוקים.

המשמעות הזאת - האמונים - כוללת את ההודיה במובנה הרגיל, וגם את ההודאה, כי הוא מצריך הכרת האמת והתחייבות להתנהג בהתאם. אנו מודים (הכרה) שאתה הוא ה' אלוקינו ומודים לך על כל הטוב שעשית עמנו. הוא גם, ביחס לאלוקים, סוג של שבח, כי חלק ממה שנתין חייב לאדונו הוא השבח, והעובדה שאנו נשבעים לו אמונים מהווה שבח. מובן גם למה היא מתייחסת לשם ה', כי האמונים הם לשם ה', במובן שאנו רושמים את שמנו ברשימת נאמני ה'. "הודו לה'" פירושו להתחייב כלפיו ולהישבע להיות לו עבד נאמן ומשרת.[3]

הקשר בין הודיה לבין הצהרת אמונים עולה במפורש מתהילים.

למנצח מזמור לדוד: חלצני ה' מאדם רע, מאיש חמסים תנצרני, אשר חשבו רעות בלב, כל יום יגורו מלחמות...

אמרתי לה' א-לי אתה האזינה ה' קול תחנוני.

דוד המלך ממשיך ומתחנן שה' יצילנו, ואז מסיים:

ידעתי כי יעשה ה' דין עני משפט אבינים. אך צדיקים יודו לשמך, ישבו ישרים את פניך. (תהילים קמ)

אין כאן הבעת תודה במובן הפשוט. ההודיה שבפסוק האחרון הוא מקבילה לישיבת הישרים בפני ה', כלומר, התיצבות לפניו כעבד לפני מלכו. התוכן של ההודיה כבר נרשם בפסוק קודם - "אמרתי לה' ק-לי אתה". הפסוק הזה הוא הודיה במובנה הטהור - הצהרת אמונים.

ברור למה שלמה המלך בתפילת חנוכת המקדש רואה בהודיה שלב ראשון בתשובת העם. כשהעם ניגף בפני צריו, זוהי תוצאה של התנכרותו לה'. כשבתגובה לעונש באים העם לחזור ולהיגאל, הצעד הראשון הוא להצהיר נאמנות ולקבל עליהם את מלכותו, כי האפשרות להתקרב לה' מותנית בהיותם נתינים נאמנים שלו. כאן ההודיה אינה תגובה לרוב טוב, אלא הכנה לתשובה, אך גם זו נחשבת הודיה כיוון שתוכנה היא הכרה במלכותו של ה' וקבלת המתחייב מזה - היותנו עבדיו. מאחר שהיחס בין המלך ועבדיו מבוסס על היותו נותן והיותנו מקבלים - הודיה במובן הזה קרובה מאד להודיה במובנה הרגיל כהבעת תודה.

ה. הברכה

הברכה פותחת בהכרה (בלשון הודיה) שה' הוא אלוקינו - "אלוקינו ואלקי אבותינו לעולם ועד, צור חיינו מגן ישענו אתה הוא לדור ודור". שימו לב לדגש על הקביעות והנצחיות של היחס. מה שחשוב הוא לא הדברים שקבלנו בזמן האחרון, כדי להביע תודה עליהם, אלא היחס הקבוע בינינו שמגדיר את מעמדנו בנוגע אליו - היותנו מקבלים ולכן נתיניו.

שנית, אנו ממשיכים ומפרטים את כל הטוב שאנו מקבלים, באופן קבוע, "בכל עת, ערב ובקר וצהרים". גם כאן הדגש הוא על ההווה ועל העתיד. הברכה איננה "תשלום" על מה שהעניק ה' לנו ביום האחרון אלא הצהרת אמונים כתגובה ליחס הקבוע בינינו. אכן, האמונים האלו הם בלי גבול, מאחר שהתלות בינינו היא בלתי מוגבלת - "הטוב כי לא כלו רחמיך והמרחם כי לא תמו חסדיך".

אם הנושא היה הודיה במובן הרגיל היינו מצפים שיודגש "חיינו המסורים בידך והחזרתם לנו", וכן "נשמותינו הפקודות לך והענקתן אלינו בחזרה". אך מאחר שהודיה פירושה נאמנות, נשמותינו הן בידיו תמיד, והוא אחראי להן ושומר עליהן בחסדו. אנו משבחים, מכירים, ומצהירים נאמנות למי שבידיו מופקדות נשמותינו וחיינו.

בסוף של הקטע הראשון, אנו אומרים "קוינו לך". מה השייכות ל"תקוה" בברכה הזאת? היחס בינינו לבין הקב"ה הוא יחס של תלות. תקוותינו ובטחוננו בה' הם הצד השני של מטבע הנאמנות שלנו. אנו נתיניו לא בגלל שהוא שיעבד אותנו אלא משום שהוא שחרר אותנו מעבדות מצרים, משום שהוא אלוקינו, והוא מעניק לנו את הגנתו. יחסי אדון-נתין הם דו-סטריים, כמובן, ומבוססים על הנתינה שהוא נותן לנו. נאמנותנו ותקוותינו משולבות זו בזו.

הברכה היא כזכור ארוכה במיוחד. אנו נגמור אותה בשבוע הבא.


[1] לצורך נוחות ההבחנה אשתמש בצורה המשנאית, הודאה, במשמעות של הודאה בחיוב לעומת הודיה, במשמעות הרגילה של תודה.

[2] ויקרא טז, כא. בפסוק זה הפועל גזור מהשורש וד"ה אך ברור שהשורש וד"ה והשורש יד"ה שווים במקורם.

[3] המהר"ל (נתיבות עולם, נתיב העבודה, פי"ח) הבין שבמשפט "נודה לך ... על חיינו המסורים בידך", החלק השני איננו סיבת ההודאה, אלא תוכנו. אנו מודים ומוסרים את עצמנו. למרות שקריאה כזאת נראה לי קשה, הבנתו את ההודאה כמסירות נפשנו לה' נראה לי מדויק, וכפי שהוא מסכם: "כאשר מזכיר בכל מקום הודאה הוא מוסר עצמו אל ה' יתברך בשביל הטובה שעשה אתו, כי זהו ענין הודאה... שכל הודאה מוסר עצמו אל ה' יתברך.... ובשביל כך האדם והארץ הכל אל ה' ולא יצא דבר מרשותו ית'." המהר"ל מסביר את הקשר בין קבלת טובו של הקב"ה וחיוב ההודאה. בשאנו מקבלים משהו ממנו, אנו מיד מצהירים שהכל עדיין שייך לו.