קוצר | 2

'קוצר' בעציץ נקוב ושאינו נקוב

שנינו בשבת צה.:

"התולש מעציץ נקוב חייב ושאינו נקוב פטור ורבי שמעון פוטר בזה ובזה".

דעת חכמים נתפרשה על ידי רש"י כך: העציץ הנקוב יונק מן הקרקע, ואפילו נקב בדופן העציץ, לפיכך הוי כמחובר. אמנם לבירור מלא של שיטת חכמים[1] יש לנו לעמוד על מחלוקת יסודית בין הראשונים בעניינו של העציץ:

א. רש"י בגיטין ז: כתב שעציץ של חרס אינו צריך נקיבה ודינו כנקוב אף בלא נקב, ובלבד שיהיה מונח על הארץ.

ב. בתוס' שם הביאו שיטת ר"ת ההפוכה משיטת רש"י, שעציץ של חרס צריך שיהיה נקוב, ובעציץ של עץ אינו צריך נקיבה.

ג. אמנם בתוס' מנחות פד: (ד"ה כאן) כתבו בשם ר"ת שיטה אחרת: עציץ של חרס צריך נקיבה ונקיבה מועילה לו לתת לו דין מחובר, אבל עציץ של עץ לא תועיל לו נקיבה, ולעולם דינו כתלוש, ואפילו יהיה בו נקב[2].

הסבר השיטות הללו קשה, לכאורה, שהרי השיטות הפוכות זו מזו.

ואשר נראה בזה שהשיטות חלוקות בגדרי מחובר לקרקע, שהרי גם בעציץ שאינו נקוב יש אדמה שמצמיחה את הצמח, ומוכח מן החלוקה בין נקוב לבין שאינו נקוב, שאין זה מספיק. יסוד החיסרון יכול להיות מפני שהאדמה בעציץ הלא נקוב תלושה מקרקע עולם, אינה כקרקע, ולכן רק אם הצמח יונק מקרקע עולם ייחשב מחובר ולא מועילה יניקתו מאדמת העציץ. אבל ניתן גם לומר שהחיסרון הוא בחציצה שבין קרקע עולם לקרקע שבעציץ.

תיאורטית, יכולות להיות שתי שיטות נוספות: החיסרון הוא כפול, דהיינו, גם החציצה שבין הקרקע בעציץ לבין קרקע עולם היא בעייתית, וגם אם נתגבר על מכשול זה עדיין נזדקק ליניקה מקרקע עולם דווקא. ותיתכן שיטה רביעית שמסתפקת באחד מן התנאים: או יניקה מקרקע עולם או ביטול החציצה שבין קרקע עולם לבין הקרקע שבעציץ. ומעתה, נבוא לבאר השיטות השונות:

רש"י סבור שחרס שהוא מין אדמה אינו חוצץ בין קרקע עולם לקרקע שבעציץ, ולכן דינו כמחובר אף אם אינו נקוב. אך עציץ של עץ חוצץ וצריך שיהיה נקוב. ניתן היה לומר שהנקב מבטל החציצה[3], אך בשיטת רש"י עצמו נראה שהוא סבור שהנקב לא מבטל החציצה אלא שעל ידי הנקב יונק הצמח מלחלוחית הקרקע, וכדבריו בסוגיית שבת צה. שעל ידי הנקב הוא יונק. שיטה זו היא השיטה הרביעית שהצגנו למעלה שכדי לבטל את החיסרון של עציץ צריך או לבטל החציצה או ליצור יניקה.[4]

שיטת ר"ת כפי שהובא בתוס' גיטין, היא שהכל בנוי על יניקה דווקא. ולכן בעץ אין צורך בנקיבה כי הוא יונק בלאו הכי בגלל לחלוחיתו, וחרס זקוק לנקיבה כדי לינוק. השיקול של חציצה לא קיים לשיטה זו, כי עץ ודאי חוצץ, ובכל זאת אינו דורש אפילו נקיבה. ברור אם כן, שהוא מסתפק ביניקה.[5]

שיטת ר"ת כפי שהובא בתוס' מנחות, היא שיש שני חסרונות: חציצה ויניקה. לפיכך בעציץ של חרס מועילה נקיבה כדי ליצור יניקה, ואין בעיית חציצה כי מין במינו אינו חוצץ, אך בעציץ של עץ אפילו נקיבה אינה מועילה, כי הנקיבה פותרת בעיית היניקה אך אינה פותרת את בעיית החציצה.

להלכה, פסק בש"ע (סי' שלו סעיף ז') שאסור לתלוש אפילו מעציץ שאינו נקוב, והיינו משום שאף בעציץ שאינו נקוב יש איסור דרבנן. ובביאור הלכה שם הוסיף לבאר:

"מעציץ שאינו נקוב - עיין במ"ב ודע דבח"מ סימן ר"ב ס"ב מובא מחלוקת די"א דבעציץ עץ אפי' אינה נקובה כנקובה דמיא משום דעץ מתלחלח ויונק מהקרקע ולא בעינן נקובה רק גבי כלי חרס וי"א דאדרבה בחרס לא בעינן נקובה משום דדמיא לעפר משא"כ בעץ עי"ש ובאמת יש עוד שיטה שלישית מובאה בתוספות מנחות פ"ה עי"ש דבחרס בעי נקובה ובעץ אפילו נקוב כאינו נקוב דמיא"

וכתבו הפוסקים שלמעשה, יש להחמיר מספק כחומר היוצא מכל השיטות. דהיינו שיש להתייחס כמחובר גם לעציץ של עץ וגם לעציץ של חרס ואפילו אינם נקובים, מפני ששמא הלכה כדעת הסוברים כן. לעניין שבת, אין כל כך חשיבות לנקודה זו הואיל ואף שאינו נקוב אסור לתלוש ממנו לפחות מדרבנן, אבל נפקא מינה מדיון זה לתחומים אחרים של מצוות התלויות בארץ, ואכמ"ל בזה.

נקודות נוספות

עומדות לפנינו שתי נקודות נוספות בדיני עציץ:

1. הגבהת עציץ המונח על הארץ או הנחת עציץ מיתדות לארץ.

2. למה לעניין קוצר בשבת לא נחייב בכל אופן מצד עוקר דבר מגידולו בלי קשר לשאלת מחובר?

נפתח בראשונה.

איתא בשבת פא:

"אמר אביי: ... היה מונח על גבי קרקע והניחו על גבי יתדות - מיחייב משום תולש, היה מונח על גבי יתידות והניחו על גבי קרקע - חייב משום נוטע".

וכתבו רש"י ותוס' שם שאין הכוונה לחיוב דאורייתא, שהרי חכמים התירו שם לצורך כבוד הבריות לקנח בצרור שעלו בו עשבים, ואילו היה זה איסור תורה (להגביהו מהארץ לצורך קינוח) לא היו מתירים בזה. ומה שאין בפעולה זו איסור תורה לפי שאין זה ניתוק גמור ואינו אלא מיעוט יניקה, ואין לחייב על זה לדעתם. אמנם התוס' במקום העירו שהסוגיה בגיטין ז: חלוקה על סוגייתנו.

זהו לשון הסוגיה בגיטין:

"א"ר זירא עציץ נקוב המונח על גבי יתדות, באנו למחלוקת רבי יהודה ורבנן[6]. אמר רבא: דילמא לא היא, עד כאן לא קאמר ר' יהודה התם - אלא בספינה העשויה לברוח, אבל עציץ שאינו עשוי לברוח - לא. אי נמי, עד כאן לא קאמרי רבנן התם - אלא בספינה דלא מפסיק אוירא, דמיא כי ארעא סמיכתא דמיא, אבל עציץ דמפסיק אוירא - לא".

לדברי ר' זירא סוגיית שבת שסבורה שעציץ על גבי יתדות עדיין מחובר הוא ואיסורו מדרבנן בלבד תואמת את שיטת רבנן של סוגיית גיטין. אבל לדברי רבא שם אפילו רבנן מודים שבעציץ על גבי יתדות דמפסיק אוירא דינו כתלוש, ולדבריו המגביה עציץ מהארץ ומניחו על יתדות יש בזה איסור דאורייתא של קוצר, בניגוד למשתמע מן הסוגיה בשבת.

והרמב"ם (שבת ח/ד) פסק:

"גבשושית של עפר שעלו בה עשבים הגביהה מעל הארץ והניחה על גבי יתדות חייב משום תולש, היתה על גבי יתדות והניחה על הארץ חייב משום זורע".

לשיטתו יקשה היאך התירו לקנח בצרור שעלו בו עשבים והלא תולש הוא. וראה במפרשי הרמב"ם שם (מגיד משנה ולחם משנה) שפירשו בדעתו שהיתר הקינוח נאמר דווקא בצרור המונח על יתדות שאין בו משום תולש שהרי תלוש ועומד הוא[7]. לדבריהם, אסור לקנח בצרור העומד על הארץ משום שבהגבהתו עובר על איסור תלישה. אך בספר מרכבת המשנה על הרמב"ם (פרק ח' הל' ד') כתב שמותר לקנח אף בצרור המונח על הארץ, שכיוון שמגביהו רק לפי שעה, לקינוח, ומחזירו מיד לארץ אין בזה משום תולש, וצ"ע.

ולהלכה פסק בש"ע סי' שלו סעיף ח':

"עציץ אפילו אינו נקוב, יש ליזהר מליטלו מעל גבי קרקע ולהניחו על גבי יתדות, או איפכא, בין שהוא של עץ בין של חרס".

יש מקום לדייק מדבריו שמחמיר אפילו בעציץ שאינו נקוב משום שסובר שבעציץ נקוב יש איסור תורה כשיטת רמב"ם, אבל לשיטת רש"י ותוס' שגם בנקוב אינו אלא מדרבנן, קשה לאסור בעציץ שאינו נקוב. אבל בביאור הלכה דחה הבנה זו מכוח ההיתר שקינוח בצרור שנפסק בש"ע בסי' שיב, ולכן פירש דברי הש"ע באופן אחר:

"לכאורה הטעם דס"ל דבנקוב יש איסור דאורייתא וכדעת הרמב"ם לכך החמיר באינו נקוב עכ"פ מדרבנן אבל א"כ לא היה לו לסתום בשי"ב ס"ג דצרור שעלו בו עשבים מותר לקנח בו דמשמע אפילו להגביהו מן הארץ דאין מתירין איסור דאורייתא בשביל זה. אלא ודאי דס"ל להמחבר שם כשיטת רש"י ותוס' שם וכמ"ש המ"א שם אלא הנכון כמו שכתב הגר"א דחשש לשיטת הסוברים דאחד מהני כלים אינו נקוב כנקוב דמיא וחש לשני הפירושים".

לשיטה זו האיסור בש"ע בעציץ שאינו נקוב הוא מפני שאפשר שדינו כנקוב כפי שראינו בדיון הקודם, שיש דברים שאינם צריכים נקיבה.

ובעניין השאלה השנייה - והלא יש לנו לחייב מצד עוקר דבר ממקום גידולו אע"פ שאינו מחובר[8].

יש מקום לדחות שאלה זו בטענה שכיוון שעציץ שאינו נקוב אינו קרקע, אין לחייב משום קוצר אלא בגידולי קרקע. אבל נראה לי שאין קשר לנקודה זו, שמה שאמרנו שאין קוצר אלא בגידולי קרקע היינו, שקוצר הוא במה שמוגדר בדרך כלל כצומח, ואף כאן הרי זה צומח באדמת העציץ, ויתירה מזו הרי מוכח מן הסוגיה שבת קז:-קח. שחייבים משום קוצר על דברים הצומחים אף אם אינם גדלים ומחוברים ממש בקרקע, משום שלעניין הדין שאין קוצר אלא בגידולי קרקע, סוגי גידולים כאלו, וכן עציץ שאינו נקוב חשובים גידולי קרקע. אמנם בודאי שיש להתמודד עם שאלה זו ביתר שאת, לשיטת הסוברים שיש קוצר שלא בגידולי קרקע.

בגמרא שבת קח. עמדו על שאלה זו. שם קבע אביי שהתולש פטריות הצומחות בשפת הדלי חייב משום עוקר דבר מגידולו, דהיינו קוצר (וכן פסק ברמב"ם שבת ח/ג), והקשה שם רב אושעיא מברייתא:

"התולש מעציץ נקוב חייב ושאינו נקוב פטור"

ותירצו: "התם לאו היינו רביתיה הכא היינו רביתיה" ופירש רש"י:

"דאין דרך זריעה שם (בעציץ שאינו נקוב) אבל אלו שאמרנו הוא עיקר גידולן".

ולשון רמב"ם ח/ג:

"אבל התולש מעציץ שאינו נקוב פטור מפני שאין זה מקום גידולו".

היוצא מדברינו שאין לחייב משום עוקר דבר מגידולו אלא כשעוקר דבר ממקום גידולו הטבעי והרגיל.

שימוש במחובר או רכיבה על בהמה בשבת

שנינו בביצה לו:

"כל שחייבין עליו משום שבות, משום רשות, משום מצוה, בשבת - חייבין עליו ביום טוב. ואלו הן משום שבות: לא עולין באילן, ולא רוכבין על גבי בהמה"

ובברייתא עירובין ק.:

"תנו רבנן: שרשי אילן שגבוהין מן הארץ שלשה טפחים[9]. או שיש חלל תחתיהן שלשה טפחים, אף על פי שצידו אחד שוה לארץ - הרי זה לא ישב עליהן, לפי שאין עולין באילן, ואין נתלין באילן, ואין נשענין באילן. ולא יעלה באילן מבעוד יום וישב שם כל היום כולו, אחד אילן ואחד כל הבהמה".

ופירשו בגמרא ביצה הטעם שמא יתלוש.

במסקנת הסוגיה שבת קנה. נאמר: "והילכתא צדדין אסורין צדי צדדין מותרין". משמעות הדברים היא שבכלל האיסור של שימוש במחובר ובבהמה בשבת, יש לאסור אף את השימוש בצדי האילן, ולכן אסור להיתלות בחבל הקשור לאחד מענפי האילן. אבל צדי צדדין מותרים, כגון שיש מסמר תקוע באילן, שהוא חשוב צדי האילן, וחבל קשור בו, שהוא חשוב צדי צדדים ומותר להיתלות בו.

נבאר עתה גדרי שימוש במחובר ובבהמה בשבת.

המשנה בעירובין לב: קובעת:

"נתנו באילן למעלה מעשרה טפחים אין עירובו עירוב, למטה מעשרה עירובו עירוב".

ובגמרא שם שואלים שהיה לנו לומר שאף אם הניחו למטה מעשרה טפחים אין עירובו עירוב ופירש רש"י שם (ד"ה והא, עיי"ש) לפי שאינו יכול להביאו אצלו שהרי עצם נטילתו מן האילן נחשבת שימוש באילן. אך הריטב"א שם (ד"ה יש ספרים) כתב:

"ואיכא דקשיא ליה משום דהניח עירובו באילן מאי שימוש באילן איכא, דהא לא אסרו חכמים אלא שלא ישתמש גופו באילן...אבל ליטול ממנו כלום אין בזה איסור דהא...תנן שאין רוכבין על גבי בהמה, ואפ"ה מותר ליטול כלים שעליה וכדתנן .. הגיע לחצר החיצונה נוטל את הכלים הניטלין...ובהדיא אמרינן בפרק כירה שמניחין נר על גבי דקל בשבת.... והנכון בעיני דהכא איסורא משום דזמנין דכי שקיל ליה נותן גופו על האילן והוא משתמש בו... ואע"ג דזמנין דאפילו למטה מעשרה איפשר דמשתמש באילן.."

היוצא מן הדברים הוא שלרש"י נטילה מן האילן וכל שכן הנחה על האילן נחשבות שימוש באילן, אבל לריטב"א רק כשגופו של האדם משתמש באילן נחשב שימוש, ובסוגייתנו שאסרו בהניח עירובו באילן הוא משום שיש לחוש שמא תוך כדי נטילת העירוב יבוא להשעין גופו על האילן ונמצא משתמש באילן. ומה שהתירו ליטול מן הבהמה יש לומר שהוא משום שבבהמה אין חשש שיבוא להישען עליה כשנוטל ממנה כלים.

בשבת מה. נאמר:

"דאמר רב מניחין נר על גבי דקל בשבת ואין מניחין נר על גבי דקל ביום טוב".

ופירש רש"י שם שבשבת מותר כי אין חשש שייטול הנר מן הדקל שהרי מוקצה הוא אבל ביום טוב אסור שמא יבוא ליטול את הנר מן הדקל ונמצא משתמש במחובר, כפי שיטתו שנתבארה בעירובין. אבל הרא"ש בפרק ה' סי' ב' כתב וז"ל:

"ומכאן יש לדקדק הא דאין נותנין נר על גבי דקל ביו"ט לא בשביל שיהא נקרא משתמש במחובר אם נוטלו משם אלא גזרינן שמא יעלה באילן כדי ליטלו דלא אמרו חכמים אלא אין עולין על גבי בהמה ואין עולין על גבי אילן ביו"ט".

לדעתו, האיסור הוא רק לעלות באילן או על גבי בהמה, אבל אם מניח חפץ על בהמה או אילן אין זה נקרא שימוש, ויש לאוסרו רק במקום שיש חשש שיעלה באילן כדי ליטלו משם, ולכן פסק כשיטת המתיר לתת מרדעת על החמור בשבת, וכך פירש בטעם ההיתר:

"אבל כשנותן מרדעת על גבי החמור בלא קשירה אין צריך להתקרב אצל החמור ואין נשען עליו ואין כאן משתמש בבעלי חיים. וצריך ליזהר כשנותן הרסן בראש הבהמה שלא ישען על ראשה"

אבל המגן אברהם (סי' שלו ס"ק ב') הקשה על הרא"ש ממה שאמרו בסוף מסכת שבת שאסור ליטול חפץ מן הכלכלה התלויה באילן בשבת משום שהוא משתמש בצדי האילן, ומוכח לדעתו שגם נתינת חפץ ונטילתו חשובים שימוש, ולכן כתב לחלק שאילן דרך תשמישו ליטול ממנו ולהניח על גביו אבל בהמה אין דרך תשמישו כלל בזה ולכן גרע מצדדים ועיין בשבת ברש"י דף קנ"ד:

"תדע דהא אסור לקשור בהמה באילן כדאי' בעירובין דף ס"ג וחבל בפי פרה שרי אלא ודאי כדאמרן".

פירוש דבריו שיש לחלק בין איסור שימוש במחובר לאיסור שימוש בבהמה, שבאילן שדרך לתלות בו דברים יש לאסור אף להניח עליו או ליטול ממנו כי פעולה זו קרויה שימוש, אבל בבהמה שאין דרך תשמישה להניח עליה דברים לא אסרו באופן זה ולכן התירו להניח מרדעת על החמור, כי בבהמה אין זה קרוי שימוש. אמנם מפשטות הש"ע (שם בסי' שלו) וכן מדברי המשנה ברורה (שם ס"ק יב ועוד), נראה כשיטת הרא"ש שאין לאסור הנחת דברים על האילן אלא מפני החשש שמא יטפס על האילן כשירצה להורידם משם, והחילוק מבהמה הוא מפני שבדרך כלל אין צורך לטפס עליה כדי להוריד ממנה דברים, וכהבנת הריטב"א.[10]

גישה שלישית בעניין זה מצאנו בדברי התוס' ישנים שבת נג. ד"ה תולין שהקשו על היתר תליית טרסקל לבהמה בשבת אף שאסרו להניח נר על גבי דקל, ותירצו:

"דהתם מנענע הענפים אבל הכא אינו מנענע הבהמה".

לדבריו שימוש מוגדר רק אם מנענע את הבהמה או את האילן, ואע"פ שאינו משתמש בגופו.

ובירושלמי ביצה (פרק ה' הלכה ב'):

"אית תניי תני נשענים בבהמה אית תניי תני אין נשענים בבהמה אמר רב חסדא מ"ד נשענין בבריא מ"ד אין נשענין בתש".

ונראה בפירוש הדברים שאם אדם נשען על הבהמה ומטיל עליה את מלוא כבדו נחשב משתמש בבהמה ואסור וזהו שאמרו ששם שמי שתש כוחו אסור להישען על בהמה לפי שנשען עליה בכל כחו, אבל מי שהוא בריא ואינו מטיל על האילן את מלוא כובדו מותר[11]. לפי זה משתקפת כאן התפיסה שלא כל מגע באילן אסור אלא דווקא זה שיש בו משום הטלת כובד משקלו באילן, והיינו שרק באופן זה נחשב משתמש במחובר, וקרובים הדברים לשיטותיהם של הריטב"א והרא"ש. ובאגלי טל (ס"ק מא) הביא בשם ש"ע הרב לבעל התניא פירוש אחר בירושלמי שהחלוקה בין ברי לתש אינה באדם הנשען אלא באילן שנשענין עליו, שאם האילן בריא מותר להישען עליו ואם האילן תש אסור להישען עליו. האגלי טל שם תמה עליו, אך לענ"ד נראה שדברי בעל התניא תואמים את שיטת התוס' ישנים הנ"ל שאם מנענע האילן או הבהמה אסור ואף כאן כשהאילן בריא אינו מתנענע ומותר וכשהוא תש הוא מתנענע ואסור. ונראה עוד שהוא סבור שבכל מקרה לא מדובר כאן בנשען עם כל משקלו שזה ודאי נחשב שימוש במחובר ואסור, אלא שאם לא נשען כל גופו יש לחלק לדעתו בין מנענע שאסור לאינו מנענע שמותר.

---