שיעור 25 - מחלוקת (ה) - המחלוקת והחלל הפנוי

  • הרב איתמר אלדר

שיעור 25 - מחלוקת (ה): המחלוקת והחלל הפנוי

לאחר ארבעה שיעורים בהם ניסינו לסקור את שיטתו של ר' נחמן ביחס למחלוקת, הגיעה העת לשוב לתורה סד, וכך אומר ר' נחמן בפסקה הרביעית בתורה זו:

וְדַע, כִּי מַחֲלקֶת הִיא בְּחִינוֹת בְּרִיאַת הָעוֹלָם. כִּי עִקַּר בְּרִיאַת הָעוֹלָם, עַל-יְדֵי חָלָל הַפָּנוּי כַּנַּ"ל, כִּי בְּלא זֶה הָיָה הַכּל אֵין סוֹף, וְלא הָיָה מָקוֹם לִבְרִיאַת הָעוֹלָם כַּנַּ"ל וְעַל-כֵּן צִמְצֵם הָאוֹר לִצְדָדִין, וְנַעֲשָׂה חָלָל הַפָּנוּי, וּבְתוֹכוֹ בָּרָא אֶת כָּל הַבְּרִיאָה, הַיְנוּ הַיָּמִים וְהַמִּדּוֹת, עַל-יְדֵי הַדִּבּוּר כַּנַּ"ל, 'בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ וְכוּ'. וְכֵן הוּא בְּחִינַת הַמַּחֲלוֹקוֹת, כִּי אִלּוּ הָיוּ כָּל הַתַּלְמִידֵי-חֲכָמִים אֶחָד, לא הָיָה מָקוֹם לִבְרִיאַת הָעוֹלָם רַק עַל יְדֵי הַמַּחֲלקֶת שֶׁבֵּינֵיהֶם, וְהֵם נֶחֱלָקִים זֶה מִזֶּה, וְכָל אֶחָד מוֹשֵׁךְ עַצְמוֹ לְצַד אַחֵר, עַל יְדֵי זֶה נַעֲשֶׂה בֵּינֵיהֶם בְּחִינוֹת חָלָל הַפָּנוּי, שֶׁהוּא בְּחִינוֹת צִמְצוּם הָאוֹר לִצְדָדִין, שֶׁבּוֹ הוּא בְּרִיאַת הָעוֹלָם עַל יְדֵי הַדִּבּוּר כַּנַּ"ל. כִּי כָּל הַדְּבָרִים שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶם מְדַבֵּר, הַכּל הֵם רַק בִּשְׁבִיל בְּרִיאַת הָעוֹלָם, שֶׁנַּעֲשֶׂה עַל יָדָם בְּתוֹךְ הֶחָלָל הַפָּנוּי שֶׁבֵּינֵיהֶם, כִּי הַתַּלְמִידֵי-חֲכָמִים בּוֹרְאִים אֶת הַכּל עַל יְדֵי דִּבְרֵיהֶם, כמו שכתוב (יְשַׁעְיָה נ"א): 'וְלֵאמר לְצִיּוֹן עַמִּי אַתָּה' - אַל תִּקְרֵי עַמִּי אֶלָּא עִמִּי, מָה אֲנָא עֲבַדִי שְׁמַיָּא וְאַרְעָא בְּמִלּוּלִי אַף אַתֶּם כֵּן (כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹהַר בַּהַקְדָּמָה דַּף ה). אַךְ צָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלּא לְדַבֵּר יוֹתֵר מִדַּי, רַק כְּפִי צרֶךְ בְּרִיאַת הָעוֹלָם, לא יוֹתֵר. כִּי עַל יְדֵי רִבּוּי הָאוֹר, שֶׁלּא הָיוּ הַכֵּלִים יְכוֹלִים לִסְבּל רִבּוּי הָאוֹר, נִשְׁתַּבְּרוּ, וּמִשְּׁבִירַת הַכֵּלִים הָיָה הִתְהַוּוּת הַקְּלִפּוֹת. כֵּן אִם אֶחָד מַרְבֶּה לְדַבֵּר, מִזֶּה גּוֹרֵם הִתְהַוּוּת הַקְּלִפּוֹת, כִּי הוּא בְּחִינַת רִבּוּי הָאוֹר, שֶׁעַל-יְדֵי-זֶה הָיוּ שְׁבִירַת הַכֵּלִים, שֶׁעַל-יְדֵי-זֶה הִתְהַוּוּת הַקְּלִפּוֹת (ליקוטי מוהרן קמא סד, ד).

נשתדל לעיין בפסקה זו בשני היבטים.

ההיבט הראשון, הוא בחינתה של פסקה זו ביחס לתפיסת המחלוקת של ר' נחמן כפי שראינוה עד כה.

ההיבט השני, הוא ההקשר הספציפי של תורה זו העוסק בחלל הפנוי.

המחלוקת - בוראת את העולם

ר' נחמן משתמש במבנה התפיסתי של האריז"ל ביחס לחלל הפנוי ומיישמו על המחלוקת ונזכיר את הדברים בקיצור נמרץ.[1]

אור אין סוף יתברך הממלא הכל אינו מאפשר בריאה מוגבלת ומוגדרת, על כן סילק הקב"ה את אורו לצדדים ויצר חלל פנוי, כביכול, הנעדר את אלוקותו יתברך. בתוך חלל זה ברא אלוקים את העולם המוגדר והמוגבל, שהרי ברגע שישנו חלל הנעדר אלוקות, ניתן לדבר על גילוי אלוקי ועל השתלשלות אורו של אלוקים לתוך המציאות בדרגות ובמדרגות. ומכאן ליישום הדברים ביחס למחלוקת.

ר' נחמן קובע כי המחלוקת שבין תלמידי חכמים היא כסילוק האור לצדדין, כאשר כל אחד מן החולקים מושך עצמו לצד אחר. תוצאתה של תנועה זו היא יצירת חלל פנוי שבין החולקים. חלל פנוי זה מאפשר את בריאת העולם והיא נעשית על ידי דיבורם של החולקים עצמם. חשוב לציין ולהדגיש! הדיבורים של תלמידי החכמים הבוראים את העולם, לשיטתו של ר' נחמן, אינם דיבורים הפותרים את המחלוקת. אלא הם הם דיבורי המחלוקת של כל אחד ואחד, והם הבוראים את העולם.

מחלוקת תלמידי החכמים, אם כן, מורכבת משני שלבים. הראשון הוא יצירת החלל הפנוי, הנעשה מכח התנועה הנפשית של המחלוקת, בה כל אחד מושך עצמו לצד אחר. והשני הוא דיבורי המחלוקת, שמכח החלל הפנוי שנוצר בתנועה הנפשית מן השלב הקודם, הם יכולים להתגלות וליצור את העולם בעל הכלים, ההגדרות והחילוקים.

קיומה של המחלוקת, על פי דברים אלו, מקבל מעמד גבוה ביותר בהגותו של ר' נחמן. היא איננה באה כדי לתקן את חסרונו של הנחלק, כפי שראינו בתחילת הדיון בנושא. היא גם איננה באה לתקן את החולקים עצמם או את העולם. ר' נחמן גם איננו עוסק כאן בהטבה לצדיק והמתקת המחלוקת ויצר הרע בשורשם, כפי שראינו בשיעור הקודם. המחלוקת כאן, לפי דברי ר' נחמן, היא התנאי ההכרחי לקיומו, ואף לבריאתו, של העולם.

מהותה של אמירה זו צומחת מתוך ההקבלה שר' נחמן עושה בין המחלוקת לבין התנועה היסודית והטרומית ביותר של ההויה - תנועת הצמצום, וההשוואה אומרת הכל. לגבי הצמצום מלמדנו ר' נחמן כי התנועה, שנראית לנו במבט עין חיצוני תנועה של דין, של הסתרה, של התנגשות והתרחקות, היא בעצם הכשרת ההויה לחסד ולשפע שאמור להשפיע. בהביטנו בשני תלמידי חכמים הנלחמים זה בזה, המבקשים כל אחד לשלול את דעת חברו, ומייצרים תחושה של בדלנות והתרחקות - כל אחד מושך עצמו לצד אחר - אנו חשים תחושה קשה של דין ושל העדר אור. ממש כשם שאנו חשים עת אנו נתקלים במציאות הצומחת מתוך החלל הפנוי המקרינה תחושה והויה של העדר אלוקות.

אלו ואלו דברי אלוקים חיים

ראינו בשיעורים הקודמים, כי המחלוקת, לדעת הרמב"ם ורס"ג היא תוצאה של סמיות עינים והעדר יכולת לחתור לאמת. לעומתם, מבקש ר' נחמן לשוות למחלוקת היבט הרבה יותר אובייקטיבי.

מסופר על מלך כוזר שקרא לחצרו לחכם מוסלמי, נוצרי ויהודי ללמוד על שלשת הדתות ולהכריע ביניהן.[2] משלא הצליח להכריע, כך מסופר, שאל כל אחד מן החכמים את מי מחבריו הוא מעדיף מן הבחינה התיאולוגית. משהשיבו לו הנוצרי והמוסלמי כי הם מבכרים את היהודי, בחר בדת היהודים.

בהמשיכנו צעד נוסף על פי ההגיון שמתווה כאן מלך כוזר, ניתן אולי לומר שבראותנו שני תלמידי חכמים המכחישים זה את זה, אין לנו אלא ללמוד מכאן שהאמת נעדרת הן מזה והן מזה, ואולי נעדרת היא לגמרי.[3]

האמת היא אחת, וכשהמציאות מלאה באינסוף של דעות ואלטרנטיבות, נוצר ספק לגבי עצם קיומה של אמת זו במציאות. כשם שהחלל הפנוי מותיר אותנו עם הספק האם אלוקים קיים, כפי שראינו בפסקאות הקודמות, כך המחלוקת מותירה אותנו עם השאלה, האם אמנם קיימת אמת כלשהי. ספק זה, קובע ר' נחמן, הוא הוא הבסיס לבריאתו של עולם הדעות. הריבוי, הגיוון והאפשרויות השונות שבכל רעיון, אינם יכולים לצמוח ישירות מן האמת המוחלטת הממלאת הכל ואינה מותירה להם מקום. רק מי שהשתחרר לרגע קט מסינוורה של האמת המוחלטת והאחדותית - גם אם שחרור זה הוליד אחריו ריקנות, המערערת על עצם קיומה של אמת מוחלטת - יוכל בעוד רגע קט להבין את המושג המכונן את המחלוקת היהודית - אלו ואלו דברי אלוקים חיים.

בעולם האינסוף שקדם לצמצום, איננו יכולים לומר 'אלו ואלו דברי אלוקים חיים' שהרי בעולם האינסוף אין 'אלו ואלו'. הניגודים והסתירות באינסוף נבלעים ומתאחדים בתוך אמת כוללת אחת המעלימה ומבטלת כל גבול. ומי שאמת זו מנחה את חייו, אינו יכול להבדיל בין אסור למותר, בין טמא לטהור ובין קדש לחול. היכולת להתבונן בשני בעלי מחלוקת ולראות כיצד האמת מסתתרת אצל כל אחד מהם, וכיצד כל אחת מן הדעות משקפת צד אחר של האמת האלוקית, יכולה לצמוח רק מתוך הספק של החלל הפנוי. ממש כשם שהדרך היחידה של הקב"ה לגלות את אורו הרב גוני במציאות, עוברת דרך צמצום האינסוף ויצירת חלל פנוי.[4]

על תלמידי החכמים מוטל התפקיד המשמעותי, להביא את האמת האלוקית המגוונת, המשתקפת באמירה 'אלו ואלו דברי אלוקים חיים', כפי שראינו בשיעורים הקודמים. אולם יכולתם להביא את האמת הזו עוברת דרך הצמחת הספק, שיש בו קצת מסילוקה של אותה אמת מוחלטת, ועל כן, לדבריהם הבונים והמעצבים את העולם המגוון משלל דעות ואמיתות, קודמת התנועה הנפשית של סילוק כל אחד לצדדים, המותירה תחושה קשה של העדר אמת.

האהבה המובטחת לנו על ידי חז"ל בסיומה של מלחמה בין שני תלמידי חכמים - את והב בסופה - אינה פתרונה של המחלוקת אלא היכולת להכיל את שני צדדי הספק, ויכולת זאת צומחת דוקא מתוך הספק המקנן בלב, בראותנו את המלחמה שקדמה לאהבה. רק מי שחווה את קריסתו של הבנין האידאולוגי שעיצב לעצמו, יוכל להתבונן בעין סובלנית כלפי בניניהם של אחרים ולאתר בתוכם גרעיני אמת.

המחלוקת כתשתית קיום העולם

נדמה לי כי זו גם ההנחה העומדת מאחורי הדברים הבאים של ר' נחמן:

וְעַל-יְדֵי- זֶה זוֹכִין לַשָּׁלוֹם הַכְּלָלִי, שָׁלוֹם בְּכָל הָעוֹלָמוֹת. וַאֲזַי, כְּשֶׁזּוֹכִין לַשָּׁלוֹם הַכְּלָלִי, אֲזַי יִתְבַּטֵּל כָּל הַמַּשָּׂא וּמַתָּן מִן הָעוֹלָם, כִּי כָּל הַמַּשָּׂא וּמַתָּן שֶׁבָּעוֹלָם הוּא מֵהֶעְדֵּר הַשָּׁלוֹם, כִּי אִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה רְצוֹן הַמּוֹכֵר וְהַקּוֹנֶה שָׁוֶה, כִּי זֶה רוֹצֶה לִמְכּר וְזֶה רוֹצֶה לִקְנוֹת, וְאִם הָיָה רְצוֹנָם שָׁוֶה-לא הָיָה אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה נַעֲשֶׂה שׁוּם מַשָּׂא וּמַתָּן. נִמְצָא, שֶׁכָּל הַמַּשָּׂא וּמַתָּן וְהַסְּחוֹרוֹת הוּא רַק עַל-יְדֵי בְּחִינַת מַחֲלקֶת, שֶׁאֵין שָׁלוֹם בֵּין הָרְצוֹנוֹת וְזֶה בְּחִינַת (בְּרֵאשִׁית י"ג): 'וַיְהִי רִיב בֵּין רעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וּבֵין רעֵי מִקְנֵה לוֹט, וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ'. 'כְּנַעֲנִי', בְּחִינַת סוֹחֵר, כְּמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ"י עַל פָּסוּק (הוֹשֵׁעַ י"ב): 'כְּנַעַן בְּיָדוֹ וְכוּ', הַיְנוּ עַל-יְדֵי בְּחִינַת רִיב וּמַחֲלקֶת, בְּחִינַת 'וַיְהִי רִיב וְכוּ', עַל-יְדֵי-זֶה: "וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ", עַל-יְדֵי-זֶה יֵשׁ סוֹחֲרִים וּמַשָּׂא וּמַתָּן בָּעוֹלָם. אֲבָל לֶעָתִיד לָבוֹא, שֶׁיִּהְיֶה הַשָּׁלוֹם הַמֻּפְלָא בָּעוֹלָם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: 'וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי', אֲזַי יִתְבַּטֵּל הַמַּשָּׂא וּמַתָּן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (זְכַרְיָה י"ד): 'וְלא יִהְיֶה כְּנַעֲנִי עוֹד' כַּנַּ"ל. וְזֶהוּ גַּם כֵּן בְּחִינַת 'עַד שֶׁתִּכְלֶה רֶגֶל מִן הַשּׁוּק', הַיְנוּ שֶׁמִּצְוָה לְהַדְלִיק נֵר- חֲנֻכָּה עַד שֶׁתִּכְלֶה רֶגֶל מִן הַשּׁוּק, הַיְנוּ בְּחִינַת שָׁלוֹם, שֶׁנַּעֲשֶׂה עַל-יְדֵי הַחֲזָרַת הַכָּבוֹד כַּנַּ"ל, עַד שֶׁיִּתְבַּטֵּל כָּל הַמַּשָּׂא וּמַתָּן כַּנַּ"ל. וְזֶהוּ: 'עַד שֶׁתִּכְלֶה רֶגֶל מִן הַשּׁוּק' - שֶׁלּא יִשָּׁאֵר שׁוּם רֶגֶל בַּשּׁוּק, כִּי יִתְבַּטֵּל כָּל הַמַּשָּׂא-וּמַתָּן עַל-יְדֵי הַשָּׁלוֹם כַּנַּ"ל (ליקוטי מוהר"ן קמא יד, יב).

המשא ומתן, המסחר והשוק, המהווים את התשתית לקיומו של העולם החומרי בו אנו שרויים, הם תוצאת המחלוקת, והעדר השלום הכללי בעולם.

המציאות הכלכלית והצורך במשא ומתן מבוססים על ניגודי האינטרסים שיש בין הקונה לבין המוכר, בין המעסיק לבין השכיר, ובין כל שני גורמים הבאים במגע זה עם זה. מדובר בתכונה היסודית ביותר במציאות הקיימת מהרגע הראשון של המציאות האנושית. כבר בגן עדן, פוגשים אנו בניגודי אינטרסים בין האשה לבין הנחש, ובמידה מסויימת, גם בין האיש לאשתו, וככל שמתרבים היצורים בעולם, כך גדלה המחלוקת וגדל הצורך במשא ומתן. לולא מחלוקתם של רועי אברהם ולוט, היתה נותרת הארץ שוממה. המחלוקת מחייבת התפרסות מחודשת, חלוקת טריטוריה, וכל אלו מולידים עוד מפגשים ועוד מחלוקות. אולם המשא ומתן איננו רק פועל יוצא של ניגוד אינטרסים, אלא הוא המנוע המעצב ומקדם את העולם. המחלוקות בונות, הניגודים מחייבים יצירתן של מערכות מורכבות, שיענו על הצרכים השונים והמנוגדים של בני האדם, והעולם הולך ומתפתח.

ר' נחמן מודע לכך כי המחלוקת מחיה את המציאות, ומזרימה לתוכה אדרנלין של יצירתיות ופריחה. הוא גם מודע לכך שהשלום הכללי אליו הוא נכסף, הוא שלום שאינו מיושם במסגרת הטבעית שבתוכה אנו חיים. 'וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ' הוא אותו שלום כולל, שבו נטרפים חוקי הטבע ועמהם גם חוק הטבע - המשא ומתן והמחלוקת.

עד אז, קובע ר' נחמן, זקוקים אנו למחלוקת והיא התשתית לקיומו של עולם. אם אין מחלוקת, אין משא ומתן, ואם אין משא ומתן, אין תנועה וזרימה בתוך המציאות, ובאין תנועה וזרימה - המוות פה מולך.

המחלוקת, אם כן, היא הקרקע הפוריה לצמיחתם של חיים, לדינמיקה של התחדשות, ולהתגלות חדשה של רצונות, רעיונות ואידיאות, והעולם הולך ונבנה.

הפסיקה - הפתרון הזמני

אלא שר' נחמן מסייג מעט את הדברים. ושוב הוא נעזר במודל הקבלי של האר"י (ונחזור לתורה סד): 'אך צריך ליזהר שלא לדבר יותר מדי, רק כפי צורך בריאת העולם לא יותר'. נדמה כי ר' נחמן עצמו, נבהל מן הלגיטימיות המוחלטת שהוא העניק למחלוקת ולדיבורי המחלוקת. אמנם דיבורי המחלוקת בונים את העולם ומגלים את האמיתות השונות שהוא מורכב מהם, אבל בכל זאת מותר לדבר רק כפי צורך בריאת העולם, ושוב הדברים מתבארים היטב על רקע המודל הקבלי שבו משתמש ר' נחמן.

הסיטואציה עליה מדבר ר' נחמן היא שלב שבירת הכלים. זהו השלב שבו אור אין סוף החל להתגלות ולהאיר בתוך החלל הפנוי בתוך כלים שיכילו וילבישו את האור בלבוש קונקרטי, אלא שהאור נשפע בלא מעצור ובלא הגבלה, והכלים, שהיו צרים מלהכיל את האור, נשתברו.[5]

אותו האור ששבר את הכלים, היה אורן של שבע הספירות המכונות 'שבע מלכין קדמאין'.[6] כל ספירה, רוצה לומר כל אור אלוקי, כל אמת אלוקית, ביקשה לעצמה את המלכות השלמה ואמרה 'אני אמלוך'. התגברותה של כל אמת ואמת למעלה ממידתה ורצונה לבלעדיות מוחלטת עלולה בסופו של דבר להביא לשבירת הכלים.

ר' נחמן אמנם מצדד באותה תנועה נפשית המבקשת לשלול את הדעות האחרות, אולם המניע חייב להיות טהור, ובשפת הקבלה נאמר, כי האור חייב להיות מחובר לעולם האצילות. בעל המחלוקת צריך לחוש כי פעולתו היא פעולה של השפעה אלוקית בעולם. אל לו לבקש את המלכות לעצמו, אל לו להרבות במילים שענינן לבצר ולחזק את מעמדו האישי כבעל מחלוקת. האמת האלוקית היא המטרה ובניית העולם על ידי גילויה היא חזות הכל, ועל כן אם זו תטשטש והגולם יקום על יוצרו, תהפוך המחלוקת מבונה להורסת. גם לויכוח יש גבול, ובלשון הקבלה, אין לעולם הכלים להכיל מחלוקת וסתירה בלי סוף, גם אם הן מכילות בקרבן אמת אלוקית.[7]

הדברים עולים בקנה אחד, עם ההבנות מן השיעורים הקודמים.

המחלוקת שבקדושה היא המחלוקת המחוברת לדעת עליון, כפי שאמר ר' נחמן באחת מן התורות שראינו, בהיותה משקפת את האמת האלוקית המורכבת של המציאות. ר' נחמן מלמדנו בתורה זו, כי חשיפתה של האמת האלוקית המגוונת של אלו ואלו דברי אלוקים חיים, על ידי המחלוקת, עוברת דרך התנועה הנפשית של הסילוק לצדדין. המחלוקת שבקדושה, היא המחלוקת לשם שמים, מחיה ובוראה את העולמות בתוכם אנו חיים, המכילים בקרבם אמת מורכבת של אלו ואלו דברי אלוקים חיים. הספק והכאב הצומחים מתוך המחלוקת, הם המולידים את נקודת המבט העמוקה, הבוגרת והמתונה, שאיננה דוהרת בשעטה, מתוך עוצמה של אמת מוחלטת ללא פשרות. אותה נקודת מבט הפותחת את ידיה לרווחה לקבל את השפע האלוקי שמוזרם אליה בהבל פיהם של החולקים, על כל גווניהם.

כאן המקום להוסיף את שראינו בשיעור הקודם, שגם לפתחה של נקודת מבט זו רובץ חטאת היצר הרע. הפתיחות והסובלנות הצומחים מתוך ההכרה של אלו ואלו דברי אלוקים חיים, ומתוך התובנה העמוקה כי האמת האלוקית נמצאת בכל, עלולה להביא לדריכה במקום בהיבט המעשי, ולחוסר מחוייבות כלפי אמת וכלפי דעה בהיבט התודעתי. 'מחזיקי האמת המוחלטת' עלולים לחטוא בטשטוש המציאות המורכבת והמגוונת, אולם מאידך 'בעלי הסובלנות והפתיחות האינסופית' עלולים לחטוא באיבוד הגבולות ובשרירותיות מסוכנת. הכל אמת והכל נכון, בכל דבר שורה האור האלוקי, ולכן הכל שריר והכל מותר, הכל כשר והכל קדוש.

זהו יצר הרע, שר' נחמן מתאר אותו כאוחז במחלוקת שבקדושה וניזון ממנה, כפי שראינו בשיעור הקודם.

הפתרון שר' נחמן מציע לסכנה זו הוא ההלכה הפסוקה. 'אלו ואלו דברי אלוקים חיים', מייצג את האמת המתגלה בבריאת העולם, במעבר מן האינסוף, המכיל את האחדות הכוללת, אל המציאות הסופית, המורכבת מריבוי. אך המשך המשפט 'והלכה כבית הלל', מייצג את האמת המתגלה בקיומו של העולם, כפי שראינו בשיעור הקודם. הצעידה קדימה, מחייבת בחירה והכרעה. המחלוקת מאפשרת את גילוי דעותיו של תמים דעים בעולם, אך הפסיקה מאפשרת לאדם הסופי לחיות לצידו של האינסוף. אמנם, במחיר התעלמות מן האמיתות שלא נפסקה ההלכה כמותן, בבחינת 'צדיק ורע לו', אולם מתוך הכרה פנימית, כי על אף ש'הלכה כבית הלל', בכל זאת 'אלו ואלו דברי אלוקים חיים', וזאת עד לבואו של השלום הכולל, שבו הניגודים מתאחדים והסתירות מתאחות.

תלמידי החכמים - בוראים את העולם

ומסיים ר' נחמן את פיסקה ד' בדברים הבאים:

וְזֶה פֵּרוּשׁ הַמִּשְׁנָה (אָבוֹת פֶּרֶק א): 'כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵּין הַחֲכָמִים, וְלא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב מִשְּׁתִיקָה וְלא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר, אֶלָּא הַמַּעֲשֶּׂה, וְכָל הַמַּרְבֶּה דְּבָרִים מֵבִיא חֵטְא'. בֵּין הַחֲכָמִים, הוּא בְּחִינַת חָלָל הַפָּנוּי, שֶׁנִּתְהַוָּה וְנַעֲשָׂה בֵּין הַחֲכָמִים, עַל יְדֵי הַפֵּרוּד וְהַמַּחֲלקֶת שֶׁיֵּשׁ בֵּינֵיהֶם כַּנַּ"ל. וְזֶה 'בֵּין הַחֲכָמִים' דַּיְקָא, הַיְנוּ שֶׁיֵּשׁ פֵּרוּד וּמַחֲלקֶת בֵּינֵיהֶם, כִּי אִם הָיוּ כֻּלָּם אֶחָד, אֵין שַׁיָּךְ לוֹמַר בֵּין הַחֲכָמִים. וְעַל-יְדֵי הַמַּחֲלקֶת נַעֲשָׂה בְּחִינוֹת חָלָל הַפָּנוּי, וּבְתוֹךְ הֶחָלָל הַפָּנוּי הַזֶּה נַעֲשָׂה בְּרִיאַת הָעוֹלָם, הַיְנוּ הַיָּמִים וְהַמִּדּוֹת. וְזֶה 'כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי', שֶׁהָיִיתִי מְגַדֵּל יָמַי וּמִדּוֹתַי, שֶׁהוּא בְּחִינַת בְּרִיאַת הָעוֹלָם, 'בֵּין הַחֲכָמִים' - בֵּין הַחֲכָמִים דַּיְקָא, בְּתוֹךְ הֶחָלָל הַפָּנוּי כַּנַּ"ל, כִּי שָׁם נַעֲשָׂה כָּל הַבְּרִיאָה כַּנַּ"ל. וְזֶה 'גָּדַלְתִּי', שֶׁהִגְדַּלְתִּי יָמַי וּמִדּוֹתַי, מִקַּטְנוּת לְגַדְלוּת. וְזֶה שֶקְּרָאָם 'יָמַי', כִּי הֵם יָמִים שֶׁלּוֹ, כִּי הוּא בּוֹרֵא אֶת הָעוֹלָם וְכוּ' כַּנַּ"ל. 'וְלא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב מִשְּׁתִיקָה', כִּי שָׁם, בֶּחָלָל הַפָּנוּי, אֵין טוֹב מִשְּׁתִיקָה כַּנַּ"ל, כִּי אָסוּר לִכְנס לְשָׁם, כִּי-אִם מִי שֶׁהוּא בִּבְחִינוֹת שְׁתִיקָה, בְּחִינַת משֶׁה כַּנַּ"ל. וְזֶה שֶׁאָמַר: 'כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵּין הַחֲכָמִים וְלא מָצָאתִי וְכוּ', כִּי עַל יְדֵי שֶׁאָחַז בְּמַדְרֵגָה זוֹ בִּבְחִינַת שְׁתִיקָה, כְּמוֹ שֶׁאָמַר שֶׁאֵין טוֹב מִשְּׁתִיקָה, עַל-כֵּן הָיָה מְגַדֵּל יָמָיו וּמִדּוֹתָיו שָׁם בֶּחָלָל הַפָּנוּי, כִּי אָסוּר לִכְנס לְשָׁם, כִּי-אִם מִי שֶׁהוּא בִּבְחִינוֹת שְׁתִיקָה כַּנַּ"ל. 'וְלא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה, וְכָל הַמַּרְבֶּה דְּבָרִים מֵבִיא חֵטְא', כִּי כָּל מִדְרָשָׁם וְדִבְרֵיהֶם, שֶׁאֵלּוּ הַחֲכָמִים מְדַבְּרִים, אֵין הָעִקָּר הַמִּדְרָשׁ בִּלְבַד, אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה, שֶׁיַּעֲשׂוּ וְיִבְרְאוּ עַל יְדֵי דִּבְרֵיהֶם אֶת הָעוֹלָם כַּנַּ"ל. אַל תִּקְרֵי עַמִּי אֶלָּא עִמִּי כַּנַּ"ל. אַךְ 'כָּל הַמַּרְבֶּה דְּבָרִים מֵבִיא חֵטְא', כִּי מֵרִבּוּי הָאוֹר נִתְהַוּוּ הַקְּלִפּוֹת כַּנַּ"ל (ליקוטי מוהר"ן קמא סד, ד).

ר' נחמן דרך העיון במשנה באבות, מקשר דברים אלו לפסקה הקודמת העוסקת בשתיקה.

ראינו בשיעורים העוסקים בפסקה ג',[8] כי השתיקה היא הדרך היחידה להתמודד עם ספקות הצומחים מתוך החלל הפנוי. בהיותה מבטא יכולת פנימית של האדם להתיצב מול מציאות חסרת פשר, חסרת מובן ורווית ספק אינסופי המבטא כביכול העדר אלוקות, ועדיין להאמין.

אלא שכאן לכאורה נתקלים אנו בסתירה פנימית. היכולת להתמודד עם החלל הפנוי, אומר ר' נחמן בפסקאות הקודמות, היא לעבור מעליו בשתיקה ולהתעלם מקיומו. רק הצדיק הגמור, יכול להכנס לתוכו ובשתיקתו לגאול ממנו נפשות שנפלו לתוכו. לעומת זאת, בפסקה זו, רואה ר' נחמן, כפי שראינו את החלל הפנוי כאמצעי הכרחי שתלמידי חכמים צריכים ומחוייבים לעבור דרכו כדי לברוא בדיבור ולא בשתיקה את העולם.

נדמה לי כי הדברים באים על מקומם בשלום, רק על ידי הבחנה שצריך לעשות. הבחנה, שהיא נכונה לגבי כל תורתו של ר' נחמן והיא מתאימה אף כאן.

כבר ראינו בעבר[9] את ההשלכות השונות העולות מן ההבדל בין תפיסה אימננטית של ההויה האלוקית, הרואה במציאות כולה, ובכללה האדם, גילוי אלוקי. לבין התפיסה הטרנסצנדנטית המבדילה הבדלה גמורה בין העולם והאדם לבין אלוקים. עמדנו על כך שר' נחמן מזהה תנועות שונות המתחוללות במציאות ובאדם, כחלק מהתנועה האלוקית בעולם. כך מזהה ר' נחמן את תנועת הצמצום בכל מיני תנועות ותהליכים המתחוללים באדם ובעולם. משמעות הדבר, כפי שראינו, שהאור האלוקי המתגלה דרך אותה תנועה או דרך אותו אדם, מתפתח באותו האופן שבו תמיד אור אלוקי מתגלה משלביה הראשונים של ההויה: אין סוף - צמצום - חלל פנוי - גילוי במידה ובגבול.

אלא שיש לסייג מעט את הדברים. הקביעה כי האור האלוקי מתגלה דרך המציאות וגם דרך האדם, לשיטתו של ר' נחמן, איננה שוללת את עמידתו של האדם מול אלוקים ומול אורו המתגלה. האדם לעתים הוא ביטוי לאור המתגלה ולעתים הוא הנפעל הניצב מול האור המתגלה לו.

בתורה סד', כפי שראינו עד כה, מעמדו של האדם מול אור אין סוף על גילוייו והעדרויותיו השונות, היה מעמד של מקבל ומתבונן. הקושיות, הספקות, השאלות והתשובות, הן אור אלוקי הבא לאדם, ('מתוכו' או 'לתוכו') ועימו הוא צריך להתמודד. לעתים בחיפוש, לעתים בחשיפה ולעתים בשתיקה. בפסקאות א-ג, האדם, ובכלל זה הצדיק, מחפש את הגילוי האלוקי. הוא מתבונן ומבקש תשובות, מבקש הוא לשמוע את קול ד', ולעתים ד' שותק. וכשד' שותק, גם האדם צריך לשתוק.

לא כן בפסקה ד'. כאן תלמידי החכמים החולקים, הם אינם נפעלים אלא פועלים. הם אינם מחפשים את האור האלוקי המתגלה במציאות אלא הם המביאים אותו. הם שלוחיו של מקום להתגלות, ועל דרך המשפט 'אורייתא וקודשא בריך הוא חד הם' נאמר כאן כי תלמידי חכמים וקודשא בריך הוא חד הם!

כשר' נחמן מתאר בפיסקה ד' את החלל הפנוי הוא איננו מבקש ללמד את האדם כיצד להתמודד עם סוג כזה של גילוי אלוקי. לא מדובר כאן בעצה ובהדרכה לאדם הנופל לתהומות הספק, כפי שעשה ר' נחמן בשלש הפסקאות הקודמות. כאן ר' נחמן מבקש להראות כיצד המחלוקת היא עוד ביטוי לאותו גילוי של אור ד' העובר במסלול של אין סוף, צמצום, וגילוי במידות.

דיבורם של תלמידי החכמים במחלוקתם, אינו הדרך להתמודד עם החלל הפנוי, כמו ששתיקתו של הצדיק בפסקה הקודמת היא הדרך להתמודד עימו. מכיון שכאן לא מדובר בהתמודדות עימו. דיבורם של תלמידי החכמים הוא היעד שהחלל הפנוי רק בא לאפשר אותו. כשם שאלוקים בדרכו לגילוי, לא נותר בשתיקתו, כך גם תלמידי החכמים בדרכם להבאת האור האלוקי בעולם, לא נותרים בשתיקתם.

'אַל תִּקְרֵי עַמִּי אֶלָּא עִמִּי, מָה אֲנָא עֲבַדִי שְׁמַיָּא וְאַרְעָא בְּמִלּוּלִי אַף אַתֶּם כֵּן' - תלמידי החכמים כאן, אינם ניצבים מול העולם הנברא ומתמודדים עם הרבדים המדברים שבו והרבדים השותקים שבו. הם הם הבוראים אותו ביחד עם הקב"ה. שתיקתם איננה הדרך להתמודד עם החלל הפנוי, אלא היא היוצרת את החלל הפנוי. וכך גם דיבורם איננו חשיפת האמת האלוקית שבעולם אלא יצירתה של אמת זו וכינונה בעולם. על כן סופם של תלמידי החכמים לדבר, כדי לקדם את האור האלוקי משלב הצמצום לשלב הגילוי, בשונה מהפסקאות הקודמות, שם מצווים אנו לשתוק נוכח המציאות המשקפת את הצמצום האלוקי המשתלטת עלינו.

החלל הפנוי, אם כן, אינו רק גזירת גורל, שיש להשלים עם קיומה. הוא תנאי הכרחי ליצירת העולם, וככזה, לעתים האדם כשהוא זוכה להתאחד עם אור ד' ולהיות נושאו אל העולם, מחויב לעבור ביחד עם האור את החלל הפנוי, ומתוכו ובעזרתו לברוא עולם ביחד עם הקב"ה. כאלו הם תלמידי החכמים המכחישים זה את זה. הכחשה שתחילתה מלחמה וחללים, וסופה אהבה גמורה של אמת אלוקית כוללת המכריזה חזור והכרז: אלו ואלו דברי אלוקים חיים.



[1] המבקש להזכר בתפיסת החלל הפנוי ביתר עיון, יעיין בשיעורים 5-6.

[2] על בסיס מאורע היסטורי זה שאירע לפני למעלה מאלף שנה, כתב ר' יהודה הלוי את ספרו 'הכוזרי'.

[3] רבים מן האתאיסטים, הטוענים להיותן של הדתות כולן פרי מחשבה אנושית, ביססו את תפיסתם על ריבויין של הדתות והכתות המעידה, לטענתם, כאלף עדים שמדובר באמת סובייקטיבית, הצומחת מתוך צרכים אנושיים בלבד.

[4] ושוב כמו במקרים הקודמים, ר' נחמן איננו נשאר רק במחלוקת שבין שני תלמידי חכמים הנוגעת ללימוד ועיון, אלא גם למחלוקת הבאה על האדם על ידי העולם וכך הוא אומר במקום אחר: "שָׁמַעְתִּי בִּשְׁמוֹ שֶּׁאָמַר שֶׁעַל-יְדֵי הַמַּחֲלקֶת שֶׁחוֹלְקִין עַל הָאָדָם עוֹשִׂין לוֹ טוֹבָה. כִּי עַל-יְדֵי-זֶה יָכוֹל לִגְדּל וְלִצְמחַ כְּמוֹ כְּשֶׁנּוֹטְעִין גַּרְעִין בָּאָרֶץ אִם הָיְתָה כָּל הָאָרֶץ אֲדוּקָה יַחַד לא הָיָה בְּאֶפְשָׁר שֶׁיֻּגְדַּל וְיֻצְמַח מֵהַגַּרְעִין אִילָן, וּבְהֶכְרֵחַ שֶׁתֵּחָלֵק הָאָרֶץ קְצָת כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה מָקוֹם לְהָאִילָן לְהִתְגַּדֵּל. כְּמוֹ כֵן עַל-יְדֵי הַמַּחֲלקֶת שֶׁחוֹלְקִין, עַל-יְדֵי-זֶה נוֹתְנִין לוֹ מָקוֹם לְהִתְגַּדֵּל וְלִצְמחַ" (חיי מוהר"ן, עבודת השם ס, תקג).

[5] ושוב, המבקש להזכר ולהעמיק ברעיון זה, יעיין בשיעורים 8-10.

[6] שבע המלכים הקדומים, על שם מלכי אדום שבספר בראשית (פרק ל"ו), שעל שבעה מהם נאמר 'וימלוך' - 'וימת'.

[7] עיין תורה עה בליקוטי מוהר"ן קמא אותה הבאנו בשיעור הקודם. גם שם יוצר ר' נחמן זיקה בין המחלוקת לבין שבירת הכלים.

[8] בעיקר שיעור 18.

[9] שיעורים 6-7.