שיעור 3 – לשכת הפרהדרין ואגדת מקדש ראשון ושני

  • הרב יונתן פיינטוך

 

אנו ממשיכים את עיוננו באגדות מסכת יומא באגדתא שמופיעה בהמשך הפרק הראשון, החל מדף ט ע"א. זוהי אגדתא ארוכה יחסית, והיא מורכבת ממימרות, דרשות ודיונים אגדיים בין אמוראים שונים. במסגרת חלק זה  מופיע גם סיפור על מפגש טעון בין החכמים ריש לקיש ורבה בר בר חנה, המתרחש על נהר הירדן. יתכן שהסיפור מוכר לחלק מהלומדים, אך אנו ננסה להאיר אותו באור חדש, על ידי ניתוחו  באופן ספרותי, השוואתו לסיפור מקביל במדרש ארצישראלי, ועל ידי קריאתו לאור האגדתא הארוכה שהוא מצוי בה. בשל אורכה של האגדתא הלימוד יתפרס על פני סדרה של ארבעה שיעורים. בשני השיעורים הראשונים ננסה לתת מבט רחב על רוב האגדתא, ונשווה אותה לסוגיה המקבילה בירושלמי, שם מופיעה אגדתא מקבילה. בשני השיעורים הנותרים נעסוק בסיפור על ריש לקיש ורבה בר בר חנה. ממילא, אנחנו פותחים כעת במיני-סדרה של שיעורים אשר כולם קשורים זה בזה, אך הם מתפרסים על תקופת זמן ארוכה. למרות זאת, אשתדל שכל שיעור  יעמוד ויובן בפני עצמו, ויהיה לו ערך מוסף בפני עצמו לגבי הקטע מתוך האגדתא בו הוא עוסק. יחד עם זאת, החל מהשיעור השני בסדרה זו, בהחלט מומלץ לחזור ולרפרף בקצרה, לפני קריאת כל שיעור, על השיעור/ים שקדמו לו.

כפי שראינו בשיעור הקודם, המסכת נפתחה בדין:

שבעת ימים קודם יום הכפורים מפרישין כהן גדול מביתו ללשכת פרהדרין

                                    (ירושלמי, יומא, ל"ח ע"ג)

הן בבבלי (ח ע"ב) והן בירושלמי (ל"ח ע"ג), הסוגיה נפתחת בבירור מקור השם 'לשכת פרהדרין'. בירושלמי הברייתא מופיעה כך:

ללישכת פלהדרין – אבא שאול היה קורא אותה לשכת בולווטין. בראשונה היו קורין אותה לשכת בולווטין, ועכשיו הן קוראין אותה לשכת פלהדרין... [1]               (בבלי, יומא, ח ע"ב)

 

 

בניגוד לדברים קצרים אלה, הברייתא שבוחר הבבלי להביא מכילה בתוכה יותר אינפורמציה:

תניא, רבי יהודה: וכי לשכת פרהדרין היתה? והלא לשכת בלווטי היתה! אלא, בתחלה היו קורין אותה לשכת בלווטי, ומתוך שנותנין עליו ממון לכהונה ומחליפין אותה כל שנים עשר חודש, כפרהדרין הללו שמחליפין אותם כל שנים עשר חודש, לפיכך היו קוראין אותה לשכת פרהדרין.

                                                (בבלי, יומא, ח ע"ב)

ברייתא זו מפרשת את השמות השונים של הלשכה כך: השם המקורי היה לשכת בלווטי. רש"י מסביר שהמשמעות היא 'לשכת השרים' – כלומר, זהו שם שמעיד על חשיבות.  – ואילו כעת היא מכונה לשכת הפרהדרין – שרש"י מסביר כפקידי המלך. פקידים אלה היו מתחלפים כל שנה, ולכך רומז השם פרהדרין, משום שבשלהי ימי הבית השני, כפי שנראה מיד, הכהנים הגדולים היו מתחלפים בתדירות גבוהה.

ניכר, שהברייתא בבבלי מכילה משהו מעבר לבירור 'יבש' של השמות של הלשכה. הברייתא שמובאת על ידי הבבלי מבליעה בתוכה ביקורת קשה על כוהנים גדולים בשלהי הבית השני, שלא מונו לתפקיד בזכות מעלותיהם ככוהנים ומשרתי ה', אלא קנו את הכהונה תמורת ממון. אכן, מציאות כזו – עושרם של רבים מהכהנים בשלהי זמן הבית ותופעת המינויים הבלתי-ראויים לתפקיד הכהן הגדול – ידועה לנו גם ממקורות היסטוריים של התקופה, ובראשם מכתבי יוסף בן-מתתיהו. התופעה של קניית הכהונה בממון על ידי כהנים שלא היו ראויים כללה גם את החלפתם בתדירות גבוהה. בברייתא זו לא מסופר באילו נסיבות התחלפו הכוהנים בתדירות כה גבוהה. על כך ניתן ללמוד דווקא מהמשך הסוגיה בירושלמי, בה מובאת לאחר הברייתא שהבאנו לעיל הפסקה הבאה:

           

בראשון – שהיו משמשין הוא ובנו ובן בנו, שימשו בו שמונה עשר כהנים. אבל בשיני – על ידי שהיו נוטלין בדמים, ויש אומרים שהיו הורגין זה את זה בכשפים, שימשו בו שמונים כהנים, ויש אומרים שמונים ואחד, ויש אומרים שמונים ושנים, ויש אומרים שמונים ושלש, ויש אומרים שמונים וארבע, ויש אומרים שמונים וחמש, ומהן שימשו שמעון הצדיק ארבעים שנה.

פיסקה זו בירושלמי משווה את כמות הכהנים ששימשו בבית ראשון לזו שבבית שני. תחלופת הכהנים התדירה בבית שני מוסברת בה בשתי צורות: 1. שהיו נוטלין בדמים. 2. שהיו הורגים זה את זה בכשפים.

יש לשים לב שבשני ההסברים לא נאמר שהיתה תחלופה כל שנה, ואכן המִספרים בירושלמי, שמונים וכמה כהנים, לעומת שנות קיום הבית (אף אם לוקחים בחשבון את ארבעים שנותיו של שמעון הצדיק), אינם מורים על תחלופה כל שנה. האופן שבו התבצעה התחלופה התדירה על פי האופציה של 'נטילה בדמים' מודגמת בהמשך הירושלמי, בסיפור קצר:

אמר רבי אחא: כתיב 'יראת ה' תוסיף ימים' (משלי י, כז)- אילו כהנים ששימשו בבית הראשון. 'ושנות רשעים תקצורנה' - אילו ששימשו בבניין השיני. מעשה באחד ששילח ביד בנו שתי מידות של כסף מליאות כסף ומחוקיהן כסף ובא אחר ושילח ביד בנו שתי מידות של זהב מליאות זהב ומחוקיהן זהב...

מסיפור זה עולה כי כהן פלוני היה קונה את הכהונה בסכום מסוים. כעבור זמן (לא בהכרח תוך שנה) חברו היה מביא סכום גדול יותר ונוטל את הכהונה לעצמו. גם לפי האופציה שהכהנים היו הורגים זה את זה בכשפים, לא ברור שהרג זה התרחש כל שנה.

            בבבלי, לעומת זאת, בהמשך לדיון על שמות הלשכה, מובאים הדברים מעט אחרת:

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב (משלי י, כז) 'יראת ה' תוסיף ימים ושנות רשעים תקצרנה' - 'יראת ה' תוסיף ימים' - זה מקדש ראשון, שעמד ארבע מאות ועשר שנים ולא שמשו בו אלא שמונה עשר כהנים גדולים, 'ושנות רשעים תקצרנה' - זה מקדש שני, שעמד ארבע מאות ועשרים שנה, ושמשו בו יותר משלש מאות כהנים. צא מהם ארבעים שנה ששמש שמעון הצדיק, ושמונים ששמש יוחנן כהן גדול, עשר ששמש ישמעאל בן פאבי, ואמרי לה אחת עשרה ששמש רבי אלעזר בן חרסום - מכאן ואילך צא וחשוב: כל אחד ואחד לא הוציא שנתו.

חישוב השנים, וכמות הכהנים בכל בית, מובאים כאן כחלק מדברי רבה בר בר חנה בשם ר' יוחנן, שדורש את הפסוק במשלי. אם נשים לב לניסוח הדרשה – נראה שיש בה אירוניה מסויימת. שכן, בתחילה כתוב 'יראת ה' תוסיף ימים', ומנויים שנותיו של הבית הראשון – ארבע מאות ועשר. ואילו הבית השני, שלגביו דורשים את החצי השני של הפסוק – 'ושנות רשעים תקצורנה', עמד יותר שנים על פי הדרשה: ארבע מאות ועשרים. ברור שכוונת הדרשה היא לשנות הכהנים ששימשו בשני המקדשים ולא לבתים עצמם, אך הבאת מניין שנות הבתים באופן הנ"ל מכניסה פן של אירוניה לדרשה. ואכן, הדרשה בעיקרה מכוונת כביקורת לא פשוטה על חלק גדול מהכהנים הגדולים בבית שני.

אם נשווה את פירוט מספרי הכהנים בירושלמי ובבבלי, ניכר שיש הבדל משמעותי ביניהם. נראה שעיקר המשמעות הטמונה בהבדל זה היא בתפיסה של התחלופה. בבבלי מדובר על כך שבבית שני שמשו יותר משלוש מאות כהנים, והמסקנה המתבקשת, (המפורשת בסוגיה עצמה), היא שהכהנים 'לא הוציאו את שנתם'. הרמז הברור כאן הוא לא לתחלופה שהם החליפו זה את זה על ידי נטילת הכהונה זה מזה בממון או בכוח, כפי שעולה מהירושלמי, אלא לעונש בידי שמים: הביטוי שהגמרא משתמשת בו הוא: 'לא הוציא שנתו'.

סביר להניח, אף שהדברים אינם מפורשים, שמותם של הכהנים הגדולים שהבבלי מכוון אליו התרחש ביום הכיפורים, בכניסת כהן גדול שאינו ראוי, שקנה את הכהוה בכסף, לקודש הקדשים. כידוע, כניסת הכהן הגדול לקודש הקודשים לוותה בחרדה גדולה. על כך אנו למדים מכמה מקורות, למשל, בסיפור ידוע מהמשך המסכת מתואר:

תנו רבנן: מעשה בכהן גדול אחד שהאריך בתפלתו, ונמנו אחיו הכהנים ליכנס אחריו. התחילו הם נכנסין והוא יוצא. אמרו לו: מפני מה הארכת בתפלתך? אמר להם: קשה בעיניכם שהתפללתי עליכם, ועל בית המקדש שלא יחרב. - אמרו לו: אל תהי רגיל לעשות כן, שהרי שנינו: לא היה מאריך בתפלתו, כדי שלא להבעית את ישראל.

                                    (בבלי, יומא, נג ע"ב)

וכך אנו גם מסיקים מהמשנה (פ"ז מ"ד):

ויום טוב היה עושה לאוהביו בשעה שיצא בשלום מן הקדש

מכאן שהדבר לא היה ברור מאליו.[2]

נמצא, שאף שהבבלי אינו מזכיר את הפרט החמור שמוזכר בירושלמי, שהיו הורגים זה את זה בכשפים, אלא רק את קניית הכהונה הגדולה בכסף, הרי שמזווית אחרת הבבלי מציג תמונה עגומה וקשה יותר: מלבד כמה תקופות ספציפיות של כהנים גדולים בודדים – כשמעון הצדיק, יוחנן כהן גדול ואחרים –  הרי שבכל שנה הכהן הגדול 'לא הוציא שנתו'.

נראה שניתן ללמוד דבר נוסף מהשימוש של הבבלי בביטוי 'לא הוציא שנתו'. ביטוי זה ייחודי לסוגיה זו בבבלי, ואינו מצוי כלל בירושלמי ובמדרשים הארצישראליים שקדומים לתלמוד הבבלי, ואף לא במקור אחר בבבלי. ברם, ישנם כמה מקורות בודדים שבהם מופיע ביטוי דומה מאד: 'לא הוציא שבתו'. אחד מהם הוא בהקשר של תלמיד של ר' אליעזר שהורה הלכה בפני רבו (ספרא, שמיני, פרשה א, ומקבילה בבבלי עירובין סג ע"א, שבה בכתבי היד הטובים כתוב 'שבתו', אף על פי שבדפוסים שלנו כתוב 'שנתו'). מבחינת הדיון הנוכחי מעניין לראות את ההקשר בסיפור שם, שקושר את מות התלמיד הזה למותם של נדב ואביהוא ביום השמיני:

 

רבי אליעזר אומר לא נתחייבו אלא על שהורו הלכה בפני משה רבן וכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה. ומעשה שאירע בתלמיד אחד שהורה בפניו אמר לה לאימה שלום אשתו אינו מוציא שבתו ומת לאחר שבת נכנסו חכמים אצלו אמרו לו רבי נביא אתה אמר להם לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי אלא כך מקובלני מרבותיי שכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה.

 

דווקא משום שהביטוי 'לא הוציא שנתו/שבתו' כל-כך נדיר, סביר להניח שברייתא זו בספרא ובבבלי עירובין עמדה ברקע של החכמים שיצרו את הסוגיה ביומא. הופעת הביטוי הזה ביומא בהקשר לכהני בית שני קושרת אותם, אפוא, לחטאם של נדב ואביהוא. חטא זה הוא הלוא אב הטיפוס לכניסה לא נכונה או לא ראויה אל הקודש פנימה. ברם, יש כאן יותר מזה. בברייתא בספרא מדובר בפרשנות מאד מסויימת לחטא הזה – הוראת הלכה בפני רבם, או, במילים אחרות, שרלוונטיות לסוף ימי בית שני, כהנים שלא קיבלו את סמכות החכמים.

            המקור הנוסף שבו מובא הביטוי 'לא הוציא שבתו' הוא בבבלי, ואף הוא מעניין בהקשר שלנו. זהו סיפור קצר במסכת ברכות (לט ע"א, הובא כאן ע"פ כ"י פירנצה):

 

ת"ש הנהו תרי תלמידי דהוו יתבי קמיה דבר קפרא. הביאו לפניהם כרוב ודורמסקין ופרגיות. נתן בר קפרא רשות לאחד מהם לברך. קפץ וברך על הפרגיות. ליגלג עליו חבירו, כעס בר קפרא וא' לא על המברך אני כועס אלא על המלגלג אני כועס, אם חבירך דומה כמי שלא טעם טעם בשר מעולם אתה על מה לגלגתה? הדר א' לא על המלגלג אני כועס אלא על המברך אני כועס אם חכמה אין כאן זקנה אין כאן? תנא שניהם לא הוציאו שבתן

                                    (בבלי, ברכות, לט ע"א)

רש"י מפרש שם: 'זקנה אין כאן - הלא זקן אני, והיה לו לשאלני על איזה מהן יברך לפטור את שאר המינין'. גם הסיפור במסכת ברכות נושא, אפוא, תוכן שקשור או דומה לעניין של 'מורה הלכה בפני רבו', ושל חוסר כבוד של תלמידים לפני רב או זקן, ואף נגמר בסיום "לא הוציאו שנתם". אם נקרא דרך הסיפור אותו ראינו במסכת ברכות את הדברים בהם אנו עוסקים במסכת יומא, ניתן לראות את השימוש בביטוי 'לא הוציא שנתו' ביומא כרומז לקפיצתם של כהנים צעירים אך עשירים על הכהונה הגדולה, לפני הזקנים והראויים יותר.

נראה אם כך, שבאמצעות הביטוי 'לא הוציא שנתו' התווסף לבבלי רובד נוסף של ביקורת כלפי כהני שלהי הבית, רובד שעוד יבוא לידי ביטוי בהמשך המסכת.

            כפי שראינו עד כה, בהמשך לפרשנות הגמרא על השם 'לשכת הפרהדרין' המוזכר במשנה, מתפתחות בשני התלמודים, הירושלמי והבבלי, אגדתות שמשוות בין כהני בית ראשון לאלה של בית שני, ומעמידות באור שלילי חלק גדול מכהני הבית השני. ברם, למרות הדמיון בין הסוגיות, ניכרים גם הבדלים ביניהן במוקד הביקורת על הכהנים. הירושלמי בחר להדגיש את התנהגותם הרעה של חלק מהכהנים אלה כלפי אלה – נטילת הכהונה זה מזה באמצעות שוחד ממון או כוח (של כשפים). ואילו הבבלי מדגיש נקודה אחרת: לא התנהגותם זה כלפי זה, אלא היותם בלתי ראויים לתפקיד, בין השאר בגלל חוסר קבלתם את הסמכות של החכמים. על פי ניתוחנו לעיל, לכך רומז, כנראה, הבבלי בביטוי 'לא הוציאו שנתם'. אמנם גם בבבלי מופיע שהיו נוטלין את הכהונה הגדולה בדמים, אך לאור הסברנו ניתן לומר שזה רק מסביר כיצד בפועל הצליחו כהנים שלא קיבלו את סמכות החכמים ושדעת החכמים לא היתה נוחה מהם להתמנות לתפקיד.

*

בשני התלמודים מתפתחת מהקטע הנ"ל ואילך אגדתא ארוכה (הפותחת במימרא של ר' יוחנן בר תורתא) בעניין ההבדלים בין בית ראשון לשני. להלן ובשיעור הבא נשווה גם את החלק הזה של האגדתות בין שני התלמודים. נפתח בירושלמי, שם הדברים מובאים כנראה בצורתם הגולמית והמקורית יותר:

רבי יוחנן בר תורתא אמר: מצאנו שלא חרבה שילה אלא שהיו מבזים את המועדות ומחללין את הקדשים. מצאנו שלא חרב הבית בראשונה אלא שהיו עובדי עבודה זרה ומגלי עריות ושופכין דמים. אבל בשיני מכירין אנו אותם שהיו יגיעין בתורה וזהירין במצות ובמעשרות, וכל ווסת טובה היתה בהן אלא שהיו אוהבין את הממון ושונאין אילו לאילו שנאת חנם. וקשה היא שנאת חנם שהיא שקולה כנגד ע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים.

 

דברי ר' יוחנן בר תורתא כאן כוללים השוואה של משכן שילה ובית ראשון – אשר בהם היו חטאים קשים שרובם  בין אדם למקום – (ביזוי המועדות וחילול הקדשים בשילה, עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים) לבין בית שני, בו דווקא למדו תורה וקיימו מצוות רבות, אלא שהיו שתי בעיות: 'שהיו אוהבין את הממון, ושונאין אילו לאילו שנאת חינם'. מעניין לציין ששני החטאים האלה מקבילים לשתי דרכי תחלופת הכהנים שהוזכרו לעיל בירושלמי: נטילת הכהונה בדמים (=בממון רב, 'שהיו אוהבין את הממון'), ו'הורגים זה את זה בכשפים' (מתקשר ל'שונאים אילו לאילו שנאת חינם').

            ואילו הבבלי מביא את דברי ר' יוחנן בר תורתא בתוספת של הרחבות, הבהרות ודוגמאות שמוסיפה הגמרא, בהם נדון, אי"ה, בשיעור הבא.

 



[1] ראו ר"ש ליברמן, תוספתא כפשוטה כיפורים, עמ' 718, שמסביר על פי התרגום מיוונית את המונחים השונים, ובהפניות שלו שם.

[2] בעניין זה עוד נרחיב בסיפורים אחרים שנגיע אליהם בהמשך אי"ה.