שיעור 31 - מעמר (1)

  • הרב ברוך גיגי

מעמר (1)

הגדרת המלאכה

גדרה של מלאכת מעמר בעייתי במקצת, כיוון שעלינו להגדיר את מסגרת איסוף היבול שנכללת במלאכה זו. פשוט הוא שאיסוף התבואה לאחר קצירתה הוא בכלל מעמר, וזהו הדגם הקלאסי ואב המלאכה. אולם מאידך, מתברר מכמה סוגיות שיש להגביל את הדין, והעמדת ערמה אינה מלאכה. ונחלקו הראשונים בבירור גדר העימור שיש לראותו כמלאכה.

כך נאמר בביצה יג:

"דתנן: איזהו גרנן למעשר? הקשואין והדלועין משיפקסו, ושלא פקסו - משיעמיד ערמה. ותנן נמי גבי בצלים: משיעמיד ערמה. ואילו גבי שבת - העמדת ערמה פטור! אלא מאי אית לך למימר - מלאכת מחשבת אסרה תורה, הכא נמי: מלאכת מחשבת אסרה תורה".

רש"י שם פירש:

"ולענין שבת, משהביא בצלים לביתו - אין העמדת ערמה מלאכה".

לדבריו מלאכת מעמר היא רק במקום גידול היבול בשדה, אבל משאספם מן השדה והביאם הביתה, שוב אין בהעמדת ערמה מהם בביתו משום מלאכה, מפני שמלאכת מחשבת אסרה תורה וכפירוש רש"י שם:

"מלאכת מחשבת שהיא מלאכת אומנות, אסרה תורה, שנסמכה פרשת שבת למלאכת המשכן בויקהל, והתם מלאכת מחשבת כתיב".

רק איסוף היבול במקום גידולו הוא בעל משמעות וחשיבות, שהרי הוא תכלית הקציר ושיאו של תהליך זה באיסוף היבול[1]. כיוצא בזה הסיקו התוס' מכוחה של סוגיה אחרת בביצה לא. שבה שנינו:

"מביאין עצים מן השדה מן המכונס, ומן הקרפף אפילו מן המפוזר".

ובתוס' שם הקשו:

"תימה הא הוי מעמר דהוא אב מלאכה וי"ל דלא שייך עמור אלא במקום שגדילים שם".

ובתוס' רי"ד (שבת עג:) הסכים עם עקרונות פירושנו בשיטת רש"י, וז"ל:

"ואי קשיא א"כ נתפזרו לו פירות בחצרו או בשדה וליקטן יתחייב משום מעמר תשובה אין מעמר אלא בשעת תלישתו מן הקרקע שזה הוא תחילת ליקוטו אבל פירות שנלקטו כבר ועכשיו נתפזרו אין זה מעמר".

מדבריו נתברר לנו יסוד נוסף: עימור הוא רק בלקיטה הראשונית של היבול. ואפילו במקום גידולו, אם כבר נלקטו ונתפזרו אין לחייב. ובנקודה זו נראה שרש"י ותוס' חלוקים עליו, כי שמא במקום גידולו יש חשיבות לאיסוף זה, ואפילו אין זו הלקיטה הראשונה. אם נניח שהם חלוקים, נראה שכך יש להבין את שורש מחלוקתם: רש"י סבור שמלאכת מעמר מקבלת חשיבות כשהיא נעשית במקום גידולם הטבעי של הפרות, ואף בפרות שכבר נלקטו ונתפזרו, אם זה מתבצע במקום גידולם הרי זה מעמר. אך התוס' רי"ד סבור שמעמר הוא גמר מלאכת הקציר, ויש לו משמעות רק כשהוא מתבצע במסגרת זו, ולכן אם הפרות כבר נלקטו, נסתיים הקציר ושוב אין בזה משום מעמר. אך אפשר שאין מחלוקת עקרונית ביניהם אלא שרש"י סבור שאם נתפזרו במקום גידולם, הרי נתבטלה לקיטתם הראשונית, ולקיטתם החוזרת תתפרש עכשיו כגמר הקציר, ואולי אף התוס' רי"ד עשוי להודות בזה, וצ"ע.

האגלי טל (מעמר ג') כתב לפרש טעמו של התוס' רי"ד בכיוון שונה. לדעתו, הוא סובר שאין עימור אחר עימור כשם שאין טחינה אחר טחינה. לפי דרכו, דברי התוס' רי"ד בנויים על יסוד ההלכה של אין עימור אלא בגידולי קרקע, ומרגע שנלקטו פעם אחת, פקע מהם שם גידולי קרקע, ולכן אין עימור אחר עימור. וצ"ע , כי פשטות דבריו לא נראית כן, וגם אינו מובן כל כך מדוע אחר לקיטה יפקע שם גידולי קרקע, ויותר נראה כדברינו לעיל.

ובשבת קמג: למדנו:

"תנו רבנן: נתפזרו לו פירות בחצר - מלקט על יד על יד ואוכל. אבל לא לתוך הסל ולא לתוך הקופה, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול".

ומשמע מכאן שהבעיה היא בעובדין דחול אבל אין איסור תורה באיסוף פרות שנתפזרו, ואפשר שהוא גם כן מפני שלא מדובר באיסוף במקום גידולו. הרמב"ן שם התקשה בבירור האיסור דעובדין דחול שהוזכר בסוגיה וכנראה הבין שאין מקום כלל לאסור בזיקה כלשהי למעמר[2], כיוון שהפעולה מתרחשת הרחק ממקום גידולו. ולכן העדיף לפרש על יסוד התוספתא, וז"ל שם:

"הא דתניא נתפזרו לו פירות בחצירו מלקט על יד על יד ואוכל אבל לא לתוך הסל. לא נתפרש לי מה טעם אלא שראיתי עניינה בתוספתא שהיא שנויה כך פירות שנתפזרו מלקט אחד אחד ואוכל נתערבו לו פירות בפירות בורר ואוכל בורר ומניח על השולחן בורר ומשליך לפי בהמתו בררן אלו בפני עצמן ואלו בפני עצמן או שליקט מתוכן עפר וצרורות ה"ז חייב, לפי זה נראה שבשנתפזרו במקום עפר וצרורות עסקינן ואסור ללקטן ולתתן בתוך הסל משום דמיחזי כבורר ואפי' בפירות גסין ולהכי קתני שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול אבל לאכול מותר, והיינו דקתני בגמרא בחצירו ולא קתני בבית מפני שסתם חצר יש בו עפרוריות וצרורות ונמצא בורר משא"כ בבית שהוא עשוי להתכבד בכל יום".

אמנם הרשב"א שם כתב בשם רבו רבנו יונה, לאסור מצד שנראה כמעמר וז"ל:

"כתב מורי הרב ז"ל בהלכותיו כגון שנתפזרו לו בחצרו אחת הנה ואחת הנה, אבל במקום אחד מלקט לתוך הסל".

עם זה גם לשיטה זו אין כאן איסור תורה, מפני שאינו במקום גידולו, אלא כיוון שנראה כמעמר חשוב כעובדין דחול[3]. וכיוצא בזה כתב הר"ן (ביצה יט. באילפס) לפרש את דין הברייתא (שם לג:) שהתירו לגבב עצים מן החצר ובלבד שלא יעשה ציבורין ציבורין כדי שלא ייראה כאוסף ליומא אחרינא, וז"ל:

"מדלא אסרינן אלא משום דמיחזי כמאן דמכניס למחר וליומא אחרינא ולא אסרינן ליה משום מעמר יש להביא ראיה מה שאמר הר"ר יצחק בן רבינו מאיר ז"ל דאינו חייב משום מעמר אלא במלקט במקום שגדל שם".

אך הריטב"א (ביצה יג:) הגביל את דין מעמר באופן אחר, וז"ל:

"פי' דדין מעמר אינו אלא במקבץ דברים מפוזרים[4]".

לשיטתו הסוגיה שם עוסקת במי שמעמיד ערמה מפירות שאינן מפוזרים, אלא שהוא מסדר את הערימה שבזה אין זו מלאכה. אבל משתמע מדבריו שאם יתפזרו לו פרות בביתו, יש לראות בזה מלאכה. ולכאורה, נראה כן גם מדברי הרמב"ם שכתב (פרק ח' הלכה ה') שמעמר אוכלין חייב ולא התנה שיהיה זה במקום גידולו, וכן מפורשים הדברים בשיטתו בפרק כא הלכה יא[5]. שתי סוגיות עומדות מול שיטה זו - הסוגיה בשבת קמג: נתפזרו לו פירות בחצרו, והסוגיה בביצה לא. שמתירה ללקט עצים מן המפוזר[6].

אמנם, אם נבוא ליישב דברי הריטב"א בסוגיה שבת קמג: נוכל לומר שבסוגיה זו לא מדובר על פרות שנתפזרו על פני שטח נרחב באופן שצריכים עימור, אלא בפרות שנפלו מן הסל והבעיה בליקוטן היא חשש של בורר. וכפי שכתבנו בשם הרמב"ן לפרש על פי התוספתא, ואף הריטב"א עצמו הביא דברים אלה בשמו בחידושיו. אמנם, בהמשך דבריו הביא את התירוץ הנוסף בשמו של רבינו יונה:

"והרב החסיד ז"ל תירץ דשאני הכא שנתפזרו ומלקט אחד אחד וכשנותן לתוך סל וקופה מיחזי כעובדין דחול, אבל התם ששופכם במקום אחד וחוזר ולוקטן מותר".

תירוץ זה סבור שאפילו נתפזרו אין בזה איסור תורה אלא עובדין דחול והוא בניגוד לפירושו של הריטב"א בביצה יג: שיש איסור מעמר בכל פרות מפוזרים.

הסוגיה בביצה לא. המתירה ללקט עצים מן המפוזר, ניתנת להתפרש על יסוד דברי הר"ן על הרי"ף שם שכתב באחד מפירושיו:

"ומדינא אפילו מפוזר בשדה שרי דגבוב ביו"ט מותר דצורך אכילה חשוב כבקוע עצים או כהבערה עצמה אלא שבשדה אסרי משום דמיחזי כמגבב דלא ליומיה[7].."

ולפי זה בשבת ייתכן באמת שאסור ללקט ואף חייבים על כך. המנחת חינוך (מלאכת מעמר) רצה ליישב את הסוגיות בביצה המתירות ללקט עצים מן המפוזר על פי עיקרון חדש, שאותו הוא דייק מלשון הרמב"ם. הרמב"ם כתב בפרק ח' הלכה ה': "המעמר אוכלין" ומזה דייק המנחת חינוך שלדעת הרמב"ם אין עימור אלא באוכלין ודווקא באוכלי אדם ולא בעצים. וממילא מתורצת הסוגיה בביצה המתירה ללקט עצים, שהרי בהם אין עימור. וכבר העיר בעצמו שם שדבריו נסתרים מדברי הרמב"ם בפירוש המשניות לדף קג. שכתב:

"ואם היתה כוונתו... באסיפת העשבים לגדשן ולהאכילן לבהמתו נקרא מעמר".

אלא שלטענתו חזר בו הרמב"ם ביד החזקה מדבריו בפירוש המשנה. וכל דרך זו דחוקה היא, ויותר נראה כפי שכתבנו למעלה, ולהלן נראה הסברים נוספים.

לשיטה העקרונית של חיוב מעמר בכל פרות מפוזרים מסכים כנראה, היראים בספרו, וז"ל:

"כל כינוס דבר גידולי קרקע נקרא מעמר... הלכך יזהר אדם מלאסוף פרות [ויש גורסים: "פרות וביצים[8]] ולקבצם ביחד דהוי כמעמר".

אמנם יש להתבונן מדוע כתב "כמעמר" ולא "מעמר". בתועפות רא"ם (שם אות כב) כתב לפרש בשם "מעשה בצלאל" שלדעת היראים רק עימור במקום גידולם של הפרות הוי מעמר מדאורייתא, אבל איסוף פרות מפוזרים סתם אינו מעמר אלא מדרבנן, ומפני זה נקט לשון "דהוי כמעמר". אך התועפות ראם שם בעצמו נקט גישה אחרת. להבנתו, היראים מחייב בכל איסוף ואפילו שלא במקום גידולו[9], ונקט "כמעמר" משום הביצים שאין בעימורם איסור תורה לפי שאינם גידולי קרקע.

בסיכום הדברים עמדנו בפרק זה על שלוש גישות יסוד בגדרי עימור:

1. כל איסוף של פריטים מפוזרים חשוב עימור ואסור.[10]

2. איסוף במקום גידולן של הפרות דווקא.

3. איסוף ראשוני של היבול לאחר קצירתו או קטיפתו.

עימור בגידולי קרקע

בשבת עג: נחלקו אמוראים בדבר:

"אמר רבא: האי מאן דכניף מילחא ממלחתא - חייב משום מעמר. אביי אמר: אין עימור אלא בגידולי קרקע".

ופירש רש"י שם:

"דכניף מלחא ממלחתא - שצבר מלח ממשרפות מים, דמתרגמינן חריצי ימא שממשיך לתוכו מים מן הים, והחמה שורפתן, והן נעשין מלח, ואותו חריץ קרי מילחתא. משום מעמר - שאף הוא כמאסף בשבלין הוא".

ראשונים רבים חלקו בשאלה כיצד לפסוק במחלוקת זו. המחלוקת בשאלת הפסק נוגעת לשתי נקודות. הנקודה האחת היא כללי הפסיקה הידועים, והאחרת היחס בין שאלת עימור בגידולי קרקע לדישה בגידולי קרקע.

על פי כללי הפסיקה: אביי ורבא הלכה כרבא, ואם כן יש לפסוק שיש עימור שלא בגידולי קרקע, ואכן כך פסקו מקצת ראשונים. זוהי שיטת האור זרוע בסי' נז:

"ונ"ב דהלכה כרבא דיש מעמר שלא בגידולי קרקע ואיני יודע למה כתב ה"ר משה מיימון אין עימור אלא בגידולי קרקע... והא קיי"ל הלכה כאביי ביע"ל קג"ם ותו לא. והרא"מ זצ"ל[11] פי' כל כינוס דבר גידולי קרקע נקרא מעמר כדאמרי' בכלל גדול אמר אביי האי מאן דעבד חלתא חייב י"א חטאות וחדא מנייהו כינוס העצים הלכך יזהר אדם שלא לאסוף פרות או ביצים יחד דהוי כמעמר עכ"ל. מדאסר לקבץ בצים יחד ש"מ דסבר דיש עימור אפי' שלא בגדולי קרקע הלכך אם נתפזר לאדם מלח בשבת או בצים המותרים בטלטול או כל כה"ג אסור לקבץ יחד משום דהוה מעמר".

כיוצא בזה היא שיטת הרמ"ך שהובא בכסף משנה (ח/ה) שתמה על הרמב"ם שפסק כאביי. אלא שהרמ"ך עצמו מעורר קושי אחר בפסק זה שהלא רבא עצמו סבור שאין דישה אלא בגידולי קרקע וכן קיי"ל להלכה, ויש להבין מה נשתנה עימור מדישה. הרמ"ך כתב:

"דאע"ג דרבא גופיה אמר אין דישה אלא בגידולי קרקע אין לנו לפרשה כפשטה כי היכי דלא תקשי דרבא אדרבא וצ"ע"

ודברים אלו צריך בירור גדול בכוונתם[12].

בהתמודדות זאת הציעו ראשונים לגרוס בסוגיית עימור רבה ולא רבא, וממילא לא יקשה מדברי רבא מדישה לעימור, וגם יתאפשר לפסוק כאביי על פי הכלל הלכה כבתראי, ואביי הוא בתרא[13]. כן כתבו המגיד משנה והכסף משנה על הרמב"ם (ח/ה) שזו הייתה גרסת הרמב"ם בסוגיה, וכן כתב המגן אברהם (סי' שמ ס"ק טו) בשיטת הרא"ש. אם פוסקים כאביי שאין עימור אלא בגידולי קרקע יש לפרש שאף לאביי יש איסור דרבנן משום שדומה לעימור[14], וכן כתב הרמב"ם (פרק כא הלכה יא) שאין מקבצין מלח מפני שנראה כמעמר, וכן היא שיטת הטור בסי' שמ, וז"ל:

"אסור לקבץ מלח ממשרפות המלח שדומה למעמר".

אמנם, בקרבן נתנאל על הרא"ש (פרק ז' אות ד') כתב שאביי אינו אוסר כלל, שאם היה אוסר היה לו לחלוק בלשון זו: "אביי אמר אינו חייב דאין עימור אלא בגידולי קרקע", שאם היה אומר כן משמע שחולק רק על החיוב, אבל כיוון שלא כתב כן משמע שמתיר לגמרי. אמנם למעשה הוא מודה שיש לאסור מטעם אחר. גם הוא סבור שהגרסא בסוגיה היא מחלוקת רבה ואביי, ולדעתו, הרא"ש מסופק כיצד לפסוק במחלוקת זו: האם כרבה משום שהוא רבו של אביי או כאביי משום שהוא בתרא[15]. כיוון שכן פסק לאסור אך לא לחייב מפני הספק בעניין הכרעת ההלכה[16].

בשאלת היחס בין דישה לעימור בשיטת רבא, שהוא סבור שיש עימור שלא בגידולי קרקע ואין דישה אלא בגידולי קרקע, יש לומר שחלוק עימור מדישה, וכבר כתבו כן ראשונים בסוגייתנו. המאירי כתב כן בסוגיה בדף עג. דעימור לחוד ודישה לחוד[17]. אך לא הסביר במה הם שונים. עימור הוא פעולה טכנית של איסוף יבול וכיוון שעקרונית יש יבולים שאינם גידולי קרקע, כאיסוף ביצים בלול, ומלח ממילחתא ועוד, שייך לחייב על עימור גם שלא בגידולי קרקע. אבל דישה מעצם מהותה היא בתבואה שהיא בגידולי קרקע כגמר קצירת היבול, אינה אלא בגידולי קרקע[18].

כך יש לפרש גם את שיטות הראשונים (האור זרוע הנ"ל) שפסקו שאין דישה אלא בגידולי קרקע, ובעימור פסקו לחייב אף שלא בגידולי קרקע. הראשונים שלא הסכימו לאפשרות לחלק בין שתי המלאכות בעניין זה, גרסו בסוגייה "רבה", כדי שלא יקשו דברי רבא בדישה על דבריו במעמר.

בשיעור הבא נתמקד בבירור שיטת הרמב"ם, ובפסקי הש"ע.



[1] אלא שצ"ע אם לדעתו, מלאכת המעמר היא פעולת המשך לקציר, ונקודה זו מהווה תנאי בגדרה של מלאכה, או שיסוד זה רק מקנה חשיבות למלאכה כשהיא מתבצעת במסגרת זאת., עיין להלן בשיטת התוס' רי"ד שנדון במשמעויותיו של ספק זה.

[2] אלא אם נאמר שהבין שנתפזרו במקום אחד, ולא בפריסה רחבה, ולכן אין לדון מצד מעמר, ולא מסתבר כל כך, ועיין עוד להלן בשיטת הריטב"א.

[3] עיין להלן בשיטת הרמב"ם בעניין גישתו העקרונית בעובדין דחול.

[4] חידושי הריטב"א לביצה אינם ידועים לנו, אבל הדברים הללו מצויים במהדורת פרוייקט השו"ת. גם המנחת חינוך מלאכת מעמר כתב כן בהסבר הסוגיה בביצה.

[5] שם נראה שמחייב משום מעמר בקיבוץ פרות אפילו שלא במקום גידולן, ובלבד שידבקם, ובלא"ה אינו אסור אלא מדרבנן, וצ"ע, ונברר היטב את שיטתו להלן, אי"ה.

[6] שתי הסוגיות הוזכרו כבר בדברינו למעלה.

[7] צ"ע מדברי הפני יהושע שם שהקשה: "דמעמר בעצים לא מיקרי אוכל נפש בעצמו אלא מכשירי אוכל נפש ואם כן הוי מכשירין שאפשר לעשותם מאתמול דאפילו ר' יהודה מודה דאסור." וצריך לומר שהר"ן סבור שגיבוב עצים להבערה נחשב מלאכת אוכל נפש.

[8] עיין אור זרוע סי' נז ותועפות ראם על היראים שם. ונדון בזה עוד להלן בפרק על גידולי קרקע.

[9] וראה עוד שלטי הגיבורים שבת לב. באילפס אות ב'.

[10] ולדעת המנחת חינוך ברמב"ם היינו דווקא באוכלין של אדם.

[11] ובשיטת היראים עצמו עיין מה שכתבנו למעלה בשם התועפות ראם. ושם כתב עוד בשם האדר"ת שהציע לגרוס ביראים "עצים" במקום ביצים, ואז אתי שפיר דברי היראים שאין עימור אלא בגידולי קרקע.

[12] בספר טל אורות הציע להסביר כוונת הרמ"ך באופן הזה: אף רבא סבור שאין עימור אלא בגידולי קרקע, כשם שהוא סבור שאין דישה אלא בגידולי קרקע, אלא שסבור שדינו של מלח שונה. שני סוגי מלח הם - יש מלח שמופק ממשרפות המים והוא המלח הנידון בסוגייתנו, ויש מלח שחוצבים אותו ישירות מן הקרקע. רבא סבור שכיוון שהמלח הנחצב הוא גידולי קרקע, אף המלח המופק על ידי אידוי המים במשרפות דינו כגידולי קרקע ולכן קבע רבא שמאן דכניף מילחא ממילחתא חייב משום מעמר. ואביי חלק עליו מחלוקת כפולה שאין עימור אלא בגידולי קרקע, דהיינו, שאף המלח הנחצב אינו גידולי קרקע, שאין גידולי קרקע אלא בדבר הצומח ממש בקרקע, וק"ו שהמלח מהמשרפות אינו גידולי קרקע ואין בו עימור. אמנם לענ"ד קשה לקבל עמדה זאת בפירוש דברי הרמ"ך, כיוון שאם נדקדק בלשונו נראה שעיקר כוונתו הפוך, דהיינו שלפי הרמ"ך יש להסביר גם את מה שאמר רבא שאין דישה אלא בגידולי קרקע באופן אחר שלא כפשוטו כדי להתאים אותם עם קביעתו שיש עימור שלא בגידולי קרקע. ואם כן, עדיין צ"ע בכוונת דבריו.

[13] מחלוקות רבה ואביי נתונות בויכוח בין הפוסקים בדרכי ההכרעה בהן מפני שיש לנו שני כללי פסיקה סותרים. מחד קיי"ל הלכה כבתראי ומאידך קיי"ל שאין הלכה כתלמיד במקום רבו ואביי תלמידו של רבה, ועיין עוד באנציקלופדיה תלמודית ערך "הלכה כבתראי".

[14] וכן כתב הב"י בסי' שמ.

[15] עיין רא"ש שבת שם פרק כג סי' א'.

[16] אמנם לענ"ד נראה יותר פשוט שהרא"ש פסק שהלכה לגמרי כאביי, ואעפ"כ יש בזה איסור דרבנן.

[17] וראה גם בספר ההשלמה עה. שכתב כן.

[18] הסבר זה בצורך בגידולי קרקע אינו עולה בקנה אחד עם הסוברים שהיסוד הוא משום שכך היה במשכן. כמו כן פירוט ההסבר לסיבת הצורך בגידולי קרקע בדישה יובא בשיעורנו בעניין דש, שם גם נרחיב בעניין זה של צורך בגידולי קרקע במלאכות סידורא דפת. עוד נעמוד שם על השיטות שפוסקות בדישה שחייבים עליה אף שלא בגידולי קרקע. ויש כמובן מקום לחלק להפך שעימור שהוא יותר קרוב לקצירה והמשך ישיר שלה יתחייב רק בגידולי קרקע כמו בקוצר אבל דישה תהיה גם שלא בגידולי קרקע, ובכל זה נרחיב שם אי"ה.