שיעור 3 - חטאי שלמה ונבואת העונש בפי אחיה השילוני (פרק י"א) ג. "אֲשֶׁר בְּהַעֲו‍ֹתוֹ, וְהֹכַחְתִּיו בְּשֵׁבֶט אֲנָשִׁים וּבְנִגְעֵי בְּנֵי אָדָם" (שמ"ב, ז', יד)

  • הרב אלחנן סמט

שני השטנים שהקים ה' לשלמה (י"א, יד–כה)

יד       וַיָּקֶם ה' שָׂטָן לִשְׁלֹמֹה אֵת הֲדַד הָאֲדֹמִי, מִזֶּרַע הַמֶּלֶךְ הוּא בֶּאֱדוֹם.

טו      וַיְהִי בִּהְיוֹת דָּוִד אֶת אֱדוֹם, בַּעֲלוֹת יוֹאָב שַׂר הַצָּבָא לְקַבֵּר אֶת הַחֲלָלִים, וַיַּךְ כָּל זָכָר בֶּאֱדוֹם.

טז      כִּי שֵׁשֶׁת חֳדָשִׁים יָשַׁב שָׁם יוֹאָב וְכָל יִשְׂרָאֵל עַד הִכְרִית כָּל זָכָר בֶּאֱדוֹם.

יז        וַיִּבְרַח אֲדַד הוּא וַאֲנָשִׁים אֲדֹמִיִּים מֵעַבְדֵי אָבִיו אִתּוֹ לָבוֹא מִצְרָיִם, וַהֲדַד נַעַר קָטָן.

יח       וַיָּקֻמוּ מִמִּדְיָן וַיָּבֹאוּ פָּארָן, וַיִּקְחוּ אֲנָשִׁים עִמָּם מִפָּארָן וַיָּבֹאוּ מִצְרַיִם אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם,

וַיִּתֶּן לוֹ בַיִת, וְלֶחֶם אָמַר לוֹ, וְאֶרֶץ נָתַן לוֹ.

יט      וַיִּמְצָא הֲדַד חֵן בְּעֵינֵי פַרְעֹה מְאֹד, וַיִּתֶּן לוֹ אִשָּׁה אֶת אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ, אֲחוֹת תַּחְפְּנֵיס הַגְּבִירָה.

כ         וַתֵּלֶד לוֹ אֲחוֹת תַּחְפְּנֵיס אֵת גְּנֻבַת בְּנוֹ, וַתִּגְמְלֵהוּ תַחְפְּנֵס בְּתוֹךְ בֵּית פַּרְעֹה, וַיְהִי גְנֻבַת בֵּית פַּרְעֹה בְּתוֹךְ בְּנֵי פַרְעֹה.

כא      וַהֲדַד שָׁמַע בְּמִצְרַיִם כִּי שָׁכַב דָּוִד עִם אֲבֹתָיו וְכִי מֵת יוֹאָב שַׂר הַצָּבָא, וַיֹּאמֶר הֲדַד אֶל פַּרְעֹה: שַׁלְּחֵנִי וְאֵלֵךְ אֶל אַרְצִי.

כב      וַיֹּאמֶר לוֹ פַרְעֹה: כִּי מָה אַתָּה חָסֵר עִמִּי וְהִנְּךָ מְבַקֵּשׁ לָלֶכֶת אֶל אַרְצֶךָ? וַיֹּאמֶר: לֹא, כִּי שַׁלֵּחַ תְּשַׁלְּחֵנִי.

כג       וַיָּקֶם אֱ-לֹהִים לוֹ שָׂטָן אֶת רְזוֹן בֶּן אֶלְיָדָע, אֲשֶׁר בָּרַח מֵאֵת הֲדַדְעֶזֶר מֶלֶךְ צוֹבָה אֲדֹנָיו.

כד      וַיִּקְבֹּץ עָלָיו אֲנָשִׁים וַיְהִי שַׂר גְּדוּד בַּהֲרֹג דָּוִד אֹתָם, וַיֵּלְכוּ דַמֶּשֶׂק וַיֵּשְׁבוּ בָהּ וַיִּמְלְכוּ בְּדַמָּשֶׂק.

כה      וַיְהִי שָׂטָן לְיִשְׂרָאֵל כָּל יְמֵי שְׁלֹמֹה, וְאֶת הָרָעָה אֲשֶׁר הֲדָד, וַיָּקָץ בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּמְלֹךְ עַל אֲרָם.

1. הקשר בין נבואת העונש לשלמה (פס' יא–יג) לבין השטנים שקמו לו  

בפסוקים יד–כה, בסמוך לאחר נבואת העונש לשלמה, מתוארים שני 'שטנים' – שני אישים שהפריעו לשלמה, ועמדו לו למכשול בדרכו כמלך ישראל.[1] משמעות הדבר, שעוד בחיי שלמה, כנראה בימי זקנתו, ניבעו סדקים ראשונים בממלכתו, והחלו להיות ניכרים סימני ירידה והתפוררות, לכל הפחות במה שנוגע לשלטון שלמה בעמים השכנים.[2]

כוונת הכתוב בתיאור זה היא לומר שעונשו של שלמה על חטאיו החל בעצם עוד בחייו. ואמנם דבר זה אינו סותר את מה שנאמר לשלמה בפסוק יב "אַךְ בְּיָמֶיךָ לֹא אֶעֱשֶׂנָּה...". נבואה זאת מתייחסת לקריעת הממלכה מעל שלמה, והיא אכן לא תתרחש בימיו. אולם השטנים שנועדו לשלמה, אף שזעזעו את עצמתו המדינית, לא חיסרו דבר משלטונו על עם ישראל כולו.

אולם כאן יש לשאול: עמידתם של השטנים הללו בדרכו של שלמה לא נרמזה כלל בנבואה! ובכן, האם יש קשר בין הנבואה שבפסוקם יא–יג לבין תיאורם של שני השטנים בפסוקים יד–כה, או שאלו שתי חטיבות נפרדות בסיפורנו שאין ביניהן כל קשר?

מסתבר שיש קשר נסתר בין הנבואה ובין תיאורם של השטנים: קריעת הממלכה מעל בנו של שלמה בוודאי לא תהא אירוע פתאומי שאין לו רקע קודם, אלא היא תהא שיאו של תהליך שקדם לה ואשר התרחש עוד בימי שלמה. תהליך זה הוא היחלשות המלוכה הישראלית הן כלפי חוץ והן כלפי פנים. תהליך היחלשות מתמשך של שלמה הוא זה שאִפשר את תביעותיהם של שבטי ישראל מרחבעם בנו, כמתואר בחלקו הראשון של פרק י"ב, ולאחר מכן את התמרדותם עד לקריעת הממלכה.

נמצא שהשטנים שהקים ה' לשלמה מבחוץ, ועוד יותר מכך מרדו של ירבעם בתוך ממלכת ישראל עצמה, המתואר בהמשך סיפורנו, הם תנאים מוקדמים שהובילו להתגשמות הנבואה, ועל כן ניתן לראות בהם את תחילת התגשמותה.

ניתן להצביע על קשר נסתר נוסף בין הנבואה בפסוקים יא–יג ובין תיאור עמידתם של השטנים השונים לשלמה: בעיון הקודם, בסעיפו האחרון, הראינו כיצד שתי ההקלות המובטחות לשלמה בעונשו נובעות מהתחייבות ה' לדוד בחזון נתן, בשמ"ב ז'. וכיוון שהנבואה שנאמרה לשלמה מבוססת על חזון נתן, הרי היא כ'מראה מקום' למעיין להתבונן במה שנאמר שם. והנה, בחזון נתן נאמרו לדוד לא רק הבטחת ה' לבנו אחריו, אלא גם העונש שיקבל בנו אם יחטא:

יד            אֲנִי אֶהְיֶה לּוֹ (– לבנו של דוד) לְאָב, וְהוּא יִהְיֶה לִּי לְבֵן

אֲשֶׁר בְּהַעֲוֹתוֹ, וְהֹכַחְתִּיו בְּשֵׁבֶט אֲנָשִׁים וּבְנִגְעֵי בְּנֵי אָדָם.

טו           וְחַסְדִּי לֹא יָסוּר מִמֶּנּוּ...

ובאמת, אף כי בדרכים שונות ניתן היה להחליש את שלמה ואת ממלכתו כהכנה לקריעת הממלכה מעל בנו, הדרך שבה השתמש ה' היא בהעמדת אישים שיתנגדו לשלמה מבית ומחוץ:

           יד            וַיָּקֶם ה' שָׂטָן לִשְׁלֹמֹה אֵת הֲדַד הָאֲדֹמִי...

           כג            וַיָּקֶם אֱ-לֹהִים לוֹ שָׂטָן אֶת רְזוֹן בֶּן אֶלְיָדָע...

           כו            וְיָרָבְעָם בֶּן נְבָט...עֶבֶד לִשְׁלֹמֹה, וַיָּרֶם יָד בַּמֶּלֶךְ.

באמצעות אישים אלו שעמדו לשלמה לשטן נתקיים דבר הנבואה שבפי נתן "וְהֹכַחְתִּיו בְּשֵׁבֶט אֲנָשִׁים וּבְנִגְעֵי בְּנֵי אָדָם".

2. שתי 'הבטות לאחור' בתיאור השטנים

תיאור שני השטנים שעמדו לשלמה, בפסוקים יד–כה, בנוי בדרך מיוחדת שיש לעמוד עליה.

בפסוק יד מתוארת הקמת השטן הראשון:

                           וַיָּקֶם ה' שָׂטָן לִשְׁלֹמֹה אֵת הֲדַד הָאֲדֹמִי, מִזֶּרַע הַמֶּלֶךְ הוּא בֶּאֱדוֹם.

עתה כאילו נפתחים סוגריים, ולעיני הקורא נגללת פרשת חייו של הדד האדומי החל בעיצומם של ימי דוד כמלך ישראל, בעת שהדד היה "נַעַר קָטָן" (פסוק יז), ועד לזמן מותם של דוד ויואב, כלומר עד ראשית מלכותו של שלמה (פסוקים כא–כב), כשהדד כבר היה אב צעיר לבנו שנגמל (פסוק כ). מאמר מוסגר זה מתפרש אפוא על פני שמונה פסוקים – טו–כב, והם מתארים אירועים שנמשכו כעשרים שנה.

אנו רואים פסוקים אלו כמוקפים בסוגריים, כיוון שאין כל זיקה ישירה וגלויה בין פרשת חייו של הדד המתוארת בפסוקים אלו ובין הסיפור שבו אנו עומדים בפרק י"א. זיקתם לסיפור היא עקיפה ורחוקה: הם מבארים מיהו הדד האדומי שהוצג לפני כן (בפסוק יד), ומהן הנסיבות שהביאוהו להיות שטן לשלמה.

מבחינת ההגדרה הספרותית של פסוקים אלו, יש להגדירם כ'הבטה לאחור' רחבה, המשלימה את ידיעותינו ביחס לדמות שלא פגשנו בה עד עתה במקרא. לפיכך כמעט כל האמור בפסוקים אלו הוא חידוש גמור בעבור הקורא[3].

אולם האינפורמציה הניתנת לנו בפסוקים אלה ביחס לדמותו של הדד אינה שלמה, ואף מעוררת תמיהה: בפרשת חייו של הדד חסר הפרק האחרון והחשוב ביותר לענייננו: לא מסופר דבר על הזמן שלאחר שובו של הדד לאדום, בראשית ימי מלכותו של שלמה, ועד לימי זקנתו של שלמה (זמנו של סיפורנו) – פרק זמן של שלושים שנה ויותר. כיצד במשך תקופה זו הפך הדד להיות שטן לשלמה? מה היו מעשיו שזיכו אותו ב'תואר כבוד' זה?

תופעה דומה אנו מוצאים גם בתיאור השטן השני (כג):

           וַיָּקֶם אֱ-לֹהִים לוֹ שָׂטָן אֶת רְזוֹן בֶּן אֶלְיָדָע

עתה נפתחים סוגריים, ובהן סיפור בריחתו של רזון הארמי מצובה ועלייתו למלוכה בדמשק. ברם היחס הכמותי בין הפסוק המציג את השטן השני (פסוק כג1) ובין הפסוקים 'המצויים בסוגריים', (פסוק כג2 ופסוק כד כולו), שונה מאוד מזה שבמקרה הקודם.

אף בסוגריים אלו מצויה 'הבטה לאחור' שהיא בגדר חידוש גמור ביחס לקורא, שכן אף היא מגוללת את קורותיו של אדם שלא פגשנו כלל עד עתה. גם כאן, חוזרת ההבטה לאחור אל עיצומה של תקופת דוד – אל מלחמתו הגדולה בהדדעזר מלך ארם צובה (שמ"ב ח' ושם פרק י'). קשה להעריך מהו פרק הזמן המתואר בפסוקים אלו – החל במלחמת דוד בהדדעזר (שבמסגרתה ברח רזון) ועד שהפך רזון למלך בדמשק.

בדומה למקרה הקודם גם כאן: אף שהפסוקים המביטים לאחור מציגים לפנינו את קורותיו של רזון, הם אינם מתארים את העיקר החשוב לענייננו – כיצד הפך רזון להיות שטן לשלמה, ומה המעשים אשר עשה לשם כך. 

עתה, לאחר שהוצגו לפנינו שני השטנים על פרשות חייהם הרחוקות והסוערות, בא פסוק כה ומסכם את צירופם של שני השטנים גם יחד, שכנראה פעלו במקביל:

וַיְהִי (– רזון) שָׂטָן לְיִשְׂרָאֵל כָּל יְמֵי שְׁלֹמֹה[4]

וְאֶת (– ועם) הָרָעָה אֲשֶׁר (– עשה) הֲדָד,

וַיָּקָץ (–רזון) בְּיִשְׂרָאֵל, וַיִּמְלֹךְ עַל אֲרָם.

3. מעמדן של שתי ה'הבטות לאחור' בסיפורנו

פסוקי ה'הבטה לאחור' שעמדנו עליהם לעיל אינם חלק אינטגרלי מן הסיפור המקורי הכלול בפרק י"א על אודות חטאי שלמה ונבואת העונש המכוונת כנגדו, אלא הם תוספת שנכנסה לסיפור זה. ניתן לחזק טענה זו בכמה דרכים, ואנו נסתפק בשתיים:

ראשית, אין זו דרכו של הסיפור במקרא לסטות מנושאו המרכזי סטייה כה רחבה. גם כאשר ישנו צורך בהבטה לאחור כדי לבאר פרט כלשהו במהלך הסיפור, תהא זו קצרה ותכליתית, ומשתלבת היטב במהלכו של הסיפור.[5] בפרק שלנו ההבטה לאחור ארוכה באופן בלתי רגיל, ואינה מבארת את העיקר הנאמר בסיפורנו – כיצד פעלו השטנים נגד שלמה. בכך היא מהווה חיץ בין חלקי הסיפור.[6]

שנית, מלשונו של הסיפור וממבנהו אפשר להוכיח כי הפסוקים המתארים את תולדות חייו של הדד הם תוספת שנכנסה לתוך הסיפור המקורי. פסוקים  יד–כה מתארים את שני השטנים שקמו לשלמה על פי סדר עניינים זה:

יד            השטן הראשון:    "וַיָּקֶם ה' שָׂטָן לִשְׁלֹמֹה אֵת הֲדַד הָאֲדֹמִי...

טו–כב    הבטה לאחור:      תולדות הדד

כג1           השטן השני:          "וַיָּקֶם אֱ-לֹהִים לוֹ שָׂטָן אֶת רְזוֹן בֶּן אֶלְיָדָע"

כג2–כה   הבטה לאחור:      תולדות רזון

למי רומזת התיבה "לוֹ" בפסוק כג1 ("וַיָּקֶם... לוֹ שָׂטָן...")? ודאי שלא לאחד מן האישים המוזכרים בפסוק שלפניו, שהרי בפסוק כב נזכרים פרעה והדד האדומי. ללא ספק כוונת התיבה "לו" היא לשלמה. אולם היכן נזכר שלמה לאחרונה? הוא נזכר בפסוק יד ("וַיָּקֶם... לִשְׁלֹמֹה..."). בכל שמונת הפסוקים שבין פסוק יד לפסוק כג לא נזכר שמו של שלמה ולא נרמז כלל קיומו! ברור אפוא שפסוק כג הוא המשכו של פסוק יד, והכינוי הרומז "לו" מסתמך על הזכרת שמו של שלמה בפסוק יד. "וַיָּקֶם ה' שָׂטָן לִשְׁלֹמֹה אֵת הֲדַד... וַיָּקֶם אֱ-לֹהִים לוֹ שָׂטָן אֶת רְזוֹן...". נמצא שכל שמונת הפסוקים שבינתיים נוספו לסיפור, ויצרו חיץ בין שני הפסוקים הסמוכים.

אין ענייננו כאן בשאלות מי הוסיף פסוקים אלו ומתי הוסיף אותם, וגם אין בידנו לתת תשובה לשאלות אלו. מסתבר שהוספה זו נעשתה במסגרת עריכת ספרנו. השאלות החשובות הן אלו הנוגעות להבנת הסיפור כפי שהוא עומד לפנינו ולזיהוי מגמתו: מה נאמר בדיוק בתוספת פסוקים זו, ומה החשיבות שראה המוסיף להוסיפה? מה תורמת תוספת זו לרעיונו של הסיפור, למגמתו? בשאלות אלו נדון בהמשך עיון זה.[7]

4. תולדותיו של רזון

המכנה המשותף לשתי ההבטות לאחור, הן לזו הנוגעת לדמותו של הדד האדומי והן לזו הנוגעת לרזון הארמי, הוא שצמיחתם של שני האישים הללו קשורה במלחמותיו של דוד בעמים של אותם אישים. הדד מזרע המלך האדומי, ברח מארצו בהיותו 'נער קטן', בעת שדוד ויואב הכריתו כל זכר באדום (ומסתבר שאף את בית המלוכה האדומי הכריתו באותה מלחמה); רזון ברח מאת הדדעזר מלך צובה אדוניו, בעת שדוד נלחם בהדדעזר "בַּהֲרֹג דָּוִד אֹתָם" (פסוק כד).

אלא שהסיפור אודות רזון מאוד מעורפל. מדוע "בָּרַח מֵאֵת הֲדַדְעֶזֶר מֶלֶךְ צוֹבָה אֲדֹנָיו" – האם ברח כמי שמורד באדוניו (– אויבו של דוד), או שמא כמי שחפץ להינצל מגורל אדוניו שניגף לפני דוד?

אף הליכת רזון וגדודו לדמשק וישיבתו בה עד שמלך עליה אינן נהירות: הרי דוד שם נציבים בארם דמשק (שמ"ב, ח', ו). ובכן, האם עשה זאת רזון בימי דוד? אף שלמה "הָיָה מוֹשֵׁל בְּכָל הַמַּמְלָכוֹת מִן הַנָּהָר (– פרת) אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים וְעַד גְּבוּל מִצְרָיִם" (ה', א), "כִּי הוּא רֹדֶה בְּכָל עֵבֶר הַנָּהָר מִתִּפְסַח וְעַד עַזָּה" (שם ד), ודמשק כלולה בשטח הממשל שלו – כיצד אפוא הפך רזון למלך על דמשק בימי שלמה?

נראה כי אף שרזון היה שטן לישראל כל ימי שלמה (פסוק כה), עלייתו למלוכה בדמשק אירעה רק בימי זקנתו של שלמה. ואם צודקים אנו, קיים פער זמן רב ביותר (עשרות שנים) בין בריחתו של רזון והיותו שר גדוד בעיצומם של ימי דוד, לבין מלכותו על דמשק בסופם של ימי שלמה.

מה עשה רזון באותן עשרות שנים? כיצד דוד ושלמה, ששלטו בממלכות הארמיות, הניחו לרזון ולאנשיו להתקיים ולהתפתח? אין בכתוב תשובות לשאלות אלו, וניתן להעלות סברות שונות לשם סתימת הפערים בסיפור על רזון.

5. תולדותיו של הדד

לעומת הערפול ופערי המידע בסיפור על רזון, הסיפור על הדד האדומי בהיר ביותר ומפורט מאוד עד לשלב שבו הוא נקטע.

סיפור קורותיו של הדד, מבריחתו מארצו ועד שובו אליה לאחר כעשרים שנה, מורכב מחמישה שלבים. נציג בזאת את חמשת השלבים הללו, ונעיר ביחס אליהם הערות אחדות:

שלב א – הבריחה למצרים:

הרקע לבריחת הדד ואנשיו למצרים הוא מלחמתם של דוד ויואב באדום. מלחמת דוד באדום נזכרת בעוד שלושה מקומות במקרא: בשמואל ב ח', יג–יד ובמקבילה בדהי"א א י"ח, יב–יג, וכן במזמור ס' בתהילים. בין כל האזכורים הללו ישנם הבדלים שונים.[8]

אין זה המקום לדון ביישוב הסתירות וההבדלים לפרטיהם. נציין רק כי בפרקנו ובמזמור ס' בתהילים ניכרת מצוקה של ישראל הקשורה במלחמה זו עם אדום: בתהילים פותח המזמור עצמו (פס' ג) במילים: "אֱ-לֹהִים זְנַחְתָּנוּ פְרַצְתָּנוּ אָנַפְתָּ תְּשׁוֹבֵב לָנוּ". ובספרנו נאמר "וַיְהִי בִּהְיוֹת דָּוִד אֶת אֱדוֹם, בַּעֲלוֹת יוֹאָב שַׂר הַצָּבָא לְקַבֵּר אֶת הַחֲלָלִים", והכוונה כנראה לחללי ישראל שנפלו בידי האדומים לפני פעולתו של יואב.

נפנה כאן לדבריו החשובים של ההיסטוריון זאב יעבץ בספרו תולדות ישראל.[9] על פי דבריו, מתוארות במקרא שתי מלחמות של דוד באדום: הראשונה שבהן מתוארת בשמואל ובדברי הימים. מטרתה של מלחמה זו הייתה לכבוש את ארץ אדום ולשעבד את האדומים לישראל באמצעות שלטון הנציבים.

אולם בעת שדוד נלחם בארם נהריים ובארם צובה, וצבאו התרחק מגבולות אדום, התקוממו האדומים כנגד הנציבים וכנגד חיל המצב הישראלי שם והרגום, ואף קבורה לא ניתנה להם.[10]

הימורם של האדומים לא צלח, שכן דוד ניצח את הארמים, ולאחר ניצחונו שב יואב שר צבאו והיכה את האדומים בגיא מלח והרג בהם שנים עשר אלף איש. זהו הרקע לכותרת בספר תהילים, בעוד המזמור עצמו מביע את המצוקה של הישראלים לאחר שהוכו בידי האדומים המתמרדים מכה קשה.

לאחר ניצחונם בגיא מלח לא שבו דוד ויואב ארצה, אלא נקטו בפעולות שונות שנמשכו שישה חודשים, כדי למחות את תוצאות המרד האדומי: ראשית, דאג יואב "לְקַבֵּר אֶת הַחֲלָלִים" הישראלים שנפלו במרד האדומי. שנית, נקטו בפעולת עונש ומניעה, בהכרתת כל זכר באדום – הכרתת כל אנשי המלחמה. הכרתה זאת כללה כנראה גם את הכרתת בית המלוכה האדומי. פעולה זו חייבה את עבדי מלך אדום להציל את אחד מצאצאיו הצעירים של מלך אדום – את הדד, ולבקש לו מקלט מדיני במצרים.

הצלת בית מלוכה מהכרתתו בידי אויב מנצח, באמצעות הברחת אחד מצאצאי המלך הצעירים שנותרו בחיים, מתוארת במקום נוסף במקרא, בנוגע לבית שאול:

           שמ"ב ד', ד            וְלִיהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל בֵּן...

בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים הָיָה בְּבֹא שְׁמֻעַת שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן מִיִּזְרְעֶאל

(– שמועת מותם ומפלת ישראל לפני פלשתים)

                                           וַתִּשָּׂאֵהוּ אֹמַנְתּוֹ וַתָּנֹס... וַיְהִי בְּחָפְזָהּ לָנוּס וַיִּפֹּל וַיִּפָּסֵחַ.

הבן נכה הרגליים מוצא מפלט בגבולות ישראל, בביתו של מכיר בן עמיאל בלו-דבר, ומשם הוא מובא לבית דוד וזוכה להיות מאוכלי שולחנו (שמ"ב, ט').

בניגוד לכך, הדד האדומי בורח למצרים דרך מדין ופארן, ומגיע אל מלכה של מדינה גדולה וחזקה כשהוא בריא ושלם, ואף בלוויית פמליה גדולה של נאמניו, עבדי אביו.

שלב ב – קבלת המקלט במצרים:

                           יח            ...וַיָּבֹאוּ מִצְרַיִם אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם

וַיִּתֶּן לוֹ בַיִת, וְלֶחֶם אָמַר (- ציווה) לוֹ, וְאֶרֶץ נָתַן לוֹ.

פרעה מקבל את הדד ואנשיו בסבר פנים יפות: הוא מעניק לו בית, לחם (– קצבת מזון) וארץ (– נחלה).[11]

קבלת פנים זו מזכירה לנו קבלת פנים אחרת של פרעה לגולים שבאו לארצו, אחי יוסף שבאו למצרים בשנות הרעב. פרעה מצווה על יוסף:

           בראשית מ"ז, ו     אֶרֶץ מִצְרַיִם לְפָנֶיךָ הִוא

בְּמֵיטַב הָאָרֶץ הוֹשֵׁב אֶת אָבִיךָ וְאֶת אַחֶיךָ...

ובהמשך מספר הכתוב כיצד קיים זאת יוסף:

     יא      וַיּוֹשֵׁב יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו  

וַיִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזָּה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּמֵיטַב הָאָרֶץ

בְּאֶרֶץ רַעְמְסֵס כַּאֲשֶׁר צִוָּה פַרְעֹה.

וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וְאֵת כָּל בֵּית אָבִיו לֶחֶם לְפִי הַטָּף.

ובכן, גם אבותינו הגולים במצרים זכו ב'ארץ' (- אחוזה) וב'לחם', ומן ההמשך (שם פס' כז) משמע שזכו גם בבתים לשבת בהם, וכל זאת במצוות פרעה.

שלב ג – הנישואין לאחות תחפניס הגבירה:

                           יט           וַיִּמְצָא הֲדַד חֵן בְּעֵינֵי פַרְעֹה מְאֹד

וַיִּתֶּן לוֹ אִשָּׁה אֶת אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ, אֲחוֹת תַּחְפְּנֵיס הַגְּבִירָה.

מעשה זה של פרעה כבר חורג מן הנימוס הדיפלומטי המקובל ביחסים בין עמים ובין מדינות,[12] ומניעיו כאן קשורים ליחסים האישיים והמיוחדים בין פרעה להדד, שמצא חן בעיני פרעה מאוד.

גם כאן אנו נזכרים בסיפור דומה בספר בראשית: אף יוסף מוצא חן בעיני פרעה מאוד, והוא משיא לו אישה מצרית בת אצולה:

מ"א, מה                                וַיִּקְרָא פַרְעֹה שֵׁם יוֹסֵף צָפְנַת פַּעְנֵחַ

וַיִּתֶּן לוֹ אֶת אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן לְאִשָּׁה

שלב ד – לידת גנובת וגדילתו:

                           כ              וַתֵּלֶד לוֹ אֲחוֹת תַּחְפְּנֵיס אֵת גְּנֻבַת בְּנוֹ

וַתִּגְמְלֵהוּ תַחְפְּנֵס בְּתוֹךְ בֵּית פַּרְעֹה

וַיְהִי גְנֻבַת בֵּית פַּרְעֹה בְּתוֹךְ בְּנֵי פַרְעֹה.

טמיעתו של הדד בבית פרעה הולכת וגוברת: היא עוברת עתה לדור השני. גנובת בן הדד נולד במצרים לאם מצרייה ממשפחת המלוכה. התינוק גדל בבית פרעה, ונגמל שם על ידי תחפניס אשת פרעה בעצמה. בהמשך, מתחנך הילד בבית המלוכה " בְּתוֹךְ בְּנֵי פַרְעֹה".

אף שלב זה מזכיר לנו סיפור מן העבר: בת פרעה מאמצת לה ילד עברי לבֵן, וקוראת את שמו משה. לאחר גמילתו מתחנך משה בבית פרעה כנסיך מצרי.

שלב ה – שובו של הדד לאדום:

השמועה על מותם של דוד ושל יואב שמפניהם ברח הדד מגיעה אל הדד במצרים, והוא פונה אל פרעה ואומר לו: "שַׁלְּחֵנִי וְאֵלֵךְ אֶל אַרְצִי" (כא). התהליך המתרקם בשלב זה הפוך בכיוונו משל כל קודמיו. בארבעת השלבים הקודמים הלך הדד ונטמע בבית פרעה במצרים. והנה, ברגע שמתאפשר שובו לאדום, הוא מבקש לעזוב את תפארת הארמון ואת מעמדו המלכותי בו, ולחזור למולדתו הנשלטת בידי שלמה בן דוד.

פרעה, הרואה בהדד אחד מבני משפחתו, מנסה להניאו מצעד זה:

                           כב           כִּי מָה אַתָּה חָסֵר עִמִּי וְהִנְּךָ מְבַקֵּשׁ לָלֶכֶת אֶל אַרְצֶךָ?!

נימה של עלבון נשמעת בדברי פרעה: 'קיבלת ממני בית, לחם וארץ. השֵׂאתי לך את אחות אשתי, ובנך מתחנך ביחד עם בניי. אתה יושב בטובו של עולם ואינך חסר עמי דבר, מדוע תלך אל ארצך הקטנה, הענייה והמשועבדת?'

אמנם הנימה מאוד אישית, אולם יש לזכור כי פרעה זה הוא בן בריתו של שלמה, ועתיד להשיא את בתו לשלמה בזמן הקרוב, ואפשר שגם מטעם זה מסתייג פרעה מתכניתו של הדד.

תשובתו של הדד נחרצת: "לֹא כִּי שַׁלֵּחַ תְּשַׁלְּחֵנִי!" אין הוא מנמק את דבריו. נראה שהוא חש מנותק ממולדתו, וכל הטובות שהשפיע עליו פרעה לא מחקו את תודעתו כגולה מארצו. אף שהדבר לא נאמר בפירוש, ברור שהדד אכן מימש את שאיפתו וחזר לאדום. וכך הפך הדד שטן לשלמה – לחתנו של אותו פרעה שהיה מיטיבו של הדד.

שלב זה מזכיר לנו אף הוא את סיפור חייו של משה, אלא שכאן ישנה תנועה הפוכה מבחינה גיאוגרפית: משה הגדל בבית פרעה, בורח מפני פרעה הרוצה להרגו (שמות ב', טו). הוא בורח למדיין, ואם כן תנועתו הפוכה בכיוונה מזו של הדד, שברח מאדום אל מצרים דרך מדיין.

במדיין מתקבל משה בסבר פנים יפות, וזוכה לאכול לחם ולשבת בבית כהן מדיין, ואף לשאת לאישה את בתו. במקום גלותו נולד לו בן, ואז אומר לו ה' (ד', יט) "לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם, כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ." משה פונה ליתר חותנו ואומר (שם יח) "אֵלְכָה נָּא וְאָשׁוּבָה אֶל אַחַי אֲשֶׁר בְּמִצְרַיִם" וחותנו משלחו בשלום. משה חוזר למצרים והופך בה למנהיגם של בני עמו המשועבדים, ובכך הוא הופך שטן לפרעה. מפליא עד כמה דומים שני הסיפורים!

 

מה עשה הדד בשובו לארצו? באיזו דרך פעל כך שהפך שטן לשלמה? דווקא על שלב זה בחיי הדד לא נאמר דבר בסיפור קורותיו!

מסתבר שהגעתו לאדום עוררה תסיסה בקרב בני עמו הנשלטים בידי שלמה, ובימי זקנתו של שלמה (כשגם הדד כבר היה זקן) תרגם הדד תסיסה זו לתביעות מדיניות משלמה. ברם דברים ברורים אין בידינו.[13]

6. תרומתן של ה'הבטות לאחור' למגמת הסיפור

אחר שביררנו מה כלול באותן שתי 'הבטות לאחור' שנוספו לסיפורנו, הגיעה השעה לברר מדוע נוספו שני תיאורים אלו, שתי פרשות חיים אלו, לסיפורנו? מה תרומתן למגמת הסיפור, לרעיונותיו?

לכאורה, ניתן היה לענות שהוספות אלו באות לענות על שאלות אינפורמטיביות: מיהו בכלל הדד האדומי? ומיהו רזון בן אלידע? הרי לא שמענו עליהם דבר עד עתה, ולפתע מודיע לנו המקרא ששני האישים הללו קמו כשטנים לשלמה!

תשובה זו אינה מספקת: ראשית, הדד מוצג לפנינו בקיצור כבר בפסוק יד (שאינו חלק מן ההבטה לאחור) "מִזֶּרַע הַמֶּלֶךְ הוּא בֶּאֱדוֹם". כל שפע האינפורמציה ביחס להדד, הנפרשת לפנינו על פני שמונה פסוקים, אינו נחוץ בעצם! די לנו בידיעה על מעמדו הרם באדום, כדי להבין שהפך לשטן לשלמה בכח מעמדו זה.

שנית, כפי שכבר הזכרנו, מוזר הדבר שהרקע שניתן לנו על שני האישים הללו, מחזירנו עשרות שנים לאחור, ומפרט אירועים שאין בהם כל נחיצות לכאורה, אך מתעלם לגמרי מן המעשים שעשו שני האישים בתור שטנים לשלמה. והרי העיקר חסר מן הספר!

 

נראה שמטרתן של ה'הבטות לאחור' הללו אינה להשלים מידע אודות שני האישים הדד ורזון – מידע זה אינו נחוץ להבנת הסיפור;  גם לא לתאר את מעשיהם כשטנים לשלמה – תיאור זה אינו מופיע כלל.

נראה שכוונת ההבטות לאחור היא לחזור דווקא לעבר הרחוק. ראשיתו של עבר זה קדמה בשני דורות להווה הסיפורי שבו אנו נמצאים. אנו נמצאים בימי זקנתו של שלמה, ופסוקי ההבטה לאחור מחזירים אותנו לימי התפארת של מלכות דוד, לניצחונותיו הגדולים על העמים הסובבים את ישראל.

אולם מה חפץ יש בחזרה לתקופה זו?

תיאור קורותיו של הדד כפי שפירטנו אותו על שלביו בסעיף הקודם, מעורר בלי הרף זיכרונות מקורותיו של עם ישראל – של אבותיו או של מנהיגיו: קבלת בית יעקב במצרים; קורות חייו של משה בשלבי חייו השונים; קורות בית שאול.

אף קורותיו התמציתיות של רזון מזכירות פרשת חיים אחרת – את זו של דוד עצמו! ראשית קורותיו של רזון בבריחתו מפני מלכו:

           כג            אֲשֶׁר בָּרַח מֵאֵת הֲדַדְעֶזֶר מֶלֶךְ צוֹבָה אֲדֹנָיו.

אף דוד ברח בצעירותו מאת שאול מלך ישראל אדוניו. בהמשך תיאור מעשיו של רזון נאמר:

           כד           וַיִּקְבֹּץ עָלָיו אֲנָשִׁים וַיְהִי שַׂר גְּדוּד 

וכך בדיוק עשה דוד לאחר שברח מאת שאול (שמ"א כ"ב, א–ג). נראה כי מצבו של רזון כשר-גדוד, המשוטט עם גדודו במרחבי ארם, הציל אותו ואת אנשיו "בַּהֲרֹג דָּוִד אֹתָם" (– את הדדעזר ובני בריתו). כך קרה גם לדוד ולגדודו, כשניצלו 'בהרוג פלשתים את ישראל'.

או אז הלכו רזון וגדודו לדמשק ומלכו בה – כשם שדוד לאחר שניצל מפלשתים, הלך עם גדודו לחברון ומלך בה. לבסוף מלך רזון על ארם (פס' כה), כשם שדוד מלך על ישראל.

 

ובכן, מה פשר הִדהוד זה של אירועים גדולים בתולדות ישראל במקרא העולה בעת שאנו קוראים את קורות שני האישים הללו?

נראה שכוונה יש בדבר זה: כשם שברור לכל המעיין במקרא כי ההשגחה הא-לוהית היא העומדת מאחורי קורותיהם של האישים הגדולים בישראל – משה ודוד, כך מכוון תיאור קורות הדד ורזון למסקנה דומה: ההשגחה הא-לוהית היא שעמדה לשני האישים הללו להצליח בדרכיהם ובמעשיהם, ולהכין אותם לתפקידם. ומהו תפקיד זה? להיות שטנים לשלמה!

לשון אחר: לא את האישים כשלעצמם באה תוספת הפסוקים לתאר, ולא את מעשיהם כשטנים לשלמה, אלא את המילים "וַיָּקֶם ה'..." "וַיָּקֶם אֱ-לֹהִים..." היא באה לפרט ולהדגים. קימתם של שני השטנים לשלמה לא הייתה מקרית ומזדמנת. היא הייתה פעולה א-לוהית מחושבת, שהחלה שני דורות לפני ימי זקנתו של שלמה! ההשגחה הא-לוהית טיפחה וקידמה שני אישים, סוככה עליהם ושמרה צעדיהם, עד שהבשילו לתפקיד שאליו היא ייעדה אותם. בכך דומים שני אישים אלו לאישים ישראליים מובהקים כמשה ודוד, שגם אותם (ובעיקר אותם) קידמה ההשגחה הא-לוהית לשם מילוי ייעודם.

וכאן עולה השאלה המתבקשת: והרי כאשר החלו הדד ורזון את דרכם לקראת ייעודם כשטניו של שלמה, עוד לא נולד שלמה, וודאי לא חטא!

אמנם כן, אולם הנבואה שנאמרה לדוד בפי נתן בחזון הגדול שקדם למלחמותיו של דוד, הייתה כבר קיימת. תוך כדי כריתת הברית עם דוד נלקחת בחשבון האפשרות כי בנו של דוד שיירש אותו לא ילך בדרך אביו:

           שמ"ב ז', יב-יד      ...וַהֲקִימֹתִי אֶת זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ ...

אֲנִי אֶהְיֶה לּוֹ לְאָב וְהוּא יִהְיֶה לִּי לְבֵן

אֲשֶׁר בְּהַעֲוֹתוֹ, וְהֹכַחְתִּיו בְּשֵׁבֶט אֲנָשִׁים וּבְנִגְעֵי בְּנֵי אָדָם...

והנה, דווקא מתוך הצלחותיו של דוד במלחמותיו הבאות, נמלטים שני אישים, ומבשילים הבשלה חשאית לקראת תפקידם המיועד להם ביחס לבנו של דוד, לשמש 'שבט אנשים' כנגדו ו'נגעי בני אדם'.

ומה היה קורה לולי היה שלמה מעווה את דרכיו? או אז לא היו הדד ורזון משמשים כשטנים לו, והמקרא לא היה משמיענו דבר עליהם ועל קורותיהם.

אולם שלמה מימש את האפשרות שנצפתה בדברי נתן הנביא – "אֲשֶׁר בְּהַעֲוֹתוֹ" – וכיוון שכך, נתממש הפוטנציאל שנזרע לקראת הבאות באמצעות קורות חייהם של הדד האדומי ורזון הארמי, והם הפכו שטנים לשלמה.

אף על פרשות חייהם של הדד ושל רזון, שלא שמענו עליהם לפני פרקנו, ולא נשמע עליהם יותר בהמשך, ראוי לקרוא את דבר הנביא:

           ישעיהו מא', ד      מִי פָעַל וְעָשָׂה

קֹרֵא הַדֹּרוֹת מֵרֹאשׁ!

 



[1] זו המשמעות היסודית של המילה 'שטן' במקרא: מכשול, מפריע –  "וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ ה' בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ" (במדבר כ"ב, כב). הפסוקים המתארים את השטנים שעמדו לשלמה בימי זקנתו עומדים בהקבלה ניגודית לדברי שלמה עצמו בימי גדולתו: "וְעַתָּה הֵנִיחַ ה' אֱ-לֹהַי לִי מִסָּבִיב, אֵין שָׂטָן וְאֵין פֶּגַע רָע" (ה', יח).

[2] ואמנם בהמשך סיפורנו מתואר 'שטן' נוסף (אף שאינו מכונה כך), והוא ירבעם אשר הרים יד במלך שלמה. מרדו של ירבעם חשף אי-שקט והתמרמרות אף בתוך ממלכת שלמה פנימה.

[3] על משמעות המונח 'הבטה לאחור' ועל סוגים שונים של 'הבטה לאחור' בסיפור המקראי עמדנו בעיוננו לפרשת מקץ בסדרה הראשונה של 'עיונים בפרשות השבוע' (עמ' 114–116), בעקבות מאמרו של מאיר ויס ז"ל "עוד למלאכת הסיפור במקרא", 'מקראות ככוונתם' עמ' 312–334.

[4] אף שהיה שטן לשלמה "כָּל יְמֵי שְׁלֹמֹה", מסתבר שהגיע להישגיו המתוארים בפסוק זה ובקודמו  ("וַיִּמְלְכוּ בְּדַמָּשֶׂק... וַיִּמְלֹךְ עַל אֲרָם") רק בעת זקנתו של שלמה.

[5] הנה דוגמאות אחדות להבטות לאחור של המספר, שהן קצרות ותכליתיות, ואינן פוגעות ברצף הסיפור: שמ"א כ"ג, ו-ט; מל"ב ט', יד2-טו1; יונה א', י2.

[6] המקרה שלפנינו אינו ההבטה לאחור היחידה במקרא המהווה תוספת לסיפור. כמותה ישנן דוגמאות נוספות, ונעמוד על כך בעיון ו, שבו נעסוק במבנה סיפורנו.

[7] נציין כאן שמסקנתנו כי פסוקי ההבטה לאחור בסיפורנו הם תוספת, ואינם מעיקרו של הסיפור, היא בעלת חשיבות גם להבנת מבנה הסיפור כולו. על כך נעמוד בעיון ו בהמשך סדרת עיונים זו.

 

[8] הנה ההקבלה בין המקומות הללו:

שמואל ב ח'

דברי הימים א י"ח

תהילים ס'

 

 

(א) לַמְנַצֵּחַ עַל שׁוּשַׁן עֵדוּת, מִכְתָּם לְדָוִד לְלַמֵּד.

(ב) בְּהַצּוֹתוֹ אֶת אֲרַם נַהֲרַיִם וְאֶת אֲרַם צוֹבָה

(יג) וַיַּעַשׂ דָּוִד שֵׁם

בְּשֻׁבוֹ מֵהַכּוֹתוֹ אֶת אֲרָם

בְּגֵיא מֶלַח שְׁמוֹנָה עָשָׂר אָלֶף.

(יב) וְאַבְשַׁי בֶּן צְרוּיָה

הִכָּה אֶת אֱדוֹם

בְּגֵיא הַמֶּלַח שְׁמוֹנָה עָשָׂר אָלֶף.

וַיָּשָׁב יוֹאָב

וַיַּךְ אֶת אֱדוֹם

בְּגֵיא מֶלַח שְׁנֵים עָשָׂר אָלֶף.

(יד) וַיָּשֶׂם בֶּאֱדוֹם נְצִבִים,

בְּכָל אֱדוֹם שָׂם נְצִבִים

וַיְהִי כָל אֱדוֹם עֲבָדִים לְדָוִד

וַיּוֹשַׁע ה' אֶת דָּוִד בְּכֹל אֲשֶׁר הָלָךְ.

(יג) וַיָּשֶׂם בֶּאֱדוֹם נְצִיבִים

 

וַיִּהְיוּ כָל אֱדוֹם עֲבָדִים לְדָוִיד

וַיּוֹשַׁע ה' אֶת דָּוִיד בְּכֹל אֲשֶׁר הָלָךְ.

(ג) אֱ-לֹהִים זְנַחְתָּנוּ פְרַצְתָּנוּ,

אָנַפְתָּ תְּשׁוֹבֵב לָנוּ...

 

נראה שבפסוק יג בספר שמואל יש לגרוס 'אדם' במקום 'ארם', כמו המקבילה בדה"י, שהרי גיא מלח הוא בארץ אדום. וכך גרסו השבעים והפשיטתא.

 

טבלה זו מסכמת את ההבדלים השונים בין תיאורי מלחמת דוד באדום:

 

שמואל ב ח'

דהי"א א י"ח

תהילים ס'

מלכים א י"א

מי נלחם

דוד

אבישי בן צרויה

יואב

דוד ויואב

היכן

גיא מלח

גיא המלח

גיא מלח

-

מספר ההרוגים

שמונה עשר אלף

שמונה עשר אלף

שנים עשר אלף

"כִּי שֵׁשֶׁת חֳדָשִׁים יָשַׁב שָׁם יוֹאָב וְכָל יִשְׂרָאֵל

עַד הִכְרִית כָּל זָכָר בֶּאֱדוֹם" (טז)

 

[9] כרך ב, מוצא דבר א,  'מלחמת דוד באדום', עמ' 167–169.

[10] דורות רבים לאחר מכן אירע דבר דומה במואב, שהייתה נתונה תחת שלטונו של אחאב מלך ישראל: כאשר היה אחאב עסוק במלחמה בצפון, בארמים, פרקו המואבים בראשותו של מישע את עול ישראל מעליהם, והיכו באכזריות את יישובי ישראל בארץ המישור, שנותרו חסרי מגן. ראה ספרי 'פרקי אלישע' עמ' 94–98.

[11] אפשר שמתן מקלט מדיני זה להדד במצרים רומז למתח בין מצרים לישראל בימי דוד. אך אין לכך סימוכין ממקור אחר במקרא, ואם כן אפשר שאין הדבר כך, ופרעה פעל בשלב זה על פי הכללים הדיפלומטיים המקובלים בעולם באותם ימים.

[12] ראה ההערה הקודמת.

[13] אין להפריז בהישגים של הדד, שכן אדום נותרה משועבדת ליהודה עוד דורות רבים, ופרקה את עול בית דוד מעליה רק בימי יהורם בן יהושפט – מלכ"ב ח', כ–כב. ברם נראה כי בעצם שיבתו של הדד לאדום נתחדשה אפשרות השבת המלוכה לאדום (ואכן במלכ"ב ג', ט מופיע מלך אדום לצד מלך יהודה ומלך ישראל).

מדוע הסכים שלמה (בראשית ימי מלכותו) לחזרת הדד לאדום? אפשר שדבר זה נבע מנטייתו של שלמה לפיוס ולשלום ביחסו עם העמים הסובבים את ישראל, ואף אלו הנשלטים על ידו. אך אפשר גם שידיו של שלמה היו כבולות מלפעול נגד הדד – בן חסותו וקרוב משפחתו של פרעה. שלמה והדד – היו שניהם קרובי משפחתו של פרעה!