שיעור 24 - כיבוד אב ואם - עיון מחודש (ב)

  • הרב אליהו שי

כיבוד אב ואם - עיון מחודש (ב')

בשיעור שעבר

בשיעור שעבר[1] התחלנו עיון מחודש בענייני כיבוד אב ואם בספרא. הרעיון הבסיסי שביקשנו לטעון לקיומו היה - הזיקה שבין כיבוד אב ואם לקרבן. ניסינו לטעון שרעיון זה הִנחה את הדרשן שהשתמש בדוגמאות מעולם הקרבנות להדגמת עיקרון בכיבוד אב ואם. הצענו, שבהבאת דוגמאות מסוג זה דווקא' מבקש הדרשן להעמיק את משמעותה של מצות כיבוד אב ואם: לקרבן נקשרים דימויים ומושגים של הקרבה, מסירות, הערצה והכרת תודה. את המושגים הללו מנסה הדרשן להעתיק גם אל תוך עולם המושגים של כיבוד אב ואם, ובכך לטעון אותו במשמעות נוספת, רבת עוצמה: היחס הראוי של האדם להוריו מעוצב לאורו של מודל הקרבן, על מכלול המשמעויות המשוקעות בו.

כדי לחזק ולבסס רעיון זה, ואת האפשרות שהדרשן בספרא אכן נתן את דעתו אליו, ניסינו למצוא מקורות נוספים במקרא ובספרות חז"ל' בהם נאמר או נרמז רעיון שכזה.

בשיעור זה נמשיך ונבסס את הרעיון האמור[2], ואגב הילוכנו נעמוד על תגליות מעניינות העולות מן המקורות בהם נדון.

המקורות

לשם הבהירות, נציג שוב את הדרשות הנידונות:

(ד-ז) " נאמר 'איש אמו ואביו תיראו' ונאמר 'את ה' אלהיך תירא'
הקיש מורא אב ואם למורא המקום.
נאמר 'כבד את אביך ואת אמך' ונאמר 'כבד את ה' מהונך'
הקיש כיבוד אב ואם לכיבוד המקום.
נאמר 'מקלל אביו ואימו מות יומת' ונאמר 'איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו'
הקיש קללות אב ואם לקללת המקום.
אבל אי אפשר לומר 'מכה' כלפי למעלה.
וכן בדין מפני ששלושתם שותפים בו.
(ח-ט) ר' שמעון אומר כבשים קודמים לעזים בכל מקום. יכול מפני שהם מובחרים?
ת"ל 'אם כבש יביא קרבנו לחטאת' מלמד ששניהם שקולים.
תורים קודמי לבני יונה בכל מקום. יכול מפני שהם מובחרים?
ת"ל 'ובן יונה או תור לחטאת' - מלמד ששניהם שקולים.
האב קודם לאם בכל מקום. יכול שכבוד האב עודף על כבוד האם?
ת"ל 'איש אמו ואביו תיראו' מלמד ששניהם שקולים.
אבל אמרו חכמים האב קודם לאם בכל מקום מפני שהוא ואמו חייבים בכבוד אביו.
(י) איזו היא מורא?
לא ישב במקומו, ולא מדבר במקומו ולא סותר את דבריו.
אי זהו כיבוד?
מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא.
או 'איש אמו ואביו תיראו',
יכול אם אמר לו אביו לעבור על אחת מכל מצוות האמורות בתורה ישמע להם?
תלמוד לומר: 'ואת שבתותי תשמורו' - כולכם חייבים בכבודי "

כיבוד אב ואם כקרבן - ראיות נוספות

על הפסוק "כבד את אביך ואת אמך" (שמות כ', יב) נדרש במכילתא דר' ישמעאל:

'כבד את אביך ואת אמך': אם כבדתן - למען יאריכון ימיך, ואם לאו - למען יקצרון ימיך;
שדברי תורה נוטריקון שכן דברי תורה נדרשין, מכלל הן לאו מכלל לאו הן.
'על האדמה אשר ה' אלהיך נותן לך': מכאן אמרו, כל מצוה שמתן שכרה בצדה אין בית דין של מטה מוזהרין עליה".

זיקה מפתיעה מתגלה בין דרשה זו לדרשות בהמשך המכילתא על הפסוקים:

"מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך, את צאנך ואת בקריך,
בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך.
ואם מזבח אבנים תעשה לי - לא תבנה אתהן גזית,
כי חרבך הנפת עליה ותחלליה.
ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערוותך עליו". (שמות כ, כ-כב)

פסוקים אלו נדרשים במכילתא דר' ישמעאל (מסכתא דבחודש פרשה יא):

'כי חרבך הנפת עליה': מכאן היה רבי שמעון בן אלעזר אומר: המזבח נברא להאריך שנותיו של אדם, והברזל נברא לקצר שנותיו של אדם, אינו רשאי להניף המקצר על המאריך. רבן יוחנן בן זכאי אומר: הרי הוא אומר 'אבנים שלמות תבנה', אבנים שמטילות שלום. והרי דברים קל וחומר: ומה אם אבני מזבח שאינן לא רואות ולא שומעות ולא מדברות, על שמטילות שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, אמר הקב"ה 'לא תניף עליהם ברזל', המטיל שלום בין איש לאיש בין איש לאשתו בין עיר לעיר בין אומה לאומה בין ממשלה לממשלה בין משפחה למשפחה, על אחת כמה וכמה שלא תבואהו פורענות.

'אשר לא תגלה ערותך עליו': עליו אי אתה פוסע פסיעה גסה, אבל אתה פוסע פסיעה גסה בהיכל ובקדש הקדשים. שהיה בדין, ומה אם מזבח הקל אסור לפסוע בו פסיעה יתירה, ההיכל וקדש הקדשים החמורים, דין הוא שתהא אסור לפסוע בהן פסיעה יתירה. תלמוד לומר 'אשר לא תגלה ערותך עליו' - בו אי אתה פוסע פסיעה יתירה, אבל אתה פוסע פסיעה יתירה, בהיכל ובקדש הקדשי'.

והרי דברים קל וחומר, ומה אם אבנים שאין בהן דעת לא לרעה ולא לטובה, אמר הקדוש ברוך הוא לא תנהג בהן מנהג בזיון, חברך שהוא בדמותו של מי שאמר והיה העולם, דין הוא שלא תנהוג בו מנהג בזיון, - אשר לא תגלה ערותך עליו.

ואלה המשפטים אשר תשים: נמצינו למדין שסנהדרין באין בצד מזבח, אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, שנאמר 'וינס יואב אל אהל ה' ויחזק בקרנות המזבח'.

בין הדרשות הללו ישנם מספר קשרים לשוניים ואסוציאטיביים, המסוכמים בטבלה שלפנינו:

כבד את אביך ואת אמך

מזבח 

"למען יאריכון ימיך על האדמה..." (שמות כ, יא)

"מזבח אדמה תעשה לי..." (שמות כ, כ)

אם כבדתן למען יאריכון ימיך, ואם לא - למען יקצרון ימיך

המזבח נברא להאריך שנותיו של אדם, והברזל נברא לקצר[3] שנותיו של אדם, אינו רשאי להניף המקצר על המאריך 

כבד את אביך

אביהן שבשמים[4] 

כבד את אביך ואת אמך

לא תנהג בהן מנהג בזיון 

" רבי אומר: חביב כיבוד אב ואם לפני מי שאמר והיה העולם, ששקל כבודן ככבודו, ומוראן כמוראו וקללתן כקללתו..." (מכילתא שם)

"בדמותו של מי שאמר והיה העולם"[5] 

כל מצוה שמתן שכרה בצידה, אין בית דין של מטה מוזהרין עליה

נמצינו למדין שסנהדרין באין בצד המזבח 

ויתכן מאד שהביטויים הללו (שלחלקם רמה זו או אחרת של מובהקות), היוצרים זיקה ספרותית בין הדרשות, רומזים גם לזיקה עניינית ביניהן - בין כיבוד אב ואם למזבח.

יתכן שלקחה המדוייק של ההשוואה טמון בסופה של הדרשה שם:

"והרי דברים קל וחומר, ומה אם אבנים שאין בהן דעת לא לרעה ולא לטובה, אמר הקדוש ברוך הוא לא תנהג בהן מנהג בזיון, חברך שהוא בדמותו של מי שאמר והיה העולם, דין הוא שלא תנהוג בו מנהג בזיון - אשר לא תגלה ערותך עליו".

מזבח - הורים - חבר

הדרשן לומד מחובת היחס הראוי למזבח - לא לנהוג בו במנהג ביזיון, על היחס הראוי לחבר, שנברא בדמותו של הקב"ה. אם נקבל את קיומה של הזיקה האמורה לכיבוד אב ואם, הרי שהדרשן מבקש לרמוז כאן להמשכו של קו חשיבה זה: אם בחבר שנברא בדמותו של מי שאמר והיה העולם אין לנהוג מנהג ביזיון, קל וחומר בהורים - ששקולים לריבונו של עולם (ראה מכילתא שם) - אין לנהוג מנהג ביזיון. עיצוב היחס הנפשי הנאות למזבח מעצב גם את היחס הנאות להורים[6].

לתפיסה זו, הרואה את היחס להורים כמעוצב לאורו של מודל הקרבן, ישנם הדים גם במקורות מחוץ לחז"ל. בספר בן סירא בפרק ג' נידון הנושא של כיבוד אב ואם:

"משפט אב שמעו בנים, וכן תעשו למען תחיו.
כי ה' כבד אב על בנים, ומשפט אם חזק על בנים.
מכבד אב יכפר חטאת, וכאוצר מכבד אמו". (בן סירא, פרק ג' פס' א-ג)

כיבוד אב הוא מעשה המביא כפרה לחטאים ועוונות.

ובאופן חד יותר בהמשך:

"צדקת אב לא תמחה, ותמור חטאת היא תנטע". (שם, פס' יג)

ופירושו: הצדקה שעושים לאב לא תמחה, אלא תישאר תמיד כתובה ורשומה; צדקה זו תהיה נטועה ותעשה פרי טוב במקום החטא. יתר על כן: יתכן לפרש ש"חטאת" הנזכר כאן לא מתייחס לחטא, אלא לקרבן חטאת! ופירושו של הכתוב - שהצדקה להורים משמשת במקום (=תמור) קרבן חטאת[7]. גם לפירוש הראשון, וביותר לפירוש השני, נרמזת כאן תפיסה הרואה בכיבוד אב ואם מצווה בעלת סגולה מכפרת - ושמא ישנו בכך ביטוי נוסף לזיקה הנזכרת לעולם הקרבנות.

נחזור לספרא. לאור המקורות הללו, הרעיון שישנו קשר לדעת הדרשן בין כיבוד אב ואם, לדוגמאות הנזכרות מעולם הקרבנות, נראה אפשרי יותר.

טביעות אצבעותיו של העורך

כזכור, העלינו בשיעור בהקשר זה את השאלה באשר לדרך עבודתו של עורך המדרש: בהתרשמות ראשונית נראה לכאורה, שבין דרשות המובאות במדרש ההלכה אין, ולא אמור להיות כל קשר. הדרשות נאמרו על ידי דרשנים שונים, בתקופות שונות ובהקשרים שונים. עורך מדרש ההלכה מרכז דרשות רבות ככל שניתן ומסדר אותן על סדר הפסוקים, ואם כן, אין לצפות למציאת קשרים בין דרשות נפרדות. אולם, העלינו אז את האפשרות שעורך המדרש איננו רק לקטן של מקורות, אלא גם יוצר: בעצם בחירת הדרשות, בסידורן ובעריכתן הוא גם טובע משמעות נוספת לדברים. ואכן, פעמים רבות ניתן להבחין ברמזים ו'טביעות אצבע' של עורך המדרש המורים על כך שלפנינו עומד לא אוסף מקרי של דרשות, אלא מבנה מחושב ומאורגן היטב. מאז שהצענו עיקרון זה, הבאנו לא מעט דוגמאות המבססות ומחזקות אותו.

על פי עיקרון זה, אני מבקש לבחון מחדש גם את סידורן של הדרשות הללו בספרא, ולנסות לבדוק האם ניתן להבחין כאן בקו מחשבה אחד.

נשים לב, שישנה זיקה בין דרשה זו כפי שהצענו לבאר אותה, לדרשה הקודמת: בדרשה הקודמת באה לידי ביטוי תפיסתו של הדרשן הרואה את מעמדם השווה של ה' וההורים ביחס לבן (בוראים). בדרשה השניה, בה עסקנו כעת, ניכר המשכו של אותו קו חשיבה: היחס הראוי להורים מעוצב על פי מודל הקרבן, שמקורו במערכת היחסים שבין האדם וא-לוהיו. ואם כן, גם בדרשה זו נרמזת תפיסתו העקרונית של הדרשן את משמעותה של מצוות כיבוד אב ואם, כמצווה מקבילה לכיבוד ה'. אם ננסח זאת ביתר דיוק, הדרשה הקודמת מגדירה את המודל העקרוני - ההורים, ביחס לבנם, הם (כביכול) מעין 'אלים'. ובשלב שני - בדרשתנו - מיושם מודל עקרוני זה לעניין אופן ההתייחסות להורים: הכבוד להורים הוא מעין קרבן.

לא לטשטש הבדלים

בהלכה הבאה שם (י) נאמר:

" או 'איש אמו ואביו תיראו',
יכול אם אמר לו אביו לעבור על אחת מכל מצוות האמורות בתורה ישמע להם?
תלמוד לומר: 'ואת שבתותי תשמורו' - כולכם חייבים בכבודי".

ננסה לבחון גם את הדרשה שלפנינו מפרספקטיבה זו של עריכת הדרשות. במבט ראשון, הדרשה שלפנינו נראית כעוסקת בנושא חדש - האם יש לשמוע בקול אביו אימו כאשר הם מורים לו לעבור על המצוות. אך אם נעמיק מעט במשמעותה של דרשה זו, נשים לב לכך, שהדילמה הקיימת בבסיסה היא אותה דילמה שהעסיקה גם את הדרשות הקודמות - היחס בין כיבוד אב ואם לכיבוד ה'. במובן זה נראה, שדרשה זו ממשיכה ומפתחת את התפיסה שעלתה בדרשות הקודמות.

יתר על כן - הזיקה בין דרשה זו לקודמותיה אינה מסתכמת רק בנושא המשותף המעסיק אותן, אלא גם ברצף הרעיוני שהן יוצרות! כלומר, דרשה זו מוסיפה קומה נוספת על גבי הדרשות הקודמות, ויוצרת יחד איתן מהלך רעיוני מורכב עוד יותר:

בדרשות הקודמות נתבססה התפיסה שמצות כיבוד אב ואם היא מצוה מקבילה בשורשה למצוות כיבוד ה': בדרשה הראשונה מוצג, כאמור, העיקרון היסודי המשווה את ההורים לקב"ה. בשלב שני, נרמז ביטויו של עיקרון זה - היחס הראוי אל הורים (כבוד, מורא וכו'), הוא מעין קרבן. לאחר שהועמדה מצות כיבוד אב ואם באור כזה, באה דרשתנו ומוסיפה קומה נוספת המשלימה את התמונה: יש לסייג מעט את המוחלטות של האמירה הקודמת: אמנם האב והאם ביחס לבנם נחשבים כדומים לריבונו של עולם, וכיבוד שלהם הוא מעין קרבן, אך יש להיזהר שדמיון זה לא יטשטש את ההבדל - שהמחוייבות לקב"ה עומדת מעל למחוייבות להורים; ולכן אם אביו ואימו מנסים למנוע ממנו לקיים מצוה כלשהי - אין לשמוע להם. הנימוק לכך הוא, כי גם האב והאם מחויבים בכבוד ה'.

על פי זה, אם נשוב לדיון על "טביעות אצבעותיו" של העורך, נראה שסידור הדרשות כאן משוכלל עוד יותר ממה שהבנו בהתחלה: עורך המדרש לא רק מלקט באופן טכני דרשות שונות על סדר הפסוקים, ואף לא רק קושר בין דרשות המשקפות תפיסה דומה, אלא גם יוצר מהלך רעיוני חדש הדן ביחס בין כיבוד הורים לכיבוד ה' על היבטיו השונים[8] [9].

מכל האמור עולה, שהבנה זו של הדרשן את משמעותה של מצות כיבוד אב ואם איננה באה לידי ביטוי רק בדרשה אחת, אלא חוזרת ועולה בדרשות שונות באותה פרשה בספרא, ומכיוונים שונים. דבר זה מעניק משמעות מחודשת לפרשה כולה ולמבנה שלה בספרא.


[1] שיעור זה מהווה המשך ישיר לקודמו, ומומלץ לחזור ולהיזכר בדברים שנאמרו שם.

[2] שיעור זה מציע הבנות ופירושים שונים למקורות הנידונים. לשם ביסוסן של הצעות הפירוש הושקע מאמץ רב והופעל שיקול דעת. הלומד מתבקש לקרוא את השיעור מתוך אותה רוח שבה הוא נכתב: לבחון האם ההצעות מוכחות, אפשריות או שמא שגויות? האם ניסיונות הביסוס אכן משכנעים? כותב השיעור יעצב מאד אל ליבו אם אבן הבוחן לשיעורו תהיה האם הוא "יפה" או לא, ולא האם טענותיו עומדות במבחן.

[3] הביטוי "לקצר" במשמעות של 'קיצור חיים' מופיע במכילתא בשני המקומות הללו בלבד! יש לשים לב, שבעוד בדרשה על כיבוד אב ואם הביטוי "למען יקצרון" נובע מלשון הפסוק "למען יאריכון", הרי שבדרשה על מזבח אבנים מילים אלו הן תוספת של הדרשן עצמו!

[4] הביטוי "אב שבשמים" מופיע במכילתא דר' ישמעאל כולה 7 פעמים בלבד, ב5- הקשרים.

[5] הביטוי "דמות" ביחס לקב"ה מופיע במכילתא בעוד שני מקומות בלבד: מסכתא דבחודש פרשה ח' ד"ה כיצד ניתנו, שם פרשה י' ד"ה לא תעשון.

[6] לתפיסה המוצעת - שישנה זיקה בין כיבוד אב ואם לעולם הקרבנות - ניתן לצרף מקורות נוספים מספרות חז"ל, בהם ישנו הד מסויים (גם אם חלש יותר) לרעיון זה. בבבלי קידושין לא ע"ב: "רב יוסף כי הוה שמע קל כרעא דאמיה, אמר: איקום מקמי שכינה דאתיא". שם לא ע"א: "תני תנא קמיה דרב נחמן: בזמן שאדם מצער את אביו ואת אמו, אמר הקב"ה: יפה עשיתי שלא דרתי ביניהם, שאלמלי דרתי ביניהם ציערוני". במימרות אלה הדנות ביחס להורים, משתמשים החכמים במוטיב של שכינה, שיש לו השתמעויות מקדשיות ברורות, וביותר במימרא השנייה ("שאלמלי דרתי ביניהם") הנראית קרובה ללשון הפסוק "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". ומעניין, שהדרשה הבאה בבבלי שם (הקשורה ברעיון הבסיסי לדרשה שלפניה) היא דברי ר' יצחק ש"כל העובר עבירה בסתר כאילו דוחק רגלי שכינה שנאמר 'כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדום רגלי'", המצטטת את הפסוק בישעיהו סו, א; וסופו של הפסוק שם - "אי זה בית אשר תבנו לי, ואי זה מקום מנוחתי"!

[7] ושמא הביטוי "תמור חטאת" רומז גם למונח "תמורה" בלשון חז"ל החזל"י, ששורשו בפסוק: "לא ימיר אותו" (ויקרא כז, י). אם יש בכך ממש, הרי שהזיקה בין כיבוד אב ואם לעולם הקרבנות על פי בן סירא, מתהדקת.

[8] מעניין לשים לב, שקריאתה של הדרשה לאור ההקשר שבו היא מובאת במדרש, מעניקה לה משמעות 'חזקה' הרבה יותר, מאשר קריאתה כדרשה נפרדת: אינה דומה האמירה שבהתנגשות בין צו האב לצו ה' יש לציית לצו ה', כשהיא באה כאמירה עצמאית ומנותקת, לאמירה הבאה כהסתייגות ממוחלטותה של אמירה קודמת - התופסת את ההורים כדומים לה'.

[9] טיעון דומה מועלה על ידי הגמרא בבבא מציעא לב ע"א: "ס"ד אמינא הואיל והוקש כיבוד אב ואם לכבודו של מקום, שנאמר כאן 'כבד את אביך ואת אמך', ונאמר להלן 'כבד את ה' מהונך', הלכך לציית ליה; קמ"ל (='איש אמו ואביו תיראו') דלא לישמע ליה', ע"ש. ההסבר אמנם דומה, אולם יש לשים לב שההקשר בו עולה הסבר זה בכל מקום, שונה: הסבר הגמרא לצורך בפסוק 'איש אמו ואביו תיראו' הוא על רקע ההיקש לכבודו של מקום המוכר ממקום אחר. אולם בספרא, הסבר זה נובע מהופעתן הסמוכה של שתי הדרשות, ואנו מבקשים לבארן על רצף רעיוני אחד, תוך התייחסות לתופעה הספרותית של זיקת דרשות סמוכות זו לזו.