שיעור 3 - מצוות השמיטה

  • הרב מתן גלידאי

מצוות השמיטה

את עיוננו בהלכות השמיטה נפתח בסקירה ראשונית של המצוות השונות הנוגעות לשנה זו. בהמשך השיעור, ובשיעורים הבאים, נרחיב יותר לגבי כל אחת מאותן מצוות.

א. סקירת מצוות השמיטה

בפרשיות השמיטה שבתורה ניתן למצוא ארבעה לאווים וכמה מצוות עשה הנוהגים בשנת השמיטה. ארבעת הלאווים מופיעים בפרשת בהר (ויקרא כ"ה, ד-ה):

"שדך לא תזרע, וכרמך לא תזמֹר, את ספיח קצירך לא תקצור, ואת ענבי נזירך לא תבצֹר".

שני האיסורים הראשונים נוגעים לפעולות הקשורות לצמיחה: הזריעה מתחילה תהליך של יצירת צמח חדש, ואילו הזמירה - הסרת ענפים מהגפן - נועדה לאפשר לגפן לצמוח באופן טוב יותר. הזריעה היא בשדה, ואילו הזמירה היא בכרם. להלן נבחן האם כלולים באיסורים אלו גם פעולות נוספות, מעבר לזריעה וזמירה.

שני האיסורים האחרים נוגעים לנטילת היבול, וגם כאן ישנו איסור אחד שנוגע לשדה - קצירה, ואיסור שני שנוגע לכרם - בצירה. ברם, בעוד שהזריעה והזמירה נאסרו באופן גורף, הקצירה והבצירה הותרו באופנים מסויימים, שהרי התורה ממשיכה ואומרת: "והיתה שבת הארץ לכם לאֹכלה", ועל כורחנו שישנה דרך כלשהי שבה מותר לקצור את היבול ולאוכלו. חז"ל הסבירו, שהתורה לא אסרה אלא לקצור ולבצור כדרך הקוצרים והבוצרים, אבל מותר לבצע פעולות אלו בשינוי[1]. בעתיד נראה מהו השינוי הנדרש כדי להתיר, וגם ננסה לעמוד על פשר הדין: האם מדובר באיסורי מלאכה לכל דבר, אלא שהתירו אותם בשינוי, או שההיתר לעשותם בשינוי משקף את העובדה, שמוקד האיסור אינו בעצם הפעולה, אלא במה שהיא משדרת.

בנוסף לאיסורים פרטיים אלו, מופיעה בפרשת בהר מספר פעמים גם דרישה כללית שהארץ תשבות בשנה השביעית:

"ושבתה הארץ שבת לה'... שבת שבתון יהיה לארץ, שבת לה'... שנת שבתון יהיה לארץ" (פסוקים ב-ה).

הראשונים הבינו שמדובר במצוות עשה נפרדת, מעבר ללאווים שנמנו לעיל[2]. כך למשל פותח הרמב"ם את הלכות שמיטה ויובל:

"מצות עשה לשבות מעבודת הארץ ועבודת האילן בשנה שביעית, שנאמר 'ושבתה הארץ שבת לה' '... וכל העושה מלאכה מעבודת הארץ או האילנות בשנה זו, ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה, שנאמר 'שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור' ".

ממילא עולה השאלה, מהו היחס בין העשה לבין הלאווים: האם המצווה לשבות כוללת מלאכות נוספות מעבר למה שנאסר בלאו? שאלה אחרת נוגעת למהותה של המצווה: האם היא דורשת שביתה של הארץ, כפי שנראה מפשט הפסוקים, או שאין זה אלא דימוי, והכוונה, בסופו של דבר, היא שהאדם ישבות מעבודת הארץ, כפי שהתנסח הרמב"ם. לשאלות אלו נקדיש שיעור נפרד בהמשך השנה.

יש הסוברים שמצוות השביתה בשביעית עולה גם מפסוק אחר בפרשת כי תשא:

"ששת ימים תעבֹד וביום השביעי תִּשְׁבֹּת, בחריש ובקציר תִּשְׁבֹּת" (שמות ל"ד, כא).

ר' עקיבא (ר"ה ט. ועוד) סבור, שחלקו השני של הפסוק נוגע לשביעית ולא לשבת, כך שיש כאן מקור נוסף לחובה לשבות מעבודה בשנה השביעית. מצווה זו כוללת בפירוש את מלאכת החרישה, שאינה נמנית עם הפעולות שנאסרו בלאו.

מצוות עשה נוספת ניתן למצוא בפרשת משפטים (שמות כ"ג, י):

"והשביעִת תשמטנה ונטשתה, ואכלו אביֹני עמך".

בעל השדה מצֻווה להפקיר את פירותיו, כך שעניים יוכלו לאכול מהם. גם בנוגע למצווה זו מתעוררת שאלה מרכזית, שבה נעסוק בעתיד: האם הבעלים מצֻווה לבצע פעולה פורמלית של הפקר, או שמא הפירות נעשים הפקר באופן אוטומטי ("אפקעתא דמלכא"), והמצווה רק מחייבת את הבעלים לנהוג בהם מנהג הפקר: לאפשר גישה אליהם, לא לשומרם לעצמו וכו'.

מצווה נוספת עולה מן הפסוק "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" (ויקרא כ"ה, ו), ונוגעת לאופני השימוש המותרים בפירות שביעית: "לאכלה - ולא לסחורה", "לאכלה - ולא להפסד". בהמשך לימודנו נעסוק בשאלה, האם יש כאן מצוות עשה לאכול פירות שביעית, או שמא אין זה אלא לאו הבא מכלל עשה, האוסר לסחור בפירות שביעית או להפסידם, אך אין שום קיום חיובי באכילת פירות שביעית.

המצווה האחרונה היא ביעור שביעית. מהפסוק "והיתה שבת הארץ לכם לאֹכלה... ולבהמתך ולחיה אשר בארצך" (שם, ו-ז) למדו חז"ל, שאין אדם רשאי להחזיק יבול שביעית בביתו לצורך אכילת בני ביתו ובהמותיו, אלא בזמן שיש לחיות מה לאכול בשדה. לאחר שהיבול כלה מן השדה, צריך האדם לבער גם את היבול הנמצא בביתו. הראשונים נחלקו בשאלה מה בדיוק נדרש האדם לעשות בביעור זה, וגם לכך נקדיש שיעור נפרד בעתיד.

ניתן לסכם ולומר, שדיני שמיטת קרקעות כוללים מן התורה מספר מרכיבים:

א. איסור עבודה בשדה - מצווה כללית לשבות וכמה איסורי מלאכה ספציפיים.

ב. חובה לשמוט ולהפקיר את הפירות.

ג. הגבלות שונות על צריכת הפירות ומצווה לבערם.

בנוסף ישנן כמה מצוות הנוגעות לשמיטת כספים: מצווה להשמיט חובות בשנה השביעית, וישנו איסור לתבוע אותם לאחר מועד שמיטתם. נושא זה יעסיק אותנו אף הוא לקראת סוף השנה.

ב. מלאכות דאורייתא בשביעית

כאמור, התורה לא אסרה בשביעית באופן מוחלט אלא את הזריעה והזמירה הנוגעות לצמיחת היבול. קצירת היבול לא נאסרה אלא רק הוגבלה, והמלאכות הנעשות ביבול לאחר שנקצר: דישה, זרייה וכיוצא בזה - לא נאסרו כלל. בכך נבדלת השביעית מן השבת, שבשבת נאסרה כל פעולה משמעותית ויוצרת, גם אם היא נעשית בגידולים לאחר תלישתם, ואילו בשביעית לא באה התורה אלא לאסור את עבודת האדמה ולהגביל את צריכת היבול, ואין היא מונעת מהאדם לעבד את היבול שקצר באיזה אופן שירצה. ועדיין יש לבחון, האם לפחות בנוגע לעבודת האדמה ישנה חפיפה בין האסור בשבת לאסור בשביעית, או שמא חלוקות השבת והשביעית גם בתחום זה.

כידוע, איסורי השבת מסודרים במבנה של אבות ותולדות: התורה אסרה מספר פעולות מרכזיות שנעשו במשכן, המכונות 'אבות מלאכה', והן בבחינת אבות טיפוס לפעולות האסורות, כך שכל פעולה הדומה לאחת מהן מצד אופיה או מטרתה, נחשבת תולדה שלה ואסורה אף היא מן התורה.

בין אבות המלאכה הללו, ניתן למצוא שניים הנוגעים לעבודת האדמה (כלומר שקודמים לקטיפת היבול): חרישה וזריעה. חרישה היא אב טיפוס למלאכה הבאה להכשיר את הקרקע לזריעה. פעולות אחרות הבאות להשיג את אותה המטרה, כמו סיקול אבנים, דישון הקרקע, או חפירת חריצים לזריעה בקרקע, נחשבות אפוא תולדה של חרישה ואסורות מן התורה. ואילו זריעה, עניינה יצירה של צמח חדש, וכל פעולה הקשורה לצמיחה או מסייעת לה, כמו חשיפת צמחים לשמש או ריסוס כנגד מזיקים, נחשבת תולדה של זריעה ואסורה. השקיה, למשל, גם מרככת את הקרקע וגם מסייעת לצמיחה, ולכן נחלקו אמוראים (מועד קטן ב:) האם היא תולדה של חרישה או של זריעה.

לגבי שמיטה נאסרו בתורה בפירוש שתי פעולות: זריעה וזמירה. הזמירה היא קציצה של ענפי הגפן כך שיצמח טוב יותר בעתיד, והראשונים נחלקו האם לעניין שבת זמירה היא תולדה של זריעה (רש"י שבת עג: ד"ה "כולן"), או שהיא כל כך דומה לזריעה, עד שהיא נכללת באב המלאכה של זורע, ואינה תולדה (רמב"ם שבת פ"ז, ה"ג). כך או כך, נמצא שהתורה הזכירה שתי פעולות השייכות לאב המלאכה של זורע, ולא הזכירה כלל את החרישה או את תולדותיה[3]. יש לשאול, אפוא, האם כוונתה לאסור רק את שתי הפעולות הללו: זריעה וזמירה, או את כל הפעולות הדומות לזריעה, או שכוונתה לכל הפעולות הנוגעות לעבודת האדמה, בין אלו הדומות לחרישה ובין אלו הדומות לזריעה, והיא פשוט הסתפקה בשתי דוגמאות מקריות.

בעניין זה ישנה סתירה בולטת בדברי חז"ל. מצד אחד עומדים דברי התורת כהנים:

" 'שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור' - אין לי אלא לזרע ולזמיר, לחריש לעידור לניכוש ולכיסוח ולביקוע מניין? תלמוד לומר: 'שדך לא וכרמך לא' - כל מלאכה שבשדך ושבכרמך. ומנין שאין מזבלים ואין מפרקים ואין מעשנים בעלים ואין מאבקים? תלמוד לומר: 'שדך לא'. ומנין שאין מקרסמים ואין מזרדים ואין מפסלים באילנות? תלמוד לומר: 'שדך לא וכרמך לא'[4].

יכול לא יקשקש תחת הזיתים, ולא ימלא את הנקעים שתחת הזיתים, ולא יעשה עוגיות בין אילן לאילן חבירו? תלמוד לומר: 'שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור' - הזרע והזמיר בכלל היו, ולמה יצאו? להקיש להם: אלא מה זרע וזמיר מיוחדים שהם עבודה בארץ ובאילן, אף אין לי אלא דבר שהוא עבודה בארץ ובאילן" (בהר, פרשה א', ד-ו).

בלי להיכנס לפירוש הפעולות השונות המוזכרות כאן, ניתן לראות בבירור שזריעה וזמירה הן דוגמאות בלבד, וכוונת התורה לאסור "כל מלאכה שבשדך ובכרמך". ואמנם, בהמשך מוגבל האיסור לפעולות שהן "עבודה בארץ ובאילן" - הגדרה שנעסוק בפירושה בעתיד - אולם הגבלה זו אינה גורעת מן התפיסה העקרונית, שהאיסור חורג הרבה מעבר למה שנזכר בתורה בפירוש.

מאידך, ישנם כמה מקורות בחז"ל, המתירים לעשות בשביעית פעולות שונות הבאות למנוע נזק והפסד של השדות והמטעים. כך, למשל, המשנה בתחילת מועד קטן קובעת, שמותר להשקות בשביעית שדות של בית השלחין, דהיינו שדות שאינם מקבלים די מים מן הגשמים, ואף מותר לבנות עבורם אמת מים חדשה. השקיה היא בוודאי "מלאכה שבשדך ובכרמך", ובכל זאת נראה מדברי המשנה שהיא אסורה רק מדרבנן, שהרי אין מתירים איסורי דאורייתא במקום הפסד.

בעקבות הסתירה הזו, מביאה הגמרא במועד קטן (ב:-ג:) מחלוקת אמוראים כפולה בעניין היקף המלאכות האסורות בשביעית. אמורא אחד, ר' אלעזר או ר' יוחנן[5], הולך בכיוון התורת כהנים, ופוסק שהחורש בשביעית לוקה, שלא אסרה התורה זריעה וזמירה בלבד, אלא גם את המלאכות הדומות להן[6]. ובמקביל סובר אביי, שהשקיה אסורה מן התורה, כך שאין להשקות אפילו במקום הפסד, והמשנה שהקלה בהשקיה דיברה דווקא על שמיטה בזמן הזה, לפי הדעות שהיא מדרבנן.

ואילו אמורא אחר, ר' יוחנן או ר' אלעזר, חולק וסובר, שחרישה אינה אסורה מהתורה בלאו, ואין לוקים עליה. ובמקביל סובר רבא, שמותר להשקות שדות במקום הפסד אפילו בזמן ששמיטה מן התורה, שאין השקיה אסורה אלא מדרבנן, ובמקום הפסד לא גזרו. ושניהם בנו על אותה הסברה:

"מכדי זמירה בכלל זריעה, ובצירה בכלל קצירה, למאי הלכתא כתבינהו רחמנא? למימרא דאהני תולדות - מיחייב, אאחרנייתא - לא מיחייב".

לדבריהם, אם כל הפעולות הקשורות לעבודת האדמה נאסרו, והפעולות המוזכרות בפסוק אינן אלא דוגמאות בעלמא, אין טעם למנות בתור דוגמאות פעולות כל כך דומות זו לזו: זריעה וזמירה, קצירה ובצירה. על כורחנו, שלא באה התורה לאסור אלא את ארבע הפעולות שנמנו בפירוש, ולא פעולות אחרות. הפעולות השונות שנזכרו בתורת כהנים אינן אסורות אלא מדרבנן, והדרשה המופיעה שם אינה אלא אסמכתא בעלמא[7].

לפנינו, אם כן, מחלוקת קיצונית: האם התורה אסרה כמעט את כל המלאכות הנוגעות לעבודת האדמה, היינו חרישה וזריעה ורוב תולדותיהן, או שלא אסרה אלא את הזריעה והזמירה בלבד, ושאר המלאכות אינן אסורות אלא מדרבנן, כך שניתן להקל בהן במקום הפסד.

ג. פסיקת הרמב"ם

כעת יש לברר מה נפסק להלכה במחלוקת זו. נפתח בדברי הרמב"ם בספר המצוות:

"המצוה הר"כ היא שהזהירנו מעבודת הארץ בשנת שביעית, והוא אמרו יתעלה 'שדך לא תזרע'... והמצוה הרכ"א היא שהזהירנו מעבוד אילן בשנה שביעית, והוא אמרו יתעלה 'וכרמך לא תזמור'... ולשון ספרא: הזרע והזמיר בכלל היו, ולמה יצאו להקיש אליהם: מה זרע וזמיר מיוחדין שהן עבודה בארץ ובאילן, אף אני אין לי אלא דבר שהוא עבודה בארץ ובאילן" (ל"ת ר"כ-רכ"א).

מדבריו כאן נראה שפסק כדעה המחמירה. הרמב"ם אינו מדבר על איסור זריעה ואיסור זמירה, אלא על עבודת הארץ ועבודת האילן באופן כללי[8]. הרמב"ם גם מצא פתרון מקורי לטענתם של המקלים, "מכדי זמירה בכלל זריעה ובצירה בכלל קצירה, למאי הלכתא כתבינהו רחמנא?". הרמב"ם השיב, שזריעה היא בניין אב לעבודת האדמה, ואילו זמירה היא בניין אב לעבודת האילנות (ובאופן דומה הוא מסביר בהמשך דבריו את הכפילות של קצירה ובצירה). וכדי שלא נקשה מדוע מכל המלאכות הזכירה התורה את הזריעה והזמירה דווקא, ציטט הרמב"ם את דברי התורת כהנים, הלומדת מכאן את הקריטריון של "עבודה בארץ ובאילן". כפי שכבר ראינו, התורת כהנים, לפי פשוטה, נוקטת בדעה המחמירה, וכך נראה אפוא גם מדברי הרמב"ם.

רושם דומה מתקבל מדבריו של הרמב"ם בכותרות של הלכות שמיטה ויובל:

"...(ב) שלא יעבוד עבודת הארץ בשנה זו. (ג) שלא יעבוד עבודת האילן בשנה זו...".

וכך ניתן להבין גם את תחילת דבריו בהלכות:

"מצות עשה לשבות מעבודת הארץ ועבודת האילן בשנה שביעית, שנאמר 'ושבתה הארץ שבת לה' ', ונאמר 'בחריש ובקציר תשבות'. וכל העושה מלאכה מעבודת הארץ או האילנות בשנה זו, ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה, שנאמר 'שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור' " (שמיטה ויובל פ"א, ה"א)[9].

לאור כל זה, מפתיע מאוד לקרוא את המשך דברי הרמב"ם:

"אינו לוקה מן התורה אלא על הזריעה או על הזמירה ועל הקצירה או על הבצירה, ואחד הכרם ואחד שאר האילנות. וזמירה בכלל זריעה, ובצירה בכלל קצירה, ולמה פרטן הכתוב? לומר לך: על שתי תולדות אלו בלבד הוא חייב, ועל שאר התולדות שבעבודת הארץ, עם שאר האבות שלא נתפרשו בענין זה, אינו לוקה עליהן, אבל מכין אותו מכת מרדות" (פ"א, הל' ב-ג).

הרמב"ם כאן פוסק בפירוש כדעה המקלה, ואף מצטט את הביסוס שמביאה דעה זו לדבריה. ואם יבוא מישהו ויטען, שלא אמר כאן הרמב"ם אלא שאין לוקים על שאר מלאכות, אבל עדיין כולן אסורות מן התורה[10], שכך הבין הרמב"ם את דברי הגמרא, "דאהני תולדות מיחייב, אאחרנייתא לא מיחייב", שלא באו למעט כאן אלא את חיוב המלקות, ולא את עצם האיסור - יואיל נא לעיין בדבריו המפורשים של הרמב"ם בהמשך הפרק:

"שאין אסור מן התורה אלא אותן שני אבות ושתי תולדות שלהם, כמו שביארנו" (ה"י).

וכבר נדרשו מפרשי הרמב"ם לשאלה מדוע הכריע כדעה המקלה[11], אבל לא מצאתי שנדרשו לסתירה בדברי הרמב"ם עצמו. ואמנם, ישנם כמה מקרים שבהם הרמב"ם במשנה תורה חזר בו מדבריו בספר המצוות, אולם הסתירה בין הכותרת להלכות לבין ההלכות עצמן עדיין אומרת דרשני[12]. ולא על הרמב"ם בלבד תלונתנו, כי אם גם על ספר החינוך (מצוות שכ"ו-שכ"ז), שהעתיק את דבריו של הרמב"ם בספר המצוות בכל הנוגע להגדרת שני האיסורים ("שלא נעבוד האדמה בשנה השביעית", "שלא נעשה עבודה גם באילנות בשנה השביעית"), אף שמפורש בדבריו במקום אחר (מצווה פ"ד), שמבחינת דיני המצווה לא אסרה התורה אלא את ארבע הפעולות המוזכרות בדבריה בפירוש[13].

ד. בין הקיום והמעשה

שמא ניתן לומר, שהרמב"ם והחינוך מבדילים בין הגדרת האיסור מבחינה עקרונית לבין המעשה שנאסר בפועל. ידועה שיטתו של הגרי"ד סולובייצ'יק ז"ל, שישנן מצוות שבהן ישנו פער בין קיום המצווה לפעולת המצווה. באבלות, למשל, נדרש האדם לבצע מעשים שונים המבטאים אבל, כמו איסורי רחיצה וסיכה, ישיבה על הארץ וכדומה, אולם פשוט שאין המצווה מתקיימת אלא בתחושת האבלות שבלב, ומי שיעשה את כל המעשים אך יחוש שמחה בלבו לא יקיים את המצווה. באמצעות חילוק זה מבאר הגרי"ד כמה הבדלי ניסוח בין דברי הרמב"ם בהלכות לבין דבריו בכותרת להלכות: בכותרת מדבר הרמב"ם על קיום המצווה ברמה העקרונית, ואילו בהלכות הוא מדבר על הפעולות שיש לבצע מבחינה מעשית[14].

חילוק זה שייך בעיקר במצוות שקיומן בלב, אולם ייתכן שניתן בכל זאת ליישם אותו גם לגבי השמיטה[15]. אפשר אולי לומר, שאף שהרמב"ם אימץ את הדעה המקלה, שמבין המלאכות הנוגעות לעבודת האדמה לא אסרה התורה אלא את הזריעה והזמירה בלבד, בכל זאת הוא סבור שמבחינה עקרונית, מהות המצווה היא השביתה מעבודת האדמה והאילן באופן כללי. התורה רצתה שעבודת האדמה והאילן תושבת ולא תתנהל כסדרה, ולשם כך אסרה שתי פעולות מרכזיות, שאי עשייתן משבש עבודה זו באופן חמור. אין חילוק עקרוני ומשמעותי בין מלאכות אלו לאחרות, אלא שהתורה בחרה בהן כדי להשיג את יעדה, ולא רצתה, מסיבות השמורות עמה, לאסור לגמרי את כל המלאכות הנוגעות לעבודת האדמה[16]. לכן דיבר הרמב"ם בכותרת על איסור כללי לעסוק בעבודת הארץ ובעבודת האילן, כלומר לעסוק בעבודה זו כסדרה ובלא שיבושים, ואילו בהלכות קבע, שמבחינה מעשית, לא אסרה התורה אלא את הזריעה והזמירה. באופן דומה הפריד ספר החינוך בין הגדרת המצווה לבין דיני המצווה.

איך שלא נבין את היחס בין הכותרת להלכות, מבחינה מעשית הסכימו הראשונים והאחרונים למה שפסק הרמב"ם בהלכותיו, שמבין המלאכות הנוגעות לעבודת האדמה, היינו לפני הקצירה, לא נאסרו מן התורה באיסור לאו אלא זריעה וזמירה. שאר המלאכות אינן אסורות אלא מדרבנן, ועל כן ניתן להקל בהן במקרים מסויימים, כפי שנראה בעתיד. בשיעור הבא ננסה לברר, אילו פעולות נכללות בגדר 'זריעה' ו'זמירה'.

 

[1] ר' עקיבא (פסחים נא:) מחמיר יותר, וסובר שהתורה אסרה לגמרי לאכול ספיחי תבואה וירקות שגדלו בשביעית, ולא התירה אלא את פירות העץ, כפי שעולה מדברי התורה בהמשך הפרשה: "וכי תאמרו: מה נאכל בשנה השביעִת? הן לא נזרע ולא נאסֹף את תבואתנו!"(פסוק כ). לפי שיטתו ניתן להבין, שהאיסור "את ספיח קצירך לא תקצור" הוא גורף (עיין רמב"ן על התורה). ברם, חכמים מפרשים את המילים "ולא נאסוף את תבואתנו" באופן אחר, וסוברים שאיסור ספיחים אינו אלא גזירה מדרבנן, ועל כורחנו שאיסור הקצירה הוא מוגבל. בעניין איסור ספיחים נעסוק, אי"ה, בעתיד.

[2] ראיה לדבר הביא הרמב"ם בספר המצוות (עשה קל"ה), ממה שנאמר בכמה מקומות בגמרא לגבי יום טוב (כמו בשבת כד:), שהמילה "שבתון" היא מצוות עשה לשבות.

[3] כבר הזכרנו שיש אומרים שחרישה נאסרה באיסור עשה מן הפסוק "בחריש ובקציר תשבות". ענייננו כאן הוא רק לבדוק האם חרישה נאסרה באיסור לאו.

[4] הראשונים הסבירו באופנים שונים, מדוע פיצל התנא את הפעולות האסורות לשלוש קבוצות, אף שכולן נלמדות מאותו מקור, עיין למשל תוס' הרא"ש ותלמיד ר' יחיאל מפריש למועד קטן ג..

[5] בגמרא נאמר שנחלקו בכך ר' אלעזר ור' יוחנן, ולא ידוע מי אמר מה. אמנם, אותה מחלוקת בדיוק מופיעה גם בירושלמי (כלאים פ"ח, ה"א), ושם מבואר שר' אלעזר הוא זה שמחמיר, ולעומת זאת תוס' (ג: ד"ה רבי) באחד מתירוציו סבור שר' אלעזר הוא זה שמקל.

[6] אמנם, אמורא זה אינו דורש "שדך לא וכרמך לא" כמו התורת כהנים, אלא לומד מכלל, פרט וכלל, ע"ש.

[7] בעקבות לשון הגמרא ("דאהני תולדות מיחייב") כתב הרמב"ם (שמיטה ויובל פ"א, ה"ג), שזריעה וקצירה אסורות כאבות, ואילו לזמירה ובצירה יש לעניין שביעית מעמד של תולדות. אולם, הרבה ראשונים הבינו שלשון הגמרא אינה מדויקת, וכל ארבע הפעולות נחשבות אב מלאכה, שהרי כולן מופיעות בפירוש בפסוק, ואין כאן פעולה שאיסורה נלמד מפעולה אחרת, ולפי זה אין בשביעית שום חיוב על תולדות מן התורה (רש"י, תוס' ועוד ראשונים בשבת סח., ריטב"א במועד קטן שם ועוד). המנחת חנוך (מצוה שכ"ז, אות ג) כתב, שאפילו לפי הרמב"ם, הזורע והזומר חייב פעמיים, שסוף סוף מדובר בשני לאווים הכתובים בתורה בנפרד. ולפי זה ספק אם יש נפקא מינה לשאלה אם זמירה ובצירה נחשבות אב או תולדה.

[8] כך מתנסח הרמב"ם גם במניין המצוות הקצר המופיע בתחילת המשנה תורה (ל"ת ר"כ-רכ"א).

[9] דברי הרמב"ם כאן אינם נוגעים רק ללאווים אלא גם למצוות העשה לשבות בשביעית, וגם לגביה יש לבחון האם היא מתייחסת לארבע המלאכות בלבד, או גם למלאכות אחרות. כל דברינו להלן אינם מתייחסים אלא ללאווים, ואילו את הדיון בנוגע לעשה נערוך בנפרד באחד השיעורים הבאים.

[10] בכיוון זה הלך הרב עוזיאל (משפטי עוזיאל כרך ד', עניינים כלליים סי' טז), ולא התייחס למה שהקשינו להלן.

[11] ראה למשל מהר"י קורקוס וכסף משנה על אתר.

[12] וכבר התקשה בכך הגרשז"א במעדני ארץ (ד', ז) ולא תירץ.

[13] אותה בעיה קיימת גם בדברי הסמ"ג (ל"ת רס"ו-רס"ז), שהעתיק את הרמב"ם כלשונו.

[14] עיין 'על התשובה', עמ' 37-45. הגרי"ד שם מתרץ באופן זה את ההבדל בין הכותרת לגוף הלכות בנוגע להלכות תפילה ("לעבוד את ה' בכל יום בתפילה" לעומת "מצוות עשה להתפלל"), ובנוגע להלכות תשובה ("שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתוודה" לעומת "כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתוודות").

[15] רעיון דומה מציע הרב קוק (שבת הארץ, קונטרס אחרון, אות א, ד"ה אלא שלפי זה) בנוגע למצוות העשה לשבות בשביעית (שגם לגביה יש הבדל בין הכותרת להלכות). בדבריו שם נעסוק, אי"ה, בשיעור שידון במצווה זו.

[16] הדבר עשוי להיות תלוי גם בטעמה של מצוות השמיטה. וכך מסביר רש"ר הירש (בפירושו לויקרא כ"ה, ד), מדוע בשבת נאסרו אבות ותולדות, ואילו בשביעית לא נאסרו אלא המלאכות המופיעות בפסוק בלבד. שבת באה להזכיר לאדם שהקב"ה הוא בורא העולם ומלכו. האדם שובת מבריאה ויצירה, כדי לזכור שהקב"ה ברא את העולם, והאדם וכל כוחות היצירה שלו משועבדים לו. ממילא, אין סיבה לחלק בין אבות לתולדות, שכולן פעולות של יצירה. ואילו השביעית באה להזכיר לאדם שאדמתו קנויה לה', והוא אינו אלא גר ותושב בארץ. היא אינה מתמקדת בשעבוד האדם, אלא בשעבוד הארץ. ולמטרה זו די בכך שהאדם לא יוכל לזרוע ולזמור, ולא יקצור ויקח לביתו את הפירות הגדלים מאליהם, כדי שיובהר המסר שהאדם איננו אדון לארצו.