שיעור 30 - בעניין תנאי

  • הרב צבי שכטר

בעניין תנאי / הרב צבי שכטר

שיעור 30: קידושין ס.

לפני מספר שנים זכינו לביקורו של הרב צבי שכטר, ראש הכולל בישיבת רבי יצחק אלחנן. השיעור הבא הוא תקציר של דבריו. שגיאות או טעויות, אם ישנן כאלה, נובעות מאי-דיוק שלי בסיכום השיעור. אהרן פרייז'ר.

א. תנאי וטעות

1. ההבדל ביניהם

רבי עקיבא איגר דן במקרה שאדם חיזר תקופה ממושכת אחרי אישה מסוימת ובסופו של דבר הטעו אותו ונתנו לו אישה אחרת במקומה (סיפורו של יעקב אבינו, למעשה), והוא פוסק שהקידושין בטלים משום תנאי: האיש ללא ספק רצה בקידושין אך ורק בתנאי שמדובר באישה שאחריה חיזר, ומשלא נתקיים התנאי והאישה שקידש הייתה אישה אחרת - בטל מעשה הקידושין. אחרונים חלקו על טעמו של רבי עקיבא איגר וטענו שבמקרה זה בטלים הקידושין מסיבה בסיסית הרבה יותר - טעות - שבינה לבין תנאי, כך טענו, קיים הבדל מהותי. תנאי הוא גורם חיצוני (לפעמים אפילו שרירותי) שהאדם קושר למעשיו ומעניק לו כוח לבטלם. כאשר תנאי מבטל מעשה, המערכת ככלל שרירה וקיימת, אלא שגורם חיצוני מתערב בה ומונע את החלות. טעות, לעומת זאת, מערערת את יסודות המערכת ומקעקעת אותה לחלוטין: זהות האישה המתקדשת איננה גורם חיצוני אלא מרכז הכובד של הקידושין, ואם הוטעה המקדש ביחס אליה - בטלים הקידושין מעיקרם. הבחנה זו בין תנאי לבין טעות, שאותה העלה ר' חיים סולובייצ'יק מבריסק, היא קושיה חזקה על הסברו של רבי עקיבא איגר.

2. נפקא מינות

המשניות והגמרות בפרקנו (הפרק השלישי) עוסקות באפשרות לקדש אישה על תנאי. המשנה קובעת כי על מנת שיהיה תקף צריך תנאי לעמוד בגדרים מסוימים, להיערך בצורה מוגדרת ולכלול כמה מרכיבים הכרחיים. דינים אלה - הלוא הם "משפטי התנאים" - נלמדים מתנאי בני גד ובני ראובן (במדבר ל"ב). משפטי התנאים נוגעים רק לדיני תנאי, וכאן באנו לנפקא מינה אחת בין תנאי לטעות: על מנת לבטל מעשה מחמת תנאי יש צורך לבדוק שהתנאי אכן נוסח בדיוק הראוי ונאמר כהלכה; ביטול מחמת טעות, לעומת זאת, אינו צריך לעמוד בסטנדרטים של משפטי התנאים, ודי בכך שהנחותיו של האדם בעת עשיית המעשה היו מוטעות לבטלו.

נפקא מינה נוספת היא האפשרות לבטל את ההגבלה לאחר ביצוע המעשה. תנאי ניתן לביטול בהסכמת שני הצדדים לאחר עשיית המעשה, ואם אכן בוטל התנאי, יהיה המעשה תקף מעתה בצורה מוחלטת (למשל: אם אדם קידש אישה בתנאי שתיתן לו פרח, יכולים השניים להסכים לבטל את התנאי, והקידושין לא יהיו תלויים עוד במתן הפרח). והנה, הכסף משנה מביא את דעת הר"ן שכל הנ"ל אמור רק ביחס לתנאי, ושבמקרה של טעות אין הצדדים יכולים לחזור בהם מן ההנחה הראשונית - המוטעית - ולהסכים לקיים את הקניין למרות זאת; המעשה המקורי איננו תקף, ויש צורך במעשה חדש. לדוגמה: אם אישה קיבלה קידושין בהנחה שהמקדש הוא כוהן ואחר כך התברר שהמקדש איננו כוהן - הקידושין בטלים גם אם הביעה את רצונה להיות מקודשת לו למרות זאת; הקידושין הם חסרי-משמעות, וכדי להינשא צריך האיש לקדשה שנית. הבדל זה בין תנאי לטעות ניתן להסבר על פי החילוק שהעלינו: תנאי הוא גורם חיצוני, שאמנם יש בכוחו לבטל את המעשה אך הוא ניתן לנטרול; טעות, לעומת זאת, היא ליקוי יסודי במעשה, המערער את עצם קיומו.

3. האפשרות לחפיפה בין התחומים

הזכרנו את הצורך לעמוד במשפטי התנאים על מנת ליצור תנאי מחייב במעשה. ונשאלת השאלה: גם אם התנאי לא נוסח כראוי ועל כן איננו תקף - מדוע לא נראה במצב זה בכל זאת מצב של טעות, בגלל ההנחות שגילה המתנה בתנאו ואשר התבררו בדיעבד כשגויות? צריך לומר שהמושגים תנאי וטעות מתייחסים לשני סוגים שונים של מקרים, ואנו נזקקים לדיני תנאי רק במקרים שהמושג טעות איננו רלוונטי. האתגר העומד עתה בפנינו הוא, אם כן, להבחין בין סוגים שונים של תנאי ולהתוות את הקו העובר בין המקרים שבהם אי-קיום התנאי מבוסס על טעות לבין המקרים שבהם נזקקים אנו לדיני תנאי. בראשונים קיימות ארבע גישות בסיסיות לנושא זה.

א. שיטת רמב"ן - האלמנט המבחין הוא ממד הזמן: רק הגבלה הנוגעת למה שיקרה בעתיד ('אם יקרה כך' או 'אם לא יקרה כך') עשויה להיחשב תנאי ולעמוד במשפטי התנאים; הגבלה הנוגעת לעבר או להווה ('אם קרה כך' או 'אם המצב הוא כזה') יוצרת מצב של טעות.

ב. שיטת תוספות - "אומדנא דמוכח" - הנחה מתקבלת על הדעת - יש להניח שהיא חלק אינטגרלי של העסקה (לדוגמה: מי שקונה רכב מניח שיש בו מנוע), ומדובר, אם כן, בטעות; בכל מקרה אחר יש צורך בתנאי מפורש, המנוסח על פי דיני התנאים.

ג. שיטת הראב"ד (דעה שתוספות העלו ודחו) - בדיני ממונות דין טעות רלוונטי תמיד, משום שלבעל המעשה יש האפשרות לקבוע באיזה מצב בדיוק הוא מעוניין בעסקה; בדיני איסור, כגון גטין וקידושין, התורה היא שיצרה את המערכת והיא שקובעת את כללי המשחק, ועל כן אין בעל המעשה יכול להפוך אלמנט כלשהו לחלק אינטגרלי של המערכת אלא רק לקשור למעשה תנאי חיצוני.

ד. שיטת הרמב"ם (על פי הסברו של הגר"ח מבריסק): כאשר המעשה אמור לחול מיד ("מעכשיו") וקיום ההגבלה רק מגלה רטרואקטיבית שהוא תקף, נחשב אי-קיומה לטעות; אך אם החלות מעוכבת עד לביצוע ההגבלה ("אם") - יש לה דין תנאי בלבד.

4. ביאור שיטת הרמב"ם

הרמב"ם (הלכות גירושין פ"ט הלכות א-ה) מבדיל בין המגרש על תנאי ('הרי את מגורשת מעכשיו, ובלבד שתיתני לי מאתיים זוז') לבין תולה את הגירושין במעשה מסוים ("הרי זה גיטך, ולא תתגרשי בו עד שתתני לי מאתים זוז"). במקרה הראשון ("מעכשיו") האישה מגורשת מיד, אלא שהגירושין תלויים בתנאי מסוים, ובמצב זה צריך התנאי לעמוד במשפטי התנאים. במקרה השני ("אם"), לעומת זאת, האישה מגורשת רק לאחר שיתמלא התנאי, ובמצב זה התנאי איננו צריך לעמוד במשפטי התנאים.

בביאור שיטת הרמב"ם נחלקו הגר"ח והרב משה פיינשטיין. הגר"ח הסביר שב"אם" מהווה מילוי ההגבלה גורם חיובי שמאפשר לעסקה להתבצע, ואילו אי-מילויה איננו גורם שלילי שמפר את המעשה אלא פשוט העדר המעשה הנדרש להחלת החלות הרצויה. ב"מעכשיו" המצב הוא הפוך: אי-קיום ההגבלה מהווה גורם שלילי, המפר את העסקה, בעוד שקיומה הוא גורם נייטרלי, שאיננו משפיע על העסקה - שקיומה נמשך באורח טבעי. גורם שלילי שעשוי לבטל את המעשה ("מעכשיו") הוא טעות; גורם חיובי שדרוש לקיום המעשה ( "אם") הוא תנאי.

הגר"מ פיינשטיין חלק על הגר"ח בגלל קושיה (שהעלה ר' משה שיסגל) מן הגמרא בכתובות (עד.). הגמרא שם מסבירה כי אי אפשר לחלוץ ליבמה על תנאי מפני שאפשר להתנות רק על "מילתא דאיתא בשליחות", כלומר: רק על מעשה שניתן לעשותו על ידי שליח. מן הגמרא משתמע שלו ניתן היה לחלוץ על ידי שליח - אפשר היה לחלוץ על תנאי. אולם על פי דברי הגר"ח צריכה להיות סיבה אחרת שבגללה לא ניתן יהיה לעשות זאת: תנאי נעשה דווקא בלשון "אם"; לפי הסברו של הגר"ח, ב"אם" חל הקניין רק עם קיום התנאי - ולא משעת מעשה הקניין - ואם כן אין החליצה יכולה לחול משום שכבר "כלתה קניינו", כלומר: מעשה הקניין כבר נסתיים, בלא להותיר אחריו עקבות (קניין יכול לחול בתנאי "אם" רק אם מעשה הקניין עדיין קיים במידה מסוימת בשעת קיום התנאי. לדוגמה: אם אדם קנה קרקע בשטר, צריך השטר להיות קיים בזמן שהתנאי מתקיים. בחליצה, שהיא מעשה חד-פעמי, מציאות כזאת אינה אפשרית, ותמיד תהיה בה הבעיה של "כלתה קניינו").

התנאי היחיד שניתן להתייחס אליו בחליצה הוא, אם כן, תנאי "מעכשיו" (ב"מעכשיו" אין בעיית "כלתה קניינו", משום שהחלות היא משעת מעשה הקניין, ואינה מעוכבת עד מילוי התנאי), ודברי הגמרא כי אי אפשר לחלוץ על תנאי משום שחליצה היא מילתא דליתא בשליחות מוסבים אפוא על "מעכשיו". ומכאן שהגמרא הניחה ש"מעכשיו" הוא תנאי לכל דבר וצריך לעמוד בקריטריונים של תנאים, בניגוד לדעת הגר"ח ש"מעכשיו" איננו תנאי רגיל אלא הנחה שיוצרת טעות, ולפיכך איננה צריכה לעמוד במשפטי התנאים.

בגלל קושי זה דחה הגר"מ פיינשטיין את טענת הגר"ח ש"מעכשיו" איננו תנאי אלא טעות וטען ש"אם" ו"מעכשיו" הם שני סוגי תנאי, אלא שלא כל סוגי התנאים צריכים לעמוד במשפטי התנאים.

ב. מילתא דאיתא בשליחות

1. סתירה לכאורה

הזכרנו לעיל שאחד ממשפטי התנאים הוא שמושא התנאי יהיה "מילתא דאיתא בשליחות" - מעשה שניתן לעשותו על ידי שליח. דרישה זו תמוהה במיוחד לאור כמה משניות במסכת נזיר (הביאום תוספות בנזיר יא. ד"ה דיהוי) העוסקות באפשרות לקבל נזירות על תנאי. ברור שנזירות היא מילתא דליתא בשליחות - אדם איננו יכול למנות שליח לקבל עליו נזירות משום שקבלה כזאת מותנית ב"ביטוי שפתיים". כיצד, אם כן, יכול אדם להתנות על נזירות?

2. חילוקו של הגר"ח

הגר"ח יישב קושיה זאת על פי דברי תוספות בכתובות דף עד., הדנים בסיבת הדרישה "מילתא דאיתא בשליחות". תוספות טוענים כי לא תיתכן הקבלה אוטומטית לתנאי בני גד ובני ראובן, שאם כן אין לדבר סוף, ואנו עלולים להגיע לאבסורדים כגון "דלא מהני תנאי אלא בנתינת קרקע". לדעתם הדרישה "מילתא דאיתא בשליחות" נלמדה בכל זאת משום ש"סברא הוא": היכולת למנות שליח מעידה על רמת השליטה שיש לאדם במעשה, ורמת שליטה זו היא שגם קובעת את יכולתו להתנות את המעשה - אדם יכול להתנות רק במעשים שהוא מסוגל לבצעם על ידי שליח. כעת, טוען הגר"ח, ניתן לתרץ את דין תנאי בנזיר. נזיר הוא מקרה יוצא דופן: אי-היכולת שלו למנות שליח איננה נובעת מחוסר שליטה במערכת אלא מבעיה טכנית - שאין אדם יכול לידור אלא בפיו. בעיה טכנית זו אינה מעידה כהוא זה על פגם בשליטתו של האדם במערכת הנזירות שאותה הוא יוצר; הנודר הוא בעלים מלא על נזירות זו, ולפיכך הוא יכול להחילה על תנאי.

ג. מעשה וחלות

1. מעשה וחלות במקרה שהתנאי לא נתקיים

שאלה נוספת שיש לשאול היא מה הדבר שנתבטל במקרה שהתנאי לא קוים: האם אנו רואים את המעשה כמי שמעולם לא התרחש, או שמא המעשה התרחש אך החלות נמנעה (בטעות, כזכור, ברור שהמעשה בטל מעיקרו ונחשב כאילו לא נעשה מעולם)?

הנפקא מינה לשאלה הזאת היא ריח הגט. ישנם גטין שאוסרים את האישה לכוהן מדין גרושה אף על פי שהם פסולים והאישה אינה מגורשת. דין זה מכונה "ריח הגט שפוסל בכהונה", והתפישה המקובלת היא שהוא קיים במקרים שהיה מעשה גירושין אך לא הייתה חלות. השאלה הנשאלת היא אפוא מה המצב במקרה שתנאי מסוים בגט לא התקיים והאישה אינה מגורשת: האם היה מעשה גירושין אך החלות נמנעה - ואם כן האישה אסורה לכוהן על אף שאינה מגורשת - או שמא לא היה מעשה בכלל והאישה מותרת לכוהן.

בשאלה זו נחלקים בית הלל ובית שמאי בגטין פא.: "כתב לגרש את אשתו ונמלך - בית שמאי אומרים: פסלה מן הכהונה, ובית הלל אומרים: אף על פי שנתנו לה על תנאי ולא נעשה התנאי, לא פסלה מן הכהונה". בית הלל סבורים, כנראה, שכאשר לא התקיים התנאי נחשב המעשה כאילו לא נעשה מעולם ולכן אין ריח הגט. לעומת זאת, שיטת בית שמאי, שהאישה נפסלת לכהונה אפילו במקרה שהאיש כתב גט ולא נתן אותו כלל, נראה שהיא מבוססת על ההנחה שכתיבת הגט כשלעצמה מהווה חלק מתהליך הגירושין, תפישה שיש לה תימוכין בדרישה שכתיבת הגט תיעשה לשמה ורק בעקבות ציווי הבעל.

2. מעשה וחלות ב"לאחר שלושים"

דרך נוספת לעכב חלות היא לדחותה למועד מאוחר יותר ("לאחר שלושים יום"). במקרה כזה החלות אינה מותנית אלא מעוכבת, ועל כן מגדיר הרמב"ם מצב כזה כ"דומה לתנאי ואינו תנאי" (הלכות גירושין ריש פ"ט). מה המצב בתקופת הביניים, בטרם עברו שלושים היום: האם אנו אומרים שהמעשה עדיין לא נעשה, או שמא המעשה נעשה והחלות היא שמעוכבת (ראה שיעור מס' 28)?

נראה שגם במקרה כזה, כבתנאי, אין אפילו מעשה. התורה פוטרת חתן מיציאה למלחמה במהלך השנה הראשונה לנישואיו. הרמב"ם (הלכות מלכים פ"ז ה"ז; ועיין כסף משנה שם) פוסק כי אדם שהתחתן תוך כדי המלחמה איננו פטור. מה הדין באדם שקידש אישה "לאחר שלושים יום" ובתוך שלושים יום פרצה מלחמה? הכסף משנה והרדב"ז (על אתר) טוענים שלדעת הרמב"ם הוא חייב לצאת למלחמה. פסיקה זו מבוססת לכאורה על ההנחה שעד שלושים יום אין אפילו מעשה קידושין (אלא אם נאמר שהפטור תלוי בחלות הקידושין).

נפקא מינה נוספת ניתן למצוא בדין תשלומי ארבעה וחמישה. הגונב שור או שה ומכרו, חייב לשלם חמישה בקר תחת השור וארבע צאן תחת השה. הגונב שור או שה ומכרו "לאחר שלושים" ונתפס בתוך שלושים - האם חייב בתשלומי ארבעה וחמישה? הרמב"ם (הלכות גנבה פ"ב הי"א) פוסק שהגנב פטור מתשלומי ארבעה וחמישה, פסיקה המשקפת אף היא את תפישתו שבמכירה "לאחר שלושים" אנו רואים את המעשה כאילו לא נעשה עד סוף פרק הזמן הזה (אמנם ראשונים אחרים חולקים על הרמב"ם).

מקורות לשיעור הבא: מילוי תנאים וביטולם

1. רמב"ם הלכות אישות פ"ו הלכות טו-יח; פ"ז הכ"ג, ראב"ד, רבי עקיבא איגר שם (מובא במהדורת פרנקל).

2. רמב"ם גירושין פ"ח ה"א; פ"ט ה"ה.

3. ר"ן (כה. מדפי הרי"ף) "ובעניין מקדש על תנאי...".

4. תשובות הרא"ש כלל ל"ה סימן ט, חידושי הרשב"א עו. ד"ה "והרב בעל העיטור... לעיל".

שאלות:

1. הסבר את מחלוקת הרמב"ם והראב"ד לגבי הצורך בעדים בביטול תנאי.

2. מהי מחלוקת רמב"ן ורשב"א ביחס לצורך להוכיח קיום תנאי?

3. במה שונה דעת הרא"ש מדעת בעל העיטור?

4. הסבר את מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש באדם שקיים תנאי באונס.