שיעור 3 - מלך אדיב או מלך יהיר?

  • פרופ' יונתן גרוסמן

מלך אדיב או מלך יהיר?

בקריאה תמימה של תיאור משתה אחשורוש ניתן לחשוב שמחבר הסיפור מפאר את דמותו של המלך. לשון 'מלכות' שלטת בתחילת הסיפור ("הוא אחשורוש המלך מהדו ועד כוש... כשבת המלך אחשורוש על כסא מלכותו... בשנת שלוש למלכו.. עשר כבוד מלכותו... עשה המלך... בחצר גנת ביתן המלך... ויין מלכות יד כרב המלך... כי כן יסד המלך"), ונוטעת תחושה מרוממת בלב הקורא, תחושה של מלכות עשירה, ואף אדיבה, שהרי המלך עשה משתה "לכל העם הנמצאים בשושן הבירה למגדול ועד קטן", ואף חילק יין רב לכל דורש.

במשתה זה אנו אף שומעים לראשונה בסיפור על חוק מיוחד שייסד המלך, והנה, כמה מרגיע, החוק עוסק בהלכות שתיית יין:

"וְהַשְּׁתִיָּה כַדָּת אֵין אֹנֵס כִּי כֵן יִסַּד הַמֶּלֶךְ עַל כָּל רַב בֵּיתוֹ לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹן אִישׁ וָאִישׁ" (א', ח).

וכי ניתן להעלות על הדעת מלך אדיב יותר מאשר מלך שמחוקק חוק, ש'אין לאנוס' את האזרחים בשתייה, ושהאחראי על ביתו צריך לעשות 'כרצון איש ואיש'?!

אולם, קריאה זהירה תגלה כי למעשה תיאור המשתה שבפרק א' לועג למלך ולעולם ערכיו. נעמוד על הנקודות המרכזיות:

1. המעבר מתיאור המשתה הראשון שערך המלך (לשרים, במשך 180 יום) למשתה השני (העממי לתושבי שושן, במשך שבוע), נעשה בכתוב בשימוש בביטוי "במלואת הימים האלה" (א', ה). ככל הנראה, יש להבין ששבוע המשתה הנוסף לא התרחש לאחר סיום המשתה הראשון, אלא במקביל לו, בשבוע האחרון שלו. כך עולה מתוך מה שנאמר בהמשך הסיפור, כשביקש אחשורוש להביא את ושתי: "להראות העמים והשרים את יפיה" (א', יא). מאחר ונזכרים בפסוק גם 'העמים' (= מוזמני המשתה השני) וגם 'השרים' (מוזמני המשתה הראשון), נראה כי ביום השביעי של המשתה השני עדיין נוכחים השרים ממשתה היין הראשון.

ייתכן כמובן שהם נשארו עוד שבוע ללגום יין עם המון יושבי שושן, אולם גם ייתכן שהם נוכחים מתוקף הזמנתם למשתה שלהם, ואליהם הצטרפו יושבי שושן בשבוע האחרון.

עצם תיאור שני משתאות רצופים מזמין עריכת השוואה ביניהם, בודאי אם שני המשתאות נערכים במקביל.

ראוי לדון באופן רחב בהשוואה זו אולם לצורך דיוננו ברצוני להזכיר נקודה אחת בולטת: בשני המשתאות המלך ביקש "להראות" דבר מה לאורחיו הרבים. במשתה הראשון נאמר:

"בהראתו את עשר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו" (ד).

והנה, גם במשתה השני, עם סיום שבעת הימים ביקש המלך 'להראות' את אשתו:

"להביא את ושתי המלכה לפני המלך בכתר מלכות להראות העמים והשרים את יפיה כי טובת מראה היא" (יא).

כך מסתבר לקורא, שכחלק מראוותנותו של המלך הוא מבקש להתפאר גם באשתו. המלכה אינה אלא פריט באוסף ה'עושר' וה'תפארת' של המלך, שיש להראותו ל'עמים ולשרים'. אין זה מפתיע שבין אחשורוש ואשתו ושתי אין דיאלוג ישיר לכל אורך תיאור המעשה: בקשת המלך, כמו גם סירוב ושתי, וכמו סילוקה מן הארמון מתרחשים על ידי מתווכים מלכותיים. הכתוב מתמקד בשמותיהם של 'שבעת הסריסים' (י) ושל חכמי המלך 'יודעי דת ודין' (יד), ובכך מובלטת נוכחותם הרבה בתמונה זו, שבאה, כאמור, על חשבון דיאלוג ישיר בין המלך לאשתו. המלך, כך מסתבר, מדבר עם שרי המדינות ועם עבדיו, אך לא עם אשתו.[1]

2. ברמיזה עוקצנית, מבקר המחבר את הראוותנות של המלך, תוך שהוא מעמת אותה עם המלך שלמה. את המשתה הראשון ערך אחשורוש "לכל שריו ועבדיו" בשנה השלישית למלכותו. גם שלמה המלך עשה משתה לעבדיו בשנה השלישית למלכותו. במל"ב, בסוף פר' ב' נאמר: "וְהַמַּמְלָכָה נָכוֹנָה בְּיַד שְׁלֹמֹה". עובדה זו נזכרת לאחר הריגת שמעי, לאחר סילוק האיום האחרון על מלכות שלמה. דבר זה התרחש "מִקֵּץ שָׁלֹשׁ שָׁנִים" (מל"א ב', לט) למלכות שלמה. והנה, מיד לאחר מכן מתואר החלום בגבעון בו הבטיח ה' לשלמה "לב חכם ונבון", ועוד ברכות ראויות. לאחר חלום זה עלה שלמה לירושלים ושם:

"וַיַּעַל עֹלוֹת וַיַּעַשׂ שְׁלָמִים וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה לְכָל עֲבָדָיו" (מל"א ג', טו).

לו הזיקה בין משתה אחשורוש לעבדיו ומשתה שלמה לעבדיו הייתה מסתכמת בזמן המשותף (לאחר שלוש שנות מלוכה), קשה היה לטעון לזיקה ספרותית מכוונת או לזיקה בעלת משמעות מיוחדת. אולם, בשני הסיפורים הללו נעשה שימוש בצמד המילים: 'עושר וכבוד', ובשני הסיפורים זהו מוטיב מרכזי. אחשורוש כזכור קיים את המשתה על מנת להראות לכל השרים "את עשר כבוד מלכותו", וזהו בדיוק הדבר עליו וויתר שלמה כשה' שאלו מה יבקש, תוך שהוא מעדיף 'לב שומע' על מנת שיוכל לשפוט את העם. אומנם, בברכת ה' השופעת על שלמה הוא זכה גם לזאת:

"וְגַם אֲשֶׁר לֹא שָׁאַלְתָּ נָתַתִּי לָךְ גַּם עֹשֶׁר גַּם כָּבוֹד אֲשֶׁר לֹא הָיָה כָמוֹךָ אִישׁ בַּמְּלָכִים כָּל יָמֶיךָ" (פס' יב).

ממילא, עבדי שני המלכים הוזמנו לשני משתאות שונים בתכלית: על הזמנתו של אחשורוש נכתב שעומדים לחגוג את 'עושר כבוד מלכותו', ועל הזמנתו של שלמה נאמר שראוי לחגוג את 'הלב השומע' בו התברך המלך מאת מלך מלכי המלכים. הרמיזה לאלטרנטיבה תוך תיאור משתה אחשורוש, אולי רומזת גם למה שחסר לגיבור המגילה, למלך הפרסי: 'לב שומע'.

ייתכן שלדבר זה רומזים חז"ל:

"ר' כהן בשם ר' עזריה: 'על כסא מלכותו', 'מלכתו' כתיב![2] בא לישב על כסא שלמה ולא הניחוהו אמרו לו כל מלך שאינו קוזמיקרטור בעולם אינו יושב עליו,[3] עמד ועשה לו כסא משלו כדמותו" (אסתר רבה פר' א', י"א).[4]

אכן, אחשורוש מנסה 'לחקות' את מלכות שלמה, תוך שהוא מדגיש את העושר והכבוד לו זכה - כשלמה - אלא שכאמור, אין זה אלא חיקוי שדבק בצד החיצוני, ללא הכיסוי הפנימי, ללא הלב...

3. מקום נוסף בו נדמה כי מחבר המגילה מבקש לרמוז לקוראיו על חוסר הפרופורציות בין 'חלון הראווה' של המשתה לבין מה שמתרחש בתוכו הוא בתיאור מקום המשתה, תיאור 'חצר גנת ביתן המלך':

"חוּר כַּרְפַּס וּתְכֵלֶת אָחוּז בְּחַבְלֵי בוּץ וְאַרְגָּמָן עַל גְּלִילֵי כֶסֶף וְעַמּוּדֵי שֵׁשׁ מִטּוֹת זָהָב וָכֶסֶף עַל רִצְפַת בַּהַט וָשֵׁשׁ וְדַר וְסֹחָרֶת" (פס' ו).

תיאור זה מובא ללא נשוא כללי למשפט זה - לא נכתב 'ובחצר גינת הביתן חור כרפס וכו'', או: 'ויראה המלך לכל העם חור כרפס וכו'', או דבר דומה. הקורא אמור להבין כי העושר הנזכר מתאר את גינת הביתן בעת המשתה, אולם הבנה זו מתבססת על ההקשר, ולא על האופן התחבירי בו מובאים הדברים.

בדבר זה יש בכדי לרמוז לקורא כי העושר הגדול שבא לידי ביטוי בחומרים הנזכרים כמעטרים את גינת הביתן הוא עיקר הדבר, הוא הערך העצמי שלשמו נעשה המשתה. מוזמני המשתה עמדו פעורי פה נוכח העושר הגדול, ואין לו לכותב המגילה אלא לכתוב בפירוט רב את החומרים שעיטרו את העמודים ושמהם עשויות היו המיטות, ללא תוספת כלשהי וללא הסבר!

4. בזהירות ניתן לתהות האם הלעג למלך לא בא לידי ביטוי גם בסגנון תיאור היקף המוזמנים למשתה: "למגדול ועד קטן". דרך הכתיבה הרגילה בתנ"ך היא: 'מקטן ועד גדול',[5] וכאן הפך מחבר המגילה את סדר האוכלוסיות הנזכרות (הגדול מקדים את הקטן). שני המקומות היחידים במקרא (בנוסף לפסוקנו, ושוב בסוף הפרק) בהם נזכר סדר זה הוא בתיאור תשובת אנשי נינוה:

"וַיַּאֲמִינוּ אַנְשֵׁי נִינְוֵה בֵּאלֹהִים וַיִּקְרְאוּ צוֹם וַיִּלְבְּשׁוּ שַׂקִּים מִגְּדוֹלָם וְעַד קְטַנָּם. וַיִּגַּע הַדָּבָר אֶל מֶלֶךְ נִינְוֵה וַיָּקָם מִכִּסְאוֹ וַיַּעֲבֵר אַדַּרְתּוֹ מֵעָלָיו וַיְכַס שַׂק וַיֵּשֶׁב עַל הָאֵפֶר. וַיַּזְעֵק וַיֹּאמֶר בְּנִינְוֵה מִטַּעַם הַמֶּלֶךְ וּגְדֹלָיו לֵאמֹר הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה הַבָּקָר וְהַצֹּאן אַל יִטְעֲמוּ מְאוּמָה אַל יִרְעוּ וּמַיִם אַל יִשְׁתּוּ" (יונה ג', ה-ו)

ובתיאור חידוש הברית שכונן יאשיהו המלך:

"וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ אֵת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו... וַיַּעַל הַמֶּלֶךְ בֵּית ה' וְכָל אִישׁ יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְכָל הָעָם מִגָּדוֹל וְעַד קָטָן וַיִּקְרָא בְאָזְנֵיהֶם אֶת כָּל דִּבְרֵי סֵפֶר הַבְּרִית הַנִּמְצָא בֵּית ה'. וַיַּעֲמֹד הַמֶּלֶךְ עַל עָמְדוֹ וַיִכְרֹת אֶת הַבְּרִית לִפְנֵי ה' לָלֶכֶת אַחֲרֵי ה' וְלִשְׁמוֹר אֶת מִצְוֹתָיו וְעֵדְוֹתָיו וְחֻקָּיו בְּכָל לְבָבוֹ וּבְכָל נַפְשׁוֹ לַעֲשׂוֹת אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַכְּתוּבִים עַל הַסֵּפֶר הַזֶּה" (דה"ב ל"ד, יט-ל).

במבט ראשון, אומנם יש מן המשותף בין שלושת הסיפורים בהם התיאור החל בגדול ובקטן כילה: בשלושתם מעורב באופן מיוחד המלך - מלך נינוה, יאשיהו, אחשורוש - והסיפור סובב למעשה סביבו.[6]

עם זאת, הפער בין משתה אחשורוש לשני המעמדות הנזכרים הוא גדול ביותר: מלך נינוה ומלך ירושלים - יאשיהו, אוספים את הציבור כולו לשם עשיית תשובה, לשם כריתת ברית עם ה', ואילו אצל אחשורוש אין כמובן כל רמז להיבט רוחני של המשתה. ממילא, גם אם בשלושת התיאורים ישנו 'דיאלוג' עם עולם הבדים-הבגדים, ישנו הבדל חשוב ביחס אליהם: מלך נינוה ויאשיהו קורעים את בגדיהם, בעוד אחשורוש מתגאה בבדים היקרים שמעטרים את חצר גינת הביתן, בשעה, שעל פי מדרש חז"ל, הוא לבוש בבגדי כהן גדול! בעוד שבתשובת נינוה הקורא נפגש עם צום ועם איסור שתיית מים, הרי שאצל אחשורוש מתבסם הקורא מהיין הרב המוגש, ומהחוק המיוחד הקובע שכל אחד ישתה כאשר לבו חפץ (ח).

כך אם כן, מתחת לפני השטח רוחשת לעגה של המגילה אל המלך האדיב שהזמין את כל יושבי שושן בכדי לחזות בגדולתו ובעושרו, בשונה משלמה, בשונה מיאשיהו, ואף בשונה ממלך נכרי - מלך נינוה.

גם ושתי המלכה עשתה משתה נשים

חציו השני של תיאור המשתה מתמקד בושתי, ולמעשה זהו עיקרה של העלילה: כיצד סולקה ושתי מהארמון ונסללה הדרך לאסתר. מדוע ושתי עשתה משתה נפרד לנשים? יכול הקורא התמים לחוש כי בממלכת אחשורוש ישנה הקפדה מיוחדת על דיני צניעות, אולם ההסבר הפשוט יותר לתופעה זו קשורה דווקא בפריצות רבה. דווקא בשל הפילגשות הרבות שהוזמנו דרך קבע למשתאות שערך המלך, ביקש המלך 'להקל' עם אורחיו הגברים, ולהפרידם מנשותיהם. מגמת הדבר היא לאפשר פריצות ללא העין הבוחנת של בן או בת הזוג.

את הרקע להבדלה זו בין נשים לגברים במשתאות פרס הללו ניתן להסיק מתוך חיבורו של הסופר היווני פלוטרכוס (סביב 100 לסה"נ), "עצה לכלה וחתן". בין השאר הוא כתב שם:

"הנשים החוקיות של מלכי פרס יושבות לצדם בארוחה ואוכלות עמם. אבל כשהמלכים מבקשים לחגוג ולהשתכר, הם שולחים את נשותיהם החוצה ומזמינים את המחוללות והפילגשים. בכך הם נוהגים כהלכה, כיוון שאין הם מאפשרים לנשותיהם החוקיות לקחת כל חלק בהפקרותם ובהוללותם".[7]

לקריאה זו רמז רבא, עת אמר ש"שניהן לדבר עבירה התכוונו", והוסיף פתגם עממי המורה על ההסכמה מלאת הפריצות שבין הבעלים ונשותיהן באותו משתה: "היינו דאמרי אינשי: איהו בקרי ואיתתיה בבוציני" [= זהו שאומרים אנשים: הוא בדלעת ואשתו בקישואים] (מגילה, דף י"ב ע"א-ע"ב).

נתון זה חשוב ביותר לשם הבנת סירובה של ושתי לבוא אל המלך. לשם הבנת דבר זה נעיין תחילה בפסוקים המתארים את הזמנת ושתי ובפסוקים המתארים את סירובה.

המלך שלח את שבעת סריסיו לקרוא לושתי "ביום השביעי", כשלבו היה טוב ביין. מאחר וזמנו של משתה זה אינו אלא שבעה ימים, הרי שאחשורוש מבקש להביא את ושתי ביום האחרון של המשתה. העובדה שההתרחשות החשובה, המקדמת את העלילה לשלב הבא, מתרחשת ברגע האחרון, קשורה ככל הנראה גם בכללים של עיצוב הסיפור, אך קשורה גם בהשגחת ה' המיוחדת המרחפת מעל הסיפור. ממש ברגע האחרון, תסולק ושתי מהארמון ותפנה את המקום למלכה אחרת!

להפתעתנו הרבה ושתי מסרבת לבוא אל משתה הגברים ולהראות את יופייה. הדבר מפתיע באופן מיוחד, שהרי כפי שאנו מכירים את המלך מתוך סיפור המגילה, ניתן לשער שמלך זה לא יעבור על סדר היום אם אשתו תסרב לו. בודאי שלא יבליג המלך השיכור, אם סירוב המלכה ייעשה מול "כל שריו ועבדיו" של המלך, ומול "כל העם הנמצאים בשושן למגדול ועד קטן"! כיצד זה אם כן ושתי מסרבת? על שום מה?[8]

פער זה נדרש על ידי חז"ל בכמה אופנים, שניתן לחלקם לשתי קבוצות מרכזיות:

א. גופה נפגע בדרך נס, ומעתה לא את יופייה יכולה המלכה להראות, כי אם את בושתה הגדולה. כך למשל: "אמר רבי יוסי בר חנינא מלמד שפרחה בה צרעת", או: "בא גבריאל ועשה לה זנב",[9] וכד'.

ב. כיוון אחר מתאר את סירובה של ושתי כנובע מכבודה האישי, עליו היא ביקשה להגן, כמו:

"להביא את ושתי המלכה בכתר מלכות אמר ר' אבא שלא יהיה עליה כלום אלא הכתר וערומה... שלחה לו: אי טפש יצא לבך מיינך, דע שאני בת בתו של נבוכדנצר שהיו מלכים ורוזנים עשויים מרמס לפניו, ולא היה האיש ההוא קומיס איסתבליאות של בית אבא וספין בקורסין לרוץ לפני מרכבתו קטידיקון של אבא לא נידונו ערומים דכתיב 'באדיין גוברייא אילין כפיתו בסרבליהון' (דניאל ג כא)".

אולם, למעשה, ההבנה הפשוטה ביותר של סירוב ושתי, קשורה בדבר שנאמר לעיל על אודות הפריצות שליוותה דרך קבע את המשתאות הללו. אחשורוש ביקש להביא אותה לפני הגברים השיכורים שנכחו במשתה, בשביל להראות לכולם את יופייה. אך סביר, כי וושתי הבינה זאת היטב, שאין כל ערובה לכך שהתהליך יסתיים במראה עיניים. דרשת חז"ל שאחשורוש ביקש להביא את ושתי ערומה, נוגעת באופן עמוק באווירה שאומנם ליוותה משתאות אלו.[10]

לאור זאת, נדמה כי ושתי נהגה בחכמה. ואומנם, שיפוטה החיובי של ושתי, נרמז באנאלוגיה שיוצר הכתוב בין סירובה לבוא אל המלך, ובין סירוב יוסף להצעת אשת פוטיפר:

ושתי יוסף

כִּי טוֹבַת מַרְאֶה הִיא וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה

ולכן - המלך מבקש להביאה ולכן - אשת פוטיפר מבקשת לשכב עמו

וַתְּמָאֵן הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי וַיְמָאֵן

ולכן מסולקת מהארמון ולכן מסולק מביתו

מאחר וסיפור המגילה מרמז פעמים הרבה לסיפור יוסף במצרים, סביר שגם כאן זהו רמז מכוון, שתפקידו לתרום לשיפוט הערכי של הדמויות. כשם שלקורא ברור שבקשת אשת פוטיפר נאמרת בהקשר מיני, כך ראוי להחיל אסוציאציות אלו גם על בקשת אחשורוש, גם אם הדבר אינו מפורש,[11] וכשם שלקורא ברור כי סירובו של יוסף להצעת אשת פוטיפר נדרשת לטובה (למרות שהוא הובל עקב כך לבית הסוהר), כך, רומזת המגילה, יש לדרוש אף את סירוב ושתי, גם אם היא עתידה ליתן על כך את הדין.

אין זה מפתיע שחמתו של המלך השיכור בוערת בו, אולם קצת מפתיע שלשם פיתרון הבעיה הזוגית הוא מכנס בדחיפות את שרי הממלכה. בכך נדון אי"ה בשיעור הבא.



[1] ויפה העירה ברג, ששמה של המלכה - "ושתי", קשור במילה "והשתיה" שבפס' ח. במשחק צלילים זה יש אירוניה רבה, שהרי בעוד לגבי השתיה "אין אונס", כלפי ושתי בהחלט יש אונס. בכך, רומז מחבר המגילה, רצונה של ושתי חשוב פחות לאחשורוש מאשר רצון השותים במשתה היין (S.B. Berg, The Book of Esther: Motifs, Themes and Structures, Missoula 1979, pp. 35-36).

[2] המדרש מבסס את הדרשה על כך שכתוב 'מלכתו' בכתיב חסר. אומנם בנוסח שלנו מופיע 'מלכותו' בכתיב מלא. מעניין לציין, שדווקא לגבי שלמה נזכר: "וּשְׁלֹמֹה יָשַׁב עַל כִּסֵּא דָּוִד אָבִיו וַתִּכֹּן מַלְכֻתוֹ מְאֹד" (מל"א ב', יב).

[3] קוזמיקרטור = שליט עולמי (מיוונית).

[4] והשוו גם למדרש הבא: "ועמודי שש - א"ר לוי המחצב הזה לא נגלה לבריה אלא למלכות הרשעה הזאת. אתיבון והכתיב: 'וכל אבן יקרה ואבני שיש לרוב'? שלמה היה נותן מרגלית מכאן ומרגלית מכאן ואבני שיש באמצע, ונוח היה לאחשורוש לעשות לו עמודים של כסף ושל זהב מלהביא עמודים של שיש" (אסתר רבה, פר' ב', ח'). מעבר לכך, ייתכן וגם תיאור כלי השתייה במשתה שהיו כלי זהב: "והשקות בכלי זהב" (א', ז) מבקש לרמוז למלכות שלמה, שמתואר באופן דומה: "וְכֹל כְּלֵי מַשְׁקֵה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה זָהָב" (מל"א י', כא) [ראו: אסתר רבה, פר' ב', י"א ומגילה דף י"א ע"ב].

[5] מתוך שש-עשרה הופעות של ביטוי זה, בשתים-עשרה קודם הקטן לגדול: בר' י"ט, יא; שמ"א ה', ט; שמ"א ל', ב, יט; מל"ב כ"ה, כו; ירמיה ו', יג; ח', י; ל"א, לג; מ"ב, א; מ"ב, ח; מ"ד, יב; דה"ב ט"ו, יג. מקום אחד בו הסדר הפוך הוא בסוף פרקנו ("וכל הנשים יתנו יקר לבעליהן למגדול ועד קטן" - א', כ), ועל שלושת המקומות הנוספים בהם נזכר הגדול לפני הקטן ראה להלן.

[6] בהמשך לימודנו נשוב לשני סיפורים אלו בשל נקודות קישור אחרות, דבר שיש בו בכדי חיזוק לעצם ההשוואה שנזכרת למעלה.

[7] Moralia, 140 B 16. בתרגומם של א"א הלוי, מ"ה בן-שמאי וי"ג ליבס, חיי אישים א-ג, ירושלים תשי"ג-תשל"ג. מובא אצל ברלין, אסתר, עמ' 67.

[8] רות וולפיש העלתה הצעה מעניינת: "ושתי הבינה שפקודה כזו יכולה להינתן רק מתוך שכרות, ואולי האמינה שאחרי שהמלך יתפכח הוא יבין בעצמו את חוסר הטעם בציווי זה, או שישכח אותו לגמרי" (ר' וולפיש, "תפקידן של דמויות המשנה במגילת אסתר", הדסה היא אסתר, אלון שבות תשנ"ז, עמ' 141).

[9] בבלי, מגילה דף י"ב ע"ב.

[10] השוו לסיפור שהביא פלוטרכוס (ארתחשסתא, כו) על פילגש בשם אספסיה שמיאנה להשתתף במשחקי הזימה של המלך. נזכר אצל ברלין, אסתר, עמ' 68-69.

[11] עד כמה שהדבר מפתיע, באותה לשון בה חז"ל הובאה מגמת אחשורוש וושתי בפיצול משתאם ("שניהם לדבר עבירה התכוונו"), כך מתאר ר' יוחנן את מגמת יוסף ואשת פוטיפר, עת נכנס יוסף לבית: "אמר רבי יוחנן מלמד ששניהם לדבר עבירה נתכוונו" (סוטה ל"ו ע"ב).