שיעור 30 - אלישע מרפא את נעמן מצרעתו (ב)

  • הרב אלחנן סמט

אלישע - 'הנביא בישראל' מרפא את נעמן 'שר צבא ארם' מצרעתו (ה', א-כז)


ג. פסקה ראשונה (א-ז): פנייתו של נעמן למלך ישראל וכישלונה

1. נעמן - "גבור חיל מצרע"

וְנַעֲמָן שַׂר צְבָא מֶלֶךְ אֲרָם הָיָה אִישׁ גָּדוֹל לִפְנֵי אֲדֹנָיו וּנְשֻׂא פָנִים
כִּי בוֹ נָתַן ה' תְּשׁוּעָה לַאֲרָם
וְהָאִישׁ הָיָה גִּבּוֹר חַיִל מְצֹרָע. (א')

הפסוק הראשון בסיפורנו משמש מצג לסיפור: מוצגת בו אחת משתי הדמויות הראשיות בסיפור בדרך מורכבת, ואף בעייתו של אותו איש מוצגת לפנינו - "והאיש היה… מצרע". צרעתו של נעמן היא נקודת המוצא להתפתחות העלילה.

המצג מורכב משלושה משפטים (השניים הראשונים מהווים משפט מורכב): המשפט הראשון מציג את תפקידו של נעמן ואת מעמדו לפני מלכו, המשפט השני מנמק את האמור בראשון, ואילו המשפט השלישי מציג את בעייתו של נעמן.

א. תיאורו של נעמן פותח בשמו ובתפקידו הרשמי "שר צבא מלך ארם", ובזאת כבר נרמז לנו העניין שיש לסיפור באיש הזה. מסיפורים קודמים בספר מלכים ידוע לנו כי ארם היא אויבתה של ישראל בתקופה הנוכחית, ושבין שתי המדינות הללו נערכו כמה סיבובי מלחמה. נעמן כשר צבא ארם נמצא אפוא במוקד המתיחות בין שני העמים ושתי המדינות - הוא עומד בראש הצבא הארמי החזק, הנלחם בישראל מעת לעת ומסכן את שלומה ואת בטחונה של ממלכת ישראל.

אף שנעמן הוא הדמות המוצגת לפנינו, והוא גם זה שעתיד לעמוד במרכז סיפורנו בהמשך, במצג נרמזת חשיבות הקשר בין נעמן לבין מלך ארם. שבחיו של נעמן קשורים במעמדו לפני מלך ארם. לא נאמר שנעמן הוא 'שר צבא ארם', אלא "שר צבא מלך ארם". טיב הזיקה בין השר לבין מלכו יתברר מיד בהמשך: נעמן "היה איש גדול לפני אדניו ונשא פנים". נראה כי נעמן זכה בתפקידו הרם הודות להערכה אישית מיוחדת שזכה לה מצד מלכו. הוא היה 'איש גדול' - חשוב ובעל ערך לפני אדוניו, וגם 'נשוא פנים'. יתכן ש'נשוא פנים' משמעותו תפקיד נוסף בהיררכיה הממלכתית,[1] ואולי אינו אלא חיזוק לנאמר לפני כן: נעמן היה איש מכובד במיוחד לפני אדוניו.

הדגשת מעמדו המיוחד של נעמן לפני מלכו (שהיא הדגשה משולשת) נועדה לרמוז אולי שמה שעתיד נעמן לעבור בסיפורנו אמור להשפיע על מלך ארם עצמו. שהרי מי שהוא חביב ומכובד כל כך על מלכו הנושא את פניו, ודאי עשוי להשפיע על אדוניו ולקרב את דעת מלכו אל דעתו.

ב. המילים הבאות במצג נועדו לנמק את הנאמר עד עתה: מדוע זכה נעמן למעמד כה מכובד: "כי בו נתן ה' תשועה לארם". מובן שלא מלך ארם ולא נעמן היו חותמים על ניסוח מקראי זה. לו היינו מפנים את השאלה הנידונה בכתוב אל מלך ארם, ודאי היה עונה 'כי נעמן הביא תשועה לארם', ולו רצה מלך ארם לנסח את תשובתו ברוח דתית היה עונה 'כי בו נתן רימון (אלוהי ארם) תשועה לעמו' (ראה פסוק יח). מסתבר כי על פי אפשרויות אלו היה אף נעמן עצמו מנסח את הדברים. עניינו של משפט זה אפוא ללמדנו כי הצלחתו של נעמן בשדה הקרב היא שהעניקה לו את מעמדו המיוחד.

מדוע, אם כן, מנוסחת ההנמקה למעמדו של נעמן על פי נקודת ראות מקראית מובהקת? מדוע לא תנוסח ההנמקה בלשון כללית אשר תתאים אף למחשבתם של הארמים?

אפשר שניסוח זה רומז לכך שהתשועה שהביא נעמן לעמו קשורה למלחמה של ארם בישראל. הקורא הישראלי האמון על דברי התורה והנביאים מכיר את העיקרון הנשנה רבות במקרא, כי העמים המכים את ישראל הם כלי ביד ה' להעניש את עמו.[2] הדגשת הכתוב במקומנו כי נעמן הוא כלי ביד ה' להביא תשועה לארם, בתוספת ידיעתנו הקודמת שישראל היא אויבתה של ארם, רומזות לכך שתשועה זו היא במלחמתה עם ישראל.[3]

אפשר עוד שניסוח זה נועד לעצב את יחסנו אל נעמן שלא יהא שלילי מעיקרו: נעמן הוא כלי ביד ה' להושיע את ארם (גם במלחמתם עם ישראל!) ואין להאשימו על כך.[4] עיצוב יחס כזה אל נעמן חשוב שיעשה עוד בטרם נגיע אל עצתה של הנערה הקטנה מארץ ישראל ואל עצתו של אלישע, העוסקים שניהם בטובתו של נעמן אויב עמם. אפשר גם שלשם עיצוב יחס זה אל נעמן נעדר שמו של עם ישראל מדברי הכתוב הללו.

ג. ההיגד השלישי במצג מתאר את הבעיה המהווה נקודת מוצא להתפתחות עלילת סיפורנו: "והאיש היה גבור חיל מצרע". אלא שאם זהו תפקידו היחיד של משפט זה במצג, נראות שתי המלים "גבור חיל" מיותרות: אין הן מוסיפות הרבה על תיאורו של נעמן בראשיתו של המצג, ובעיקר הן אינן תורמות לעניינו של המשפט שבו הן משובצות. מה היה חסר המשפט לו היה נאמר בו אך זאת: "והאיש היה… מצרע"?

התשובה ברורה: הדרך שבה בחר הכתוב להציג את בעייתו של נעמן נועדה להבליט את הניגוד החריף שבין מעמדו החברתי ותכונותיו האישיות לבין עובדת היותו מצורע. המלים "גבור חיל" נועדו לחזור ולסכם בקיצור את מה שנאמר בשני המשפטים הקודמים, כדי להכניס את כל האמור בהם לניגוד החריף הזה. הצורך בכך נובע מעצמאותו התחבירית של המשפט השלישי במצג; לולי הכיל בתוכו את המלים "גבור חיל" לא היה משפט זה ממחיש לנו כל צרכו את הניגוד בין תוכנו לבין תוכן המשפט המורכב שקדם לו.

סיומו המפתיע של המצג במילה "מצרע" הופך את כל התיאור הקודם של נעמן על פניו. ניתן לחוש היטב באירוניה שבתיאורו של נעמן: המצג הולך ומגביה את דמותו של נעמן ממילה למילה, ממשפט למשפט, ואף המשפט השלישי נראה כמיועד להוסיף קומה לדמותו של נעמן - "והאיש היה גבור חיל…".[5] ואז באה בסיום מילה קטנה אחת בכתיב חסר (המנוגד לכתיבתן של המלים "גדול" ו"גבור") הנאמרת כביכול בהבלעה, כאילו הייתה פרט קטן ושכוח, מן 'סרח עודף' לדברים הגדולים והחשובים שנאמרו בעיקרו של המצג.

אולם משהגענו אליה, מתברר לקורא למפרע שלמען מילה קטנה זו נכתב כל המשט השלישי, ולא למען המלים "גבור חיל" שלפניה. יתרה מזאת: המלים "גבור חיל" לא באו אלא לשרת את המילה האחרונה הזאת, לתת לה את המשקל הראוי ואת ההקשר המעניק לה משמעות חמורה מן הרגיל.

נמצא כי המצג כולו אינו אלא עלייה צורך ירידה - "משגיא לגוים ויאבדם" (איוב י"ב, כג).

המאמצים הרבים שמשקיע נעמן עצמו, ומשקיעים כל הסובבים אותו, לשם ריפוי צרעתו, וכן ההקלה הגדולה הניכרת בהתנהגותו לאחר הרפאו, מעידים עד כמה הציקה לו לנעמן עובדת היותו מצורע, ועד כמה ניסה כל דרך אפשרית כדי להרפא ממנה.

מן התיאורים המצויים במקרא לצרעת ולנושאיה, והדבר בולט בייחוד בסיפורנו, נראה שלא הייתה זאת מחלה מסוכנת, ועיקר חומרתה היה ביחס החברתי שלו זכה המצורע: בידוד והתרחקות, חשש ורתיעה מפני טומאתו.[6] דבר זה מבליט את הניגוד האירוני בין היותו של נעמן גיבור חיל ונשוא פנים, שר צבא מצליח ובעל מעמד מכובד בחצר מלך ארם, לבין המחלה המרחיקה אותו מחברת בני אדם והמשפילה את כבודו ואת מעמדו החברתי.

2. מדוע היה נעמן מצורע?

שאלה זו מבוססת על ההנחה שצרעת היא עונש משמים על עברות שונות שעבר האדם. כך אכן נראה מכמה סיפורי צרעת במקרא: מרים נענשה בצרעת על שדיברה במשה (במדבר י"ב); גיחזי נענש בצרעת בסיומו של סיפורנו על חטאיו החמורים המתוארים בפסוקים כ-כז בפרקנו; עוזיהו נענש בצרעת על כך שניגש להקטיר במקדש על אף מחאות הכוהנים (דהי"ב כ"ו, טז-כא).

גם חז"ל במקומות אחדים בתלמוד ובמדרשים, ראו בצרעת עונש על עברות שונות, וביססו עמדה זו בעזרת פסוקים מן המקרא המוכיחים את דבריהם, אם בדרך הפשט ואם בדרך הדרש.[7]

על פי הנחות אלו מוצדק לשאול על כל אדם המופיע במקרא כמצורע, מדוע לקה בצרעת. אולם האם ניתן לענות על שאלה זו בסיפורנו? הרי אין אנו מכירים את נעמן לפני הופעתו בראש פרקנו, והיותו מצורע מופיעה במצג של הסיפור כנתון!

במדרשים אחדים חפשו את הסיבה לצרעתו של נעמן בפרקנו עצמו. שמא מצויים בו נתונים הקשורים בנעמן, וניתן יהיה לראותם כקודמים להופעתו לפנינו כמצורע, ולהיעזר בהם להסבר צרעת נעמן. הבה נתבונן במדרש כזה:

על אחד עשר דברים הצרעת באה… ועל גסות הרוח…
'ועל גסות הרוח' - זה נעמן, שנאמר: "ונעמן שר צבא מלך ארם היה איש גדול"
מהו 'גדול'? שהייתה רוחו גסה, מפני שהיה גבור חיל, ועל ידי כך נצטרע. (במדבר רבה ז, ה[8] )

מדרש זה משתמש בפסוק המצג עצמו, במה שנאמר בו בטרם צוין נעמן כמצורע, כדי למצוא רמזים לתכונת אופי של נעמן המסבירה את עונשו, הצרעת. ריבוי תארי הכבוד הניתנים במצג לנעמן - "איש גדול", "נשא פנים", "גבור חיל" - מביאים את המדרש למסקנה שרוחו של נעמן גסה הייתה, דהיינו שהוא נתגאה במעמדו ובהצלחתו, ועל כן, כמשקל נגד לכך, לקה בצרעת, המשפילה את כבודו של האדם ואת גאוותו.[9]

מה הדבר שהביא את נעמן לידי גאווה? המדרש שהבאנו עונה על כך: "מפני שהיה גבור חיל", דהיינו, ניצחונותיו הצבאיים הם שהביאוהו לידי כך. וכבר שיערנו לעיל, שהתשועה שהביא לעמו קשורה למלחמת ארם בישראל.

אפשר שעל פי דברי המדרש הזה יש לראות במה שנאמר לפני תיאור היותו של נעמן מצורע - "כי בו נתן ה' תשועה לארם" - ביטוי של ביקורת כלפיו: נעמן אינו מודע להיותו כלי ביד ה', אלא הוא תופס עצמו כ'גיבור חיל' וכ'איש גדול' שבכוחו ובעוצם ידו הביא תשועה על ארם, ועל כן - "והאיש היה גבור חיל מצרע".

הסבר זה שניתן במדרש לצרעתו של נעמן דומה לתביעה שמצאנו בדברי ישעיהו כנגד אשור, שנשלחה אף היא על ידי ה' להעניש את ישראל:

הוֹי אַשּׁוּר שֵׁבֶט אַפִּי, וּמַטֶּה הוּא בְיָדָם זַעְמִי.
בְּגוֹי חָנֵף אֲשַׁלְּחֶנּוּ, וְעַל עַם עֶבְרָתִי אֲצַוֶּנּוּ
לִשְׁלֹל שָׁלָל וְלָבֹז בַּז ולשימו (וּלְשׂוּמוֹ) מִרְמָס כְּחֹמֶר חוּצוֹת. (ישעיהו י', ה'-ו')

וְהָיָה כִּי יְבַצַּע אֲ-דֹנָי אֶת כָּל מַעֲשֵׂהוּ, בְּהַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלִָם
אֶפְקֹד עַל פְּרִי גֹדֶל לְבַב מֶלֶךְ אַשּׁוּר
וְעַל תִּפְאֶרֶת רוּם עֵינָיו.
כִּי אָמַר: בְּכֹחַ יָדִי עָשִׂיתִי וּבְחָכְמָתִי כִּי נְבֻנוֹתִי... (י"ב-י"ג)

הֲיִתְפָּאֵר הַגַּרְזֶן עַל הַחֹצֵב בּוֹ, אִם יִתְגַּדֵּל הַמַּשּׂוֹר עַל מְנִיפו?... (ט"ו)

ההאשמה העיקרית כנגד אשור היא אפוא על התודעה המלווה את מעשיו נגד ישראל: אין הוא תופס עצמו כשליח ה' להעניש את עמו הסורר, אלא מתגאה בהצלחתו ומייחס אותה ל'כח ידיו' ולחכמתו.

נביא עתה מדרש אחר המנמק את צרעתו של נעמן על פי האמור בהמשך סיפורנו:

"אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת" (ויקרא י"ג, ב) הכתוב מדבר במלכויות: שאת - זו בבל… ספחת - זו מלכות מדי… בהרת - זו מלכות יוון… "והיה בעור בשרו לנגע צרעת" (שם) - זו מלכות אדום, שהקב"ה מלקה אותה בצרעת ואת השר שלה… ולעולם הבא הקב"ה יושב בדין על מלכות אדום ואומר לה: למה היית משעבדת בבניי? והיא אומרת: לא אתה הוא שמסרתם בידינו? והקב"ה אומר לה: ובשביל שמסרתי אותם בידך "לא שמת להם רחמים, על זקן הכבדת עלך מאד" (ישעיהו מ"ז, ו)? … אמר לה הקב"ה: חייך שאני יושב עלייך במשפט ודן אותך ומחייבך… ומה אני עושה לך, אני פורע מן השר שלך תחילה ומלקה אותו בצרעת… ואל תתמה, שהרי בעולם הזה פרע הקב"ה משונאיהם של ישראל הרבה, והכה אותם בצרעת. ומי היה? זה נעמן, שנאמר "ונעמן שר צבא מל ארם… והאיש היה גבור חיל מצרע". בשביל מה נצטרע? בשביל ששבה מארץ ישראל נערה קטנה! (תנחומא תזריע יא.)

אמנם המסופר בפסוק ב "וארם יצאו גדודים וישבו מארץ ישראל נערה קטנה…" נועד לתת את הרקע הנחוץ למה שיסופר בהמשך (פסוק ג) על עצתה של הנערה לגברתה. אולם סיפור רקע זה כשלעצמו, קדם לתחילת העלילה הנידונה בפרקנו, ועל כן הוא מנוסח בזמן עבר מושלם ("וארם יצאו" ולא 'ויצאו ארם'), ומשמעו: דבר זה אירע עוד לפני המסופר בזאת. אפשר אפוא שפשיטת גדודו של נעמן קדמה אף להיותו מצורע, ואם כן יש בה כדי להסביר את צרעתו.

פשיטות הגדודים הארמים בארץ ישראל לא היו בגדר מלחמה כוללת בישראל, אלא נועדו להסב נזקים קשים לבני ישראל: הם שדדו וחמדו ולקחו אנשים בשבי והפכום לעבדים (כעולה מפסוק ב).[10] נראה שלא היה בכוחו של מלך ישראל וצבאו למנוע התגרות מתמדת זו של הארמים, וכך נעשתה ארץ ישראל הפקר לגדודי ארם.

מדיניות מרושעת מעין זו כלפי ישראל מכנה המדרש שהבאנו "שמתגרין בישראל", והוא רואה בה עילה להענשת המתגרה בישראל בצרעת.

יושם לב: לא על הילחמו בישראל כדרך הנלחמים נידון נעמן בצרעת. אדרבה: בהילחמו בהם ובנצחו אותם, הוא כלי ביד ה' לתת תשועה לארם (וכך גם טוענת מלכות אדום במדרש שהבאנו: "לא אתה הוא שמסרתם בידינו?"). על מה נידון נעמן? על הגדודים שהוא משלח להתגרות בישראל, גדודים ששבו נערה ישראלית קטנה והפכוה לשפחה. פעולה מעין זו אינה בגדר מלחמה, ויחס זה לישראל אינו מתחייב מן התשועה שנתן ה' לארם כנגד ישראל. וכיוצא בכך עונה ה' לאדום במדרשנו: "ובשביל שמסרתי אותם בידך 'לא שמת להם רחמים, על זקן הכבדת עלך מאד'?" אדום נידונה על יחסה לזקנים, ואילו נעמן נידון על ששבה מארץ ישראל נערות קטנות.

הסבר זה לצרעתו של נעמן דומה לתביעה נבואית אחרת שמצאנו בדברי הנביא זכריה כנגד הגויים על מעשיהם לישראל:

כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת: קִנֵּאתִי לִירוּשָׁלִַם וּלְצִיּוֹן קִנְאָה גְדוֹלָה.
וְקֶצֶף גָּדוֹל אֲנִי קֹצֵף עַל הַגּוֹיִם הַשַּׁאֲנַנִּים
אֲשֶׁר אֲנִי קָצַפְתִּי מְּעָט, וְהֵמָּה עָזְרוּ לְרָעָה. ( זכריה א', י"ד-ט"ו)

אמנם נכון הוא שה' קצף על ישראל ומסרם ביד הגויים, אולם הם "עזרו" והגדילו את הרעה שהרעו לישראל מעבר למה שקצף עליהם ה'.

זו התשובה הניתנת במדרש לאדום, וכך הדבר גם ביחס לנעמן. לפי מדרש זה, האמירה בפסוקנו "כי בו נתן ה' תשועה לארם", אינה ביקורת על נעמן. אדרבה: היא קו ההבחנה בין המעשים הלגיטימיים שעשה נעמן, ושזיכו אותו בגדולה ובכבוד, לבין המעשים שאינם בגדר "תשועה לארם" (- הושעת ארם במלחמה), אלא בגדר מעשי התגרות באוכלוסיית ישראל, ועל כן אינם לגיטימיים, ולכן הביאו על נעמן צרעת, שהיא היפוכם של גדולה ושל כבוד.

נמצא אפוא כי המדרשים שהבאנו חלוקים ביניהם אם לסמוך את צרעתו של נעמן למה שנאמר בפסוק לפניה, ולנמקה בתודעתו של נעמן, או לסומכה לפסוק שאחריה, ולנמקה במעשיו. ובכלל מחלוקתם מונחת המחלוקת על תפיסת תיאורו של נעמן במצג. האם זהו תיאור ביקורתי של אדם שדעתו גסה בגבורתו ובניצחונותיו (כך במדרש הראשון), או תיאור חיובי של אדם הזוכה לגדולה ולכבוד על מעשים שאין בהם פגם, אך לוקה בצרעת על מעשים שאינם ראויים ושיתוארו רק בפסוק הבא (כך במדרש השני).

במה נראה שלא נחלקו המדרשים הללו? בכך שצרעתו של נעמן קשורה בתפקידו כשר צבא ארם ובמלחמתו שנלחם בישראל.

3. הנערה הקטנה מארץ ישראל ועצתה

וַאֲרָם יָצְאוּ גְדוּדִים וַיִּשְׁבּוּ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נַעֲרָה קְטַנָּה
וַתְּהִי לִפְנֵי אֵשֶׁת נַעֲמָן.
וַתֹּאמֶר אֶל גְּבִרְתָּהּ: אַחֲלֵי אֲדֹנִי לִפְנֵי הַנָּבִיא אֲשֶׁר בְּשֹׁמְרוֹן
אָז יֶאֱסֹף אֹתוֹ מִצָּרַעְתּוֹ.
וַיָּבֹא וַיַּגֵּד לַאדֹנָיו לֵאמֹר:
כָּזֹאת וְכָזֹאת דִּבְּרָה הַנַּעֲרָה אֲשֶׁר מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. (ב'-ד')

האירוניה המאפיינת את דרך הצגתו של נעמן במצג שבפסוק א ממשיכה לאפיין את סיפורנו גם בהמשכו, כשהוא מציג לפנינו (ולפני נעמן ומלכו) את קצה הפתרון המסתמן. האיש הגדול ונשוא הפנים, גיבור החיל ושר הצבא בממלכת ארם המנצחת, תלוי בנערה קטנה מארץ ישראל, שפחת אשתו. ידיעותיה ודבריה של זו - הם המפתח לרפואתו מן הצרעת שלקה בה.

כפי שראינו שצרעתו של נעמן מהווה ניגוד חריף לכל תאריו ומעשיו של נעמן המופיעים במצג, כך מהווה גם תיאור אישיותה של הנערה הקטנה הזו ניגוד חריף ורב אנפין לתיאור אישיותו של נעמן.

על פניו נראה הניגוד כך: נעמן הוא 'איש גדול' והיא 'נערה קטנה', וכאן כלולים ההבדלים שבין זכר לנקבה, בין איש מבוגר לנערה צעירה ובין איש גדול ומכובד לבין נערה קטנה ובזויה (- מין, גיל ומעמד חברתי). לכך יש להוסיף כי נעמן הוא שר צבא, אדם בן חורין, ואילו היא שבויה שפחת אשתו, ונשבתה בידי חייליו. ועיקר העיקרים: נעמן הוא ארמי, מושיעם של ארם ומנצחם של ישראל, ואילו היא נערה מארץ ישראל המנוצחת.

כפי שהאירוניה במצג איננה תכסיס ספרותי גרידא, אלא היא אמצעי ספרותי בעל מסר, כך הדבר גם בסיטואציה המתוארת כאן. משמעות תלותו של נעמן בנערה הקטנה מהווה המשך ישיר למשמעות הניגוד שבין היותו מצורע לבין היותו שר צבא ארם: היותו של נעמן מצורע אינה רק ניגוד תהומי למעמדו, אלא היא קשורה בקשר בל יינתק למעמדו זה, ומחמתו היא באה. אף תלותו של נעמן בנערה הקטנה מארץ ישראל נועדה לרמוז לו: הצרעת שבה לקית קשורה במעשיך שעשית בארץ ישראל וביחסך לעם ישראל, ורפואתך ממנה תלויה בשינוי יחסך לאלו. דע לך: גדול וקטן, חשוב ושאינו חשוב אינם נמדדים רק בעוצמה צבאית, במעמד חברתי ובשאר ערכים שמקובל לראותם כקובעים משקלו של אדם ושל עם. הנה אתה, נעמן, 'איש גדול', 'גיבור חיל', 'שר צבא' של אומה גדולה כארם, מצביא מנצח ומושיע עמו, ועם כל זאת הנך מצורע. מה ערכם של כל התארים הללו, מה חשיבותם של מעשי הגבורה שעשית, אם אין בידך למצוא ישועה לעצמך מצרעתך?

לעומתך, הנה 'נערה קטנה' בת העם הקטן והמנוצח בידך, והיא שבוית חייליך ששילחת לפשוט בארץ הקטנה הסמוכה לארצך, והיא שפחת אשתך. אתה והיא - שני קטבים חברתיים הפוכים המבטאים את תוצאות העימות בין עמך לעמה, בין ארצך לארצה. אמנם הכוח והשלטון, הניצחון והשעבוד - בידך הם. אולם נערה קטנה זו גדולה ממך, כיוון שהיא מחזיקה בידה את סוד ישועתך ואת פתרון מצוקתך. טהרתך מטומאת הצרעת שדבקה בך - בידה ניתנה. והפתרון שבידה מצביע לכיוונו של אותו התחום שבו מצטיין העם הקטן הזה ובו כוחו גדול - "הנביא אשר בשמרון".

אף אם נוצח העם הזה בשדה הקרב, ואף אם ארצו משמשת מדרס לגדודי ארם העושים בה כבשלהם, הוא העם שבקרבו יושב הנביא - איש האלוהים, וממנו רפואה וטהרה לבאי עולם. וכדי לזכות באלו, אומרת הנערה, על שר הצבא המכובד להטריח עצמו לארץ ישראל מולדתה, ולחלות את פני הנביא אשר בשומרון.[11] "אז יאסף אתו מצרעתו". היא אומרת זאת בוודאות מוחלטת, ללא כל צל של ספק.

תלותו של נעמן בעצתה של נערה זו מקבלת משמעות חריפה עוד יותר על פי דברי מדרש תנחומא שהבאנו באחרונה. "בשביל מה נצטרע" נעמן, שואל המדרש, ועונה: "בשביל ששבה מארץ ישראל נערה קטנה". אם כן, יש לשאול על מדרש זה: מדוע מגישה לו נערה זו עצמה את הפתרון לצרעתו? הדעת נותנת שהיה עליה דווקא להסתיר מפניו את ידיעתה על הנביא, כדי שנעמן יימק בצרעתו!

לו כך הייתה נוהגת אותה נערה, לא היה נעמן יודע מה סיבת צרעתו ומה הדרך שעליו לעבור כדי להיטהר ממנה. בהפנותה אותו - המנצח המפואר - אל ארצה ואל עמה כדי לזכות בפתרון המיוחל, היא מצביעה לפניו על שורש בעייתו: יחסו לישראל. אותו יחס שכתוצאה ממנו היא הובאה לשרת לפני אשתו כשפחה הוא סיבת צרעתו, ובשינוי יחסו לישראל על ידי הכרת ערכו הפנימי - יירפא נעמן. אין צריך לומר, שכאשר יכיר נעמן בערכו של ישראל, ויימלא כבוד לגדולתו, אז לא ישלח עוד את גדודיו בארץ ישראל ולא ייטול עוד משם נערות קטנות שבויות.

נמצא כי צרעתו של נעמן ועצתה של הנערה הקטנה מארץ ישראל הם שני רמזים שבהם נרמז נעמן לשנות את יחסו לישראל. האם נרמז?

צרעתו כשלעצמה לא הביאה אותו להכרה חדשה, ואין פלא בכך: מחלתו - דוממת היא, ואין בה קריאת כיוון שתפנה אותו לישראל. אותם בעצתה של הנערה 'מתעבה' הרמז לנעמן ומקבל ביטוי מפורש יותר. האם נרמז נעמן למשתמע מעצתה?


[1] כך נראה מהזכרתו של תואר זה בישעיהו ג', ג בהקשר של בעלי תפקידים נוספים: "שַׂר-חֲמִשִּׁים, וּנְשׂוּא פָנִים; וְיוֹעֵץ וַחֲכַם חֲרָשִׁים, וּנְבוֹן לָחַשׁ".

[2] לדוגמה: דברים ל"ב, כא ושם פסוקים כט-ל; שופטים י', ו-י, וכן במקומות רבים בספר; ישעיהו י', ה-ו.

[3] א. בעת היפרדו מן העולם, עתיד אלישע לבשר על שינוי במדיניות האלוהית באשר ליחסי ישראל-ארם: תשועת ה' שניתנה עד עתה לארם, תינתן עתה לישראל (י"ג, יז): "חץ תשועה לה', וחץ תשועה בארם". אות היחס למ"ד "נתן ה' תשועה לארם" מוחלפת באות היחס בי"ת בדברי אלישע: "תשועה לה'… בארם". תשועה בארם משמעה תשועה שתהא ניכרת במפלת ארם.

ב. כיוון שמדובר כאן ב'תשועה' בלשון יחיד, ותשועה היא בדרך כלל ניצחון במלחמה, וכיוון שברור שמדובר במלחמת ארם בישראל, חיפש המדרש את התשועה שמדובר בה בפסוק זה. על הצלה של ארם מסכנת מלחמה ישראלית מסופר עד עתה רק במקום אחד - בפרק כ"ב במלכים א. אולם שם לא זכו הארמים בתשועה בזכות מלחמתם, אלא בזכות 'איש' שמשך בקשת לתומו והרג את אחאב מלך ישראל (כ"ב, לד). מסקנת המדרש אפוא כי אותו "איש" הוא נעמן, ואם כן בזכות מעשהו זה נתעלה והפך להיות שר צבאו של בן הדד מלך ארם (מדרש תהילים למזמור ע"ח. מהדורת בובר עמ' 350).

[4] להלן נביא דברי מדרש שעל פיו ייתכן שמשפט זה דווקא בא לבקר את נעמן על כך שאינו מודע לנאמר בו, ורואה עצמו כ'איש גדול' ו'גיבור חיל' שבכוחו ובעוצם ידו הביא תשועה לארם.

[5] תיאור זה מקביל כיאסטית בתודעת הקורא לתיאור בתחילת הפסוק "היה איש גדול", ועל כן נראה כחתימה הדומה לפתיחה.

[6] א. בישראל קיבלה טומאתו של המצורע מסגרת הלכתית מפורטת ומחייבת בדינים שבספר ויקרא (י"ג-י"ד), אולם מסתבר שגם בין עמי המזרח הקדמון היה מצורע נחשב לטמא, אף כי לא חלו עליו אותן הגבלות חברתיות כמו שמטילה התורה.

ב. על מהותה של הצרעת ועל טעמי טומאתה ראה מה שכתבנו בעיון לפרשות תזריע-מצורע, סדרה שנייה, סעיפים א-ה.

[7] ראה בעיון הנזכר בהערה קודמת, סעיף ג: "דעת חז"ל: הצרעת וטומאתה עונש לאדם".

[8] מקבילה בסגנון שונה בתנחומא בובר, מצורע י'.

[9] דוגמה אחרת לעונש צרעת שנועד להעניש אדם על גאוותו מובאת בתלמוד במסכת ערכין טז ע"א (במאמר המקביל חלקית למדרש שהבאנו): "אמר רבי יוחנן: על שבעה דברים נגעים באים… ועל גסות הרוח, דכתיב (דה"ב כ"ז, טז-יט אודות עוזיהו מלך יהודה) 'וכחזקתו גבה לבו עד להשחית, וימעל בה' אלהיו… והצרעת זרחה במצחו'".

[10] זהו מנהגם של 'גדודים' במקרא: ראה שמ"א כ"ז, ח-יא; שם ל', א-ג (ובהמשך הפרק מוזכר 'גדוד' העמלקים פעמים אחדות); הושע ז', א.

[11] כך פירשו רד"ק, רלב"ג ור"י אבן כספי את דברי הנערה בפסוק ג "אחלי אדני" - "תחינות אדוני יהיו לפני הנביא".