שיעור 29 - אושפיזין (ב): `משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו`

  • הרב איתמר אלדר

שיעור 29: אושפיזין (ב): 'משה ואהרן בכהניו ושמואל בקראי שמו'

לאחר שעסקנו בשלשת האבות, אנו עוברים על פי הסדר הקבלי לאושפיזין הבאים: משה ואהרן, המייצגים את ספירות הנצח וההוד.

צמד הספירות הללו, מאופיינות בדואליות כדוגמת החסד והגבורה. כפי שראינו שתיהן ממוקמות מימין ומשמאל לעץ הספירות, והן מקיימות ביניהן, ברמה יישומית יותר (ככל שיורדים מלמעלה למטה, כך עוברים מעולם המחשבה דרך עולם המידות אל עולם המעשה), את המתח שבין החסד והגבורה.

בשיעור זה, בעז"ה, נבחן שלשה היבטים הנובעים מן הדברים הללו:

ראשית, את היחס שבין משה ואהרן לבין שלשת האבות (על פי היחס הקיים בין החסד והגבורה לנצח וההוד).

שנית, את היחס שבין משה לאהרן.

שלישית, את היחס שבין משה ואהרן לשמואל.

'וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל שד-י ושמי ד' לא נודעתי להם'

כשהקב"ה מתגלה למשה בסנה הוא מזדהה כאלוקי אבותיו - אברהם יצחק ויעקב - ובזיהוי זה נוצרת רציפות היסטורית מתקופת האבות לגאולת ישראל במצרים, וממילא בין האבות עצמם לבין משה.

כשמשה מגיע מצרימה, פונה אליו הקב"ה בשנית, לאחר הסתבכות קצרה עם פרעה ובעקבות זאת עם בני ישראל, בטרם הוא נכנס למהלך העמוק של השחרור והגאולה:

וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל משֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ד'. וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ד' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם (שמות ו', ב-ג).

פירושים רבים נכתבו על הביטוי 'ושמי ד' לא נודעתי להם'. וזו הצעתו של הרמב"ן, לאחר מספר פירושים שהוא מביא:

ועל דרך האמת בא הכתוב כפשוטו ומשמעו, יאמר אני ה' נראתי להם באספקלריא של אל שדי, כטעם במראה אליו אתודע (במדבר י"ב, ו), ואותי אני ה' לא נודעתי להם, שלא נסתכלו באספקלריא המאירה שידעו אותי, כטעם אשר ידעו ה' פנים אל פנים (דברים ל"ד, י), כי האבות ידעו ה' המיוחד אבל לא נודע להם בנבואה, ולכן כשידבר אברהם עם השם יזכיר השם המיוחד עם אלף דלת, או אלף דלת לבדו והנה הענין, שהאבות היה גלוי השכינה להם והדבור עמהם במדת הדין רפה ונהג עמהם בה, ועם משה יתנהג ויודע במדת הרחמים שהוא בשמו הגדול (רמב"ן שמות ו', ב).

במה זכה משה, שלא זכו אברהם, יצחק ויעקב הגדולים, להיות ד' נודע לו בנבואה ובאספקלריא מאירה?

מהי מעלתו של משה, שזכה למידת הרחמים בשמו הגדול בעוד שהאבות שמעו את דבר ד' במדת הדין רפה?

כפי שראינו בעבר[1] יתרונו של משה, ומבחינה זו גם של אהרן, הוא בהיותם ניצבים מול הקב"ה כנציגי האומה. ליתרון זה לא זכו אברהם ויצחק, ובנם - נכדם יעקב זוכה לטעימה ראשונה מן ההנהגה האלוקית הציבורית, כפי שראינו בשיעור הקודם. התיצבותו של משה מול הקב"ה כנציגה של האומה מקנים לו עמידה מלאה וטוטאלית, שאיננה נוגעת לזכויותיו הפרטיות אלא להיותו נציגם של ישראל - זוהי זכותו.

הדברים באים לידי ביטוי במדרש נפלא הקשור לימי בין המצרים. בשעה שגלו ישראל מארצם והרשות ניתנה לחרבם השלופה של אויבי ישראל להכות בהם ללא רחם, עמד הקב"ה וביקש מאבות האומה שיבקשו רחמים על צאן מרעיתו. במצעד המנחמים והמבקשים מופיעים שלשת האבות, משה ולבסוף רחל. בהקשר שלנו, אין עניננו בסופו של המדרש המתאר את דברי רחל, אלא בדברי האבות מול דברי משה:

פתח אברהם לפני הקב"ה ואמר רבש"ע למאה שנה נתת לי בן וכשעמד על דעתו והיה בחור בן שלשים ושבע שנים אמרת לי העלהו עולה לפני ונעשיתי עליו כאכזרי ולא ריחמתי עליו אלא אני בעצמי כפתתי אותו ולא תזכור לי זאת ולא תרחם על בני?!

פתח יצחק ואמר רבש"ע כשאמר לי אבא (בראשית כ"כ) אלהים יראה לו השה לעולה בני לא עכבתי על דבריך ונעקדתי ברצון לבי על גבי המזבח ופשטתי את צוארי תחת הסכין ולא תזכור לי זאת ולא תרחם על בני?!

פתח יעקב ואמר רבש"ע לא עשרים שנה עמדתי בבית לבן וכשיצאתי מביתו פגע בי עשו הרשע ובקש להרוג את בני ומסרתי עצמי למיתה עליהם ועכשיו נמסרו ביד אויביהם כצאן לטבחה לאחר שגדלתים כאפרוחים של תרנגולים וסבלתי עליהם צער גידול בנים כי רוב ימי הייתי בצער גדול בעבורם ועתה לא תזכור לי זאת לרחם על בני?!

פתח משה ואמר רבש"ע לא רועה נאמן הייתי על ישראל ארבעים שנה ורצתי לפניהם כסוס במדבר וכשהגיע זמן שיכנסו לארץ גזרת עלי במדבר יפלו עצמותי ועכשיו שגלו שלחת לי לספוד ולבכות עליהם? זהו המשל שאומרים בני אדם: מטוב אדֹונִי לא טוב לי ומרעתו רע לי. באותה שעה אמר משה לירמיה לך לפני שאלך ואביאם ואראה מי מניח ידו עליהם. אמר לו ירמיה אי אפשר לילך בדרך מפני ההרוגים. אמר לו אף על פי כן. מיד הלך משה וירמיה לפניו עד שהגיעו לנהרות בבל ראוהו למשה ואמרו זה לזה בא בן עמרם מקברו לפדותינו מיד צרינו. יצתה בת קול ואמרה גזירה היא מלפני. מיד אמר להם משה בני להחזיר אתכם אי אפשר שכבר נגזרה גזירה אלא המקום יחזיר אתכם במהרה והניח אותם. באותה שעה הרימו קולם בבכיה גדולה עד שעלתה בכייתם למרום הדא הוא דכתיב (תהלים קל"ז) על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו (איכה רבה, הקדמה כד).

אברהם יצחק ויעקב, מתארים מעשים גדולים והרואים שעשו במהלך חייהם למען הקב"ה, וממילא הם מבקשים שבזכות מעשיהם יכופר לישראל. הדבר בא לידי ביטוי בסיומת האחידה: 'לא תזכור לי זאת ולא תרחם על בני?' - מדובר בזכות אבות, הזיקה היא זיקה של אבות ובנים, וזכות אבות תגן על בנים.

משה רבינו איננו מדבר על זכויותיו. הוא מתאר את האופן שבו הוא רעה את העם ורץ לפניהם 'כסוס' המוביל את רוכבו אל יעדו. הוא גם איננו מבקש מהקב"ה שיזכור זכותו וירחם, משה, כהרגלו, קם ועושה מעשה. מנין העוז למשה לתבוע מהקב"ה את גאולתם של ישראל. מנין היכולת הזו של משה להיות כה משוכנע שהוא יצליח היכן שהאבות נכשלו?

האבות מתייצבים מול הקב"ה כאנשים יחידים שבניהם בצרה. משה ניצב בפני הקב"ה כרועה של העם, ולמעלה מזה! כרועה שהקב"ה עצמו שלח אותו, ומכח שליחותו של הקב"ה הוא גם שליח של העם כלפי הקב"ה. כוחו של משה, איננו כוחו שלו. כוחו של משה הוא כוחו של העם ובעצם הוא כוחו של הקב"ה. משה ניצב מול שם הוי-ה, מול מידת הרחמים, כיון שהוא איננו בא בשם עצמו.[2]

לאחר חטא העגל, מציע הקב"ה למשה הצעה בעלת משמעות מרחיקת לכת: "ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול" (שמות ל"ב, י). הקב"ה מציע למשה להתחיל מן ההתחלה. משמעותה של הצעה זו היא להפוך את משה לאברהם, שאף עליו נאמר 'ואעשך לגוי גדול'. הקב"ה ניחם על עמו ומבקש להתחיל מהלך חדש שיתחיל ממשה, שאמנם אף הוא צאצא לאברהם ובכך לא מופרת ההבטחה לאברהם, אולם בכל זאת מדובר במהלך חדש שבראשו ניצב משה.

משה רבינו לא כשל בנסיון, והוא מסרב להצעה, ובהמשך הוא אף אומר: "ועתה אם תשא חטאתם, ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת" (שמות ל"ב, לב). משה איננו מוכן להתייצב בפני הקב"ה ולו לרגע אחד, כעומד בזכות עצמו. כל מהותו של משה היא בעמידתו כנציגם של העם, וכאמור, כשליחו של הקב"ה להיות נציגם.

אם נשוב לטרמינולוגיה של הספירות, הרי ששם הוי-ה הופיע לעולם בדמותו של יעקב, אולם הוא הופיע במהלך שבו יעקב הופך מיחיד לאבי אומה - לישראל, וגם אז יעקב רק מביא את שם ההוי-ה לעולם. התגלותו והופעתו והשימוש בשם זה, באה לידי ביטוי במדרגה הבאה. בספירת החסד והגבורה, שם הוי-ה עדיין לא הופיע בעולם - אלו אברהם ויצחק הזוכים לבחינת א-ל שד-י. בספירות הנצח וההוד שם הוי-ה כבר ניצב במלוא עוזו, ועל כן השימוש בו וההתגלות על ידו היא אפשרית. במובן זה ניתן לראות ביעקב את החוליה המקשרת, בין הנהגת האבות, שהיא הנהגת הדין, כפי שראינו בשיעור הקודם, לבין הנהגת התורה, שהיא הנהגת הרחמים. ובמידה רבה גם במעבר שבין האושפיזין כיחידים, לבין אלו המופיעים כנציגי הציבור, שהרי מחד, יעקב אף הוא היה יחידי, אולם הוא פותח במהלך שבו כל שנים עשר בניו, כציבור, מקימים את האומה הישראלית.

במובן זה אפשר לראות באברהם, יצחק ויעקב כמייסדים וכמעצבים את אופייה של האומה הישראלית. עבודתם של אברהם ויצחק - החסד והגבורה, מול עבודתו של יעקב - התפארת, מהוות את היסודות של האומה, הכוחות המניעים שלה וערוצי התקשורת הנפתחים בינה לבין קונה.

תפקידם של משה ואהרן - הנצח וההוד, הוא להוציא מן הכח אל הפועל את הכוחות השונים. את ההכרעות ההנהגתיות שהוכרעו בימי האבות. משה ואהרן, הם הדמויות האחראיות על הפיכתו של שבט עבדים לעם בעל זהות לאומית ותודעה דתית, במהלך ארבעים שנות נדודיו במדבר. הם אינם צריכים לכונן עבודה דתית. הם אינם צריכים להיות 'בעלי זכויות'. הם גם אינם צריכים לעצב אופי של זהות. חסדי אברהם, פחד יצחק, ואמיתותו של יעקב, הם הערכים, היסודות והעקרונות שאיתם פועלים משה ואהרן באיזונים שונים. לעתים יותר חסד, לעתים יותר גבורה, לעתים יותר תפארת - הכל מתנקז ומתקבץ אל הנצח וההוד היוצרים הרכבים שונים המאפשרים לבנות הנהגת ציבור.

מעבר זה מאופיין בביטוי נוסף - תופעת הנבואה, כפי שאומר הרמב"ן, שאף היא מאפיינת את משה ואהרן והבאים אחריהם בניגוד לאבות. על נקודה זו, נעמוד בעז"ה בהמשך השיעור.

'הוא יהיה לך לפה ואתה תהיה לו לאלהים'

עד עתה, התיחסנו למשה ואהרן כחטיבה אחת, מול שלשת האבות. ננסה כעת לפרוט את הדברים.

מקובל לומר כי משה מייצג את ספירת הנצח, ואהרן, משמאלו, מיצג את ספירת ההוד.

על מערכת היחסים הנרקמת בין משה לאהרן אנו שומעים לראשונה בדברי ד' למשה במעמד הסנה. לאחר שמשה מהסס לקבל את השליחות שהטיל עליו הקב"ה ובין השאר בשל היותו כבד פה וכבד לשון, גוער בו הקב"ה:

וַיִּחַר אַף ד' בְּמשֶׁה וַיֹּאמֶר הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ. וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו וְשַׂמְתָּ אֶת הַדְּבָרִים בְּפִיו וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְעִם פִּיהוּ וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן. וְדִבֶּר הוּא לְךָ אֶל הָעָם וְהָיָה הוּא יִהְיֶה לְּךָ לְפֶה וְאַתָּה תִּהְיֶה לּוֹ לֵאלֹהִים (שמות ד', יד-טז).

הפרשנות המקובלת בדבר היחס שבין אהרן למשה, מסבירה את הביטוי 'ואתה תהיה לו לאלהים' כתיאור של הדרכה ציווי והנהגה.

המדרש מסביר את כבדות הפה של משה כגמגום שהוא תוצאה של כויה. אם כי בהמשך התורה אנו רואים כי משה לומד את מלאכת הדיבור, והוא פונה אל העם ומדבר עימו בלי היסוס. על כן תתכן פרשנות אחרת, על פיה כבדות הפה איננה גמגום אלא העדר יכולת מתודית, ואולי אף רוחנית, לתרגם את דברי הקב"ה אל העם. גם דברים נשגבים ומרוממים זוקקים תרגום מעשי ומוחשי. את הרעיונות הגדולים יש לקצוב בתוככי הגדרות מובנות ותחומות - משפטים, מילים ואותיות.

כוחו של משה הוא בשפע אך לא בהקצבה או בהגדרה. לשם כך צריך את אהרן. אהרן בקרב עמו יושב, והוא מכיר את שפתם ואת תובנותיהם, הוא יודע את הדרך שבה יש לקצוב ולהגדיר את הרעיונות הכבירים שמשה שומע מפי הגבורה.

במידה רבה, היחס שבין שתי הפעולות הוא היחס שבין החסד והגבורה. החסד הוא השפע, הרעיונות הזורמים ללא גבולות וללא הגדרות. תפקידה של הגבורה הוא לתחום, לקצוב ולהגדיר. הגבורה, במידה רבה, היא פיו של החסד, בהיותה משמשת לו כלי ברירה והגדרה. כך גם ביחס שבין הנצח וההוד. הנצח נושא בקרבו את תנועת ההשפעה, בעוד שההוד נושא בקרבו את תנועת הבלימה והחיתוך.

על פי הבחנה זו, עולה יפה הקביעה כי משה הוא הנצח ואהרן הוא ההוד. וכך מתקיימת הזיקה שבין ימין לשמאל גם ביחס שביניהם.

יחסיות זו נשמרת גם כלפי זיקה אחרת המתקיימת בין משה לאהרן. בסוף חנוכת הנשיאים בספר במדבר אנו מוצאים את הפסוק הבא:

וּבְבֹא משֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו (במדבר ז', פט).

הפרשיה הבאה, נפתחת בצו הבא:

וַיְדַבֵּר ד' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת. וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ד' אֶת משֶׁה. וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה מִקְשָׁה זָהָב עַד יְרֵכָהּ עַד פִּרְחָהּ מִקְשָׁה הִוא כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר הֶרְאָה ד' אֶת משֶׁה כֵּן עָשָׂה אֶת הַמְּנֹרָה (שם, ח', א-ד).

חז"ל ביקשו לקשור את הציווי לאהרן על המנורה, לכל הפרשה הקודמת העוסקת במתנות הנשיאים, וקבעו כי ציווי זה בא כתגובה לקנאה שאחזה באהרן למראה הנשיאים המביאים את מתנותיהם. ניתן אולי לקשור את הדברים לפסוק האחרון של פרשית הנשיאים, שאיננו נוגע לנשיאים אלא דוקא למשה. בפסוק זה מתואר הקול המדבר מבין שני הכרובים. ישנה זיקה משמעותית ביותר בין הכרובים לבין המנורה, הן מצד הצורה והן מצד החומרים.[3]

הכרובים, כפי שמצוין בפסוק זה, הם מקום ההתוועדות - שם מופיע הקב"ה בדמות הקול המדבר.

המנורה, ובעיקר נר מערבי שבה, אף היא סמל לגילוי השכינה. כל זמן ששכינה שורה, נר מערבי דולק, ממש כשם שכל זמן שישראל עושים רצונו של מקום פני הכרובים איש אל אחיו.

הכרובים, הם ביטוי לגילוי השכינה שבקודש הקדשים והמנורה היא ביטוי לגילוי השכינה שבקודש.

השכינה המתגלה בקודש הקדשים היא בדמותו של קול. בעוד שהשכינה המתגלה בקדש היא בדמותו של מראה - אור.

את השכינה המתגלה בקודש הקדשים פוגש משה - 'בבואו אל אוהל מועד', כפי שנאמר בסוף חנוכת הנשיאים. ואת השכינה המתגלה בקודש, פוגש אהרן - בהעלותו את המנורה.

אולי נאמר, על פי דרכם של חז"ל כי אהרן נתקנא דוקא במשה, על שזכה לגילוי השכינה, ופרשיה זו באה לנחמו שאף הוא זוכה לגילוי שהוא מקביל לגילוי שבין הכרובים.

על פי הבחנה זו, ניתן להגדיר באופן מדויק יותר, את התפקידים השונים של משה ואהרן. גם משה וגם אהרן, מהווים 'חוליה מקשרת' בין ישראל לבין הקב"ה. שניהם מביאים את השכינה להתגלות. משה מביאה אל מאחורי הפרגוד, באופן בלתי נתפס, ללא מראה - רק קול. אהרן מביאה לידי גילוי נראה - אור המנורה.

בשיעור 26 עמדנו על ההבדל שבין השמיעה לראיה.[4] ראינו כי השמיעה היא ביטוי למושג מופשט של קליטה רוחנית שאיננה ניתנת להגדרה, בעוד שהראיה היא ביטוי להבנה, להגדרות ולקטלוג.

הנבואה לה זכה משה, היא נבואה של קול מדבר בלתי נתפס ובלתי מושג, המתרחש מאחורי הפרגוד.[5] אהרן לעומתו, רואה את האור. ההשגה לה זוכה אהרן - ואותה הוא משפיע על כל העם - היא השגה נתפסת. למעלה מזה! אהרן זוכה להשגתו על ידי עבודה. הקרבת התמיד, דישון המזבח, הקטרת הקטורת והטבת הנרות. העבודה היא הכלים שאותם יוצקים כדי לאפשר לשכינה להקלט בהם בדמותם של אש, אור, וריח.

גם הבחנה זו עולה בקנה אחד עם המתח שבין ימין לשמאל. הימין מתאר תמיד את המופשט והבלתי מושג, בעוד שהשמאל מצמצם ומגביל, ועל ידי כך יוצר כלים שלתוכם השפע נשפע וניתן לתפיסה. כך בחכמה מול הבינה, בחסד מול הגבורה, וממילא גם בנצח אל מול ההוד.

אולם עתה נסייג מעט את דברנו, וזאת בעזרת דבריו של ר' לוי יצחק מברדיטשב:

ברית מלח עולם. הוא נאמר אחר מעשה קרח, כי קרח רצה להיות כולם כהנים ולא לוי, וכהן מורה על חסד ולוי על דין, ורצה להיות הכל חסד, ובאמת צריך שיהיה דין ורחמים בעולם. והנה הרמב"ן הקדוש כתב: המלח הוא כח אש אשר במים נמצא המלח הוא מן כח אש ומים, היינו דין וחסד שניהם הם הנהגת העולמות. וזה שנאמר זה אחר מעשה קרח להראות כי בטל מעשה קרח שרצה להיות כולו חסד, ולא כן הוא כי צריך להיות דין וחסד (קדושת הלוי, קרח).

ר' לוי יצחק, מסביר את שאיפתו של קרח ברצון לחסד גמור שאין בו דין. הכהונה, אותה ביקש קרח, על פי ר' לוי יצחק, היא סמל לחסד הגמור, בעוד שהלויה היא סמל לדין. ואכן כשמציבים את הכהונה מול הלויה ההבחנה בהחלט מתקבלת על הדעת.

תפקידם של הלויים ביחס למשכן מופיע בתחילת ספר במדבר:

וְאַתָּה הַפְקֵד אֶת הַלְוִיִּם עַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְעַל כָּל כֵּלָיו וְעַל כָּל אֲשֶׁר לוֹ הֵמָּה יִשְׂאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְהֵם יְשָׁרֲתֻהוּ וְסָבִיב לַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ. וּבִנְסֹעַ הַמִּשְׁכָּן יוֹרִידוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם וּבַחֲנֹת הַמִּשְׁכָּן יָקִימוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת. וְחָנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ לְצִבְאֹתָם. וְהַלְוִיִּם יַחֲנוּ סָבִיב לְמִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְלֹא יִהְיֶה קֶצֶף עַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְשָׁמְרוּ הַלְוִיִּם אֶת מִשְׁמֶרֶת מִשְׁכַּן הָעֵדות (במדבר א', נ-נג).

התפקיד אם כן, הוא כפול:

א. הקמת המשכן, פירוקו ונשיאתו בזמן הנסיעה.

ב. שמירה על המשכן מפני הזר המבקש להתקרב.

ההתעסקות בחלקיו הפיסיים של המשכן מצד אחד, וההגנה עליו מפני התקרבותם של זרים מן הצד השני, משווים אופי דיני לתפקידם של הלויים ביחס למשכן. במידה מסויימת ניתן אולי לומר כי תפקידם של הכהנים הוא להפיח את הרוח, בכלים שאותם יוצקים הלווים.

הבחנה זו, המציבה את הכהונה בימין הספירות - בחסד, ואת הלויה לשמאלה - בדין, לכאורה איננה תואמת את העמדתו של משה הלוי בצד ימין ואהרן הכהן בצד שמאל. אמנם ראינו שעמדה זו נובעת מכך שמשה מייצג את הנבואה, וכשזו ניצבת מול הכהונה - העבודה, הרי שמשה בימין ואהרן בשמאל. אולם אצל קדושת הלוי, השוואת הלויים לכהנים היא ביחס לעבודה בלבד - עבודת הלויים מול עבודת הכהנים, ומנקודת מבט זו, הלויים נמצאים לשמאל והכהנים לימין.

אולי יש זכר לימינו של משה, כאבי הנביאים, בעבודת הלויים המתחדשת במקדש - השירה והזמרה המתקשרות לעולם הנבואה, ובנקודה זו הלויים יתיצבו בשנית לימינם של הכהנים - כמשה רבם - אבי הנביאים.[6]

לסיכום ענין זה, מובאים כאן דבריו של ר' חיים טשרנוביץ' מגדולי תלמידי ר' יחיאל מיכל מזלוטשוב:

והנה בזוה"ק (בראשית כא ע"ב) כתב וזה לשונו, נצח ירכא שמאלא דיעקב וכו' וכתב עליו בעל המקדש מלך (פד.) וזה לשונו, קשה שהרי נצח הוא קו ימין וכו' עד ונראה לתרץ כמו שאיתא בפרדס מהרמ"ק וזה לשונו בקיצור, עם היות הנצח הוא ענף החסד היה יונק מהגבורה וכו' עד וזה שכתב נצח ירכא שמאלא וכו' ויש סמך לזה ממה שכתב באוצרות חיים על פסוק הוא משה ואהרן ופעמים אומר אהרן ומשה שאורות הנצח הלכו לצד שמאל וכו' ואורות השמאלים שהם אורות ההוד הלכו לצד ימין וכו'. עד כאן לשונו. הראת לדעת בזה כי תרי סמכי דקשוט שהם נצח והוד מתחברין ומתחלפין והולכין מימין לשמאל ומשמאל לימין עד שמכונים אחד על שם חבירו נצח ירכא שמאלא וכו'. וזה היה טעות קרח כי סבר שגם למעלה מהם בבחינת הידים שהם חסד וגבורה מתהפכין והולכין מימין אל השמאל וראוי לכנות אחד על שם חבירו ועל כן רצה להחליף להיות הלוי לכהן כי שורש הגבורה יתחלף להקרא על שם החסד ויהיו הלוים עובדים העבודה בקרבנות וכהנים טפלים להם לעמוד במקומם (באר מים חיים, קרח טז).

נבואה ותפילה

כבר עמדנו על כך בשיעורים העוסקים בספירות נצח והוד, כי ספירות אלו מכונות 'רגלי השכינה', ומקורה של הנבואה, כפי שראינו גם בתחילתו של שיעור זה, הוא בספירות אלו.[7] הנבואה איננה צומחת בספירות החסד והגבורה, והיא איננה מתכונותיהם של שלשת האבות.

"השמים כסאי והארץ הדום רגלי" (ישעיה ס"ו, א) אומר הנביא ישעיה. רגלי השכינה נמצאים בארץ. בלשון אחרת אומר הנביא ישעיה "ואראה את אדנ-י ישב על כסא רם ונשא ושוליו מלאים את ההיכל" (ישעיה ו', א).[8] רגלי השכינה, הממלאים את העולם, באים בדמותה של הנבואה - היא הדרך בה בחר ד' להופיע בקרב עמו.

גם במובן זה מתייחדים משה ואהרן לעומת אבותינו, אברהם יצחק ויעקב, כפי שציין הרמב"ן שהבאנו בתחילת השיעור.

לידתו של העם, בימי משה ואהרן, מביאה בקרבה גם סוג חדש של התקשרות בין הקב"ה לעולם. התקשרות זו מאפשרת ל'עצמות' האלוקית, המתגלמת בדמותה של ספירת תפארת, ללבוש צורה חדשה, יישומית, כפי שהיא מופיעה בחזונם של הנביאים.

המעבר מן החסד, גבורה ותפארת, אל הנצח וההוד, הוא צעד חשוב קדימה בהעצמת הנוכחות האלוקית בעולם - רגלי השכינה, והדברים הבאים של ר' יוסף ג'קטילה יחדדו את הענין:

השמים כסאי והארץ הדום רגלי (ישעיהו ס"ו, א). נמצא שד' יתברך היה שרוי במיצוע שוה בין העליונים ובין התחתונים. בא אדם הראשון וחטא, נתקלקלו השורות ונשתברו הצינורות ונפסקו הבריכות, ונסתלקה שכינה ונתפרדה החבילה. באו אברהם יצחק ויעקב עליהם השלום, התחילו להמשיכה למטה ותיקנו לה ג' כסאות, והמשיכוה קצת המשכה ועשו גופותיהם כסאות לשכינה, אבל לא נמשכה השכינה בארץ לדירת קבע, אלא לדירת עראי, והיתה יושבת על גביהם. והסוד: ויעל אלהים מעל אברהם (בראשית י"ז, כב), רוצה לומר מעל אברהם ממש. וביעקב ויעל מעליו אלהים (שם ל"ה, יג) ועל זה אמרו: האבות הם המרכבה. נמצא השכינה בימיהם פורחת באוויר, ולא מצאה מנוח לכף רגלה בארץ כאשר בתחילת הבריאה. בא משה רבינו עליו השלום וכל ישראל עמו ועשו משכן וכלים, ותיקנו קלקול הצינורות, וסידרו את השורות, והתקינו את הבריכות, והמשיכו מים חיים מבית השואבה והחזירו השכינה לשכון בתחתונים, באוהל, אבל לא בקרקע כאשר בתחילת הבריאה, וסוד זה הוא: ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (שמות כ"ה, ח). ונמצאת השכינה כאכסנאי הולך ממקום למקום, ולזה אמר 'ושכנתי בתוכם' ולא אמר ושכנתי למטה, אלא בתוכם, בדמיון אכסנאי. כלומר, בכל מקום שילכו ישראל אלך עמהם ואשכון בתוכם, אבל לא במקום קבוע, וזהו סוד: ויהי בנסוע הארו"ן וגו' (במדבר י', לה) ועל דרך זה הסוד נצטער דוד וביקש לקבוע מקום לשכינה למטה במקום קבוע, וזהו סוד: אשר נשבע לד' (שערי אורה, שער ראשון).

השכינה, בימי האבות 'ביקרה' בארץ, וכשסיימה את 'משימתה' כביכול, שבה למקומה - 'ויעל אלקים מעל אברהם', וכן אצל יעקב 'ויעל מעליו אלקים'.

משה ואהרן, ובני ישראל - וכאמור, לא ניתן להפריד את החבילה, משה ואהרן, מכחם של ישראל באים - בנו את הכלים להשכין את השכינה בארץ, ומאז החלה הנבואה בישראל להופיע כתופעה רציפה, המבטאת את נוכחות השכינה בקרבם.

ר' יוסף ג'קטילה עומד על כך שהמהלך הנ"ל לא הושלם עד עת בוא דוד המלך - ספירת המלכות, שהכשיר את הקרקע לבנית המקדש, שיביא למשכנה הקבוע של השכינה בקרב הארץ. וכך יש להבין את דברי הקב"ה לדוד, ברצותו לבנות בית לד':

כִּי לֹא יָשַׁבְתִּי בְּבַיִת לְמִיּוֹם הַעֲלֹתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה וָאֶהְיֶה מִתְהַלֵּךְ בְּאֹהֶל וּבְמִשְׁכָּן. בְּכֹל אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי בְּכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֲדָבָר דִּבַּרְתִּי אֶת אַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר צִוִּיתִי לִרְעוֹת אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר לָמָּה לֹא בְנִיתֶם לִי בֵּית אֲרָזִים... וּלְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוִּיתִי שֹׁפְטִים עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל וַהֲנִיחֹתִי לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ וְהִגִּיד לְךָ ד' כִּי בַיִת יַעֲשֶׂה לְּךָ ד'. כִּי יִמְלְאוּ יָמֶיךָ וְשָׁכַבְתָּ אֶת אֲבֹתֶיךָ וַהֲקִימֹתִי אֶת זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ וַהֲכִינֹתִי אֶת מַמְלַכְתּוֹ. הוּא יִבְנֶה בַּיִת לִשְׁמִי וְכֹנַנְתִּי אֶת כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ עַד עוֹלָם (שמואל ב' ז', ו-יג).

בימי משה ואהרן ירדה שכינה לשכון בקרב ישראל, כפי שנאמר במבוא לבנית המשכן: 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם', אולם משכן זה איננו בית הקבע, כשם שהוא מסמל עבור ישראל את ארעיותם והעדר הקביעות שלהם.

הקב"ה משיב לדוד כי השלב הבא, ממשכן ארעי למשכן של קבע, צריך להעשות בהתאמה למצבם של ישראל ממצב של ארעי למצב של קבע, וזה יקרה רק בימי שלמה בנו. אמנם דוד הוא המכשיר את הקרקע, הן מבחינה רוחנית והן מבחינה פיסית, אולם המעבר יתרחש רק בימי בנו.[9]

הנבואה, אם כן, מסמלת את המעבר של גילוי השכינה, מהופעה מקומית, אצל האבות, לנוכחות קבועה. הדבר כמובן, קשור גם לעובדה עליה עמדנו בחלקו הראשון של השיעור - היות האבות אישים פרטיים, כפי שזה בא לידי ביטוי בעובדה שלא כל בניהם המשיכו אחריהם. ממילא השכינה איננה יכולה לשכון דרך קבע, אלא להופיע בכל פעם למי שראוי ולמי שנבחר להמשיך. מבני יעקב ואילך, ובעיקר בימי ישראל בצאתם ממצרים, ישראל מופיעים כציבור ולא כיחידים, ציבור בו כולם ראויים וכולם נבחרים, ועל כן השכינה אף היא שוכנת בקרבם דרך קבע.

משה ואהרן, אם כן, מסמלים את התחדשות הנבואה, אולם שיאה של תקופת הנבואה מגיע כמה שנים מאוחר יותר, בימי שמואל הנביא.

חז"ל דרשו את הפסוק: 'משה ואהרן בכהניו ושמואל בקראי שמו' (תהלים צ"ט, ו). פסוק זה מלמדנו, על פי חז"ל, כי שמואל שקול היה למשה ואהרן:

והוא [= שמואל] שקול כנגד משה למשה אמר הקב"ה לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא ולשמואל אמר וידע כל ישראל מדן ועד באר שבע כי נאמן שמואל לנביא לה' לפיכך אמר הכתוב (ירמיה ט"ו) אם יעמוד משה ושמואל לפני אין נפשי לעם הזה. והיה שקול כמשה ואהרן שנאמר (תהלים צ"ט) משה ואהרן בכהניו ושמואל בקראי שמו (תנחומא צו, יג).

נאמנותו של משה כנאמנותו של שמואל, ועמידתם של משה ואהרן בתפילה, כעמידתו של שמואל. ועל אלו גם על אלו נאמר: 'והוא יענם'.

במדרש אחר, חז"ל אף הרחיקו לכת יותר:

ד"א משכו וקחו לכם צאן הדאט הוא דכתיב (משלי ט"ז) פלס ומאזני משפט לה'. וכן מצינו משה ושמואל שוין כאחת שנאמר (תהלים צ"ט) משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו. בא וראה כמה בין משה לשמואל. משה היה נכנס ובא אצל הקב"ה לשמוע הדבור, ואצל שמואל היה הקב"ה בא, שנאמר (שמואל א' ג') ויבא ה' ויתיצב. למה כך אמר הקב"ה בדין ובצדקה אני בא עם האדם משה היה יושב ומי שהיה לו דין בא אצלו ונידון שנאמר (שמות י"ח) וישב משה לשפוט את העם. אבל שמואל היה טורח בכל מדינה ומדינה ושופט כדי שלא יצטערו לבא אצלו שנאמר (שמואל א' ז) והלך מדי שנה בשנה. אמר הקב"ה משה שהיה יושב במקום אחד לדון את ישראל יבא אצלי לאוהל מועד לשמוע הדבור אבל שמואל שהלך אצל ישראל בעיירות ודן אותם אני הולך ומדבר עמו לקיים מה שנאמר (משלי טז) פלס ומאזני משפט לה (שמות רבה ט"ז, ד).

מדרש זה בא אף להאדיר את שמואל על פני משה. משה יושב לשפוט את העם וכל דין בא אצלו, בעוד ששמואל טורח בכל מדינה ומדינה ושופט, כדי שלא יצטערו לבוא אצלו.

נדמה כי התהלכותו של שמואל בכל הארץ, איננה רק ענין של 'הטבת התנאים' לנשפטים ולנידונים. הנביא המסתובב בארץ מפזר את רוח הנבואה בקרבה. 'ומנין לשלשה שיושבין בדין ששכינה עמהם שנאמר בקרב אלהים ישפט' (ברכות ו.). בכל מקום ששמואל מושיב בית דין לשפוט, הוא מביא לאותו מקום את נוכחותה של השכינה, קל וחומר כשמדובר בשופט שהוא נביא. ממילא, גומל הקב"ה עם שמואל ובא אליו, ומשמעות ביאה זו, שוב, איננה רק גמילות חסד עם הנביא, אלא אמירה רוחנית בעלת משמעות. הנבואה מחזקת את נוכחותה של השכינה בקרב הארץ, ונביא כשמואל המתהלך בקרב הארץ, לא רק שהוא מביא את רוח הנבואה לכל מקום, אלא הוא אף מייסד את מוסד 'להקות הנביאים', ו'בני הנביאים', העוסק ברכישת מלאכת הנבואה ובהתנבאות משותפת בחבורות:

וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל מַלְאָכִים לָקַחַת אֶת דָּוִד וַיַּרְא אֶת לַהֲקַת הַנְּבִיאִים נִבְּאִים וּשְׁמוּאֵל עֹמֵד נִצָּב עֲלֵיהֶם וַתְּהִי עַל מַלְאֲכֵי שָׁאוּל רוּחַ אֱלֹהִים וַיִּתְנַבְּאוּ גַּם הֵמָּה (שמואל א' י"ט, כ).

מתקופה זו אנו מוצאים תופעה זו כתופעה שגרתית לאורך שנים רבות,[10] ומייסדה, כאמור, לא היה משה אלא שמואל, ובכך כפי הנראה מעלתו גדולה משל משה, ועל אף גדולת משה, בכח נבואתו,[11] הנבואה מגיעה לשיא הופעתה דוקא בימי שמואל.

אולי כך יש להבין את ההבדל בין 'משה ואהרן בכהניו' ל'שמואל בקראי שמו'. משה ואהרן אמנם מסובבים בכהנים ולויים - אנשי מעלה וסגולה, אצילי העם, אך הם הנושאים בנטל הנבואה והפניה אל הקב"ה.

שמואל, לעומתם, מוקף ב'קוראי שמו', אלו הם חבורות הנביאים, ותיקים ומתלמדים - כל מי שחפץ לקרוא בשם ד' ונמצא ראוי לכך, וחבורה זו המקפת את שמואל, היא זו שהופכת את שמואל לשקול כמשה ואהרן.

אמנם מקומו של שמואל, נפקד מקרב שבעת האושפיזין, אולם לא ניתן לדבר על משה ואהרן כ'רגלי השכינה' וכמביאי הנבואה לישראל - בספירות נצח והוד, ללא התיחסות לשמואל, כפי שגם עושים בעלי הסוד.

שבים אנו ורואים את השתלשלותה ההיסטורית והרוחנית של השכינה מראשיתה הקדמונית בכתר הנעלם, דרך הופעתה ההולכת ומתעצבת בספירות חסד גבורה ותפארת, והולכת ומתגלית, בספירות נצח והוד, הבאות לידי ביטוי במשה ואהרן.

כך גם בדרך למעלה, אל המפגש העליון עם עצמות השכינה, עוברים אנו דרך ספירות הנצח וההוד, שבימים כתיקונם פותחות את ערוץ הנבואה, ובימי גלות כגלותנו, פותחות הן את נתיב התפילה.

ומאחר שתשלים י"ג [= ברכות ראשונות של תפילת עמידה] מיד תתחיל בעבודה ואומר רצה שזו היא מדבר בנצח שהתפלה והעבודה הכל הוא בנצח וההודאה בהוד (ספר הקנה, 'ענין יראת המקום').

התפילה אף היא מניחה כהנחת יסוד את נוכחותה של השכינה: 'דרשו ד' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב'. רגלי השכינה השוכנות בארץ, מאפשרות לנו לפנות אליה מתוך חוויה של נוכחות, וחוויה זו מתאפשרת דרך שעריהן של ספירות הנצח וההוד, ובכל נבואה יש סממן של תפילה, ובכל תפילה יש סממן של נבואה.

ומשערן של ספירות הנצח וההוד, שעריהם של 'משה ואהרן בכהניו ושמואל בקראי שמו', קוראים כל בני האדם אל ד', ואם זכו - 'והוא יענם'.


[1] התייחסנו לסוגיה זו באריכות בשיעור 14 .

[2] הארכנו על כך בשיעורים על ספירת תפארת.

[3] עמד על כך ר' יונתן גרוסמן. והמרכזיים שבהם: מקשה זהב, מבנה דו צידי (שלשה קנים מזה ושלשה קנים מזה - כרוב מזה וכרוב מזה), התמרכזות ('ופניהם איש אל אחיו' - 'אל מול פני המנורה...') וכו'.

[4] על פי ר' יוסף ג'קטילה ובעקבות הרב הנזיר - ר' דוד הכהן זצ"ל.

[5] לפי חלק מן הפרשנים, אף משה עצמו לא ראה, אלא עמד בחוץ ושמע את הקול מבעד לפרגוד.

[6] יתכן שדואליות זו הקיימת בלויה, נמצאת גם בכהונה. מחד שבט הכהונה ידוע בתקיפותו, מפנחס בן אלעזר ועד הכהנים חמי המזג המתוארים בימי הבתים. מאידך מתלמידי אהרן, הלל, מציין את תכונתו המרכזית של אהרן: אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. רמז לדואליות זו ניתן למצוא בפיסקה הבאה: "ומָן בזכות משה שהוא הדעת והנצח שהוא חיי שזה העיקר, וענני כבוד בזכות אהרן שהוא הוד על שם תוספת פאר וכבוד, וכבר כתבתי במקום אחר פירוש משמאלה עושר וכבוד שמבחינת ההוד בא עושר ומזוני שהוא תוספת כבוד והוא חסד בגבורה כנ"ל שנמתקין הגבורות, ולכך אהרן נקרא איש חסידך שזוכה לחסד מצד הדין שזה לשון איש כמו איש נעמי, וכמו שגומר תריבהו כו' שזכה בדין לחסד כנ"ל (שפת אמת, ליקוטים, סוכות).

ה'שפת אמת' כותב שההוד עצמו מכיל בקרבו את החסד שבגבורה. אולי ברית השלום, המוענקת לפנחס בן אלעזר, דוקא על מעשה הקנאות מרכיבה בקרבה את הדואליות של דין וחסד, נצח והוד, ואכמ"ל.

[7] בעיקר שיעור 17 .

[8] אמנם יש הרוצים לראות בתיאורים אלו דוקא תיאור של סילוק שכינה, אולם לעניות דעתי, מדובר בתיאור המצב הקבוע של השכינה בקרב הארץ.

[9] בעז"ה ובלי נדר, נעסוק בשיעור הבא בדמותו של דוד.

[10] עיין מלכים א' כ', לה; מלכים ב' ב', ז; ה', כב; ט', א וכן במקומות רבים אחרים לאורך תקופת המלכים.

[11] אין בכל הדברים הללו בכדי לטשטש את הפער העצום בין נבואתו של משה לשאר הנביאים ובכללם שמואל, כפי שמעיר על כך ר' יוסף ג'קטילה: "כל הנביאים כולם נתנבאו על ידי אספקלריאה שאינה מצוחצחת, שנאמר 'וביד הנביאים אדמה', אבל משה רבינו עליו השלום נכנס לאהל על ידי אספקלריאה מצוחצחת, ההוא דכתיב: ותמונת ד' יביט (במדבר י"ב). והסוד הזה כי משה רבינו עליו השלום נכנס לאוהל וישמע את הקול מדבר אליו, וזהו שנקרא 'נאמן ביתו', מה שלא שמר אדם הראשון שלא עמד בנאמנות. אבל שאר הנביאים לא זכו להיכנם לאוהל, ודי למבין. וזהו שאמרו: פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה. ואף על פי שאמרו ששמואל היה שקול כמשה ואהרן דנקרא נאמן, לא נכנס לאוהל (שערי אורה, שער חמישי).