שיעור 3 - שורשי הרשע - על המקורות של ממלכת השטן

  • הרב תמיר גרנות

שיעור 3: שורשי הרשע - על המקורות של ממלכת השטן

א. השטן בתרבות הגרמנית

האופי הדתי-מיתי של הפעולה הנאצית

לקראת סוף המלחמה החישו הנאצים, במאמצים עליונים, רכבות של יהודים לאושוויץ שם המיתום בתאי הגאזים, אלפים רבים ביממה. ככל שהתברר להם שהמלחמה אבודה, הם החישו עוד ועוד רכבות לאושוויץ, רבבות יהודים ביממה, כאילו במקום זה מתנהלת מלחמתם האחרונה.

עלינו לדעת שהרייך השלישי התנהל במישור מיתי, וגילם את המיתוס של פאוסט-מפיסטו (השטן), במרכזו הברית ביניהם, ותמורת הברית התחייב פאוסט על פי החוזה לספק נפשות למפיסטו, למען הצלחתו הארצית. הגרמנים התחכמו למיתוס, הם לא רצו למסור את נפשותיהם למפיסטו כתשלום. היהודים הבלתי מוגנים נעשו קרבן קל שאת נפשותיהם אפשר לתת למפיסטו כתחליף, ולזכות להצלחה בלתי מוגבלת. היהודים סימלו בערכיהם את כל מה שהגרמנים רצו לברוח ממנו, את האנטי-מפיסטו (שטן), את המוסריות, ולכן הפכו להיות הקרבנות המתאימים ביותר. מכאן נעשתה אושוויץ במה להקרבת קרבנות אדם, במה להשלמת הברית עם השטן, אשר תבטיח את הצלחתם ונצחונם.[1]

שנאת היהודים הנאצית לא הייתה רציונלית, אף לא השמדתם. אדרבה, במידה רבה הייתה ההשמדה אנטי-רציונלית, שכן היא מנעה מהגרמנים אפשרויות ליצירת עורף לוגיסטי גדול מצד אחד, ומצד שני הסיטה כוחות ממאמץ המלחמה העיקרי. מעשים אי-רציונליים יש להסביר במונחים אי-רציונליים. בשיעורים הקודמים הצענו את המונח 'ממלכת השטן' לתיאור הרוע הנאצי. בשיעור זה נראה כי אין זו רק ספקולציה רעיונית-פרשנית לתופעה הנאצית, אלא ניתן לבססה על התבוננות ביקורתית בתרבות הגרמנית, גם על פי תודעתה העצמית.

בשיעור הראשון כבר אמרתי כי לעניות דעתי, כל הניסיונות להסביר את השואה במונחים מדעיים רגילים אינם מספקים הסבר טוב למה שקרה. המדע מבסס את חוקיו על ההתרחשויות הרגילות והמצויות, ומנסה לתפוס אירוע בודד בקטגוריות הכלליות שפיתח. היות שעל הפעולות הנאציות בשואה לא ניתן להחיל ולוּ אחת מקטגוריות ההסבר הרגילות - היסטוריות, חברתיות, אנתרופולוגיות או כלכליות - יש לחפש את ההסבר במקום אחר.

אחת ההנחות המוקדמות המכשילה אינטלקטואלים מראות נכוחה את מה שאירע בשואה היא הדעה שהתרבות הגרמנית ייצגה את המיטב שבתרבות המערבית המודרנית לתחומיה השונים. השקפה זו הביאה רבים לתפוס את הנאציזם ואת השואה כמוטציה, ולחפש את ההסבר להם בכיוון זה, קרי: לנסות למצוא מה היו המניעים לסטייה הפתאומית של הנאציזם מדרך המלך של התרבות הגרמנית. בדרך זו דרכוּ כל ההסברים המתמקדים בדמות הפיהרר, בשטיפת המוח, בטכנוקרטיה, במצוקה הכלכלית, בהשפלה הלאומית או בגורמים האישיים והפסיכולוגיים שפעלו בקרב המנהיגות הנאצית. כל ההסברים הללו כשלו בכשל הזה: מלחמת עולם, אימפריה, אידאולוגיה סדורה, שנאה יוקדת, צבא שלא נודע כמותו בעולם, והבשלתם של כל אלו לכדי השמדת עם אובססיבית, אינם יכולים להיות רק תאונה של תרבות; הם מוכרחים לנבוט על קרקע תרבותית מוצקה.

בפִּסקה שהובאה בתחילת השיעור, קושרת רבקה שכטר את השמדת היהודים המטורפת עם הברית שכרתו הנאצים עם השטן. נפתח את השיעור בניסיון להציג בתמצית את מהלך רעיונותיה, תוך השמטת אחדים והוספת אחרים, כדי להבין מהי הקרקע התרבותית עליה נבטו שורשי השואה. בהמשך נציע פרספקטיבות נוספות על מקורות הרשע הנאצי, אשר יורדות לשורשי מקורותיו, ומחזקות את הטענה כי לפנינו הופעה של רוע מטיפוס שונה לחלוטין.[2]

לותר - קאנט - גֶתֶה

שכטר מציעה לבחון את מיתוס השטן הגרמני מתוך התייחסות לשלוש דמויות אב[3] בתרבות הגרמנית - אולי השלוש שהשפיעו עליה ביותר:

א. מרטין לותר (המאה הט"ז) - אבי הרפורמציה בדת הנוצרית: כומר גרמני שמרד בכנסייה הקתולית וייסד את הזרם הפרוטסטנטי, אותו אימצה גרמניה כמעט לחלוטין. הוא האב הדתי של התרבות הגרמנית.

ב. עמנואל קאנט (ראשית המאה הי"ט) - הפילוסוף הגדול, שהשפיע באופן דרמטי על הפילוסופיה המערבית בכלל, ועל הפילוסופיה הגרמנית בפרט. הוא האב הפילוסופי של תרבות גרמניה.

ג. יוהן וולפגנג גתה (המאה הי"ט), המחזאי והסופר, שיצירותיו - ובראשן המחזה על 'פאוסט-מפיסטו', בו ידובר בהמשך - קנו להן מקום בשורה הראשונה של פנתיאון התרבות הגרמני. הוא אבי האמנות הגרמנית.

שלושה אלה,[4] בעולם הרעיוני ובמיתוסים שהעניקו לתרבות הגרמנית, דישנו את הקרקע עליה צמח הנאציזם והופיעה השואה.

לותר: הכניעה הדתית לשטן

לותר מרד בכנסייה והצהיר שהיא מושחתת. ברם, הוא אף הציע תאולוגיה חדשה תמורת זו הישנה של הכנסייה.

הכנסייה, עם כל צביעותה וסילופיה, החזיקה, לפחות ברמה האידאולוגית, בדעה שהאדם הוא יצור בעל חירות, שיש כלפיו תביעה מוסרית, ושישועת נפשו תלויה בכך שיבחר בטוב. בא לותר והקשה: הלוא עינינו הרואות כי הבטחת הישועה של המשיח הנוצרי אינה מתקיימת במציאות - בני אדם עדיין חיים בעולם רווי סבל וחטא! נראה אפוא, טען לותר, שהבטחה זו איננה רלוונטית בעולם הזה. בהווה, במציאות ההיסטורית, אין האדם בוחר באמת במעשיו, גופו איננו בידיו, ולכן אין משמעות לתביעה שיעשה טוב:

והרי אנו מאמינים שזו אמת שהא-ל צפה הכל מראש וקבע הכל לנצח... כן אנו חושבים שאין דבר המתרחש מחוץ לרצונו, ומכאן על התבונה להכיר בעובדה שאין רצון חופשי, לא לבני אדם ולא למלאכים...[5]

רק נשמתו של האדם יכולה להיפדות על ידי האמונה, ואת שכרה תקבל בעולם הבא, כשיגאלנה המשיח. המשיח, שבו מתגלם הא-ל לפי האמונה הנוצרית, איננו נוכח בעולמנו אליבא דלותר. מי, אם כן, שולט כאן, בעולם ההווה? על כך משיב לותר:

אנו מאמינים שהשטן הוא נסיך הארץ והוא אורב לממלכת ישו בכל כוחותיו... אין הוא מוכן לשחרר את האנשים שתפשם...[6]

עד כמה מרכזיים דברים אלה במשנתו של לותר - שאלה זו נתונה במחלוקת.[7] אך לדברים שכותב אדם בעל סמכות כה גדולה, נודעת לעתים השפעה הרבה מעבר למשקל שנתן להם הוא עצמו כשכתבם. דבריו אלו של לותר משחררים את הנוצרי בן הכנסייה הלותרנית מאחריות מוסרית: אין הוא נתבע אלא לאמונה - שהיא כוח הנתון בנשמה, ולא בגוף; הגוף מצוי בתחום שלטונו של השטן, בכוח או בפועל.

הדברים גם מסבירים את האהדה העצומה לה זכה לותר בגרמניה. הכנסייה, בחומרת פניה ובתביעותיה, הכבידה את עוּלהּ הדתי על מאמיניה. והנה בא מנהיג דתי וקובע שאין צורך במעשים, שהמאבק המוסרי כבר הוכרע לטובת השטן, ושהדטרמיניזם שולט בפעולות האדם. יש בכך שחרור עצום, וגם הצדקה מראש להגשמת המאוויים והרצונות הפרועים ביותר, מבלי להתחייב לשלם מחיר כלשהו - שהרי אין המעשה תלוי באדם כלל.

קאנט: השחרור האתי

תפקידו של קאנט בהתפתחות התרבותית המתוארת כאן הוא שונה. קאנט לא כרת ברית עם השטן ולא האמין בו, ועל כן אין הוא בבחינת גורם ישיר להתפתחות מיתוס השטן. אך יש יסודות בפילוסופיה שלו שהכשירו את הקרקע לצמיחת האידאולוגיה הנאצית, ולמצער אפשרו אותה בעקיפין.

כבר רש"ר הירש[8] חש בסכנה שיש בתורת המוסר של קאנט. קאנט ביסס את רעיון האוטונומיה המוסרית, לאמור: האדם בתבונתו הוא מקור החוק המוסרי, ועליו לקבל עליו מתוך רצון חופשי את המשמעת המוחלטת לחוק אותו חוקק בתבונתו; אין חוק או ערך מוחלט שיש להם מקור אחר מחוץ לתבונתו של האדם. ומהי מהותו של החוק? לדידו של קאנט, החוק המוסרי - המבוסס על מה שהוא מכנה 'התבונה הטהורה' - איננו מכיל תכנים ספציפיים, ואיננו רואה לפניו אדם מסוים, אלא הוא עיקרון צורני (פורמלי), כלומר: כל התנהגות צריכה להיות כפופה לחוק שהעיקרון היסודי שלו הוא הכלליות; עליי לעשות כעת מה שהתבונה מצַווה שיהיה החוק בכל עת.

נבהיר זאת בדוגמה. אדם עומד בפני דילמה מוסרית, למשל: הוא מתלבט אם לשקר בדבר קורות החיים שלו כדי להתקבל למשרה מסוימת. כיצד יכריע? תפיסת מוסר מהותנית תאמר, למשל: השקר הוא רע, ואין המטרה מקדשת את האמצעים - לכן אסור לו לשקר. כלומר: הכלל המוסרי הספציפי נגזר משתי הנחות מוקדמות, שלהן תוכן ערכי מהותי. קאנט, לעומת זאת, יאמר, כי אותו אדם צריך לשאול את עצמו: האם התבונה מחייבת שכל בני האדם ינהגו כמוני באותה סיטואציה? אם, למשל, יבחר לשקר, יהיה עליו לנסח זאת כחוק כללי - 'לכל בני האדם מותר לשקר כדי לקדם אינטרסים אישיים שלהם' - ולבחון: אם התבונה מאשרת את החוק הכללי הזה, מותר לו לפעול על פיו; אם לאו, יהיה השקר פעולה לא-מוסרית, מפני שמבחינה פורמלית לא ניתן להצדיק את הפעולה לאורה של נורמה כללית.

אף שממבט ראשון אין נראה כל פגם בטענותיו, באמת יש בשתיהן - הן בטענה בדבר הבלעדיות של התבונה כמקור החוק, הן בטענה בדבר אופיו הפורמלי - סכנה גדולה. גם אם האידאות המוסריות של האדם האוטונומי זהות לחלוטין לאלו של האדם המאמין, מסביר רש"ר הירש, בכל זאת יש ביניהם פער עצום ומהותי. האדם המאמין רואה באידאות אלו ערך מוחלט מכוח היותן מצוות הא-ל, דרכיו או תאריו, על כן הוא מתבטל בפניהן ונשמע להן. האדם האוטונומי, לעומת זאת, אינו נאמן אלא לעצמו, קרי: לתבונתו. אדם שצריך גם לציית לצו המוסרי וגם לחוקק אותו, מצוי בסתירה מסוכנת; האני הופך למקור הסמכות הבלעדי, ובסופו של דבר יהפוך גם לתכלית הכול, והאדם יעבוד את עצמו, ולא יישמע לחוקיו.

זאת ועוד: הצגת החוק המוסרי כעיקרון פורמלי הופכת את המוסר לתורה שאין בה בני אדם - המוסר איננו החובה שיש לי כלפי הזולת, אלא החובה שיש לי, לכאורה, כלפי התבונה. לדידו של קאנט, הערך המוסרי העליון הוא המשמעת של האדם כלפי החוק שמחוקקת התבונה, יהא אשר יהא - שהרי מלכתחילה זהו חוק חסר תוכן.

מוסר נטול תוכן מוסרי ספציפי, חסר פנים ועיוור לבני אדם, שהאדם משמש בו גם כא-ל המחוקק, מהווה תשתית מצוינת לטענתו של הצורר אייכמן ימ"ש, שהתבסס על קאנט באמרו בדברי ההגנה שלו: אני רק קיימתי חוקים! מובן שיש כאן סילוף: אייכמן הרי לא קיים את הדרישה לכלליות של החוק, שהרי תורת הגזע היא תורה בעלת תוכן מוסרי ספציפי, שאינו ניתן להכללה - אלא אם תאמר שכל עם יכול להסב את תורת הגזע כלפי אויבו, ולהסיק ממנה את המסקנות שהסיקו הנאצים... ובכל זאת, תרבות מוסרית שאיננה יודעת אנושיות מהי, שהחוק המוסרי שלה אינו כולל תכנים מסוימים, ושהאדם ממלא בה את תפקיד הא-ל כמקור המוסר, מצויה מרחק צעד אחד בלבד מן המעידה המוסרית הנוראה: שליט או שלטון שיטען כי הוא מייצג את התבונה האנושית במיטבה, ויחוקק חוק מעוות ומרושע. לכשתפגוש תרבות כזו - שאין לה בלמים אנושיים או מהותיים, כי הפילוסוף שלה סילק אותם - באותו שליט, מיד תישמע לו בחדווה, מתוך אמונה שבכך היא מקיימת את הציווי המוסרי המוחלט.

גתה: המיתוס של פאוסט

לותר שלל מן האדם את הבחירה החופשית ונתן את העולם הזה בידי השטן. קאנט הסיר את הבלמים המוסריים כאשר רוקן את המוסר מתוכן ומִפָּנִים. גתה, המחזאי, הפך את הרעיונות למיתוס.

במרכז המיתוס של גתה עומדת דמות היסטורית למחצה בשם פאוסט: מכשף או אלכימאי בן גרמניה של שלהי ימי הביניים, שהאגדה סיפרה כי מכר את נשמתו לשטן. גתה הפך את הדמות הטרגית של האגדה לסמל התרבות הגרמנית. איזה טעם נותר לו, לאדם החי בעולם מוגבל, שאין בו גאולה, על פי משנת לותר - אם לא להגשים את כל מאווייו ולצבור כוח ויכולת בלתי-מוגבלים? פאוסט מצא את הדרך - הוא כורת ברית עם מפיסטו, השטן, שכל עניינו למלא את העולם בניהיליזם וברשעות בהם הוא מאמין: מפיסטו ייתן לפאוסט את הכוח לעשות ככל העולה על רוחו, ובתמורה ימסור לו פאוסט את נפשו.[9] המחזה על פאוסט נחשב ליצירה החשובה ביותר בגרמניה של העת החדשה, והוא זכה בה לפירושים בימתיים וספרותיים רבים מאוד וצוטט אינספור פעמים.

הברית בין השטן לאדם ביצירה פאוסט, המסמלת את הכמיהה העמוקה של האדם הגרמני לשחרור מוחלט מכל סוג של כבלים, מעשיים או מוסריים, ואת חלומו לצבור כוח בלתי-מוגבל, מחייבת אותו גם למסור את נפשו לשטן. אלא שכפי שראינו בקטע שצוטט בפתיחה, הנאצים ערכו המרה. הם חיו על פי הקוד של השטן, וציפו לקבל בתמורה כוח בלתי-מוגבל - ולשעה אכן חשו שזכו בו. אך הם לא מילאו את חלקו של פאוסט בברית. לא את נפשם הקריבו לשטן, כי אם את נפשם של מי שעצם קיומם סתר את כל אמונותיהם; של מי שבעצם חייהם, המבוססים על בחירה, על מוסר של טוב ורע, ועל אופטימיות שביסודה אמונה בשלטונו של הא-ל הטוב בעולם, הכחישו והזימו את כל תפיסותיהם התרבותיות - את נפשם של היהודים.

הנאצים והקרבת היהודים לשטן

הופעתו של השטן בתרבות הנאצית והברית שנכרתה עמו אינן קשורות, לכאורה, ליהודים וליהדות. במבט ראשון ניתן לחשוב כי בחירת היהודי כקרבן הייתה שלב מאוחר מאוד בהתפתחות המיתוס הגרמני בהתגלמותו הנאצית. אך לאמתו של דבר, היהודים היו שם ברקע כל הזמן, והפיכתם לאובייקט מרכזי לשנאה, עד כדי השמדתם, אינה מקרית כלל ועיקר.

כנגד האמונה בשלטון השטן, הציג העם היהודי את האמונה בשלטון הא-ל. אל מול הניהיליזם של השטן ושל התרבות הגרמנית, הציבו היהודים מוסר של מידות ומעשים. מי שהפך את אלטרנטיבת המוסר היהודי למאיימת ומשפיעה במיוחד היו דווקא יהודי גרמניה החילוניים, שהציעוהו לאומה הגרמנית בלא עטיפתו הלאומית-דתית. חלף מוסר המבוסס על התבונה, הציעה היהדות מוסר המבוסס על צלם א-לוהים, על אהבת האחר - "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא י"ט, יח); כנגד המוסר של העצמת האני עד כדי האלהתו וביטול האחר, ובייחוד ביטול הזר ושנאתו, הציבה היהדות חלופה של קבלת האחר ואהבתו - "ואהבתם את הגר" (דברים י', יט); אל מול הדטרמיניזם הפסימי הגרמני, הציגה היהדות חירות אופטימית. וכל תורת הערכים הזאת תוּוכה, כאמור, אל התרבות הגרמנית בעת החדשה, על ידי יהודים שחצו את הגשר, התערו בה, ולכאורה השפיעו עליה השפעה גדולה. הסרת הסממנים התרבותיים הלאומיים - מראה, לבוש, מנהג, דת ושפה - שברה את המחיצות ואִפשרה את המפגש; אותה שעה הפך היהודי לאיום של ממש על תפיסות היסוד של תרבות גרמניה.

לכל תזה יש אנטיתזה. כל תרבות צריכה להתעמת עם האנטי-תרבות שלה. אך לא כל תרבות מייצגת שיטה כה מובהקת ורדיקלית והופכת לאבטיפוס תרבותי, כפי שקרה לתרבות הגרמנית. הנאציזם היה הגשמתה המלאה של תרבות שצמחה באווירה של שלטון השטן, של מוסר של משמעת לחוק פורמלי ושל שאיפות ניהיליסטיות קמאיות. במישור של הפסיכולוגיה הלאומית, היה הקיום הגרמני בצד הקיום היהודי מצב בלתי-נסבל עבור הגרמני. במישור הסמלי-מיתי, ניתן היה לקיים את הרעיון של הקרבת הנפש לשטן כדי לזכות בבריתו על ידי הקמת 'במת אושוויץ' והקרבת היהודים - שהרי איזה קרבן רצוי יותר לפני השטן ממי שמייצג בעולם את האנטיתזה שלו?!

ניטשה ווגנר

להתפתחותה של ממלכת השטן הנאצית הרימו תרומה ידועה גם הפילוסוף המפורסם ניטשה והמלחין וגנר.

ניטשה השלים את התהליך שקאנט החל ולא כילה. הוא השלים את 'הריגתו' של הא-ל,[10] דהיינו: של כל ערך מוחלט ומוסר חיצוני. הוא המשיך בחיסולם של צללי הא-ל - קרי: הערכים והאמונות שהמשיכו ללוות את התרבות גם לאחר שוויתרה על הדת, דוגמת מוסר, צדק וצו מוחלט - ועודד את החזרה לערכים הפגניים שקדמו לתרבות המערבית אשר קלקלה את האדם האירופי בהשפעתה היודו-נוצרית, ערכים של אדם-על, שהוא עצמו אל: יצירתיות, חירות, הגשמה עצמית, כוח, כבוד וכו'.[11]

ניטשה העריץ את וגנר, מפני שהלה הבין היטב את הנקודה האחרונה. ביצירתו, הסוטה מהמסורת המוזיקלית הקלסית של בך, מוצרט, בטהובן ודומיהם, חזר וגנר לחגיגות, לטקסים ולמיתוסים של השבטים הגרמניים הקדמונים, אשר ביטאו שלהוב ושחרור יצרים, כוח, עוצמה, פאר והדר לאומיים.

המיתוס הגרמני הקדום, שאבק נוצרי וקליפה יהודית התישו את כוחו והרדימוהו, אך לא המיתוהו, קם לתחייה ברוח שהפיחו בו גתה, ניטשה, וגנר וחבריהם, עד הגיעו לשיאו המרושע והברוטלי בדמותו של הרייך השלישי.

ב. 'הדת הנאצית'

שלטון הדת השחורה

מי עמד בראש ההיררכיה של השלטון הנאצי?

מחקרים רבים[12] מראים כי בגרמניה הנאצית שלטה חבורת אנשים שהיו נחשבים, לפי כל אמת מידה תרבותית שמחוץ להקשר הנאצי, לגנגסטרים, סוטים או מטורפים. היטלר ימ"ש היה מגלומן ופרנואיד כאחד, סוטה מין וסדיסט, האמין ברפואות אליל והשתמש בסמים. שטרייכר ימ"ש, עורך הדר-שטירמר, היה סוטה ברמה פתולוגית, אלים ובעל אישיות אינפנטילית. גרינג ימ"ש היה אלכוהוליסט, קיים טקסי דת פגניים, ובנה לו טירות ענק, אותן ריהט בחפצי אמנות ובתכשיטים ששדד. אפשר להוסיף עוד כהנה וכהנה, אך איני רוצה להלאותכם בתיאורים של החבורה המרושעת והמנוולת הזו. השאלה העולה מאליה היא: כיצד יכלה אומה בת שמונים מיליון נפש, נאורה ותרבותית לכאורה, להשלים ללא התנגדות עם שלטונה של עדת פריצים זו, ואף לשמוח בו?[13]

על השורשים התרבותיים העמוקים שנסתרו מתחת לחזות הנאורה והתרבותית של האומה הגרמנית כבר עמדנו לעיל. הצלחתה של המנהיגות הנאצית בתפיסת השלטון בגרמניה איננה מתקבלת על הדעת אלא כהתגלמות של מעין 'דתיות שחורה', שהצליחה להגשים את משאלותיו הכמוסות של הרוב האזרחי הפסיבי. העולם כבר ידע מיני 'דתות שחורות' אשר מקדשות ערכים הפוכים כמו תאווה, רצח וכיו"ב. אך בגרמניה הגיעה הדת השחורה לשלטון; חבורת המנוולים שעלתה לשלטון במדינה זכתה להערצה דווקא בשל אכזריותה, נכלוליותה, כוחניותה ושאר תכונותיה המעוותות.

המיתוס והפגניזם ופעולתם בגרמניה הנאצית

מיתוסים מייצגים, בין השאר, השלכות של כמיהות קולקטיביות, ועל כן הם מהווים כוח מניע בחיי התרבות והפוליטיקה של חברה. הופעתה של התנועה הלאומית הרומנטית בגרמניה של המאה הי"ט החזירה את התרבות הגרמנית לשורשיה הטבטוניים הקדומים.

מהו האתוס התרבותי של המיתוס הגרמני הקדום? לפי מיתוס זה, הכוח השליט בכל המציאות - ובכללה האלים - הנו הגורל, שהכול נקבע על ידו. כמו אצל לותר, גם במיתוס הגרמני שולטת תפיסה דטרמיניסטית קיצונית, השוללת את החירות, וממילא מבטלת את המוסר המבוסס עליה. המיתוס מאדיר את המלחמה והכוח, ואף מתאר את הלוחמים הגרמניים הנהרגים בשדה הקרב כקמים לתחייה ברוח האלים. העיסוק המועדף על הגרמני הוא אפוא המלחמה, המעניקה לו כבוד בחייו, ותחייה - לאחר מותו. תוארם העיקרי של האלים במיתולוגיה הגרמנית הוא 'לוחם אדיר'. ראש האלים הגרמני הוא אל מלחמה, המצטיין בשתלטנות ובתככנות, וחולש על סביבתו בכוח הזרוע ובכשפים.[14]

רבות מתכונותיו של אדם-העל עליו דיבר ניטשה מזכירות את ראש האלים במיתוס הגרמני-טבטוני.[15] חשוב מכך: על פי תודעתו העצמית, ולפי דעת רוב בני עמו, מילא היטלר את תפקיד 'אודין', ראש האלים, כחלק ממהלך השיא של שיבת המיתוס הגרמני אל המציאות. הנאצים, מראשיהם ועד אחרון חייליהם, התאפיינו באכזריות (גם כלפי גרמנים שבגדו או סטו), נקמנות, כבוד, כחש ומרמה ועוד - הן הן התכונות המועלות על נס במיתוס הגרמני. חלק מראשי ההנהגה הנאצית אף זיהו עצמם בפירוש עם דמויות במיתוס הגרמני: את זיהוי היטלר עם אודין כבר הזכרנו; גרינג השתוי דִמיין שהוא ראש שבט גרמני, והיה מרקד על שולחנות בריקוד מלחמה טבטוני; והימלר ימ"ש ראה עצמו אף הוא כדמות גרמנית נודעת - היינריך צייד הדורסנים.[16]

אכן 'ממלכת השטן'

הקביעה כי הרייך השלישי הוא ממלכת השטן הוצגה בשיעורים הקודמים מנקודת מבט היסטוריוסופית ותאולוגית. כעת אנו רואים, שהקשר לשטן משקף באופן הולם ומדויק את התודעה העצמית של התרבות הנאצית, שלה שורשים עמוקים ועתיקים הן במיתוס הגרמני הקדום הפגני הן בנקודות הציון המרכזיות של התפתחות התרבות הנאצית - משנתו התאולוגית של לותר, הפילוסופיה של קאנט וניטשה, המוזיקה של וגנר והספרות של גתה.

יש להדגיש כי ההתייחסות לרשימה זו כאל מקורות של הנאציזם אינה מבוססת כלל על הטענה שכולם היו אנטישמיים. לותר ווגנר אכן היו אנטישמים מרושעים. אשר לקאנט, ניטשה וגתה - כאן המצב מסובך יותר. אך לא זה העיקר. העיקר הוא שכולם 'הרימו את תרומתם' ליצירת הטיפוס הגרמני שמוסרו הנו מוסר השטן; הלה כבר מצא לו את קרבנו האולטימטיבי - את היהודי.

לפרספקטיבה שהצענו בשיעור זה יש חשיבות רבה להבנת הטענה כי לפנינו התגלות של השטן. השטן לא כפה עצמו על גרמניה, ולא התרגשה עליה איזו השתלטות של כוחות מיתולוגיים. גרמניה כרתה ברית עם השטן מפני שבחרה בכך, ומפני שמצאה לה אינטרסים משותפים עמו. היא קיימה סימביוזה עמוקה עם אידאת השטן ועם הכוחות השטניים שבמציאות. בכך הפכה עצמה לממלכת השטן: ממלכה שבראשה עומד השטן, ושערכיו - הם ערכיה.

אנו, היהודים, מצאנו עצמנו הקרבנות העיקריים של התפתחות נוראה זו.

לקראת השיעור הבא

בשיעור הבא ננסה להעמיק את הבנתנו בדבר מהותו של הרוע האידאליסטי - 'רוע לשם רוע' - כפי שנתפס גם בעיני מי שפעלו על פיו, ונשתדל בע"ה להתחיל להבין מה מקומו של הרוע השטני הזה בעולמו של הקב"ה.

 

[1] מצוטט בשינויים קלים מתוך: רבקה שכטר, אושוויץ כממלכת פאוסט, ירושלים 1986.

[2] טבעה של מסגרת זו, שאין היא מתאימה לפיתוח מלא של הטענות והרעיונות שיובאו כאן. המעוניין בכך יוכל לקרוא בספריה של רבקה שכטר, ובפרט בזה הנזכר בהערה הקודמת.

[3] המונח 'אב' אינו בא כאן במשמעות גנאולוגית אלא במשמעות סמלית: מי שטבע את האבטיפוס להתפתחות המחשבה או היצירה, ובכך השפיע על תולדותיו הרוחניות - ממשיכי דרכו, הרואים בו סמכות עליונה.

[4] וכמובן גם דמויות נוספות, דוגמת המוזיקאי וגנר והפילוסוף ניטשה - שעל שניהם ידובר להלן - ועוד אחרים.

[5] מתוך ספרו של לותר, אי-קיום רצון חופשי, על פי תרגומה של ר' שכטר בספרה הנזכר בהערה 1, עמ' 34.

[6] שם.

[7] הם מתאימים בהחלט לטיפוס המצטייר מן הידוע לנו על הביוגרפיה שלו.

[8] אגרות צפון, אגרות ד-ה.

[9] המחזה הוא כמובן מורכב יותר, וכולל היבטים נוספים. כאן התמקדנו בתמונה המרכזית.

[10] על פי חיבורו 'כה אמר זרתוסטרא'.

[11] שם, וגם בספרו 'הרצון לעוצמה'.

[12] בדיון דלהלן נעזרתי בספרו של שלמה גיורא שהם, אנטישמיות: ואלהאלה, גלגלתא ואושוויץ, תל אביב 1992, ובמקורות הרבים שהביא שם.

[13] ראה שם, עמ' 15.

[14] על פי שם, עמ' 223-224.

[15] בכתיבתו המורכבת של ניטשה סתירות רבות, ודבריי כאן אינם ממצים את תפיסתו. ניסיתי לשקף רק את החלק של דבריו המצטרף למוהל הכללי של התרבות הגרמנית, ואשר השפיע עליה ביותר.

[16] דרך אגב, אגדת העם הגרמנית אינה שונה במידה רבה מהמיתוס. אגדות האחים גרים, שחלקן מפורסם ביותר, גדושות אלימות, סדיזם ורשעות לאין שיעור.