קוצר | 1

הגדרת המלאכה

בשבת עג: מצאנו את הרשימה הבאה:

"תנא: הקוצר הבוצר והגודר והמסיק והאורה - כולן מלאכה אחת."

וברמב"ם פרק ז' כתב:

"וכן אחד הקוצר תבואה או קטנית או הבוצר ענבים או הגודר תמרים או המוסק זיתים או האורה תאנים, כל אלו אב מלאכה אחת הן, שכל אחת מהן לעקור דבר מגידוליו מתכוון"[1].

יש לדון בגדרי מלאכת קוצר אם עיקרה של המלאכה הוא בעקירת הפרי ממקום חיבורו או שמא עקירת הפרי ממקום חיותו. חקירה זו נוגעת לכמה נקודות בדיני קוצר, ונפתח בסוגיית הגמרא במסכת חולין.

גרסינן בחולין קכז:

"דאמר רב חייא בר אשי אמר שמואל: תאנים שצמקו באיביהן - מטמאות טומאת אוכלין, והתולש מהן בשבת - חייב חטאת ... היכי דמי, אי דיבשן הן ועוקציהן - פשיטא, אלא לאו: בלא עוקציהן".

המתבאר מתוך סוגיה זו ומפירוש רש"י שם[2] שלעניין שבת - אם יבשו הפרות ועוקציהן התולש מהם בשבת פטור, ואם יבשו הפרות אבל עוקציהן לחים התולש מהם בשבת חייב משום קוצר. נראה שיסוד ההבדל הוא שאם יבשו הפרות בלא העוקצים, דהיינו שעדיין קיימת יניקה מן האילן, יש חיוב קוצר בשבת, אבל אם יבשו העוקצים, שאין הפרות יונקים כלל מן האילן אין חיוב קוצר לפי שהם כתלושים. נראה מסוגיה זו כפי שפירשה רש"י שחיוב קוצר הוא בהבדלת הפרי ממקום חיותו.

וכן מתבאר מדבריו בהמשך הסוגיה שם:

"אילן שנפשח[3] ובו פירות - הרי הן כתלושין, יבשו[4] - הרי הן כמחוברין, מאי לאו, מה תלושין - לכל דבריהן, אף מחוברין - לכל דבריהן? מידי איריא? הא כדאיתא, והא כדאיתא".

ופירש רש"י שם:

"הא כדאיתא והא כדאיתא - תלושין שנפשח לכל דבריהם הוו תלושין בין לענין חיוב טומאה בין לענין שבת ומחוברין דקתני גבי יבשו לשבת קאמר ולא לטומאה והיינו כשמואל".

יוצא מדבריו שאף על פי שהפרות יבשים כיוון שהם מחוברים לאילן והוא אינו יבש, יש עדיין יניקה מן המחובר לפרות, וצריך לומר שהפרות יבשו בלא עוקציהן, ולכן חייבים על תלישתם בשבת.

ממילא תובן הברייתא בעירובין ק: בעניין איסור שימוש במחובר בשבת[5]:

"תני חדא אחד אילן לח ואחד אילן יבש ותניא אידך במה דברים אמורים בלח אבל ביבש מותר...אלא לא קשיא כאן בימות החמה כאן בימות הגשמים"

ופירש רש"י שם:

"יבש שאין בו לחלוח ולאו מחובר הוא, בימות החמה יבש מותר דליכא אפילו משום מראית העין שהרי ניכר לכל שהוא יבש..והא דקתני אסור בימות הגשמים שאין ניכר בין לח בין יבש ואיכא משום מראית העין".

לדברי רש"י אילן יבש אינו מחובר ומה שאסרוהו בימות הגשמים הוא רק משום מראית העין. עוד הקשו שם בסוגיה על ההיתר של ימות החמה: "בימות החמה הא נתרי פירי", ופירש רש"י שם:

"קא נתרי פירי שנשארו בו משנה שעברה, ואתי למישרי ביה תלישה דלח".

לדעתו אין חיוב בתלישת פירות מעץ יבש, וכל קושיית הש"ס היא רק מפני גזירה אטו תלישה מעץ לח. שוב ראינו גם מסוגיה זו שאין תולש אלא בעקירה ממקום חיותו וכיוון שיבש האילן ואין בו חיות אין זו קצירה. אך יש לדחות ראייה זו, כיוון שכאן מדובר באילן שהוא עצמו יבש, ממילא דינו כענף בעלמא שרק נעוץ בקרקע ואינו חלק מן הקרקע ובזה פשוט שאין חיוב תולש. אמנם נראה יותר סביר ברש"י לפרש כדרך הראשונה שאם אין הפרות יונקים מן האדמה אין חיוב בתלישתם.

הנפקא מינה בין שתי הדרכים הללו היא באילן שיבשו פרותיו הן ועוקציהן אך האילן עצמו לח הוא ויונק מן האדמה. לדרך הראשונה כיוון שהפרי כבר אינו יונק מן האילן אין זה קוצר, וכפי שפירש רש"י בחולין שם. אבל לדרך השנייה כיוון שהאילן מחובר ולא נתייבש יש חיוב קוצר כי תולש את הפרי ממקום חיבורו בארץ, ואף על פי שהפרות שבו יבשו הן ועוקציהן.

מתוך דברינו אלה נעמוד על שיטת רמב"ם שפסק בהלכות שבת (ח/ד):

"תאנים שיבשו באיביהן וכן אילן שיבשו פירותיו בו התולש מהן בשבת חייב אף על פי שהן כעקורין לעניין טומאה".

הרמב"ם לא חילק בין יבשו הן ועוקציהן לבין יבשו בלא עוקציהן, ונראה לכאורה מדבריו שהפרות מחוברים אף אם יבשו הן ועוקציהן, והיינו כדרך השנייה שהצענו קודם. לדברי הרמב"ם צריך לומר שהחילוק בסוגיית חולין בין יבשו בעוקציהן ליבשו בלא עוקציהן הוא רק לעניין טומאת אוכלין ולא לעניין שבת, שלא כפירוש רש"י הנ"ל.

אם כן, יסוד קוצר לרמב"ם הוא בעקירה ממקום חיבורו, ואף על פי שאין יניקה חייב. אמנם אם יבש האילן עצמו אף הוא מודה שאין חיוב קוצר, כפי שמוכח מסוגיית עירובין הנ"ל. אבל המגן אברהם (סי' שלו ס"ק א') סובר בדעת רמב"ם שאף אם האילן יבש יש איסור תורה בתלישת פרות ממנו, וז"ל:

"אבל באמת ביבש שאין בו לחלוח לא שייך תלישה כ"כ רש"י בעירובין ד' ק' .. אבל דעת הרמב"ם דביבש שייך תלישה".

קשה לשיטה זו מן הסוגיה בעירובין שמתירה לעלות באילן יבש בשבת בימות החמה ולא חוששים שמא יתלוש וכבר העיר המגן אברהם שם לנקודה זו ולא פירש. אך לענ"ד נראה שהרמב"ם מודה שאילן יבש לגמרי אין בו איסור תלישה כיוון שאין בו חיות כלל, אינו כמחובר לקרקע. וכן הסכים בספר דבר אברהם (ח"א סי' כד אות טו) והוסיף לבסס את הדברים על פי פסקי הרמב"ם בהל' טומאת אוכלין פרק ב':

"אילן שנפשח ובו פירות הרי הן כתלושין, וכן אם יבש האילן ובו פירות הרי הן כתלושין... תאנים שיבשו באיביהן מטמאות טומאת אוכלין במקומן".

בתאנים שיבשו נקט הרמב"ם שמטמאים טומאת אוכלים ולא נקט שהם כתלושים משום שלעניין שבת דינם כמחוברים לפי שהאילן לא יבש. אבל בייחור שנפשח או ביבש האילן נקט לשון תלושים לפי שהם כתלושים אף לעניין שבת, וכפשטות הסוגיה בעירובין.

לאור הנ"ל יש לפנינו כרגע שתי שיטות עיקריות:

1. שיטת רש"י ותוס' שאין חיוב קוצר אלא כשיש יניקה של הפרי ולכן, אם יבשו התאנים ועוקציהן פטור, ואם יבשו בלא עוקציהן שיונקים עדיין מן האילן חייבים על תלישתם. לשיטה זו עיקר קוצר בעקירה ממקום חיותו ויניקתו דווקא.

2. שיטת רמב"ם שאף אם הפרות לא יונקים מן האילן יש חיוב בתלישתם כל זמן שהאילן עצמו מחובר לאדמה ויונק ממנה. אבל כשהאילן יבש לגמרי גם הרמב"ם מודה שאין חיוב כי האילן עצמו כתלוש מן האדמה[6]. ולפי זה יובן פסק הש"ע (שלו/ג) שהתיר ללכת על גבי עשבים יבשים שהרי הם כתלושים[7]. לשיטה זו עיקר קוצר בעקירה ממקום חיבורו.

שיטה שלישית היא הבנת המגן אברהם בשיטת הרמב"ם שמחייב גם באילן יבש, והיא אולי שיטת הראב"ד שבהשגותיו על הרמב"ם בהל' טומאת אוכלין כתב:

"אבל אם יבשו בו פירות במחובר הרי הן כמחוברין".

והבין בספר דבר אברהם בכוונתו שרוצה לחייב גם ביבש האילן, וכנראה גרס בראב"ד: "אבל אם יבש ובו פרות במחובר הרי הן כמחוברין", ומכוח זה פירש בדעתו שגם כשהאילן יבש יש חיוב על תלישתם בשבת. אולם לגרסת הדפוסים שלפנינו: "אבל אם יבשו בו פירות", הראב"ד מדבר על אילן שפרותיו יבשו אך הוא עצמו לא יבש. ונראה שעיקר השגתו על הרמב"ם היא שבאופן זה שיבשו הפרות ומחוברים לאילן יש להם דין מחוברים גם לעניין טומאת אוכלין, ואינן מיטמאים. וכן הבין כוונתו בכסף משנה שם ומכוח זה תמה עליו שמהסוגיה בחולין מוכח שרק לעניין שבת דינם כמחוברים אבל לעניין טומאת אוכלין דינם כתלושים.[8]

ואפשר שיש לקשור מחלוקת אחרת בראשונים בנקודה זו של הגדרת קוצר - אם עיקרו בניתוק מחיבור או בניתוק מחיות ויניקה. בסוגיה בדף פא: נחלקו רש"י ורמב"ם במגביה עציץ מן הארץ ומניחו על גבי יתדות אם חייב משום קוצר או לא[9]. לדעת רש"י שהחיוב בקוצר בעקירה ממקום חיותו, כיוון שגם כשהוא על גבי יתדות ממשיך לינוק אין בזה איסור תורה אבל לרמב"ם שהחיוב על ניתוק ממקום חיבורו, כיוון שברגע שישב על הארץ היה מחובר לאדמה, ובהגבהתו הוא מנתקו ממנה יש לחייב.

כך הסביר ר' חיים הלוי בחידושיו על הסוגיה שם בשבת. אולם יש לפקפק בזה מפני שאפשר שהמחלוקת בנקודה זו קשורה לשאלה האם יש לחייב על החלשה ומיעוט יניקה או לא. ונראה שיש לדון בדבר האם לדעת רמב"ם יש בקוצר גם גדר יניקה (הפסקתה או אפילו החלשתה) או שלדעתו קיים רק גדר אחד של ניתוק מחיבור. לדעת הגר"ח נראה שלרמב"ם יש רק ניתוק מחיבור, אך לדעה השנייה, והיא דעת הלבוש (סי' שלו סעיף ח') יש לומר שלדעת הרמב"ם יש איסור גם במיעוט יניקה. אפשרות שלישית היא אם נאמר שבעציץ כל הגדרתו כמחובר היא מפני יניקתו מן הארץ. אבל נראה לי שברמב"ם אפשרות זו לא קיימת, משום שאם רוצים לחייב על מיעוט יניקה, אף שאינו מבטלה לגמרי, היינו דווקא אם יש דין ביניקה מצד עצמו, אבל אם היניקה היא רק סימן לקיומו של חיבור, כל זמן שיש יניקה, ואפילו מועטה, לא נותק החיבור.

זומר וצריך לעצים

למדנו בשבת עג:

"אמר רב כהנא זומר וצריך לעצים חייב שתיים אחת משום קוצר ואחת משום נוטע".

ופירש רש"י שם: "וצריך לעצים להסקה, משום דצריך להם הויא תולדה דקוצר דצריך נמי לקצור".

התוס' שם ד"ה וצריך לעצים כתבו שדין זה הוא גם אליבא דר' יהודה שסובר שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייבים עליה, שאי אפשר לחייב משום קוצר אלא אם צריך לעצים, ובלשון התוס':

"דלא מיקרי בעצים קוצר אלא בעניין זה מידי דהוה אקורע על מנת לתפור.."

בפירוש דברי התוס' הללו כתב אבן האזל (שבת א/ה, בעיקר בסעיף ה' ד"ה אמנם) שיש מקום לדון בגדרי קוצר האם התיקון הוא במעשה הקצירה, ואז יש לחייב לר' יהודה גם אם אינו צריך לתבואה או לעצים. מדברי התוס' מוכח לדעתו שגדר מלאכת קוצר אינו במעשה הקצירה אלא בדבר הנקצר, ולכן אם אינו זקוק לתבואה או לעצים לא מיקרי קוצר כלל ואינו חייב אפילו לר' יהודה. ואף הרמב"ם סובר כן לדעתו, שהרי פסק בפרק ח/ד שזומר חייב רק אם צריך לעצים אף שפסק כר' יהודה לחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה.

אך האגלי טל (קוצר ל) כתב שלרש"י ורמב"ם יש לחייב בקוצר גם אם אין צריך לעצים אליבא דר' יהודה. ומה שקשה מן הרמב"ם עצמו שפסק כר' יהודה, ובכל זאת חייב רק בצריך לעצים, כתב האגלי טל לתרץ שהוא משום שהרמב"ם דיבר על זומר שכבר חייב על פעולה זו משום זורע, ואי אפשר לחייב על פעולה אחת שתיים אלא אם יש לה שני מוקדים, ולכן דרש שיהיה צריך לעצים. לשיטה זו, אם אדם יקצור באופן שאינו עוזר לצמיחה שאינו חייב משום זורע יתחייב משום קוצר אף אם אינו זקוק לעצים[10].

אמנם לענ"ד נראה שאין כלל מחלוקת בין הרמב"ם לבין התוס' בזה, והכל מודים שאם אדם קוצר תבואה או פרות שיתחייב לר' יהודה גם אם אינו צריך לפרות או לתבואה, שהרי קצר. ולא חידשו התוס' והרמב"ם לפטור באינו צריך לעצים אליבא דר' יהודה, אלא בקוצר עצים, וכמדויק מלשון התוס' "דלא מיקרי בעצים קוצר אלא..".

וביאור העניין הוא כך: עיקר קוצר הוא בקצירת היבול מן הארץ, אם תבואה מן הקרקע ואם פרות מן העץ. אדם שזומר ויש לו עצים ביד, אין לחייבו משום קוצר כיוון שהעץ עצמו אינו יבול, והחיוב בקוצר הוא רק על יבול. לכן רק אם יהיה צריך לעצים, שבכך הופך את העצים ליבול הגדל בארץ יתחייב. וממילא ברור שדין זה קיים רק בקוצר עצים ולא בתבואה ופרות שמוגדרות כיבול, בצורה אובייקטיבית.

האם קוצר הוא רק בגידולי קרקע?

למדנו בדף קז:

"אמר מר בר המדורי אמר שמואל: הושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעיה - חייב. מאי טעמא? אמר רבא: בר המדורי אסברא לי, לאו אמר רב ששת: האי מאן דתלש כשותא מהיזמי והיגי - מיחייב משום עוקר דבר מגידולו, הכא נמי - מיחייב משום עוקר דבר מגידולו".

מדברי רש"י בסוגיה משמע שהוא סבור שהחיוב הוא משום קוצר ואף על פי שאינו מחובר בקרקע. ולכאורה קצת משמע כן בשיטתו גם בהקשר הסוגיה בדף צה. שחייבו חולב משום מפרק. וכתב רש"י שם:

"ואית דאמרי תולדה דקוצר - ולא היא, דלאו מחובר הוא, אלא פקיד ועקיר, וקאי בעטיני הדד כתבואה בקשיה".

רש"י דוחה שיטת הסוברים שחולב חייב משום קוצר בטענה שאין כאן מה לעקור כי החלב עקור הוא, ומשמע מדבריו שאם היה מה לעקור היה חייב משום קוצר אע"פ שאין כאן גידולי קרקע.[11]

אבל הרמב"ן תוקף שיטה זו וסובר שגם רבי יהודה שסובר שיש דישה שלא בגידולי קרקע[12], יודה שבקוצר אין לחייב אלא אם כן עוקר מחיבורו בקרקע. וז"ל:

"דודאי קוצר ודש תרוייהו בחד גוונא גמרי' להו ממשכן כי היכי דאמרי רבנן אין דישה אלא בגדולי קרקע ה"נ אמרי ודאי אין קצירה אלא בגדולי קרקע, ואפי' ר' יהודה אפשר דמודה בקצירה דהיא ממש מן הקרקע[13]".

ובעקבות גישתו זאת פירש את הסוגיה כך:

"דמדלדל עובר משום נטילת נשמה הוא חייב, והכי קאמר אע"ג דהאי עובר לית ליה בדידיה נשמה כיון דגידולו תלוי בנשמת אמו העוקרו משם נוטל נשמתו ממנו, דלאו מי א"ר ששת בגידולי קרקע כן דמאן דתלש כשותא מהיזמי שיניקתו תלוי בהיזמי כדאמרינן בעירובין בפ' בכל מערבין (כ"ח ב') דקטלין ליה להיזמתא ויבשה כשותא ומיחייב משום עוקר דבר מגידולו דהוא תולדה דקוצר, ה"נ בבעלי חיים מחייב משום עוקר דבר מגידולו דהוא משום נטילת נשמה"[14].

אמנם בירושלמי נראה שהוא סבור שעיקר קוצר הוא בהבדלת החיות ואפילו בדברים שאינם גידולי קרקע, וז"ל בפרק כלל גדול(ז/ב):

"רבנן דקיסרין אמרין הדן דצייד כוורא[15] וכל דבר שאתה מבדילו מחיותו חייב משום קוצר"

ועוד מצאנו בירושלמי שם: "החולב[16] והרודה חלות דבש חייב משום קוצר". הירושלמי סבור אם כן, שכל הבדלת דבר מחיותו חייב משום קוצר, ושמא יש לומר שהירושלמי מחדש חידוש גדול יותר - אפילו אם מדובר בדבר שנוצר במקום מסוים, ואע"פ שאין לו חיות במקום ההוא, אלא שנוצר ונאגר שם חייבים משום קוצר, שהרי הדבש בחלות הדבש אינו בדיוק מקום חיותו אלא מקום היווצרותו וכן הדין בחלב בעטיני הבהמה.

בעניין חלות דבש הובאה בבבלי (שבת צה.) מחלוקתם של רבי אליעזר וחכמים. חכמים אוסרים מדרבנן, ומסתבר שהטעם הוא לפי שאינו גידולי קרקע, ושמא מפני שאינו מחובר כל כך, אך לדעת רבי אליעזר חייב הרודה משום קוצר, וטעמו על פי ר' אלעזר בגמרא שם הוא כדלהלן:

"ויטבול אותה ביערת הדבש, וכי מה ענין יער אצל דבש, אלא לומר לך מה יער התולש ממנו בשבת חייב חטאת אף חלות דבש הרודה ממנו בשבת חייב חטאת".

לא ברור האם לדעתו לימוד זה בא לומר שאף על פי שדבש אינו גידולי קרקע חייבים על תלישתו בשבת, או שמא הלימוד מחדש לנו שכוורת דבש דינה כקרקע ולכן התולש ממנה חייב. מסתבר יותר כצד השני שהרי במשנת עוקצין (ג/י) שנינו:

"כוורת דבורים ר' אליעזר אומר הרי היא כקרקע וכותבין עליה פרוזבול ואינה מקבלת טומאה במקומה והרודה ממנה בשבת חייב חטאת וחכמים אומרים אינה כקרקע....והרודה ממנה בשבת פטור".

ומוכח ממשנה זו שיסוד מחלוקתם בעניין רודה חלות דבש הוא בשאלה אם זה גידולי קרקע או לא, והכל מודים שאין מחייבים משום קוצר אלא בגידולי קרקע.[17]