מלכות שלמה בירושלים | 6 | הנפילה

א. הנישואין לבת פרעה

1. התיאור בכתובים

ספר מלכים מתייחס לנישואין לבת פרעה בכמה מקומות:

וַיִתְחַתֵּן שְׁלֹמֹה אֶת פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַיִּקַּח אֶת בַּת פַּרְעֹה וַיְבִיאֶהָ אֶל עִיר דָּוִד עַד כַּלֹּתוֹ לִבְנוֹת אֶת בֵּיתוֹ וְאֶת בֵּית ה' וְאֶת חוֹמַת יְרוּשָׁלִַם סָבִיב (מל"א ג', א).

וּבַיִת יַעֲשֶׂה לְבַת פַּרְעֹה אֲשֶׁר לָקַח שְׁלֹמֹה כָּאוּלָם הַזֶּה (שם ז', ח).

פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם עָלָה וַיִּלְכֹּד אֶת גֶּזֶר וַיִּשְׂרְפָהּ בָּאֵשׁ וְאֶת הַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּעִיר הָרָג וַיִּתְּנָהּ שִׁלֻּחִים לְבִתּוֹ אֵשֶׁת שְׁלֹמֹה (שם ט', טז).

וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אָהַב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת רַבּוֹת וְאֶת בַּת פַּרְעֹה מוֹאֲבִיּוֹת עַמֳּנִיּוֹת אֲדֹמִיֹּת צֵדְנִיֹּת חִתִּיֹּת. מִן הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא תָבֹאוּ בָהֶם וְהֵם לֹא יָבֹאוּ בָכֶם אָכֵן יַטּוּ אֶת לְבַבְכֶם אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶם בָּהֶם דָּבַק שְׁלֹמֹה לְאַהֲבָה (שם י"א, א-ב).

נשים לב לכמה דברים. ראשית, הנישואין לבת פרעה מוצגים בתחילה כנישואין פוליטיים: "ויתחתן שלמה את פרעה מלך מצרים". במובן זה, אין לנישואין אלו רֵע בהיסטוריה: זהו התיעוד הוודאי היחיד לנישואיה של בת מלך מצרים - אחת המעצמות הגדולות בעת העתיקה - לשליט זר!

לאחר נישואיהם לוקח שלמה את בת פרעה לעיר דוד, ומשמע מן הכתוב שבדעתו להעלותה בשלב מאוחר יותר לבית משלה, שיהיה אחד ממבני בית המלך. על חשיבותה של בת פרעה במלכות שלמה אנו למדים מכך שהיא האישה היחידה המכונה "אשת שלמה". ודוק: בשלב זה אין ניכרת בכתוב ביקורת מפורשת כלשהי על נישואין אלו. ברם, סופם מעיד על תחילתם: בסופו של דבר נמנית גם בת פרעה בתחילת פרק י"א עם הנשים שבהן דבק שלמה לאהבה למרות היותן עובדות עבודה זרה.

2. העיתוי

בהנחה שסדר הפרקים משקף את הכרונולוגיה, הנישואין נערכו בראשית מלכותו של שלמה. ואכן, המלבי"ם על הפסוק "ויתחתן שלמה את פרעה מלך מצרים" (מל"א ג', א) כותב:

אחר שהכין מלכותו בקרב עמו, הכין אותה גם נגד מלכי ארץ אשר סביב לו במה שהתחתן עם מלך גדול מושל ממשל רב בימים ההם, ובזה ימצא עזר מצריו מבחוץ.

במילים "אחר שהכין מלכותו בקרב עמו" מתייחס המלבי"ם לפסוק "והממלכה נכונה ביד שלמה" (מל"א ב', מו), הבא מיד לפני תיאור הנישואין עם בת פרעה, וחותם את הפרק הדן בהריגת אדוניהו, יואב ושמעי (הריגת שמעי - שאירעה, כזכור, כעבור שלוש שנים למלכות שלמה (שם, לט) - מתוארת בפסוק זה ממש!). בפירושו זה, שהנישואין לבת פרעה היו בתחילת מלכות שלמה, כסדר הכתובים, צועד המלבי"ם בעקבות עולא:

ואמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא: לעולם ידור אדם במקום רבו, שכל זמן ששמעי בן גרא קיים לא נשא שלמה את בת פרעה (ברכות ח ע"א).[1]

ומבאר רש"י שם:

שכל זמן ששמעי בן גרא קיים כו' - דסמוך למיתת שמעי כתיב 'ויתחתן שלמה את פרעה'.

וברד"ק על מל"א ג', א:

'ויתחתן שלמה' - דרשו בו כי לפיכך נסמך ענין זה למיתת שמעי, שכל זמן ששמעי קיים לא נשא שלמה את בת פרעה, שהיה ירא ממנו והיה מוכיחו על זה, כי רבו היה. ובשנה הרביעית נשא את בת פרעה, שהרי שמעי ישב בירושלים שלש שנים.

גם בעל סדר עולם רבה קובע (בפרק טו) כי שלמה נשא את בת פרעה בתחילת השנה הרביעית למלכותו, דהיינו, בעת שהחל לבנות את המקדש.

מאידך גיסא, יש בחז"ל גם דעה כי נישואין אלו התקיימו עם חנוכת הבית (ויקרא רבה יב ה),[2] שהייתה בזמן מאוחר הרבה יותר.

אין בידינו כלים להכריע במחלוקת זו,[3] אך פשטי המקראות מורים, כאמור, כאפשרות הראשונה.

3. מעמדה ההלכתי של בת פרעה

הגמרא ביבמות (דף עו) מניחה כדבר פשוט ששלמה גייר את בת פרעה.[4] גם אברבנאל כותב (בפירושו על מל"א ג', א):

והנה נתבאר מכל זה וכפי פשט הכתובים ששלמה לא עבר על דת ולא חטא כלל בלוקחו את בת פרעה, לפי שגיירה וטבלה והכניסה תחת כנפי השכינה, כל שכן שלקחה כדי להשלים עם פרעה אביה. ולהיות כשלקחה כוונתו רצויה ומעשיו לשם שמים, אמר אחרי זה 'ויאהב שלמה את ה' ללכת בחוקות דוד אביו' (מל"א ג', ג).[5]

הרמב"ם נדרש אף הוא לסוגיה זו בחיבורו:

אל יעלה על דעתך ששמשון המושיע את ישראל או שלמה מלך ישראל שנקרא ידיד ה' נשאו נשים נכריות בגיותן. אלא סוד הדבר כך הוא, שהמצוה הנכונה כשיבא הגר או הגיורת להתגייר בודקין אחריו שמא בגלל ממון שיטול או בשביל שררה שיזכה לה או מפני הפחד בא להכנס לדת. ואם איש הוא בודקין אחריו שמא עיניו נתן באשה יהודית, ואם אשה היא בודקין שמא עיניה נתנה בבחור מבחורי ישראל. אם לא נמצא להם עילה מודיעין אותן כובד עול התורה וטורח שיש בעשייתה על עמי הארצות כדי שיפרושו. אם קבלו ולא פירשו וראו אותן שחזרו מאהבה מקבלים אותן שנאמר 'ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה ותחדל לדבר אליה' (רות א', יח).

לפיכך לא קבלו בית דין גרים כל ימי דוד ושלמה, בימי דוד שמא מן הפחד חזרו, ובימי שלמה שמא בשביל המלכות והטובה והגדולה שהיו בה ישראל חזרו, שכל החוזר מן העכו"ם בשביל דבר מהבלי העולם אינו מגירי הצדק, ואף על פי כן היו גרים הרבה מתגיירים בימי דוד ושלמה בפני הדיוטות, והיו בית דין הגדול חוששין להם לא דוחין אותן אחר שטבלו מכל מקום ולא מקרבין אותן עד שתראה אחריתם.

ולפי שגייר שלמה נשים ונשאן, וכן שמשון גייר ונשא, והדבר ידוע שלא חזרו אלו אלא בשביל דבר, ולא על פי בית דין גיירום, חשבן הכתוב כאילו הן עכו"ם ובאיסורן עומדין. ועוד שהוכיח סופן על תחלתן שהן עובדות כוכבים ומזלות שלהן ובנו להן במות, והעלה עליו הכתוב כאילו הוא בנאן שנאמר 'אז יבנה שלמה במה' (מל"א י"א, ז) (הלכות איסורי ביאה פי"ג הלכות יד-טז).

כלומר: מבחינה פורמלית, נשיו הנכריות של שלמה התגיירו; אך כיוון שגרות זו לא הייתה לשם שמים, וכיוון שהן המשיכו לעבוד עבודה זרה, מתייחס אליהן הכתוב כאילו נותרו גויות, ואף זוקף את מעשיהן לחובת שלמה עצמו.

4. המשמעות הרוחנית

הנביא ירמיהו אומר:

כִּי עַל אַפִּי וְעַל חֲמָתִי הָיְתָה לִּי הָעִיר הַזֹּאת לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּנוּ אוֹתָהּ וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה לַהֲסִירָהּ מֵעַל פָּנָי (ירמיהו ל"ב, לא).[6]

ומבאר רד"ק על אתר:

'למן היום אשר בנו אותה' - כי בימי שלמה שבנה את העיר והבית החלו לזבוח בבמות, ונשי שלמה עבדו לאלהים אחרים, למן היום ההוא היתה על אפי ועל חמתי, כלומר, היתה קיימת על אפי ועל חמתי, כי באפי היה להסירה, והארכתי אפי עד היום הזה, ולא אאריך עוד. ובדרש: ביום שהוסד הבית נשא שלמה את בת פרעה.

מקור פירושו של רד"ק בגמרא בנידה (ע ע"ב):

כתוב אחד אומר 'כי בחר ה' בציון' (תהילים קל"ב, יג), וכתוב אחד אומר 'כי על אפי ועל חמתי היתה העיר הזאת למן היום אשר בנו אותה עד היום הזה' (ירמיהו ל"ב, לא)! כאן קודם שנשא שלמה את בת פרעה, כאן לאחר שנשא שלמה את בת פרעה.

לפי הגמרא, למן נישואיו של שלמה עם בת פרעה ביקש הקב"ה להחריב את ירושלים (דבר שיש בו מעין שלילה של הבחירה בה).

במדרש ויקרא רבה (יב ה), הגורס, כזכור, שנישואי שלמה עם בת פרעה נערכו יחד עם חנוכת המקדש, מובאים דברים קשים ביותר על ליל כלולותיהם:

אמר רבי יודן: כל אותן שבע שנים שבנה שלמה בית המקדש לא שתה בהן יין, כיון שבנאו ונשא בתיה בת פרעה, אותו הלילה שתה יין. והיו שם שתי בלוזמאות [= מחולות, י"ל], אחת שמחה לבנין בית המקדש ואחת שמחה לבת פרעה. אמר הקב"ה: של מי אקבל, של אלו או של אלו? באותה שעה עלה על דעתו להחריב את ירושלים, הדא הוא דכתיב 'כי על אפי ועל חמתי היתה לי העיר הזאת' וגו' (ירמיה ל"ב, לא). אמר רבי הילל בר הילני: כזה שהוא עובר במקום המטונף ועקם חוטמו.

אמר רבי חוניא: שמונים מיני ריקודין רקדה בת פרעה באותה הלילה, והיה שלמה ישן עד ארבע שעות ביום ובמפתחות של בית המקדש נתונות תחת ראשו, הדא הוא דתנן על תמיד של שחר שקרב בארבע שעות (עדויות פ"ו מ"א). נכנסה אמו והוכיחתו, ויש אומרים: ירבעם בן נבט נכנס והוכיחו.[7]

בבמדבר רבה (י ד) מופיע מדרש מקביל בתוכנו:

הדא הוא דכתיב 'דברי למואל מלך' (משלי ל"א, א) - למה נקרא שלמה למואל? אמר רבי ישמעאל: באותו הלילה שהשלים שלמה מלאכת בית המקדש נשא בתיה בת פרעה, והיה שם צהלת שמחת בית המקדש וצהלת בת פרעה, ועלתה צהלת שמחת בת פרעה יותר מצהלת בית המקדש... ולכך נקרא למואל, שהשליך עול מלכות שמים מעלי, כלומר למה לו אל, ובאותו שעה עלתה במחשבה לפני הקב"ה להחריב את ירושלים, הדא הוא דכתיב 'כי על אפי ועל חמתי' וגו' (ירמיה ל"ב, לא).

ובשבת נו ע"ב:

אמר רב יהודה אמר שמואל: בשעה שנשא שלמה את בת פרעה הכניסה לו אלף מיני זמר ואמרה לו: כך עושין לעבודה זרה פלונית, וכך עושים לעבודה זרה פלונית, ולא מיחה בה.

אמר רב יהודה אמר שמואל: בשעה שנשא שלמה את בת פרעה ירד גבריאל ונעץ קנה בים, ועלה בו שירטון, ועליו נבנה כרך גדול של רומי.

לפי מאמר חריף זה של שמואל, נישואיו של שלמה לבת פרעה בישרו את ראשית בניינה של רומי, המייצגת בחז"ל את אויבתו הגדולה ביותר של עם ישראל.

הבה ננסה לסכם את העולה מן המדרשים שהבאנו. לפי מדרשים אלו, הכתוב מצביע במקומות שונים על ההשלכות מרחיקות הלכת של נישואי שלמה ובת פרעה על גורל האומה בכללותה ועל חורבן ירושלים.

אנו מניחים כדעת רבי יוסי, שכוונתו של שלמה בנשיאת הנשים הנכריות הייתה לשם שמים, "למושכן לדברי תורה ולקרבן תחת כנפי השכינה" (ירושלמי סנהדרין פ"ב ה"ו). ממגמה זו נובעת ככל הנראה גם הבחירה (על פי המדרש) לערוך את הנישואין במקביל לחנוכת בית ה'. בהתקשרותו עם בת פרעה ובהכנסתה לביתו דווקא ברגעי השיא של קרבת כנסת ישראל לקב"ה, ביום חנוכת בית המקדש הקבוע, מבקש שלמה להביא גם אותה תחת כנפי השכינה (וכבר עמדנו על כך ששלמה הבין כי המקדש מיועד לעולם כולו). לפיכך קבע שלמה את יום חתונתו ויום שמחת לבו הפרטי דווקא ביום חתונתו וביום שמחת לבו של הקב"ה בכנסת ישראל בעת חנוכת המקדש (ראה תענית פ"ד מ"ח). לפי תפיסתו, לא רק שאין ניגוד בין שני הדברים, אלא הם מקבילים ומשלימים.

ואולם, במציאות שונים פני הדברים לחלוטין. שמחת החתונה טשטשה את שמחת חנוכת הבית, ובמובנים מסוימים היא מלמדת על הבנה מוטעית של היחס בין השכנת מלכות ה' במקומה הקבוע במקדש ובין בניין ביתו הפרטי של המלך עם בת פרעה. פרשנותו של שלמה לשבתו על כיסא ה' למלך (דה"א כ"ט, ט) הרחיקה לכת יתר על המידה - כאילו מלכות בשר ודם ומלכות ה' חד הן - והביאה לעירוב תחומים לא-ראוי, שבגינו נתפסים הנישואין באותו לילה כהיפוכו של בניין בית ה'.[8]

ב. הכנסת הארון לבית קודש הקודשים

העלאת הארון מהאוהל בעיר דוד אל המקדש מתוארת במל"א ח', א-יא ובדה"ב ה', ב-י. לחז"ל מסורות רבות בעניין זה, וכאן נביא רק אחת מהן וננסה לעמוד על משמעותה. איתא בשמות רבה (ח א; מקבילה בתנחומא וארא ז):

'ויהי ביום דבר ה' וגו' ויאמר ה' אל משה ראה נתתיך א-להים לפרעה' (שמות ו', כח; שם ז', א), הדא הוא דכתיב 'שאו שערים ראשיכם' (תהילים כ"ד, ז), שלמה אמר הפסוק הזה בשעה שהכניס הארון לבית קדשי הקדשים עשה ארון של י' אמות, כיון שהגיע לפתח בית המקדש היה הפתח של י' אמות והארון של י' אמות, ואין עשרה אמות יכולין להכנס בתוך י' אמות, ועוד שהיו טעונין בו. כיון שבא להכניסו לא היה יכול, עמד שלמה והיה מתבייש ולא היה יודע מה לעשות. התחיל להתפלל לפני הקב"ה. מה עשה שלמה? אמרו רבותינו ז"ל: הלך והביא ארונו של דוד ואמר 'ה' א-להים אל תשב פני משיחך' (דה"ב ו', מב). אמר רבי ברכיה בשם ר' חלבו: באותה שעה חיה דוד, והכל ממך לדרוש, שכן דוד אומר 'ה' העלית מן שאול נפשי חייתני מירדי בור' (תהילים ל', ד), והיה שלמה אומר: רבון העולמים, עשה בזכותו של זה, שנאמר 'זכרה לחסדי דויד עבדך' (דה"ב שם). מיד נענה. מה כתיב אחריו? 'וככלות שלמה להתפלל והאש ירדה מהשמים ותאכל העולה והזבחים וכבוד ה' מלא את הבית' (שם ז', א), ורוח הקודש צווחת ואומרת 'ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר המה חיים עדנה' (קהלת ד', ב). התחיל שלמה אומר 'שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד' (תהילים כ"ד, ז). אמרו לו השערים: מי הוא זה מלך הכבוד? אמר להם: 'ה' צב-אות הוא מלך הכבוד סלה' (שם, י). כיון שאמר להם כן מיד שככו, אלולי כן בקשו לרוץ את ראשו להמיתו.

המדרש מתמיה ביותר: וכי לא ידע שלמה, החכם מכל אדם, שאין ארון של עשר אמות נכנס בפתח של עשר אמות - ומה עוד שיש להביא בחשבון גם את נושאיו?! ומדוע בכלל דרוש ארון אחר? וכי מה היה חסר בארון שהיה במשכן (הדבר קשה בייחוד לאור הניסוח בתנחומא "עשה ארון של עשר אמות והכניס את הארון [שעשה משה, י"ל] לתוכו ונשא אותו")?! אין ספק שחז"ל מבקשים להביע כאן ביקורת נוקבת כלפי שלמה, אך מהי בדיוק אותה ביקורת?

מה שמכוון אותנו להבנת העניין הוא סופו של המדרש: "כיון שאמר להם כן מיד שככו, אלולי כן בקשו לרוץ את ראשו להמיתו". מדוע סברו השערים להרוג את שלמה? וכי לאיזו תשובה ציפו מלבד "ה' צב-אות הוא מלך הכבוד"? התשובה לשאלה זו מופיעה בניסוח שבתנחומא: "סבורין שעל נפשו הוא אומר 'מלך הכבוד' "!

מתברר אפוא שגם מדרש זה, בדומה למדרשים האחרים על הנישואין לבת פרעה, סובב על שאלת מקומה של מלכות בשר ודם, כוחה ושלטונה, ביחס למלכותו של מלך מלכי המלכים. חלקו הראשון של המדרש ממשיל בעיה זו באמצעות מידות הארון - הכלי המסמל את כיסא ה' במקדש. הארון שעשה שלמה אינו יכול להיכנס בפתחו של קודש הקודשים. בנסותו לכבוש למלכותו מקום מעבר לגבולות הראויים לה דוחק שלמה כביכול את רגלי השכינה, והארון שהוא עושה אינו יכול לשכון במקום מנוחתו כי אם בזכות חסדי דוד, שהכניע את עצמו לקב"ה גם במלכותו.

ג. הכנת מקום לגניזת הארון

בדה"ב ל"ה, ג אומר המלך יאשיהו ללוויים:

תְּנוּ אֶת אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ בַּבַּיִת אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה בֶן דָּוִיד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֵין לָכֶם מַשָּׂא בַּכָּתֵף עַתָּה עִבְדוּ אֶת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם וְאֵת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל.

ומפרש רד"ק על אתר:

אולי הוציאוֹ [= את הארון, י"ל] מנשה משם כאשר שם הפסל בבית הא-להים. אבל יש לתמוה: היאך לא החזירו שם אחר הכנסו ושב בתשובה והסיר הסמל מבית ה'?!

ורז"ל פירשו שצוה לגנוז את הארון כדי שלא יגלה עם הגולה, ואמרו: אבן היתה בבית קדשי הקדשים במערבו ועליה היה הארון מונח ולפניו צנצנת המן ומטה אהרן, ובעת שבנה שלמה את הבית וסופו ליחרב בנה מקום לגנוז בו את הארון למטה במטמוניות עמוקות ועקלקלות, והאבן הזאת היתה מכסה למקום ההוא, ויאשיהו המלך צוה וגנזו את הארון באותו מקום שבנה שלמה שנאמר 'תנו את ארון הקדש', וגנזו עם הארון מטה אהרן וצנצנת המן ושמן המשחה.[9]

מה המשמעות של הכנת מקום לגנוז את הארון? האם הבין שלמה ברוח קודשו עד היכן מגיעים הדברים? קשה להשיב על שאלה זו על דרך הפשט, אך לפחות על דרך הדרש נוכל לומר כי שלמה אכן ידע, באופן המודע או בלתי מודע, לאיזה כיוון מובילים מעשיו.

ד. בניית במות לעבודה זרה

1. מיקום הבמות

הכתוב במל"א מתאר את הקמת הבמות כך:

אָז יִבְנֶה שְׁלֹמֹה בָּמָה לִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב בָּהָר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלִָם וּלְמֹלֶךְ שִׁקֻּץ בְּנֵי עַמּוֹן. וְכֵן עָשָׂה לְכָל נָשָׁיו הַנָּכְרִיּוֹת מַקְטִירוֹת וּמְזַבְּחוֹת לֵאלֹהֵיהֶן (מל"א י"א, ז-ח).

במות אלו התקיימו כמעט עד סוף ימי הבית הראשון (!), עד שהסירן יאשיהו. וכך נאמר שם:

וְאֶת הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר מִימִין לְהַר הַמַּשְׁחִית אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְעַשְׁתֹּרֶת שִׁקֻּץ צִידֹנִים וְלִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב וּלְמִלְכֹּם תּוֹעֲבַת בְּנֵי עַמּוֹן טִמֵּא הַמֶּלֶךְ (מל"ב כ"ג, יג).

זוהי דוגמה יפה לכלל "דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר" (או בלשון ימינו: התנ"ך 'מפרש את עצמו'). במל"א נאמר כי הבמות נבנו "בהר אשר על פני ירושלם", דהיינו: בהר שממזרח לירושלים.[10] במל"ב מוסיף הכתוב ומבאר כי הבמות היו "על פני ירושלם מימין להר המשחית", דהיינו: מדרום להר המשחית. מהו הר המשחית? יונתן מתרגם: "על אפי ירושלים דמדרום לטור זיתיא", ומרחיב רד"ק:

'להר המשחית' - הר הזיתים. ונקרא הר המשחה.[11] ולגנאי, מפני עבודה זרה שהיה שם, קראו הר המשחית.[12]

לאור כל הנתונים הללו נראה לנו שיש לזהות את המקום ברכס המיוער הנמצא ממזרח לעיר, בפסגת כפר השילוח,[13] מעט דרומית לפסגת הר הזיתים.

2. משמעויות המיקום

כדרכנו, ננסה להראות גם כאן את המשמעות הרוחנית של הטופוגרפיה: מדוע בחר שלמה למקם את הבמות לעבודה זרה דווקא במקום זה - ממש ממזרח לעיר דוד, מעברו המזרחי של נחל קדרון.

ההסבר הראשון לשבחו של שלמה, ואילו שלשת ההסברים האחרים הם לגנאי.

א. מול העיר ולא מול בית ה': ראשית, נראה ששלמה בוחר דווקא ברכס זה, מדרום לפסגת הר הזיתים, על מנת שהבמות לא תהיינה ממש מול בית ה' אלא יותר מדרום, מול העיר ומחוצה לה.[14]

ב. עבודה זרה - במקום גבוה: בעבר כבר הראינו כי הבנייה במקום גבוה היא אחד ממאפייניה של העבודה הזרה, כיוון שהחשיבה האלילית ראתה בגובה הפיזי ביטוי לגודל וגבורה וסברה כי הוא מקרב לאל (ראה על כך באריכות בשיעור 16 לשנת תשס"ה, "נחלת בנימין - נחלת שכינה (חלק א)").

ג. פנייה מזרחה לאלוהי עמון ומואב: נשות שלמה עבדו לאלוהי עמון ומואב, ובניית הבמות ממזרח לעיר אפשרה להן לפנות מזרחה, לארצן ולאלוהיהן.

ד. פנייה מזרחה לשמש: הפנייה לשמש כעבודה זרה מוזכרת פעמים רבות במקרא. בהיותה מקור חיות מרכזי (שעות האור הן שעות העבודה, החום, הפוטוסינתזה וכו') היוותה השמש כבר בתקופות קדומות ביותר מושא עיקרי לעבודה זרה. ההתפעלות הטבעית והמובנת של האדם מן השמש (שפחתה במידה ניכרת מאז עידן התאורה הפלואורסצנטית) הפכה מהר מאוד לפולחן של אותו מקור אור, חום וחיים.[15] אפילו אברהם אבינו פנה תחילה, על פי המדרש המפורסם, לשמש ולירח, ורק מששקעו שני אלו ושבו וזרחו הבין כי אדון אחד לשניהם. ואין זה מקרה שלדעת הרמב"ם תפסה עבודת גרמי השמים, משמשיו של הקב"ה, מקום מרכזי בתהליך היווצרותה של העבודה זרה (הלכות עבודה זרה פ"א ה"א).[16] בניית הבמות בימי שלמה נעשתה אפוא בסגנון הקלסי והמקורי של העבודה הזרה: פנייה מזרחה.

בניגוד מהותי לתפיסה האלילית מכוון המקדש למערב, והמקום המקודש ביותר בו - הדביר - הוא בצדו המערבי. בבבא בתרא כה ע"ב טוען רבי עקיבא כי שכינה במערב, והגמרא מביאה לכך שני נימוקים:

1. כניגוד לעובדי עבודה זרה, הפונים מזרחה. כך למשל מצינו במשנה סוכה פ"ה מ"ד:

הגיעו לשער היוצא ממזרח, הפכו פניהן למערב ואמרו: אבותינו שהיו במקום הזה, 'אחוריהם אל היכל ה' ופניהם קדמה והמה משתחוים קדמה לשמש' (יחזקאל ח', טז), ואנו לי-ה עינינו.

גם הרמב"ם מציין במורה הנבוכים (חלק ג פרק מה) שבעקדה הקים אברהם אבינו את המזבח בחלקו המערבי של ההר, כניגוד לעובדי עבודה זרה.

2. "וצבא השמים לך משתחוים" (נחמיה ט', ו) - הגמרא רואה את זריחתם של גרמי השמים במזרח ותנועתם למערב כהשתחוואה יומיומית לקב"ה. גרמי השמים הם כמובן חסרי בחירה, ובמובן זה האדם העובד במקדש הוא מעין שליח ציבור של הבריאה כולה: כביכול נושא הוא מדי יום את השמש, הירח והכוכבים ומשתחווה מערבה, לשכינה שבקודש הקודשים.[17]

לקביעה כי שכינה במערב ביטויים רבים בחיי המקדש:

· דם הפרה האדומה מוזה בהר הזיתים "אל נֹכח פני אהל מועד" (במדבר י"ט, ד), ועל כן חומת הר הבית המזרחית נמוכה יותר, על מנת שהכוהן המזה יוכל לראות את פתח ההיכל.

· מאותה סיבה מכוונים כל השערים המזרחיים שבמקדש זה כנגד זה על ציר אחד (בבית שני: שער הר הבית המזרחי, המכונה שער שושן; שער עזרת הנשים; שער ניקנור; ושערי האולם, ההיכל וקודש הקודשים).

· אדם המקריב - פניו למערב; בהמה המוקרבת - פניה למערב (בשעת סמיכה).

· הנר המערבי של המנורה הוא הנר החשוב.

· תמיד של שחר נשחט על קרן צפונית-מערבית, ושל בין הערביים - על קרן מזרחית-צפונית.

לסיכום, כיוון מזרח-מערב מבטא במקדש את הניגוד המהותי לעבודה הזרה, ויותר מכך: את כפיפות הבריאה לבורא וההכרה במלכותו.[18]

נמצאנו למדים שהבמות שבנה שלמה מבטאות פנייה לעבודה זרה בכל מהותן - בצורתן, במקומן ובכיוון פנייתן - ומהוות במובנים רבים ניגוד מהותי למקדש. כאמור, במות אלו התקיימו בירושלים עד ימי יאשיהו. נמצא שכמעט מראשית ימיה של העיר ורוב ימי הבית הראשון ניצבו בפני העולה אליה שתי אפשרויות: לעלות צפונה, להר המוריה, לבית ה', או לעבור את נחל קדרון מזרחה ולעבוד עבודה זרה בבמות שעל הרכס שמדרום להר הזיתים...

ה. ריבוי כסף וזהב, סוסים ונשים נכריות

במל"א י'-י"א מתאר הכתוב כיצד עובר שלמה המלך על שלושת האיסורים המפורסמים ומרבה לו סוסים (הבאים ממצרים), נשים (המטות את לבבו) וכסף וזהב.[19] למרבה האירוניה, דווקא המלך הראשון שאמור לייצג את המלכות האידאלית בישראל נכשל בדיוק באותם דברים שצריכים לייחד את מלך ישראל על פני מלכי אומות העולם, ואינו מצליח להקים מלכות ראויה.

סיכום

בשיעור זה בחנו את המרכיבים השונים בנפילתו של שלמה. המכנה המשותף לכולם הוא הטשטוש שחל אצל המלך הקבוע הראשון בהבנת גבולות שלטונו וסמכותו ביחס למלכות ה'. התוצאה קשה ביותר: למרות נתוני הפתיחה המצוינים, דווקא בימיו של שלמה נגזר על פילוג הממלכה ועל חורבן הבית.