שיעור 3 - ברכת אבות (א)

  • הרב עזרא ביק

ברכת אבות

חז"ל כינו את הברכה הראשונה בתפילת העמידה "ברכת אבות". האבות, אברהם, יצחק ויעקב, מוזכרים פעמיים בברכה, פעם בהתחלה כחלק משם ה' - "אלֹקי אבותינו אלֹקי אברהם אלֹקי יצחק ואלֹקי יעקב" - ופעם לקראת הסוף - "וזוכר חסדי אבות". עוד יותר משמעותית היא הזכרת שמו של אברהם אבינו בחתימת הברכה. החתימה מסכמת את הנושא העיקרי של הברכה. הברכה הראשונה נחתמת ב"ברוך מגן אברהם".

אך אין זה מסביר מדוע הברכה נקראת ברכת אבות. האם הנושא של הברכה הוא האבות? ודאי שלא - נושא הברכה הוא האלוקים! העובדה שחז"ל בחרו לכנות את האלוקים, בין השאר, בכינוי "אלוקי אבותינו", אינה מהווה סיבה לקריאת הברכה על שם האבות. אזכורי האבות בברכה אינם קובעים את מהות הברכה.

השאלה אינה מצטמצמת רק לשם שחז"ל נתנו לברכה. גם אילולא שם זה, היינו תוהים על חתימת הברכה. מדוע בחרו חז"ל לחתום את הברכה בשמו של אברהם אבינו? החתימה צריכה לכלול את נושא הברכה. באיזה מובן נוכל לאמר שנושא הברכה קשור להיות האלוקים מגן אברהם דווקא? לאור שם הברכה, נראה שהחתימה בשמו של אברהם משקפת רעיון כללי יותר: באופן כללי הברכה היא הברכת האבות, אך באופן ספציפי היא ברכת אברהם. נקודה זאת אומרת דרשני.

המדרש מסביר זאת כך:

אמר רשב"ל ואעשך לגוי גדול זה שאומרים אלהי אברהם ואברכך זה שאומרים אלהי יצחק ואגדלה שמך זה שאומרים אלהי יעקב יכול יהיו חותמין בכולן ת"ל והיה ברכה בך חותמין ואומרים מגן אברהם ואין חותמין בכולן. (במדבר רבא, יא, ב)[1]

המדרש כמובן אינו עונה על שאלתנו אלא מחזק את ההנחה שעומדת ביסוד השאלה. הקשר בין הברכה לאבות איננו מקרי אלא מהותי, והוא הובטח בתחילת ימיו של העם היהודי. אפשר לאמר, לאור המדרש, שבהבטחת ה' לאברהם, ואעשך לגוי גדול, מעורה מלכתחילה הבטחה שהוא, בנו, ובן בנו, יונצחו בברכה הראשונה של שמונה עשרה. ואכן השאלה לא נפתרה אלא חוזקה!

בואו נתחיל מעצם המושג של אב. אין נקראים אבות אלא שלשה. אברהם הוא אב לבני ישראל. אין להבין את המושג הזה רק במובן הביולוגי, שאם כן לא ייתכנו שלשה אבות. אם משמעות אב היא הראשון, אז יצחק בנו חייב להיות הבן הראשון ולא האב השני. ברור שמושג האבות מתייחס לא לביולוגיה אלא לדגם. המושג ישראל עומד על שלש פרדיגמות, שלשה מקורות. יש שלשה דגמים של אישיות אשר מיזוגם הוא המקור המוליד של עם ישראל. כל אב היה בעל אישיות אחרת וכל אחד מהם תרם תרומה אחרת לאב טיפוס של כל יהודי.

כשאנו מכריזים בראשית התפילה שאנו מתפללים לאלקי אבותינו (ולא רק לאלוקים), אנו ממקדים את יחסנו לאלוקים במשבצת שהאבות יצרו. אנו, בניהם ויורשיהם של האבות, פונים לאלוקיהם, למי שהאבות עבדו בחייהם. מה הבסיס לקשר שלנו עם האלוקים? העובדה שאנו ממשיכים את דרכם של האבות. הם גילו את הדרך לה' והם לימדו אותנו איך להתפלל.

ואכן, חז"ל קבעו שהאבות ממש למדו אותנו איך להתפלל. לדעת ר' יוסי חנינא, האבות יסדו את התפילות.

איתמר, רבי יוסי ברבי חנינא אמר: תפלות אבות תקנום; רבי יהושע בן לוי אמר: תפלות כנגד תמידין תקנום…תניא כוותיה דרבי יוסי ברבי חנינא: אברהם תקן תפלת שחרית - שנאמר וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם, ואין עמידה אלא תפלה, שנאמר ויעמד פינחס ויפלל; יצחק תקן תפלת מנחה - שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב, ואין שיחה אלא תפלה, שנאמר תפלה לעני כי יעטף ולפני ה' ישפך שיחו, יעקב תקן תפלת ערבית - שנאמר ויפגע במקום וילן שם, ואין פגיעה אלא תפלה, שנאמר ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי. (ברכות, כו:)

הגמרא אומרת שכל אב יסד תפילה אחרת.[2] יש לשים לב להבדל בין מאמר זה לבין הקביעה הכללית בחז"ל שהאבות שמרו את כל מצוות התורה. כאן אין חז"ל אומרים שהאבות התפללו, אלא שהם תקנו את התפילה. המשמעות כאן היא הפוכה מהקביעה הכללית. הקביעה שהאבות שמרו על מצוות סיני, אומרת שהם הכניסו את עצמם לתוך הגדרת היהדות. שהמצוות שמחייבות אותנו מסיני קוימו על ידם. אך במקרה של תפילה היחס הוא הפוך. הם לא התפללו בגלל שאנו מתפללים, אלא אנו מתפללים כיוון שהם התפללו. מצוַת שבת היא הסיבה לשמירת שבת של האבות. תפילת האבות היא הסיבה למצוַת תפילה.

אם כן, יוצא שיש הבדל בין התפילה לשאר המצוות בראשוניות שלה. ובצורה קיצונית יותר, התפילה נובעת לא מהחוויה היהודית ההלכתית אלא מהיחס הראשוני בין האדם לבין האלוקים. התפילה אינה מעשה יהודי הלכתי, לפחות לא בשורשה, אלא חוויה אלמנטרית דתית. חוויה שמבוססת על אישיות דתית ויחסה לאלוקים. האבות אינם יהודים הלכתיים במובן הרגיל של המילה, ובכל זאת הם התפללו.

ואכן, אנו מדגישים את הנקודה הזאת בתפילתנו, על ידי כך שאנו מכריזים שאנו מתפללים לאלקי אברהם יצחק ויעקב. אנחנו מתפללים לאלוקים של האבות, לאלוקים שהם גילו ואשר אליו הם התפללו והנחילו את תפילתם לנו. בסיני, כידוע, ה' הציג את עצמו כמי שהוציא את ישראל ממצרים ולא כבורא עולם. אך בתפילה אנו פונים לא למוציאנו ממצרים, אלא דווקא ל"קונה הכל", לאלוקי האבות. כשם שיציאת מצרים היא הבסיס לקשר בין היהודי לקל, הבריאה היא המכוננת של הקשר בין האדם לקל. אנו ממשיכים את תפילת האבות - ואם כן, אנו צריכים להתפלל באותה דרך, כיחידים אשר מגלים את האלוקים מתוך החוויה העצמית.

נקודה זאת, היות התפילה קודם כל חוויה אנושית ולא יהודית, מודגשת על ידי ניסוח הברכה. לשון התפילה מבוססת ברובה על פסוקים מקראיים. במרכז ברכת אבות מופיעים הכינויים "קל עליון גומל חסדים טובים וקונה הכל". "קל עליון" הוא שם קודש שייחודי לברכה הזאת. אין מקום אחר שבו אנו פונים אל ה' בכינוי זה. גם בתנ"ך הוא נדיר מאד ונדמה לי, שעצם השימוש בו נשמע זר לאוזניים יהודיות[3]. לשם "קל עליון" יש תהודה אוניברסלית ולא יהודית. הרהור קל מיד מגלה לנו למי שייך השימוש בשם זה. כשאברהם אבינו חזר מנצחונו הצבאי על ארבעת המלכים הוא פוגש את מלכיצדק מלך שלם אשר מוציא לחם ויין ומברך את אברהם:

ברוך אברם לקל עליון קנה שמים וארץ.
וברוך קל עליון אשר מגן צריך בידך. (בראשית יד,19)

מיד אחר כך, אברהם מאמץ את השם הזה בדברו עם מלך סדום: "הרמותי ידי אל ה' קל עליון קנה שמים וארץ". נשים לב שהביטוי "וקונה הכל" מברכתנו מבוסס על המשך שם ה' בפי מלכיצדק, "קנה שמים וארץ" וגם חתימת הברכה "מגן אברהם", מזכירה את הביטוי "אשר מגן צריך בידיך". אם כן, החלק המרכזי בברכה לקוח מלשון אדם נכרי והאלקים אשר בברכה הוא "קל עליון", האלקים של מלכיצדק.

לפי חז"ל מלכיצדק הוא שם בן נח, הדמות של גוי צדיק. כל מה שאמרתי עד כה, בנוגע לאבות בכלל ולאברהם בפרט, נכון עוד יותר בנוגע לשם בן נח. לפחות במשמעותה הראשונית, התפילה מבוססת על היחס בין שם בן נח לאלוקיו. אברהם, אבי הדתיות היהודית, מאמץ את שם שמלכיצדק השתמש בו (בתוספת השם המפורש). כשאנו פונים אל אלקי אבותינו, אל אלקי היהודים, מתברר שאלקי אבותינו הוא קל עליון קונה שמים וארץ, האלקים שהמייצג של הגוי הצדיק פונה אליו. מלכיצדק, כהן לקל עליון, הוא אחד מאבות תפילת ישראל, ועובדה זו מופיעה בברכת אבות. תפקיד הברכה הראשונה להציג בפנינו את מי שאליו אנו מתפללים - והוא קל עליון, אלקי האבות, האלקים המשותף לאברהם ומלכיצדק.

אולם, הרעיון שהתפילה מבטאת את האדם באשר הוא אדם אינה הופכת את התפילה למשהו כללי, המבטא רק את המכנה המשותף הרחב ביותר. אדרבא, כיוון שהתפילה מבוססת על הצלם אלקים של האדם, בזה עצמו כלולה הקריאה שכל אחד ואחד הוא עולם שלם, אינדיבידואלי. דבר זה אנו מדגישים מיד בפתיחת הברכה. "אלקינו ואלקי אבותינו אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב" - אלוקינו שהוא אלוקי אבותינו, שירשנו מאבותינו - והוא אלוקי אברהם, אלוקי יצחק ואלוקי יעקב. מה המשמעות של פירוט האבות? כלום יש צורך לחזור ולהודיע למישהו שאבותינו הם אברהם יצחק ויעקב? ועוד, שימו לב לחזרה המשולשת. לא אלוקי אברהם יצחק ויעקב, אלא "אלקי אברהם, אלקי יצחק, ואלקי יעקב". הברכה כאילו אומרת שיש הבדל בין אלקי אברהם לאלקי יצחק ולאלקי יעקב. ולא משום ריבוי ח"ו, הוא הוא אלוקינו ואלוקי אבותינו. אלא שכל אב היה לו יחס אחר עם הקל, בדיוק מאותה סיבה שכל אב יסד תפילה אחרת. כפי שהדגשנו, יש שלשה אבות ולא אב ושני בנים. כל אב הוא יסוד, אב-טיפוס, אחר. מצד אחד אנו מתפללים לאלקי אבותינו ואנו רק הולכים בעקבותם. אך מה הן עקבותם, ומה היא דרכם? - שכל אחד מצא את דרכו הוא, כל אחד עמד ביחס מיוחד לבורא עולם. הפרדוקס ברור אך אין מוצא - אנו מחקים את המקוריות של אבותינו. הם היו האבות ואנו הננו בנים. אך מה זה להיות בן לאבות אלו - זהו ללכת באותה דרך של מקוריות. אם לכל אב יש אלוק, אם יש אלוקי אברהם ואלוקי יצחק ואלוקי יעקב, אז במידה מסוימת יש גם אלוקי מענדל, אלוקי תומר ואלוקי רחל. כל אחד ידרוך בדרך הסלולה ויגלה את הדרך המקורית שמתאימה אך ורק לו.

לסיכום: הברכה הראשונה מציגה בפני המתפלל את האלוקים שאליו הוא מתפלל. נושא הברכה הוא - אל מי מתפללים. חז"ל נסחו את תשובתם לשאלה זאת במסגרת האבות, כלומר האלוקים שאליו אני מתפלל הוא אלוקי האבות. בזה הם מכוונים את תפילתנו להיות מצד אחד מושרשת במורשת דורי דורות, ומצד שני להיות אישית, ראשונית ומקורית; מצד אחד חובה מסגרתית, ומצד שני חובה להיות אינדיבידואלי. תפילת ישראל הממוסדת היא תפילת האבות כיחידים, שצעדו בדרך שלא צעד בה איש לפניהם, בלי מפה ובלי סימני דרך. יתר על כן, תפילת האבות נושקת לתפילת האדם הלא יהודי, ואלוקי התפילה איננו המוציא ממצרים או נותן התורה, אלא קל עליון קונה שמים וארץ. ועל אף כל זה, ואולי בגלל כל זה, לכל מתפלל יש האלוקים שלו, שהוא גם אלוקי כולנו, וגם אלוקי אבותינו, וגם אלוקי אברהם ואלוקי יצחק ואלוקי יעקב.

נשאר לנו להסביר את היחס המיוחד לאברהם דווקא, בנוסף על היחס לשאר האבות. כמובן, לאור הסברי, ניתן לראות באברהם ראשון הראשונים. ואם הנקודה בזיקה לאבות היא הראשוניות שלהם, אברהם הוא הראשוני מכולם. אך נדמה לי שיש להעמיק יותר ולהסביר מה מסתתר בחתימה "מגן אברהם", אשר לפי המדרש המצוטט בהתחלה, הובטח לאברהם בדיבור הראשון בחיי האומה. כחלק מכך נצטרך לעמוד על משמעות התואר "מגן" ועל יחסה לתפילה. בנוסף, ברצוני לעבור בפירוט על המשמעות של השמות והכינויים שנכללו בברכה. כל זה נעשה בשבוע הבא.


[1] ועיין רש"י בראשית י"ב, ב.

[2] הדעות בגמרא נראות חולקות - או שתפילות אבות תקנום, או שהתפילות הן כנגד הקרבנות. הרמב"ם פוסק להלכה כדעה שהתפילות הן כנגד הקרבנות, אך בכל זאת הוא כותב שתפילות אבות תקנום. כנראה שהוא לא ראה את שתי הדעות כסותרות. גם אם מבחינה הלכתית קיימת זיקה בין כל תפילה לקרבן או לעבודה מקבילה, הבאה לידי ביטוי בחלק מהלכות תפילה, בצורה יסודית ובסיסית מקור התפילה נמצא בעבודת ה' של האבות.

[3] כמובן שזרות זו מושפעת מההפנמה העמוקה של לשון התפילה