שיעור 27 - זורע

  • הרב ברוך גיגי

זורע

גדרי המלאכה

1. בשבת עג: שנינו בברייתא:

"תנא: הזורע והזומר והנוטע והמבריך והמרכיב כולן מלאכה אחת הן".

ופירש רש"י שם בד"ה כולן:

"דזומר נמי לצמוחי אילנא הוא, ונפקא מינה דאי עבד ליה כולן בהדי זורע - לא מיחייב אלא חדא ... זורע אב מלאכה, ונוטע נמי אב מלאכה הוא - דהיינו זורע, אלא שזה בזרעים וזה באילנות, וכן מבריך ומרכיב, אבל זומר תולדה".

לדעת רש"י כל פעולה שאדם עושה שנועדה להצמיח צמח חדש היא אב, ולכן זורע ונוטע, מבריך ומרכיב הם אבות, אבל זומר שנועד לשפר את הצמיחה של צמח קיים אינו אלא תולדה. אך מן התוס' נראה שהם סוברים שמבריך ומרכיב הם תולדות[1], ולדעתם רק הפעולות הראשוניות כזריעה בזרעים ונטיעה באילנות הם אבות וכל השאר הם תולדות.

ולרמב"ם בפרק ז' נראה שהוא סבור שכולם אבות, וז"ל:

"וכן אחד הזורע זרעים או הנוטע אילנות או המבריך אילנות או המרכיב או הזומר, כל אלו אב אחד הן מאבות מלאכות וענין אחד הוא, שכל אחת מהן לצמח דבר הוא מתכוין".

לדעת הרמב"ם כל פעולה ישירה בצמח שנועדה לצַמֵח היא אב[2]. יש ראשונים שסבורים עקרונית שרק הפעולה היסודית היא אב וכל פעולה אחרת, אף אם היא דומה לאב לגמרי, אינה אלא תולדה. זוהי שיטתם של הר"ח והיראים בסוגיה שם.[3]

2. במסכת מכות כא: נאמר:

"יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמונה לאוין"

ובגמרא שם הקשו "ולילקי נמי משום זורע ביום טוב". שאלת הגמרא מבוססת על מה שקבעו שם שלעניין כלאיים המחפה את הזרע באדמה לוקה משום זריעת כלאיים, ואם כן צריך להיות כן גם ביום טוב. מסקנת הסוגיה שם היא שאכן עקרונית, יש לחייב את המחפה ביום טוב, אך שם לא חייבו משום זורע מפני שכבר חייבוהו משום חורש ואין חילוק מלאכות ביום טוב.

על כל פנים למדנו משם שגם המחפה את הזרע שכבר נמצא באדמה, חשוב זורע. ויש לעיין אם נתן זרע באדמה ולא חיפהו אם חייב משום זורע או שאין לחייבו עד שיכסה אותו. באגלי טל זורע (אות ז) הביא מחלוקת בינו לבין מגן אבות בנקודה זו: מגן אבות כתב שאין לחייב בלא חיפוי, ולדעת האגלי טל יש לחייב גם בלא חיפוי. גם לדעת האגלי טל אם אדם חיפה זרע הנתון באדמה חייב, משום שאף הוא זורע או מפני שהוא מצרכי הזריעה[4]. והחזו"א (כלאים ב/ח) הוסיף שלא נחלקו אלא באופן שיכול להשריש גם בלא חיפוי, שלאגלי טל חייב, ולמגן אבות אינו חייב לפי שמהות הזריעה לדעתו היא כיסוי הזרע בקרקע[5].

באבני נזר או"ח א' סי' סח אות ג' הביא ראיה מרש"י פסחים (מז:) שכתב שחורש לכסות את הזריעה הוא תולדת זורע, ומוכח מזה שסתם זריעה שהיא האב אינה מכסה את הזרע, ומי שמכסה הוא תולדה לזורע כי עוזר לזרע לצמוח.[6]

3. אף על פי שנחלקו הפוסקים במי שנתן קדירה על האש בשבת והתבשיל התבשל רק בצאת השבת אם יש לחייב משום מבשל או לא[7], הכל מודים בזורע שחייב, ואף שהזרע נקלט באדמה רק לאחר כמה ימים, מפני שחיוב הזורע הוא על מעשה הזריעה ולא על הקליטה שלאחריה. אמנם בפרטים שונים מצאנו מחלוקות בין הפוסקים בזה, וכפי שנבאר:

א. אם אדם הוציא את הזרע מן האדמה קודם שנקלט, כתב הרש"ש (שבת עג:) שאין לחייב אותו הואיל ולא נעשתה מחשבתו, ודימה זאת למי שרדה את הפת מן התנור קודם שנאפתה, וסברתו היא שאנו מחייבים את הזורע על הקליטה למפרע משעת מעשה, וכיוון שכאן לא יגיע לידי קליטה אינו חייב. אך רוב הפוסקים חולקים וסוברים שחיוב זורע חל מרגע שנתן זרע באדמה במקום שיוכל לצמוח, אף אם לא ייקלט לבסוף, ואם נוטלו אחר כך נחשב כעוקר הזרע[8].

ב. מדברי התוס' שבת נ: ד"ה הטומן, וד"ה מקצת נראה שהם סוברים שהנותן זרע באדמה ואין כוונתו שיצמח, ומתכוון להוציאו קודם שישריש אינו חייב משום זורע, אלא אם כן הניחו עד שייקלט. וכן סבר האגלי טל להלכה. (שם זורע טז)[9].

תולדות הזורע

1. גרסינן במסכת מו"ק ג:

"אתמר המנכש והמשקה מים לזרעים בשבת משום מאי מתרינן ביה רבה אמר משום חורש רב יוסף אמר משום זורע... אמר רב יוסף כוותי דידי מסתברא מה דרכו של זורע לצמוחי פירא הכא נמי מצמח פירא".

העיקרון מוסכם על כולם, שכל שהוא לצמח את הפרי חייב משום זורע. לא נחלקו אלא בניכוש והשקיה שיש בהם משום חורש וזורע, ונחלקו לאיזו מלאכה הוא יותר קרוב. רבה הולך אחר המעשה, וההשקיה מרפה בפועל את הקרקע, ולכן חייב משום חורש, אבל רב יוסף סבור שהולכים אחר המחשבה, וכיוון שעיקר מחשבתו כשמשקה היא להצמיח הפרות, חייב משום זורע.[10]

בסוגיה שם הובאה דעה שלישית של אביי שיש לחייב כל משקה גם משום זורע וגם משום חורש, ולמד זאת משבת עג: בעניין 'זומר וצריך לעצים' שחייבו רב כהנא שתיים, משום קוצר ומשום נוטע, וראייה זאת עומדת נגד רב יוסף ורבה כקושיה. אמנם התוס' שם (סוף ד"ה חייב) כתבו שרבה ורב יוסף חולקים על רב כהנא ומחייבים גם שם רק אחת. אך הריטב"א שם כתב שלא נחלקו רב יוסף ורבה אלא ביום טוב שאין בו חילוק מלאכות, ולכן חלקו מאיזה דין ילקה, אבל בשבת שיש בו חילוק מלאכות אף הם מודים לחייב בו שתיים, ואינם חולקים על רב כהנא[11].

להלכה נחלקו הראשונים אם לפסוק כרב יוסף, כרבה או כאביי. הרמב"ם פסק במנכש שחייב משום חורש (פרק ח/א), ובמשקה משום זורע (שם הלכה ב'). בכסף משנה (שם ב') כתב לצמצם את דברי הרמב"ם במנכש שאינו חייב משום חורש אלא כשמנכש בעיקרי האילנות שאין בו כל כך צימוח פרות אבל מנכש בין הזרעים שעיקרו בניכוש העשבים הרעים כדי לצמח פרות חייב משום זורע, וכן הוא במשקה והיינו כרב יוסף שהולכים אחר עיקר כוונתו.

מאידך, האגלי טל זורע (יט) כתב שלדעת הרמב"ם כל מנכש חייב משום חורש כרבה, ורק במשקה פסקנו כרב יוסף על פי המשתמע מן הירושלמי. ובסברת העניין לחלק להלכה בין מנכש למשקה יש לומר על פי דברי האור זרוע (ח"ב סי' נד) שבמנכש אין לחייבו משום זורע כי התוצאה של צימוח פרות היא עקיפה יותר וחשובה כגרמא, ולכן פשוט יותר לחייב משום חורש, שהרי יש בה ריפוי קרקע, אבל במשקה, התוצאה של צימוח הפרות ישירה יותר ולכן חייבים משום זורע.

היראים (ח"ב עמ' קלא) פסק כאביי שחייב שתיים, וכמותו הכריעו האחרונים להלכה, וז"ל המ"ב סי' שלו ס"ק כו:

"והמשקה את הזרעים חייב משום זורע דמועיל להצמיח וגם משום חורש שמרפיא הקרקע ע"י הלחלוח".

ויש חילוק למעשה בנקודה אחת לדעת הסוברים שמשקה חייב משום זורע ולא משום חורש כתב האור זרוע שמותר לשפוך מים על קרקע שאינה זרועה אפילו עומדת לחרישה[12], אבל לפוסקים שחייב שתיים אסור לשפוך מים בקרקע העומדת לחרישה, ויש לחוש לזה למעשה.

עוד יש נ"מ לעניין הטלת מי רגליים שאינם מצמיחים, לסוברים שאין חיוב במשקה אלא משום זורע, פשיטא שמותר, אבל למי שמחייב משום חורש, יש לאסור אם הקרקע עומדת לחרישה, ואכן היראים אסר. וראה ביאור הלכה (סי' שלו ד"ה או שאר משקים) שדן בהסבר שיטת הש"ע ואחרים המתירים להטיל מי רגלים בשדה העומדת לחרישה, וכתב שאין חיוב משום חורש אלא כשההשקיה עוזרת לצמחים, וממילא נחשב מועיל לקרקע, ועיי"ש עוד מה שנדחק בזה.

2. בירושלמי שבת (פרק ז' הלכה ב') הובאה רשימה ארוכה של תולדות לזורע:

"כל דבר שהיה מבחיל את הפרי חייב משו' זורע הנוטע המבריך המרכיב המקרסם המזרד המפסל המזהם המפרק המאבק המעשן המתלע הקוטם הסך והמשקה והמנקב והעושה בתי' וכל דבר שהוא להבחיל את הפירי חייב משום זורע".

וזהו תורף פירוש פיסקה זו כפי שסוכמה באנציקלופדיה תלמודית ערך זורע:

"המקרסם - חותך ענפים יבשים באילן כמו זומר בגפן - המזרד - מחתך ענפים לחים כשהם יותר מדי המפסל - שנוטל הפסולת - המזהם - מדביק זבל בקליפות האילן להבריאו, או: שמושח האילן בדבר שריחו רע להבריח התולעים - המפרק - פורק אבנים שעל עיקרי האילנות, או: מפרק העלים מעל האילן להקל מעליו - המאבק - מכסה באבק שרשים המגולים - המעשן - עושה עשן תחת האילן להמית התולעים - המתליע - נוטל התולעים שעל גבי האילן - הקוטם - נותן אפר בשרשים, או: שובר הראשים שבענפים - הסך - בשמן פירות כשהם מחוברים לאילן למהר בישולם - המשקה - את האילן - המנקב - פגים כדי שיכנסו בהם הגשמים ויתבשלו מהרה - והעושה בתים - גדר לאילן סביבותיו וממלא אותו עפר או: שעושה לו סוכה מלמעלה להגן עליו מן החמה או מן הצנה - וכל דבר שהוא להבחיל - להשביח ולגדל - את הפרי חייב משום זורע".

זריעה או נטיעה בעציצים

בשבת צה. שנינו:

"התולש מעציץ נקוב חייב ושאינו נקוב פטור ור"ש פוטר בזה ובזה".

עיקר הדיון בגדרי נקוב ושאינו נקוב יהיה, אי"ה, במלאכת קוצר. כעת נצא מנקודת הנחה שעציץ נקוב דינו כמחובר מדאורייתא ושאינו נקוב אסור מדרבנן.

למדנו בשבת פא:

"אמר אביי פרפיסא (עציץ נקוב שזרעו בו- רש"י) ... היה מונח על גבי קרקע והניחו על גבי יתדות מיחייב משום תולש היה מונח על גבי יתדות והניחו על גבי קרקע חייב משום נוטע".

ופירשו רש"י, ותוס' שם ד"ה והניחו, שאין כאן חיוב דאורייתא אלא איסור דרבנן, ומדאורייתא אין הבדל בין עציץ נקוב המונח על הקרקע לבין המונח על גבי יתדות, בשניהם הוא חשוב זרוע ונטוע, כי אף שהגביהו עדיין יונק הוא מן הארץ, אלא שנחלשה יניקתו[13], ורק מדרבנן יש בזה משום נוטע, כשמורידו מיתדות לארץ. התוס' הוסיפו שהסוגיה בגיטין ז: סבורה שיש בהורדת עציץ נקוב לארץ איסור דאורייתא, על פי דברי רבא שם[14]. והרמב"ם (ח/ד) פסק שהמוריד עציץ נקוב לארץ חייב משום זורע.

להלכה הבינו האחרונים - המ"א והמ"ב והאג"ט ועוד - שהש"ע הכריע כרש"י ותוס' שאין בזה אלא איסור דרבנן, וז"ל המג"א (שיב/ג):

"ש"מ דס"ל דאפי' מונח על הארץ מותר ליטלו דאין בזה משום תלישה אלא איסורא דרבנן ומשום כבוד הבריות לא גזרו כמ"ש רש"י ור"ן וכ"מ בסימן של"ו ס"ח ע"ש דלא כהרמב"ם"[15].

כתב הגהות אשר"י (שבת פרק ח' סי' ב'):

"הלכך האי עציץ נקוב שמונח על גבי [קרקע והניחו ע"ג] יתדות חייב משום תולש מדרבנן או אם מונח על גבי יתדות והניחו על גבי קרקע חייב משום נוטע ומדרבנן. אף על גב דמונח על גבי יתדות יונק מן הקרקע קצת הלכך מדאורייתא אין חייב משום תולש ומשום נוטע פר"י. א"כ משמע אם הפסיקו (לגמרי) בעצים או בבגד דפסיק יניקתו לגמרי שייך בו תלישה ונטיעה מדאורייתא."

וכן הכריע באגלי טל זורע סעיף ד'.

גידולי מים

על יסוד הגמרא בזבחים צד: משתמע שהנותן זרע פשתן במים חייב משום זורע מפני שהוא צומח במים, וז"ל רמב"ם בפרק ח/ב:

"וכן השורה חיטין ושעורין וכיוצא בהן במים הרי זה תולדת זורע וחייב בכל שהוא".

אך רבים תמהו שמהסוגיה שם נראה שלמסקנה חייבים משום 'לש' ולא משום זורע. ולכן כתבו לתרץ שהחיוב משום לש הוא מיידי כיוון שיש בו ריר והוא נדבק, אך אין לחייב משום זורע אלא כששורה אותו זמן ארוך במים, כיוון שהשפעת המים על הזרע אינה מיידית.

וז"ל המג"א שלו/יב:

"וצ"ע דבזבחים ד' צ"ד אמרי' הזורק זרע פשתן במים מ"ט חייב אילימא משום דמצמח ממים וה"ל זורע אי הכי חיטים ושעורים נמי התם קעביד לישה פי' שנדבקין זה בזה וכו' ע"ש דמשמע דאין חייב אלא בפשתן משום לש אבל בחיטי ושערי פטור וי"ל דבפשתן חייב תכף כשנותנו במים משום לש אבל בחיטים ושעורים אינו חייב אלא בשורה זמן ארוך כמו חצי יום ולהכי נקט השורה וכן מעשים בכל יום שנותנים חטים למים ומאכילן לבהמות ומכל מקום צ"ע מנ"ל להרמב"ם הא"

וראה באגלי טל (זורע יז) שדייק זאת מלשון הרמב"ם שלעניין לישה כתב: "הנותן זרע פשתן.."- מיד עם נתינתו, ואילו לעניין זורע כתב: "השורה חיטין ושעורין.."- שרייה ממושכת.

איסור זה של שרייה במים הוא דווקא כשמתכוון שיצמיח, ואם לא נתכוון אין זה זורע. אך האגלי טל (ס"ק טז) תלה זאת במחלוקת הרמב"ם והראשונים בעניין מלאכה שאינה צריכה לגופה, שלדעת הרמב"ם חייב ולראשונים פטור. ואפשר שהוא דווקא באופן שנראה ששייך בו אובייקטיבית זריעה, בזה יש לתלות במחלוקת הראשונים, אך אם סתם שורה זרע כלשהו בכוס מים, באופן דמוכחא מילתא שאין כאן כוונת זריעה, נראה לי שאין זו זריעה לכ"ע, כי באופן זה שאינו דרך זריעה, המעשה מקבל את משמעותו רק בצירוף הכוונה[16].

ומה שנהגו לשרות חיטים ושעורים במים לצורך אכילת תרנגולים, אין להחמיר בזה הואיל ואין כוונתו להצמיח, וגם יש אפשרות שיאכלו הכל מיד קודם שתהיה השפעת המים על הזרעים, ואפילו יישארו כמה גרגרים במים מותר, הואיל ואינו פסיק רישיה.

כתוב במהרי"ל:

"מהר"י סג"ל התיר להעמיד תוך המים בשבת ענפי האילנות אשר קוצצין בימות החמה לשמוח בהן בבית, רק שלא יהיו בהן פרחים ושושנים דהן מתגדלין ונפתחין מיניקת לחלוחית המים, והוי מגדל בשבת. ועיין כן הדין גבי לולב."

והובא להלכה ברמ"א (סי' שלו סעיף ג'). ובמשנה ברורה שם כתב שלדעת הש"ע אם אין בהם פרחים מותר לשרותם במים בשבת, אם הכין את המים באגרטל לפני שבת, אך לרמ"א מותר רק להחזירם למים, אך אין היתר לשרותם לכתחילה, ובשער הציון הוסיף שאם שכח לשרותם מערב שבת יכול לסמוך על הש"ע משום שאין בזה איסור תורה. אמנם אם יש פרחים אסור אפילו להחזירם למים שהיו בהם קודם, כי על ידי נתינתם במים הם מתפתחים.

מלשון מהרי"ל נראה שהוא רואה בזה איסור גמור של מגדל פרחים בשבת, אך בברכ"י (ס"ק ז) בשם מהריק"ש כתב שחומרא יתירה היא, שחטים ושעורים במים מצמיחים דבר חדש אבל בוורדים נפתח הסתום ואין שם דבר שלא היה מצוי.

כמו כן מותר להשקות ירקות תלושים בשבת כדי שלא יכמושו, כיוון שראויים לאכילה ואינו אלא משמר את לחותם (ש"ע סי' שכא ע"פ תשובת רשב"א).

כתב היראים שיש לאדם להיזהר מלהשליך זרעים במקום ירידת גשמים, לפי שסופן להצמיח. אמנם אם זורק במקום אכילת תרנגולים או במקום דריסת רגלי אדם מותר, לפי שלא יבואו לידי צמיחה, וכן הוא בש"ע שלו/ד.




[1] בד"ה 'משום' כתבו התוס' לדון בשאלה אם יש להתרות במי שעובר על התולדה משום האב או משום התולדה עצמה, ודנו שם אם יש להתרות מרכיב ומבריך (עיין רש"י שם ד"ה משום נוטע) משום זורע דווקא, ומכאן נראה שסוברים שהם תולדות. אך עיין אגלי טל זורע ב,ג שסבור שלמסקנה אף התוס' מודים שהם אבות, וצ"ע. ועיין ריטב"א שם שכתב כן בפירוש שרק זורע ונוטע הם אבות והשאר תולדות.

[2] על תולדות זורע לרמב"ם עיין להלן.

[3] הר"ח אף הוסיף להוכיח מן הסוגיה שיש תולדה לתולדה, שהרי זומר תולדת נוטע ונוטע תולדת זורע.

[4] עיין מה שכתבנו בשיעורנו בשנת תשס"ד בענייני בישול, בשיעור בעניין מגיס, שיטת הרמב"ם בעניין הגסה מצרכי הבישול.

[5] עיין בסוגיית שבת נ: הטומן לפת וצנונות וכו', ובתוס' שם ד"ה מקצת, שדנו בשאלה אם צריך שיהיה מכוסה כולו בשביל שייחשב זריעה, ויש לומר שאף לדעת הערוך ורב האי גאון המוזכרים בתוס' הנ"ל אין הכרח לכסות את הזרע כדי להתחייב ולא כתבו שם אלא שבמכוסה לגמרי נחשב זריעה גמורה אף בלא התכוון לכך - עיין חזו"א (שביעית יח/ב). והחזו"א הנ"ל כתב שגם לדעת הסוברים שמגולה חשוב זורע, היינו דווקא במכוון לזרוע, אבל כשמכוון לטמון כדי שישתמרו, אין זו זריעה אף לשיטתם, וכפי שמתבאר מדברי התוס' שם.

[6] עיין שם באבני נזר הוכחות נוספות לגישתו נגד המגן אבות.

[7] עיין בשיעורינו משנת תשס"ד בעניין בישול הנמשך למוצאי שבת.

[8] אמנם פשוט לכאורה, שאין לחייבו משום קוצר כל זמן שלא נקלט באדמה. אך עיין להלן במלאכת קוצר שנדון בנקודה זו במה שמשמע ממקצת ראשונים שאם נטל הזרע ממקום שראוי לצמיחה חייב אף על פי שלא נקלט.

[9] אמנם אם רוצה שייקלט חייב מיד, אף לפני שנקלט (אג"ט שם).

[10] עיין תוס' שם ד"ה קא מרפויי.

[11] לדברי הריטב"א תוסבר היטב הסוגיה שבת עג: שבה רב יוסף עצמו חייב שתיים במי שקטל אספסתא (= קצר שחת) משום קוצר ומשום נוטע, שהרי לשיטתו אף רב יוסף מודה לרב כהנא בשבת, אבל לתוס' שרב יוסף חולק, צ"ע כיצד יפרשו את דברי רב יוסף. ועיין באור שמח (שם).

[12] אך עיין אגלי טל (יט) שכתב שאף הסוברים משום זורע אינם שוללים איסור חורש אלא כל זמן שאפשר לחייב משום זורע, וכשאי אפשר מחייבים משום חורש, והוא שלא כאור זרוע, וצ"ע.

[13] ולכאורה יש להבין, והלא כיוון שנחלשה יניקתו א"כ כשמורידו לארץ, שוב גדלה יניקתו מן הארץ, ולמה לא יתחייב משום זורע כמו במשקה שמשפר ועוזר להצמחת הפרי? ושמא יש לומר שאין בזה צמיחה טובה יותר אלא שכך הוא יונק מן האדמה שבעציץ וכשהוא למטה נוצרת זיקה בין האדמה שבעציץ לקרקע עולם, והשינוי הוא בעצמת החיבור לקרקע עולם, אבל הצמח עצמו צומח ללא שינוי, ובכך הוא שונה ממשקה.

[14] עיין היטב בגמ' שם ח. שמשמע שעציץ על גבי יתדות אינו מחובר, אבל התוס' שם ד"ה דילמא סוברים שדברי רבא הם רק דיחוי, אבל לאמיתו של דבר הכל מודים שדינו כמחובר.

[15] ובכל זה נרחיב יותר להלן, אי"ה, במלאכת קוצר.

[16] והשווה דברי המ"מ בפרק יב /א בעניין צירוף.