שיעור 28 - חורש

  • הרב ברוך גיגי

חורש

הגדרת המלאכה

בשבת עג:

"תנא החורש והחופר והחורץ כולן מלאכה אחת הן."

וברש"י שם: "דכולהו לריפויי ארעא עבידי". ודבריו הם בעקבות סוגיית מו"ק ב: "מה דרכו של חורש לריפויי קרקע". למדנו מכאן שעיקרו של חורש הוא ריפוי הקרקע, דהיינו: ריכוך הקרקע. אך מאידך בברייתא להלן קג.

"ת"ר התולש עולשין והמזרד זרדים... אם ליפות הקרקע כלשהן ... ".

ואף שבסוגיה לא נאמר בפירוש טעם החיוב בייפוי הקרקע, הרמב"ם ח/א כתב:

"החורש כל שהוא חייב, המנכש בעיקרי האילנות והמקרסם עשבים או המזרד את השריגים כדי ליפות את הקרקע הרי זה תולדת חורש".

עוד מצאנו בסוגיה עג:

"אמר רב ששת: הייתה לו גבשושית ונטלה בבית - חייב משום בונה, בשדה - חייב משום חורש".

ובפירוש רבנו חננאל כאן כתב:

"כל שהוא ליפות את הקרקע בשדה חייב משום חורש... אבל להשוות קרקע השדה חייב משום חורש כדכתיב הלא אם שווה פניה... וכל דבר שהוא להנאת קרקע חייב משום חורש".

ולכאורה לפנינו מחלוקת בין הראשונים בגדר מלאכת חורש אם הוא לריפויי ארעא, או ליפות הקרקע. ולדעת רש"י יש לומר שהסוגיה שבת קג. בעניין המזרד זרדים, שחייב בכלשהו אם הוא ליפות את הקרקע, אינו משום חורש אלא משום קוצר. וכפי שכתב לפרש כן הרמב"ן קיא.:

"ועוד נראה לי שייפוי השדה אינה מלאכה, אבל תלישת העשבים היא המלאכה המחייבתו ומשום תולש מתרינן ביה אלא שהתלישה חשובה להתחייב עליה בכל שהוא כשהוא מתכוין לייפוי השדה, וכשהשדה אינה שלו אינו חשוב בעיניו יפוי השדה כלום ואין התלישה חשובה להתחייב עליה במשהו ... אבל בתוספתא מצאתי דמייפה את הקרקע מלאכה בפני עצמה היא ומשום חורש מתרינן ביה[1].

ולפי זה יש לומר שיש שתי גישות בחורש. אך יש לעיין בדבר, ושמא יש לומר על פי המתבאר מן הירושלמי (פרק ז' הלכה ב') שכל שהוא להניית קרקע הוא בכלל חורש, וממילא הן ריפוי הקרקע והן השוואתה וייפויה בכלל הנאת הקרקע הן, ובכלל חורש הן.

הצעה זו להשוות הדעות ולראות את שני הדברים כתולדת חורש סבירה למדי, שהרי סביר שבכל ריכוך קרקע יש גם ייפוי והנאת קרקע. ובדעת הר"ח והרמב"ם, ואולי אף למסקנת הרמב"ן נראה ודאי שהמהלך אפשרי ונכון. אמנם, לרש"י שטרח לפרש גם לעניין מי שהייתה לו גבשושית ונטלה שיש בזה ריכוך הקרקע, נראה שסובר שחרישה היא פעולה שיש בה ריכוך הקרקע דווקא, אבל פעולה אסתטית של ייפוי הקרקע אינה בכלל חרישה.

וביסוד העניין בכללותו, נראה שהויכוח הוא האם חרישה היא פעולה חקלאית דווקא, ולכן אנו זקוקים לריכוך הקרקע שמכשיר אותה לזריעה, או שמא כל פעולה שנעשית בקרקע היא בכלל חרישה, אף על פי שאין לה תועלת כלשהי לעניין העבודה החקלאית. וצ"ע האם הראשונים שהדגישו את הניית הקרקע וייפויה האם המיקוד שלהם הוא רק בפן האסתטי או שמא גם הם מעונינים בפן החקלאי.

וכבר מצאנו בדברי האור זרוע שכתב בסי נה:

"החורש לקמן בהבונה תנן החורש כל שהוא... ותמה אני המחבר מאי בעי בירושלמי פ' כלל גדול דמסיק התם כמה יחרוש ויהא חייב ר' מתניה אמר כדי ליטע כרישא ר' אחא בר רב כדי ליטע זכרותה של חיטה כלו' גרגר אחד ומאי קא מיבעיא ליה הא מתני' פ' הבונה החורש כל שהוא, ונראה בעיני דקא מבעיא ליה כמה כל שהוא. ירושלמי פרק כלל גדול מה חרישה היתה במשכן שהיו חורשין ליטע סממנין. ולא מחייב משום חורש אלא בקרקע הראויה לזריעה כדמוכח פרק אילו עוברין ... וצונמא בת זריעה הוא אלמא דכל היכא דקרקע לאו בת זריעה הוא לא מיחייב משום חורש".

מדברי אור זרוע למדנו שתי נקודות:

1. אף על פי שהמשנה אמרה החורש חייב בכלשהו, מכל מקום יש שיעור מינימלי שיהיה בו כדי ליטע משהו.

2. אין חיוב חורש אלא כשעושה כן בקרקע הראויה לזריעה.

ברור מגישתו של האור זרוע שהוא רואה בחרישה פעולה חקלאית המכשירה לזריעה, ולדעתו אין לראות בייפוי קרקע עניין לעצמו, אלא אם כן יש לו משמעות שמכשירה את הקרקע לזריעה. וכך הוא הבין את הגדר של ייפוי הקרקע והנייתה בירושלמי:

"מ"מ זה למדנו מירושלמי שכל דבר שהוא להנאת קרקע ובכך יותר [טוב] ליזרע חייב משום חורש אלא בהא פליגי למר עד שיתכוין לכך ולמר אפי' לא נתכוין לכך".

ראינו אם כן, שהאור זרוע סבור אמנם שחרישה היא הכנה לזריעה ושילב בזה גם את דברי הירושלמי והרמב"ם בדבר ייפוי והנאת קרקע. להבנתו, ייפוי והנאת קרקע אינן רק פעולות אסתטיות, אלא פעולות שמיטיבות עם הקרקע ומכינות אותה לזריעה. אמנם, בשיטת רש"י נראה שהעיקר הוא ריפוי וריכוך הקרקע כדי לאפשר את הזריעה.

בשיטת הרמב"ם עצמו נראה לי שחולק עקרונית על גישה זו, ולהבנתו כל פעולה בשדה שיש בה ייפוי הקרקע, ואפילו אינה אלא פעולה לשיפור פני הקרקע בלא שום משמעות חקלאית, חייבים עליה משום חורש. וכן מדויק בלשונו בפרק ז' הלכה ב':

"אחד החורש או החופר או העושה חריץ הרי זה אב מלאכה שכל אחת ואחת מהן חפירה בקרקע ועניין אחד הוא. "

לשיטתו כל חפירה בקרקע היא חרישה, יש חרישה שהיא מבוא לזריעה ויש חרישה שהיא סתם שינוי פני הקרקע. ובתולדות המלאכה הדגיש הרמב"ם שתי קבוצות תולדות: תולדות שהמוקד שלהן בהכשרה החקלאית של הקרקע אף שאינן פועלות ישירות בקרקע, כגון המנכש בעיקרי האילנות והמקרסם עשבים או המזרד את השריגים. ותולדות שהמוקד שלהן הוא שינוי פני הקרקע בלא קשר לתועלת חקלאית, כגון המשווה פני השדה שהשפיל התל ורידדו או מילא הגיא, וכן כל המשווה גומות(עיין היטב בדבריו פרק ח' הלכה א').

וכן כתב בפירוש בחי' המיוחסים לר"ן בבואו לפרש את הדין של גבשושית, בדף עג: ד"ה היתה:

"שהרבה פעמים אדם חורש שאין דעתו אלא להפך בעפר לתיקון השדה ולא לזריעה, והילכך כל תיקון השדה חשיב משום חורש".

מסקנתו היא שכל תיקון בקרקע שמשווה פניה חייב משום חורש.

לאור כל הנ"ל נסכם את עיקרי הדברים: לשיטת רש"י חרישה היא ריכוך הקרקע והכשרתה לזריעה, וכך נראה גם מדברי רש"י בעניין גבשושית, וז"ל עג: ד"ה גומא:

"היינו חורש שהעפר שמילאה בו הוי רפוי וטוב לזריעה והשוה לקרקע להיות נזרע עם השדה".

כל פעולה בשדה שמרככת את הקרקע או משווה אותה כדי לאפשר זריעה היא חורש, והשווה לדבריו להלן פא:

"שקיל מעילאי ממקום גבשושית ושדי לתתאי למקום גומא ומשווה החרישה והוי תולדה דחורש[2]".

אך לרמב"ם וסיעתו נראה שחורש כולל גם פעולה בקרקע שמייפה את פניה ללא תועלת חקלאית[3].

להלכה כתב המשנה ברורה בהקדמתו לסי' שלז:

"חורש הוא אחד מל"ט אבות מלאכות וכיון שכונת החורש לרפויי ארעא דאז טוב לזריעה וגם כוונתו להשוות הגומות ולייפותו כדי שיהיה המקום שווה ולכן החופר בשדה או שעשה חריץ או שהיה שם תל קטן והשפילו או שהיה שם מקום נמוך והשוה אותו וכן כל המשווה גומות במקום הראוי לזריעה חייב משום חורש ... וכן כל מה שעושה ליפות הקרקע הוא תולדת חורש וחייב בכל שהוא".

בדבריו כלל בחורש גם ריפוי קרקע וגם ייפויה, אך הדגיש שהכל הוא לתועלת הזריעה. ויש לעיין בדבריו האחרונים שכל מה שעושה ליפות הקרקע הוא תולדת חורש, אם גם זה דווקא במקום הראוי לזריעה או שכל פעולת ייפוי בשדה היא תולדת חורש. ועיין אגלי טל (חורש טז) שכתב שכל הדין של השוואת גומות שחייב משום חורש הוא דווקא בקרקע הראויה לזריעה אף שאינה עומדת לכך, אבל אם משווה גומות במקומות שאינם ראויים לזריעה, יש לחייבו משום בונה, ולא משום חורש[4].

חרישה באמצעות שוורים ובטרקטור

כתב רמב"ם בפרק כ' הלכה א-ב:

"אסור להוציא משא על הבהמה בשבת שנאמר למען ינוח שורך וחמורך, אחד שור וחמור ואחד כל בהמה חיה ועוף, ואם הוציא על הבהמה אף על פי שהוא מצווה על שביתתה אינו לוקה לפי שאיסורו בא מכלל עשה, לפיכך המחמר אחר בהמתו בשבת והיה עליה משאוי פטור. והלא לאו מפורש בתורה שנאמר לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ובהמתך, שלא יחרוש בה וכיוצא בחרישה"

לדעתו עיקרו של הלאו הזה בא לאסור חרישה של האדם בבהמתו, שאף זה חורש הוא. ומשמע שלולא חידוש הכתוב לא היה בזה חיוב חורש לפי שמסתייע בבהמתו ואינו חורש בעצמו. איסור מחמר אינו כלול בלאו זה, אלא עיקר איסורו הוא לאו הבא מכלל העשה דלמען ינוח. ואמנם הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות בשורש הי"ד כתב:

"כסבור לומר שאין במשמע הלאו הזה אלא החורש וכלי המחרישה בידו וכיוצא בה מן המלאכות שהוא בעצמו העושה מלאכה והוא נסקל במלאכה זו בהתראה והלכך אינו לוקה עליה בלא התראה. וזה כולו טעות מתברר בהלכה זו שהזכרנו שהם פירשו הלאו הזה לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך במחמר ופטרוהו מחטאת משום דלא עביד מעשה בגופו ופטרוהו גם ממיתת בית דין מן הטעם הזה ולא פירשוהו בחורש וזולתו מן המלאכות הנעשות בגופו שלאדם שהוא מתחייב בהן מיתה שאותן מלאכות לא הוצרכו לדרשן מפסוק אתה ובהמתך... שאילו בחורש בבהמתו מלאכת עצמו היא ובהמתו עמו ככלי ביד האומן כגון הגרזן ביד החוצב בו והמשור ביד מניפו. תדע שהרי חייבין על זדונו סקילה ובשוגג חטאת ואע"ג דבעינן דומיא דעבודה זרה דעביד מעשה בגופיה. וביום טוב ובשביעית לא בא הלאו הזה והחורש בבהמה חייב מלקות כמו ששנינו (מכות כא ב) יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמונה לאוין החורש בשור ובחמור ובשביעית ויום טוב".

שני מוקדים לפנינו במחלוקת הרמב"ם והרמב"ן:

א. האם איסור מחמר הוא לאו או איסור הבא מכלל עשה.[5]

ב. חורש בבהמתו שחייב בשבת אם הוא מפני חידוש הכתוב "לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך... ובהמתך", או שאינו זקוק לחידוש הכתוב, וחייב מפני שכל המלאכה מיוחסת אליו, שאנו רואים את פעולת הבהמה כגרזן ביד החוצב. ונ"מ לכאורה ביניהם בחורש בשביעית וביום טוב שם לא נאמר לאו מיוחד שלרמב"ן פשוט שחייב כי נחשב הכל מעשה ידי האדם, ולרמב"ם יש צורך להתמודד עם זה[6], שהרי מוכרח מן הסוגיה במכות, שהרמב"ן הביאה בדבריו, שיש חיוב חורש בבהמתו גם ביו"ט ובשביעית.

ולעניין חרישה בטרקטור כתב החזון אי"ש (בבא קמא סי' יד בסופו ד"ה החורש):

"החורש או זורע בשבת במכונה המתוקנת לכך והאדם לוחץ לחיצה הראשונה ועי"ז מוציא כח חום הגורם לאדים שיבואו ויניעו את הגלגל ותנועת הגלגל ממשכת יצירת האדים וכן חוזר חלילה, נראה דכל החרישה והזריעה חשיבא גיריה דיליה ומעשיו... ואם מסיר את המונע אפשר דדווקא כוח הראשון הוא מעשיו, ואפשר דגם כוח שני ... ועוד דעיקר חרישה וזריעה נעשה ע"י שור ואין האדם רק הנועץ את יתד המחרישה ומחזיקו ומבואר (במכות דף כא ע"ב) דחורש בשור חייב משום יו"ט ומשום שביעית ואם החרישה מכסה את הזרעים חייב משום זורע אע"ג דעיקר המלאכה נעשה בכח השור המושך דכיון דדרכו בכך זהו עיקר המלאכה כו'... , מיהו במלאכה שעיקרה בכחו אינו חייב על מעשה בהמתו דהא אמרו (שבת דף קכב) מעמיד אדם בהמתו ע"ג עשבים בשבת אע"ג דלענין נזקין המעמיד חשוב כאדם המזיק לדעת הרשב"א אלא דבמזיק שנאוי לפני המקום הנזק ובשבת שנאוי לפני המקום טורח האדם במלאכת חול".

לדברי החזון איש חרישה וזריעה בטרקטור אסורות מן התורה שזו דרכם של חורשים, ונחשב הכל מעשה האדם וגירי דיליה (= חיצי האדם ), אולם בשו"ת הר צבי (אורח חיים סי' רח) כתב לחלוק על החזון אי"ש הנ"ל, משני טעמים עיקריים:

א. החזון איש קבע שמזיק חמור משבת, לפי שבנזקים המעשה פסול מצד עצמו, ואילו בשבת התורה רוצה את שביתת האדם. ולכן, בעושה על ידי בהמתו בשבת פטור ובמזיק חייב. אמנם גם לדעת החזון איש בדבר שדרכו בכך על ידי בהמתו או מכונה נחשב מעשה ידי אדם. הרב פרנק השיג עליו בשו"ת הר צבי הנ"ל, וז"ל:

"ומה שאומר דבשבת קפיד רק על טורח האדם והרי אנו איפכא מצינו בגמרא (ב"ק דף ס) גבי ליבה וליבתה הרוח דפטור דפריך אמאי ליהוי כזורה ורוח מסייעתו ומסיק שם כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו הנ"מ לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה אבל הכא גרמא בעלמא הוא וגרמא בנזקין פטור, ומפורש דשבת מסתבר לחייבו טפי מנזקין דאע"ג דבנזקין לא הוי מעשה היזק וכמאן דלא עביד כלום מ"מ על שבת חייב וכיצד יתכן לומר דכאן לגבי נזקין חשיב מעשה בידים ולגבי שבת לא עשה כלום."

לשיטתו של הרב פרנק בשבת יש לחייב יותר מנזיקין מפני שבשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה, ואנו מצרפים מחשבתו של האדם למעשיו ומחייבים כמו זורה ורוח מסיעתו.[7]

ב. החזון איש טען שבדבר שדרכו בכך על ידי בהמתו נחשב מעשיו ועל כך השיג הרב פרנק:

"ולכאורה מדברי הרמב"ן בהשגותיו שהבאתי לעיל לא משמע כדברי החזו"א, דז"ל הרמב"ן שם: 'שאלו בחורש בבהמתו מלאכת עצמו היא ובהמה עמו ככלי ביד האומן כגון הגרזן ביד החוצב בו והמשור ביד מניפו תדע שהרי חייבין על זדונו סקילה ובשוגג חטאת' הרי דהרמב"ן מוכיח דמדמחייבינן על חרישה שע"י שור גם ביו"ט ושביעית ע"כ דחשיבא מלאכה שהאדם עצמו עושה אותה בגופו וסבירא לי' להרמב"ן דנעיצת היתד והחזקת המחרישה מעשה אלימתא היא ולכן א"צ קרא לזה לחייבו, ומתוך דברי הרמב"ן נראה להדיא דאם האדם אינו עושה כלום בגוף המלאכה לא שייך לחייבו ... ומה שכך הוא דרך החרישה לא מהני כלום, וממילא שדין חרישה שע"י בהמה לאו מילף הוא לחרישה שע"י מכונה שבעצם החרישה אין האדם משתף פעולה כלל, ולאו מעשה אדם הוא, ומכש"כ מה שפוסק בפשיטות דהזורע במפולת שורים בשביעית חייב דמכיון דזהו מהנהגת הזריעה חייב ע"ז בין משום חורש ובין משום זורע אין דבריו נכונים וכמו שהזכרתי דמתוך דברי הרמב"ן מוכח דכל שאין האדם משתף פעולה בגוף המלאכה אין מקום לחייבו."

לדעת הרב פרנק אין לחייב בשבת רק מצד העובדה שדרכו בכך, וצריך שתהיה פעולה ממשית של האדם במעשה החרישה והזריעה, ולפיכך הוא מסתייג מדברי החזון איש בשתי נקודות. הוא אינו מסכים לחייב חרישה בטרקטור כיוון שאינה דומה לחרישה בבהמה, שבטרקטור הכל נעשה על ידי המכונה ולא דומה לחרישה בבהמה שנועץ בעצמו היתד באדמה. הוא אינו מסכים גם להרחבת האיסור לזורע, ובזה נראה מדבריו שחולק גם בזורע על ידי בהמה שאינו חשוב מעשה האדם, אלא מעשה הבהמה ואין לחייב עליו.

ברור לכול שאף הרב פרנק לא נתכוון להתיר חרישה בטרקטור בשבת, ויש בזה לפחות משום ביטול עשה של שבתון. אמנם נפקא מינה במחלוקתם לעניין שביעית אם הוא איסור תורה או דרבנן בלבד, ודו"ק.[8]




[1] ז"ל התוספתא ט/ טז: "התולש עולשין לאכילה כגרוגרת לבהמה כמלוא פי הגדי לתקן הארץ כל שהן אם נתכוון בכולן חייב שתים", אע"פ שגם בתוספתא לא נתברר מה המחייב של לתקן את הארץ, מכל מקום דקדק הרמב"ן מן הסיפא שחייב שתים, שברור שאין החיוב בייפוי משום קוצר שאם כן אין לחייב שתיים, ועל כורחנו הוא משום חורש. אך שמא לדעת רש"י אין חיובו משום חורש אלא משום זורע, וצ"ע. ועיין עוד באגלי טל חורש ז/טז.

[2] לאור דברינו לא תקשה קושיית האגלי טל חורש ס"ק ט, ודו"ק.

[3] ראייה נוספת לאבחנה זו: בסוגיה עג: עמדו על סדר המלאכות במשנה שהקדימו זורע לחורש, ותירצו שהתנא חי בארץ ישראל שזורעים ואחר כך חורשים, ופירש רש"י לפי שהאדמה קשה ואינו יכול לכסות הזרע בלא לחרוש, וקמ"ל שגם חרישה שלאחר זריעה חרישה היא, אף שחרשו גם קודם הזריעה. ונראה שהחידוש לרש"י הוא שיש מקום לומר שאין חרישה אלא הכנה לזריעה, ואם כן היה מקום שלא לחייב על חרישה שנייה, קמ"ל שכיוון שמועיל לזריעה חייב. (ויש לעיין שבחרישה זו שלאחר הזריעה יש לחייב משום זורע, וצ"ע) וכתבו אחרונים שהרמב"ם נקט החורש ואחר כך הזורע ולא נקט החידוש, כיוון שלשיטתו אין חידוש דלא גרע מחופר (עיין מנחת חינוך, מוסך השבת, חורש).

[4] לענ"ד נראה שלרמב"ם חיובו משום חורש, וכפי שנתבאר לעיל.

[5] פירשנו את הרמב"ם בעניין מחמר כפי שהבין אותו הרמב"ן שם, ועיין עוד לחם משנה על אתר, אך המ"מ הבין שלדעת הרמב"ם איסור מחמר הוא כפול: מצד למען ינוח שורך... ומצד הלאו, אלא שאף על הלאו אינו לוקה לפי שהוא כולל בתוכו גם אזהרת מיתת בית דין כשחורש בבהמתו.

[6] עיין אגלי טל (חורש א') שפירש ע"פ דרכו ויישב דעת הרמב"ם, שגם הוא יודה לחייב בשביעית וביום טוב כשחורש בבהמתו. וראה עוד מש"כ בעניין זה וגם בזורע בשו"ת הר צבי (או"ח סי' רח אות ג'). כמובן, אפשר לומר שלאחר שגילתה התורה בחרישה בשבת שהחורש בבהמתו חייב, חידשה לנו בזה שחרישה בבהמתו חרישה גמורה היא, ובניין אב היא ליו"ט ולשביעית, אף שברור שהרמב"ן לא ראה זאת כך.

[7] בעיקר המחלוקת שלהם בנקודה זו יש להבין שהלא שניהם מסכימים לחייב בזורה ורוח מסייעתו, וכן שניהם מסכימים להתיר בשבת מעמיד בהמתו על העשבים בשבת כדי שתתלוש ותאכל, ואם כן לא ברור שורש מחלוקתם. ולכן, נראה לומר שלדעת החזון איש כל פעולה שדרכה להיעשות על ידי גורמי חוץ המסייעים לאדם כגון חורש וזורע בבהמתו או במכונה, וכגדון זורה ורוח מסייעתו חייבים בשבת, ונחשב גירי דיליה, אבל מעמיד אדם בהמתו שאין זו דרך קצירה רגילה אין זה מעשה האדם ומותר. אך לדעת הרב פרנק המוקד הוא אחר: בשבת יש לחייב גם אם אין זה מעשה גמור בגלל מלאכת מחשבת אסרה תורה וזהו טעם החיוב בזורה, אבל במעמיד שאינו מכוון לעשות צרכיו ומלאכתו של האדם כי אם צרכי הבהמה אין זה מלאכת מחשבת וכיוון שאינו עושה בידיו אין איסור בזה בשבת.

[8] לא עסקנו בשיעור זה בעניין כיבוד הבית וריבוצו (לטאטא את הבית ולשטוף את הרצפה), שעולים בסוגיות מצד בעיית השוואת גומות, ונדון בהן אי"ה בנפרד במועד אחר.