שיעור 31 - התפילה (ב) - תפילת יחיד וציבור

  • הרב איתמר אלדר

התפילה (ב') - תפילת יחיד וציבור

הגמרא במסכת ברכות דנה במקורן של התפילות:

איתמר רבי יוסי ברבי חנינא אמר תפלות אבות תקנום רבי יהושע בן לוי אמר תפלות כנגד תמידין תקנום (ברכות כו:).

פירושים רבים ניתנו לגמרא זו וליחס שבין שתי הדעות.

אחד ההסברים המקובלים נוגע לאופי הפרטי של תפילת האבות לעומת האופי הציבורי של התמידין. האבות המתפללים אל ד' התפללו כיחידים המבקשים על צרכיהם. פדיית נשותיהן מעקרותן, הצלה מיד אויביהם ובקשת הצלחה במעשה ידיהם. התמידין הקרבים בכל יום, משקפים את העמידה הציבורית של ישראל כעם מול אלקיו. מדובר בקרבנות ציבור המובאים מידי יום ביומו כדי לכפר על ישראל כציבור מחטאותיו ולטהרו.

מחלוקתם של שני תנאים אלו, נוגעת לשאלה בדבר אופיה של התפילה, וכבר עמד על כך הראי"ה קוק בפירושו לגמרא זו:

השלמת העבודה השלמה תהיה על ידי שישתלם האדם תחילה בשלימות עצמו, לפי טבע נפשו הישרה להיות דבק באלקים חיים בכל לב ונפש, שזה הוא באמת גם יסוד ההערה השכלית שזכרה בחובות הלבבות שער עבודת האלקים. אמנם תכלית העבודה תבוא בהיותה חוזרת אח"כ לעבודת כלל ישראל, וחוזרת בסוף הימים לתיקון עולם במלכותו ית'. והתפילה מחוברת באמת מרגשי לב טבעיים, להשתפך נפש כל אדם לפני יוצרו, גם היא בנויה ברובה על ענינים לאומיים הנוגעים להשלמת כלל עם ד': הגאולה, השבת השופטים, צמיחת קרן לדוד, בניין ירושלים, השבת העבודה לציון. צריך התבוננות על איזה מרכז נוסדה: אם השתפכות הנפש הפרטית היא בה היסוד והתוצאות הלאומיות מאיליהן תבואנה, או שעיקר יסודה הוא השלימות של העבודה הלאומית, שמתלקטת מטהרת לבו של כל יחיד. והנה האבות שהיו עובדי ד' בעוד לא היתה האומה הישראלית בעולם, ועיקר ההדרכה האנושית שהיתה לשעתם היתה עבודת ד' הפרטית בלא קישור לאומי. אמנם התמידין המה עבודת ד' של ציבור כללי משותף לכלל ישראל. על כן מר אמר 'אבות תקנום', כנגד רוממות הנפש הפרטית שלעולם היא דרושה לכל יחיד לשלימות עבודתו, ומר אמר 'כנגד תמידין תקנום', בסדר ותכלית עבודת ד' כללית שמקורה ביסוד ותכלית עבודת כלל ישראל (הרב קוק, עין אי"ה, ברכות א', עמ' 109).

הרב קוק מבאר כי המחלוקת איננה קוטבית, והיא נוגעת לשאלת מרכז התפילה ובסיסה. היסוד הפרטי האישי המשתקף בבקשותיו של היחיד ובעצם השתפכותו בשיחו לפני בוראו איננו נעדר מתפילת הציבור, והבקשות הנוגעות לגורלו ולעתידו של עם ישראל והעולם אינן נעדרות מתפילת היחיד.[1] המחלוקת היא לגבי הבסיס שעליו נבנה בנין התפילה. על המוטיבציה והכח המניע המביא את האדם להתפלל, וכשם שהגמרא איננה מכריעה במקום זה, כך גם הראי"ה איננו מכריע.

ריה"ל עצמו נזקק לסוגיא זו ודבריו בענין זה נחרצים ביותר:

אחרי ברכות השבח יפתח החסיד בברכות בקשה על צרכי כל ישראל ועל צרכי עצמו בכללם, ולא יתכן לבקש בקשות פרטיות כי אם בברכה המיוחדת לכך, כי אין תפילה נענית כי אם בהיותה תפילת ציבור, או תפילה בציבור, או תפילת יחיד השקול כנגד כל הציבור, ואנו אין לנו יחידים כאלה בדורנו (ג', יז).

דברים אלו מיוסדים על גמרא ששימשה אף הוגים אחרים בנוקטם עמדה בענין זה:

אמר רבי אמי אין תפילתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים נפשו בכפו שנאמר נשא לבבנו אל כפים [איני והא] אוקים שמואל אמורא עליה ודרש ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו ולא נאמנו בבריתו ואף על פי כן והוא רחום יכפר עון וגו' לא קשיא כאן ביחיד כאן בציבור (תענית ח.).

ומפרש רש"י על אתר:

ואף על פי כן - כתוב בסמוך והוא רחום יכפר עוון ושומע תפילתם, והיכי אמרת שאין תפילתם נשמעת אלא אם כן משים נפשו בכפו כלומר, שנפשו מכוונת בכפו. בצבור - תפילתם נשמעת, ואף על פי שאין לב כולם שלם, כדכתיב ויפתוהו בפיהם בדברים, לשון רבים.

ביחיד - אינו אלא אם כן לבו מכוון.[2]

ראשית נעיר, כי הגמרא בדברים אלו איננה עוסקת בתוכן התפילה אלא במסגרת שבה היא נאמרת. העדפתם הברורה של חז"ל לתפילה הנאמרת בציבור נוגעת לשאלה הבסיסית ביחס למעשה התפילה. וכי ראוי לו לאדם להתייצב מול בוראו לבקש ולדרוש ממנו דרישות? ההתייצבות מול הבורא בבקשה דורשת מן האדם כיסוי. הן מבחינת מעשיו ואורח חייו, והן מבחינת נאמנותו ודבקותו בעצם בקשת המבוקש. חז"ל כינו נאמנות זו בתואר 'משים נפשו בכפו'.

יתרונה של התפילה בציבור הוא שהאדם איננו מתיצב לבד מול בוראו. לא מעשיו הבודדים הם הנשקלים בפלס בטרם מחליטה פמליא של מעלה כיצד להתיחס לתפילה והאם להביאה לפני בורא עולם, אלא מעשי הציבור כולו ובתוכו נבלע היחיד. האדם היחיד שניצב מול בוראו, נדחק על ידי פמליא של מעלה אל מחוץ להיכל, והאחזותו בכלל הציבור מאפשרת לו להשאר על עומדו למרות שאיננו ראוי לאותה המעלה.[3]

בענין זה מענין להביא את דבריו של ר' יוסף ג'קטילה בספרו 'שערי אורה', בסוף שער שני.

בשפה הציורית הקבלית הוא מסביר כי תפילת יחיד, נבדקת על ידי שומרים אם ראויה היא או לא. במידה וראויה היא הרי שהיא עולה למעלה אל לפני כסא הכבוד, ובמידה ואינה ראויה, היא נדחית ומונחת בהיכל מסוים שברא ד'. כאשר באה לאדם תפילה ראויה, היא אוספת את כל תפילותיו שנידחו והן עולות עמה.

תפילת ציבור, לעומת זאת, עולה תמיד למעלה ואיננה נבדקת.

ר' יוסף ג'קטילה גם מדבר על תפילתם של יחידים המקדימים ומתפללים לפני תפילת הציבור. והוא קובע כי כאשר מגיעה תפילת הציבור, היא אוספת עמה את תפילות היחיד שקדמו לה.

הנה כי כן, נותן ר' יוסף ג'קטילה פתח לאדם להתפלל תפילת יחיד, וזאת כאשר התפילה מתקיימת לפני תפילתם של הציבור.

נדמה לי כי ניתן להסביר את האספותן של התפילות הלא ראויות על ידי הראויות מהן - תפילות יחיד או ציבור, בכך שיכולה להתקיים זיקה בין היחיד לבין הציבור, וכן לגבי היחיד עצמו בין עת שהוא אינו יכול להתעלות למדרגת התפילה העליונה לעת שבה הוא כן מצליח, גם כאשר לכאורה הדברים מנותקים. היחיד המתפלל לפני הציבור איננו מבקש לנתק עצמו מן הציבור אלא ליטול על עצמו חובות ולהדר יותר מן הציבור. האדם המשכים לפני הציבור מבקש במידה מסויימת, להיות כח החלוץ ההולך בראש המחנה. כוחו של החלוץ איננו בא לו מעצמו אלא מכח הציבור העומד מאחוריו, וכך גם היחיד, הפונה בתפילה לפני בורא עולם כמקדים את הציבור, כאשר הוא נתקל בהתנגדות המקטרגים, נאסף הוא על ידי הציבור וביחד מתגברים הם על המקטרגים. כך גם יש להבין את האספותה של תפילת היחיד על ידי תפילת טובה יותר של אותו היחיד עצמו.

מדובר במעין 'שגגות הנהפכים לזכויות'. מאמציו של היחיד אינם הולכים לאיבוד גם כאשר כשלו הם. כשמצליח היחיד לפרוץ את המחסומים, מתפרצים עימו כל המאמצים, התשוקות והמאוויים שנכבשו עד עתה ולא מצאו את ביטויים.

נדמה לי כי ר' יוסף ג'קטילה, בדברים אלו, מרחיב את היריעה, אל אפיקים נשגבים הנוגעים גם לעמדתו הנפשית של המתפלל אך שורשם נעוצים בגבהי מרומיו של עולם הסוד.

הגמרא, כאמור, עוסקת במסגרת התפילה ולא בתכניה ובדרגת המתפלל היחיד לעומת דרגת הציבור.

בקטע דלעיל, ריה"ל מרחיב את גבולותיה של הגמרא מעבר למסגרת אל התכנים עצמם: "ולא יתכן לבקש בקשות פרטיות כי אם בברכה המיוחדת לכך, כי אין תפילה נענית כי אם בהיותה תפילת ציבור".

הרחבה זו מחייבת הסבר נוסף, וכך מסביר ריה"ל את העניין:

אמר הכוזרי: ולמה לנו כל זה? האין טוב לו לאדם כי יתבודד בתפילתו למען תהיה נפשו זכה יותר ומחשבתו פנויה יותר? אמר החבר: לא כן! תפילת הציבור יתרון בה מכמה בחינות. ראשית, הציבור אינו מתפלל על מה שיש בו משום רעה ליחידים, והיחיד ייתכן כי יתפלל על מה שיש בו משום רעה ליחידים אחרים, כמו שייתכן כי אחדים מן היחידים ההם יתפללו על מה שיש בו משום רעה ליחיד זה, אולם אחד התנאים בהם תִּכְשַר התפילה להתקבל הוא שתהיה זאת תפילה על מה שמביא תועלת לעולם ולא על מה שגורם לו נזק בכל דרך שהוא. שנית, לעתים רחוקות מאד תישלם תפילת היחיד בלא פגם, הבא בשוגג או במזיד, ולכן נקבע אצלנו כי יתפלל היחיד תפילה בציבור, ואף יתפלל, עד כמה שהדבר בידו, בציבור שאינו פחות מעשרה, למען יושלם על ידי אחדים מציבור זה מה שהוחסר על ידי האחרים, בשוגג או במזיד, וכך תצא מבין כולם תפילה שלמה בכוונה זכה, ותחול הברכה על הכל, ויהיה לכל אחד מן היחידים חלק בה. כי פעולת העניין האלוהי דומה לפעולת המטר המרווה ארץ מן הארצות, שעה שיושביה זכאים לו, ויתכן כי תכלול ארץ זו גם יחידים אחרים אשר אינם זכאים לו, ותהיה גם להם הצלחה בזכות הרוב... והמתפלל אך ורק בעדו דומה לאדם שבשעת סכנה למדינה יסתפק בתיקון ביתו הוא ואינו רוצה להשתתף עם אנשי המדינה בתיקון חומותיהם, אדם כזה הוצאתו מרובה וסכנתו מתמדת, ואלו האיש המשתתף עם הציבור הוצאתו מועטת ובטחונו מרובה, כי את אשר לא הספיק האחד לעשות בא האחר ומשלימו, וכך תעמוד המדינה על השלמות הגדולה ביותר האפשרית לה, וכל אנשיה יהיו נהנים מברכותיה על ידי הוצאה מועטת, והכל לפי החוק ומתוך הסכמה, כך קורא אפלטון את ההוצאה לפי החוק - השתתפות החלק בכל. ומשעה שהיחיד מתעלם מהיותו חלק בכל, זאת אומרת, מחובתו לעבוד למען תיקון הציבור שהוא חלק ממנו, ומחליט לחסוך תועלתו לו לעצמו, חוטא הוא לכלל וביותר לנפשו. כי היחיד בקרב הצבור הוא כאבר יחיד בכללות הגוף, שכן אילו היתה הזרוע מונעת את דמה בשעה שיש צורך בהקזתו, היה הגוף כלה והזרוע כלה עמו. אכן ראוי לו ליחיד לסבול אף את מר המוות למען הצלת הכלל, אך לפחות צריך היחיד לחשוב על חלקו בכלל, למען ייתן תמיד חלקו ולא יתעלם ממנו (ג', יח-יט).

יתרונה של תפילת הציבור לפי ריה"ל הוא בשני דברים:

א. ריה"ל מודע לקיומם של ניגודי אינטרסים בין יחיד ליחיד. המציאות בנויה באופן כזה שלעתים האחד נבנה מחורבנו של אחר. רבים וטובים מתפרנסים מקלקולם של חבריהם, מן השרברב ועד הרופא. תפילתו של היחיד, לכן, עלולה להיות בעקיפין ובלא יודעין, תפילה למפלתו של האחר. לא כן תפילת הציבור, השואפת בעצמה להיטיב לכל הציבור. כיצד יתבצע הדבר? אלו דברים המסורים לחשבונו של עולם, אולם תפילה כזו, מראש מציבה לנגד עיניה את טובתו של הציבור כולו ולגביה לא ניתן לומר כי מכלל ההן שבה אתה למד את הלאו.

ב. יתרונה השני נוגע לדברים שראינו לעיל. ריה"ל מצטט את חובת היחיד להתפלל בציבור, ומבאר את הענין ששפלותו ועניותו של היחיד מתבטלת בזכויותיו של הציבור וכך היחיד יכול להתייצב למרות מדרגתו הפחותה, מול קונו, ויותר מזה - ובעיקר בזה מתמקד ריה"ל - יכול היחיד להנות מהענותו של הבורא ית' לציבור, אף על פי שהוא עצמו איננו ראוי לטובה הבאה לעולם, בעקבות תפילת הציבור.

נדמה לי כי התמקדותו של ריה"ל בהענות לתפילה, ולא בשאלת הזכות להתייצב מול אלוקים בתפילה, פותחת פתח, מנקודת מבט זו להתיחסות גם לתוכנה של התפילה ולא רק אל המסגרת שבה היא נאמרת. כשהיחיד מתפלל לפרנסתו, הוא מעמיד על כף המאזניים את זכויותיו מול חובותיו 'ומי יצדק לפניך'. אולם כשהוא מנתב את תפילתו לבקשה ציבורית, על גשמים, על רווח ופרנסה לעולם, הרי שמצד אחד הוא מעמיד על כף המאזניים את זכויותיו של הציבור כולו, ומצד שני, קובע ריה"ל, אותו המבוקש נוגע גם לו, ובמקרים רבים, מוסיף ריה"ל, הטובה שתצמח ליחיד מרווחת הציבור גדולה לאין ערוך מהטובה השמורה לו בבקשתו הפרטית.

אינו דומה בית מבוצר בעיר פרוצה המועדת לפורענות לבית פתוח במושב עיר חומה שאיננה מאפשרת למזיקים להכנס לתוככי העיר. האדם המתפלל על הציבור, מלמד ריה"ל במשל זה, זונח את עצמו ומפקיר כביכול את צרכיו, אך אין זאת כי אם למען השגת טובה כללית שממנה יהנה היחיד אף יותר.

דברים אלו, אינם רק בגדר 'עצה מעשית' כיצד ישיג האדם לעצמו טובה גדולה יותר, ובאיזה אופן ישנם סיכויים גדולים יותר להעתרות מצד הקב"ה. ריה"ל מבקש להתוות קו חינוכי, בו האדם נדרש לראות את עצמו, בלשונו, 'כאבר יחיד בכללות הגוף'. דבר זה בא לידי ביטוי, כפי שמביא ריה"ל מיד בהמשך, במצות תרומות ומעשרות ובמצות צדקה. לא מדובר רק בתפיסה פרגמטית אלא בנסיון לעצב השקפה רוחנית ראויה. מבחינה זו, כפי שראינו גם בשיעור הקודם, לתפילה יש תפקיד מחנך.

האדם שאיננו מצליח להזדהות עם תכני התפילה, כפי שרבים בדורנו חשים,[4] לוקה, לפי ריה"ל, באגוצנטריות ומחזיק בתפיסת עולם שגויה, שאיננה מאפשרת לו לצאת מעצמו ולראות את עצמו כחלק מציבור וכחלק ממהלך.

התפילה אמורה להביא את האדם לחוש את כאבם של כל חולי ישראל, להשתתף בדאגתם של החקלאים המבקשים גשם ותבואה טובה, לשמוח ולהתפלל שגל העליה הפוקד את עם ישראל לא יחדל, לחוש דאבון לב על שאין משפט תורה מנחה באופן מוחלט ושלם את דורנו, וכי הנהגת בית דוד וצאצאיו נעדרים.

ודאי שהטובה שתצמח ליחיד מכל אלו גדולה מכל טובה שיכול היחיד לבקש על עצמו, אולם עוד לפני שתצמח הטובה, האדם המתבונן באופן כזה על עצמו ועל החברה הסובבת אותו, מביא את עצמו למדרגה האנושית הגבוהה ביותר, בה אמור האדם למקד את שאיפותיו ומאוויו בתיקון החברה ועניני המדינה, שהם המדרגה הטבעית הגבוהה ביותר, כפי שאומר ריה"ל בתארו את מעלת האדם על פני מעלת החי.

אחרית דבר

בדברים אלו, אנו מסיימים בסיעתא דשמיא את מסכת השיעורים בספר הכוזרי. השתדלנו להקיף את כל הנושאים בהם עוסק ריה"ל ומן הסתם בתוכם יש שנשמטו תחת ידינו.

ר' יהודה הלוי, אולי יותר מכל הוגה אחר, הפך לאבן יסוד ולאבן שתיה באמונת ישראל. ספרו איננו עולה לא בניתוחים פילוסופים ולא בשפה ובמליצה, על ספרים אחרים כדוגמת 'מורה נבוכים' ו'אמונות ודעות', אולם כפי שפתחנו בשיעורינו הראשון, ריה"ל מכוון את דבריו לא רק אל שכלו של הקורא כי אם אל ליבו, נפשו ורגשותיו.

ככזה, הופך 'הכוזרי' לבן אלמוות, וכשיצליח הקורא לסול מסילות מתרבותו ושפתו, אל עולמם של מלך כוזר והחבר, ימצא בהם רוח אמונה חיה וקיימת המפעימה ופועמת בלב כל מאמין לאורך כל הדורות.

אם שיעורינו תרמו במשהו, לסול מסילות אלו, יהיה זה שכרנו ואידך זיל גמור.



[1] כך גם כותב הגרי"ד סולובייצ'יק: "התפילה מצד אחד משקפת את צרכי היחיד מחד, ומאידך את היותו שייך לרבים, כמו גם עצם מהותו של האדם ולכן יש חלק בתפילה שהוא קבוע ויש חלק שהוא לא קבוע" (על התשובה עמ' 249).

[2] הרמב"ם מביא את הדברים בהלכותיו לידי ניסוח קיצוני ביותר: "תפילת הציבור נשמעת תמיד ואפילו היו בהן חוטאים אין הקדוש ברוך הוא מואס בתפילתן של רבים לפיכך צריך אדם לשתף עצמו עם הציבור ולא יתפלל ביחיד כל זמן שיכול להתפלל עם הציבור ולעולם ישכים אדם ויעריב לבית הכנסת שאין תפילתו נשמעת בכל עת אלא בבית הכנסת וכל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו מתפלל בו עם הציבור נקרא שכן רע" (הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ח' הלכה א').

[3] כך מפרש ר' נחמן מברסלב את הגמרא על מלאכי השרת שזעקו 'מה לילוד אשה בינינו' בשעה שראו את משה עולה למרום לקבל תורה. משה, כדברי הגמרא, אחז בכסא הכבוד, ומפרש ר' נחמן: "היינו שנתן לו השם יתברך עצה לאחוז ולהתקשר בשרשי הנשמות, שהם בחינת כסא הכבוד... שעל ידי זה יהיה נצול מן קנאת המלאכים כנ"ל" (ליקוטי מוהר"ן תנינא א').

[4] ואינני מדבר על קשיים הנוגעים לנוסח התפילה אלא למתקשים להזדהות עם תכניה.