דילוג לתוכן העיקרי

אלישע מרפא את נעמן מצרעתו | 4

קובץ טקסט

אלישע - 'הנביא בישראל' מרפא את נעמן 'שר צבא ארם' מצרעתו (ה', א-כז)

 

ד. פסקה שנייה (ח-יג): התערבות אלישע ופניית נעמן אליו מכינות את ההצלחה

1. אלישע מגיב על פי הנחותיו של מלך ישראל

וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֱלִישָׁע אִישׁ הָאֱ-לֹהִים
כִּי קָרַע מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת בְּגָדָיו
וַיִּשְׁלַח אֶל הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר:
לָמָּה קָרַעְתָּ בְּגָדֶיךָ? יָבֹא נָא אֵלַי וְיֵדַע, כִּי יֵשׁ נָבִיא בְּיִשְׂרָאֵל. (ח)

האם ידע אלישע את מה שאנו יודעים מתחילת הסיפור, כי אכן הוא - הנביא בישראל - מהווה מטרת בואו של נעמן מלכתחילה?

נטייתנו הטבעית היא לענות שאכן ידע זאת, שהרי אלישע - נביא הוא, ומסתבר שה' לא העלים ממנו את העובדות המסופרות בראש סיפורנו והנוגעות אליו ואל תפקידו.[1]

אולם אם כך הדבר מה כוונת דבריו של אלישע "יבא נא אלי וידע כי יש נביא בישראל", נעמן הרי יודע זאת זה מכבר, ועל מנת להגיע אל הנביא בא לישראל! מי שאינו יודע דבר זה הוא דווקא מלך ישראל. לפיכך היה על אלישע לאמר: 'לא מתאנה הוא לך, ולא ממך הוא מבקש לאסוף איש מצרעתו. יבא נא אלי, כי אותי הוא מבקש'.

הבה נעלה אפוא את האפשרות האחרת: אלישע לא ידע את העובדות הנמסרות לנו בראש הסיפור.[2] אין קושי בהעלמה זו שהעלים ממנו ה': כוונת הדבר היא לאפשר את התערבותו של אלישע במהלך העניינים כמי שהציל בתום לב את מלך ישראל משרירות לבו של מלך ארם המתאנה לו.

לפי אפשרות פירוש זו קיימת אירוניה אף בסיטואציה זו, אך היא הפוכה מזו שנוכחנו בה בסיטואציה הקודמת:[3] אלישע, שאינו יודע את העובדות, מציע לפתור את הבעיה על בסיס הנחותיו המוטעות של מלך ישראל, אולם למעשה, מה שהוא מציע כפתרון תואם את מטרתם המקורית של הארמים.[4]

על פי תפיסה זו מופיע אלישע כמי שמציל את מלך ישראל מפני רעתו (הדמיונית) של מלך ארם. תכלית דבר זה היא שלא רק מלך ארם ושר צבאו ידעו כי יש נביא בישראל, אלא אף מלך ישראל ידע זאת לא פחות מהם, שהרי התערבות הנביא היא שהצילה אותו (לפי דעתו) מתגרת ידו של מלך ארם.

2. התיקון הכפול בדבריו של אלישע

דבריו של אלישע אל מלך ישראל נועדו ליישר את השקפותיהם המוטעות של שניים: של נעמן ושל מלך ישראל. הבה נפרש את דברנו:

באמרו למלך ישראל "יבא נא (- נעמן) אלי", מתקן אלישע את תפיסתו של נעמן ושל מלכו כי הנביא הישראלי מצוי בחצר המלך כאחד מפקידיו אוכלי שולחנו. על פי תפיסתם המוטעית הזאת ציפו הארמים בודאי שהמלך יזמן את הנביא אליו, ויפקוד עליו למלא את תפקידו שעבורו הוא מקבל משכורת מאת המלך.[5]

אולם אלישע אומר "יבא נא אלי", ובכך הוא מגלה את עצמאותו כנביא: אין הוא סר למרותו של מלך ישראל, ואין הוא אחד מאוכלי שולחנו. לפיכך לא הוא שיבוא אל המלך, ואף לא אל נעמן הארמי, שאותו אין הנביא מכיר כלל. מי שזקוק לעזרתו של הנביא, ימחל על כבודו ויטריח עצמו אל האיש שאותו הוא מבקש.

כבר בעמידה זו על כבודו ועל עצמאותו של הנביא ישנו לקח לנעמן הארמי. עוד בטרם זכה להתרפא מידו של הנביא הזה, נודע לו לנעמן "כי יש נביא בישראל" והוא איננו דומה לנביאי אומות העולם: הוא אינו תלוי בדעת מלכו ואינו מקבל ממנו פקודות.

תיקון השקפתו של מלך ישראל הוא הדבר המובע ישירות בדברי אלישע. אין הכוונה לטעותו של מלך ישראל, שסבר כי מלך ארם מתאנה לו בדרישתו. טעות זו דווקא הותיר אלישע במקומה.[6] הדבר שאותו בא אלישע לתקן הוא תגובתו ההיסטרית של מלך ישראל, את אותו חוסר אונים מוחלט המובע בקריאתו. "למה קרעת את בגדיך?" מוכיחו הנביא. מה לך נבהל? האם אינך יודע כי יש נביא בישראל המסוגל לפתור את מצוקתך? אין מקום ליאושך! "יבא נא אלי" אומר הנביא בביטחון מוחלט, שלח את נעמן אלי, "וידע" הארמי הזה, ותדע אתה, הנבהל ומבזה עצמך בתגובתך, "כי יש נביא בישראל" המסוגל להיענות לאתגר הארמי הזה.

השקט הבוטח הזה, הגאווה העצמית שאותם מפגין הנביא בדבריו אלו, הם תשובת המשקל לביזוי העצמי ולנמיכות הרוח שהפגין מלך ישראל בקרעו את בגדיו.[7] בכך מתחיל הנביא את מאבקו על שינוי היחס של הארמים כלפי ישראל באותו דור.

כִּי כֹה אָמַר ה' א-להים קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל:
בְּשׁוּבָה וָנַחַת תִּוָּשֵׁעוּן, בְּהַשְׁקֵט וּבְבִטְחָה תִּהְיֶה גְּבוּרַתְכֶם... (ישעיהו ל', טו)

3. הפגישה שלא נתקיימה

וַיָּבֹא נַעֲמָן בְּסוּסָו וּבְרִכְבּוֹ וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הַבַּיִת לֶאֱלִישָׁע. (ט)

"יבא נא אלי" אמר אלישע, ומיד נאמר "ויבא נעמן". נדמה אפוא כי שר הצבא הארמי מוכן לכפוף את ראשו, ולהיוודע כי יש נביא בישראל ושישועתו תלויה בו. אולם מיד בהמשך הפסוק אנו מושבים אחור: "ויבא נעמן בסוסו וברכבו…". נעמן להוט להיפטר מצרעתו, ומוכן להישמע לכל עצה וללכת על פיה עד קצווי ארץ, אך אינו מוכן לוותר על גאוותו ועל כבוד מעמדו התקיף כשר צבא ארם.

כשם שהיה מוכן להישמע לעצת הנערה הקטנה מארץ ישראל ולשים פניו לשומרון, אך בעשותו זאת הוא פונה אל מלך ישראל ומביא עמו איגרת ממלכו המצווה לרפאו, כך גם עתה: נעמן מוכן להישמע לעצת אלישע "יבא נא אלי", אולם בעשותו כן, הוא מופיע בפתח ביתו של הנביא 'בסוסו וברכבו' - בכל עצמתו הצבאית, ומבליט בכך את עדיפות כוחו ושלטונו. כשם שנעמן קלט מדברי הנערה רק את הצד הגלוי שבעצתה, אך לא את הרמז הפנימי הגלום באותו אירוע - שישועתו תלויה באותה נערה קטנה מארץ ישראל, כך גם עתה: הוא קולט בדברי אלישע רק את ההיבט הטכני, "יבא נא אלי…" - "ויבא נעמן…", אולם אין הוא מפנים את מה שנאמר בהמשך דברי אלישע "וידע כי יש נביא בישראל". לא נעמן הוא שידע כי יש נביא בישראל, אלא אותו נביא ובני עמו ידעו כי יש שר צבא תקיף בארם.

גסות הופעתו של נעמן לפני ביתו של אלישע מובעת בשתיים:

ראשית, בהדגשת הכתוב כי נעמן בא 'בסוסיו וברכבו'. מה לאלו ולסיוע שהוא מבקש מאת הנביא? ודאי סבר נעמן כי הללו יעשו רושם רב על הנביא, ואולי אף יפחידוהו, ובכך יגבירו את השתדלותו בריפוי שר הצבא הארמי.

שנית, נעמן אינו נכנס לביתו של אלישע. לו היה חפץ להיכנס שמה, היה הדבר מחייבו לרדת מעל סוסו ולהיכנס לבית הנביא לבדו, או בליווי מצומצם. כך היה כל פארו נותר מחוץ לבית, ומאבד כל השפעה. מלבד זאת, היה בכך ביטוי של כניעה והשפלה מצדו, לו נאלץ להיכנס לבית הנביא ולבקש ממנו בענווה על רפואתו.

על כן נאמר "ויעמד פתח הבית לאלישע". 'ויעמד' זה, אין פירושו 'ויעמוד על רגליו', אלא 'ויעצר'. נעמן הרכוב על סוסו בראש יחידה צבאית הכוללת סוסים ומרכבות, נעצר בפתח ביתו של אלישע וממתין.

למה ממתין נעמן? לכך שהנביא יואיל לצאת מביתו, יסיר את כובעו בהכנעה לפני שר הצבא העומד בראש חייליו, וישאל: במה יוכל עבדך לסייע ביד אדוני שר הצבא?

לו היה אלישע נוהג בדרך זו, היה ממשיך את תגובתו הנלעגת של מלך ישראל, והיה מבטל את הכוונה הצפונה בהשתלשלות כולה - להכניע את גאוותו של נעמן ולהביאו להכרת ערכם של ישראל. העמידה על כבודו של הנביא כאן ולכל אורך הסיפור היא מעיקרי כוונת הסיפור. כבודו של הנביא הוא כבודם של ישראל, וכבודם של שני אלו הוא כבודו של א-לוהי ישראל.[8]

הסיטואציה המתוארת בפסוק זה (ט) מהווה התגלמות רמוזה של אחד המוטיבים הרווחים במקרא: תיאורו של עימות בין הנביא, המייצג את א-לוהיו הבלתי נראה, לבין כוח ארצי גס העומד מולו ומנסה להשתלט עליו.[9] המיוחד כאן הוא, שהשתלטות זו אינה נעשית - כרגיל במקרא - במגמה להשתיק את הנביא ולבטל את פעילותו, אלא ההפך מכך: היא נעשית כדי לנצל את כוחו הנבואי למטרתו של בעל הכוח הארצי.[10]

4. אלישע מעמיד את נעמן במבחן מכריע

וַיִּשְׁלַח אֵלָיו אֱלִישָׁע מַלְאָךְ לֵאמֹר:
הָלוֹךְ וְרָחַצְתָּ שֶׁבַע פְּעָמִים בַּיַּרְדֵּן
וְיָשֹׁב בְּשָׂרְךָ לְךָ וּטְהָר. (י)

זוהי השליחות השנייה ששלח אלישע בסיפורנו, לאחר ששלח קודם לכן אל מלך ישראל הזמנה לנעמן "יבא נא אלי". דבר זה מעורר סדרת שאלות שאותן שואל מלבי"ם במקומנו:

א) אחר שלא יצא אלישע בעצמו אליו, אלא רק שלח מלאך, למה ציווה שיבוא אליו?
ב) ואם בא אליו, למה לא יצא אליו בעצמו?
ג) ולמה ציווה שירחוץ בירדן?

לשתי השאלות הראשונות נמצאה תשובה בדברינו בסעיף הקודם: אלישע ציווה שנעמן יבוא אליו כדי שידע "כי יש נביא בישראל". הוא ציפה שנעמן יתייצב לפניו בענווה ויבקש מן הנביא לטהרו מצרעתו. אין לדעת כיצד היה נוהג אז הנביא, לו היו ציפיותיו מתגשמות. יתכן שלו נהג נעמן בדרך זו, היה מקצר את תהליך טהרתו וחוסך מעצמו את ההליכה לירדן, ואז הייתה מובנת כוונת הנביא שאמר "יבא נא אלי". במקרה כזה היה זוכה נעמן בטהרתו מחמת עצם בואו אל הנביא ומחמת עמדו לפניו בכפיפת ראש.

אולם לא כך נהג נעמן. תיאור בואו אל פתח ביתו של אלישע והכוונה הצפונה בתיאור זה, נידונו בסעיף הקודם. בנסיבות הללו, שאלישע ודאי הצר על קיומן, נמנע הנביא מלצאת אל נעמן, יציאה שהייתה מתפרשת כביטוי של כניעה והשפלה עצמית. במקום זאת הוא שולח אליו מלאך ומורה לנעמן ללכת שוב - הליכה שלישית במספר![11]

אמנם נעמן כבר הלך שתי הליכות כדי לזכות בטהרתו, אך כיוון שליווה אותן במעשים המביעים גאווה ותקיפות כלפי מלך ישראל וכלפי הנביא בישראל, לא קירבו אותו הליכותיו אל תכליתו, אלא גרמו לו להתרחק ממנה. בהליכתו אל מלך ישראל, ולא ישירות לנביא, כמעט והגיע נעמן למבוי סתום, שכן המלך לא הבין את כוונת האיגרת השלוחה אליו מידי מלך ארם, ולא ידע כיצד לנהוג בנעמן. התערבותו של אלישע הצילה את המצב. בהליכתו לאלישע נראה שנעמן היה יכול לזכות ברפואה מידית, אך שוב גאוותו פגעה באפשרותו להיטהר, והרחיקה אותו שוב ממטרתו. עתה עליו ללכת בשלישית כדי שיהא ראוי לזכות בטהרתו.

מדוע אפוא מצווה אלישע על נעמן ללכת דווקא לירדן, ולרחוץ בו שבע פעמים (זו שאלתו השלישית של מלבי"ם)? האם מטרתה של הוראה זו אינה אלא לטלטל את נעמן ממקום למקום? דבר זה אינו מתקבל על הדעת.

כמו בפעמים הקודמות, כך גם הפעם, נדרש נעמן לפעול פעולה שתהא בה הכרה בתלותו בישראל. רק כאשר ייכנע נעמן לפני ייצוג זה או אחר של ישראל, ויעשה זאת בכפיפת ראש ובענווה, יזכה ברפואתו.

אנו יכולים ללמוד שזו אכן תכלית הוראתו של אלישע, מתגובתו של נעמן לדברי השליח: "ויקצף נעמן וילך ויאמר… הלא טוב אבנה (אמנה קרי) ופרפר נהרות דמשק מכל מימי ישראל, הלא ארחץ בהם וטהרתי". (יא-יב)

כמו במקומות רבים במקרא, ניתן ללמוד על כוונתם של ציווי או של פעולה שלא נתפרשה כוונתם בכתוב, מן התוצאה הבאה בהמשך הסיפור (ובמקרה שלנו - מן התגובה שמגיבים אחרים על כך). [12] התקוממותו של נעמן כנגד הוראתו של אלישע אינה נובעת מן הטורח שיש בפעולה זו;[13] היא נובעת מן העלבון הכפול שחש נעמן בהתייחסות אלישע אליו: העלבון האחד נובע מהעדר היחס האישי והכנוע מצד אלישע, בניגוד לצפיותיו של נעמן (פסוק יא, וראה דברינו על כך בסעיף הבא); והעלבון אחר נובע מהתניית טהרתו בטבילה פשוטה וטבעית בנהר הירדן הקטן, החוצה את ארץ ישראל לאורכה, בעוד נעמן עצמו בא מן העיר המפוארת דמשק, המוקפת נהרות רחבי ידיים ומרשימים בהרבה מן הירדן הקטן.

נעמן נדרש תחילה להכיר בתלותו בשבויה קטנה מארץ ישראל - ולא כפף ראשו (אף שקיבל עצתה); אחר כך נדרש להכיר בתלותו בנביא שבישראל - ולא כפף ראשו (אף שהגיע עד לפתח ביתו); עתה הוא נדרש להכיר בתלותו בארץ ישראל ובמימיה - בירדן המסמל את אלו.

שלושת אלו - הנערה הקטנה, הנביא הספון בביתו הצנוע והנהר הקטן, מבטאים היבטים שונים של 'ישראל' שבהם תלוי נעמן: העם הקטן והחלש מארם, כוחו הרוחני של עם זה, המיוצג בנביא, וארצו של עם זה, המשמשת מדרס לגדודי ארם, אך במימיה צפונה טהרה לבני האדם.

אם יכפוף נעמן את קומתו הפעם, ויכיר סוף סוף בתלותו ב'ישראל' (והפעם בארץ ישראל ובמימיה), יזכה בטהרתו. אולם אם יעמוד במרדו, ויסרב להכיר בעליונותו של 'ישראל' ובתלותו בו, יישאר מצורע כשהיה, ולא יזכה עוד בהזדמנות להיטהר.

וגדול הניסיון האחרון שעומד בו נעמן מן הניסיונות הראשונים: עצתה של הנערה יכולה הייתה להתפרש לו כמקרה בעלמא, נטול כל משמעות סמלית רמוזה - וכך אכן נתפרשה לו, ועל כן קיבל עצתה; הליכתו אל הנביא יכולה הייתה להתפרש לו כצעד טכני נטול כל משמעות רוחנית - וכך אכן נתפרשה לו, ועל כן לא סירב להליכה זו. אולם הציווי על הרחצה בירדן נראה לנעמן ממש כהשפלה מכוונת של כבודו וכבוד ארצו. ועל כן גדולה חמתו, והוא מתכונן להסתלק מן המקום בכעס.

באמת, בפעם הזאת אין נעמן יכול לעשות כפי שעשה בפעמים הקודמות: לקבל את העצה רק במובן המעשי-הפורמלי, אך להפוך את משמעותה הפנימית בהתנהגות המפגינה את שררתו וגאוותו. קבלת העצה עתה מחייבת את נעמן לרדת לירדן, לפשוט את בגדיו, שבהם ודאי ניכרות דרגותיו וניכר מעמדו כשר צבא ארם, ולטבול ב'מימי ישראל' שבע פעמים כמצוות הנביא כשהוא לבדו, נטול כל סממני הליווי הקודמים - סוסים ורכב, וללא יכולת להרשים שום אדם. כאן - בניגוד לפעמים הקודמות - באפשרותו או לקבל את העצה בשלמותה, או לדחותה בשלמותה.

5. נאום נעמן, מבנהו ומשמעותו

וַיִּקְצֹף נַעֲמָן וַיֵּלַךְ
וַיֹּאמֶר: הִנֵּה אָמַרְתִּי, אֵלַי יֵצֵא יָצוֹא
וְעָמַד וְקָרָא בְּשֵׁם ה' אֱ-לֹהָיו וְהֵנִיף יָדוֹ אֶל הַמָּקוֹם
וְאָסַף הַמְּצֹרָע.
הֲלֹא טוֹב אבנה (אֲמָנָה) וּפַרְפַּר נַהֲרוֹת דַּמֶּשֶׂק
מִכֹּל מֵימֵי יִשְׂרָאֵל
הֲלֹא אֶרְחַץ בָּהֶם וְטָהָרְתִּי!
וַיִּפֶן וַיֵּלֶךְ בְּחֵמָה. (יא-יב)

יש לשים לב למבנה הנאום הכעוס הזה של נעמן: הנאום בנוי משני חלקים, ובכל אחד מהם מעלה נעמן אפשרות תאורטית לטהרתו, אפשרות שלא נתגשמה. לפני חלקו הראשון של הנאום מתוארת תגובתו הרגשית - "ויקצף נעמן" - ולאחריה פעולתו המעשית "וילך". לאחר חלקו השני של הנאום מתהפך סדר התיאור: תחילה הפעולה המעשית - "ויפן וילך", ואחר כך תיאור מצבו הנפשי בעשותו כן - "בחמה". נמצא גוף נאומו של נעמן מוקף בתיאור הבנוי בדרך כיאסטית, כשהיחידה כולה פותחת ב"ויקצף" ומסיימת "בחמה". הבה נציב את שני חלקי הנאום בהקבלה:

חלק א - פסוק יא

חלק ב - פסוק יב

וַיִּקְצֹף נַעֲמָן וַיֵּלַךְ, וַיֹּאמֶר:

 

הִנֵּה אָמַרְתִּי: אֵלַי יֵצֵא יָצוֹא וְעָמַד וְקָרָא

הֲלֹא טוֹב אבנה (אֲמָנָה) וּפַרְפַּר

בְּשֵׁם ה' אֱ-לֹהָיו

נַהֲרוֹת דַּמֶּשֶׂק מִכֹּל מֵימֵי יִשְׂרָאֵל

וְהֵנִיף יָדוֹ אֶל הַמָּקוֹם

הֲלֹא אֶרְחַץ בָּהֶם

וְאָסַף הַמְּצֹרָע.

וְטָהָרְתִּי.

 

וַיִּפֶן וַיֵּלֶךְ בְּחֵמָה.

ההקבלה בין שני החלקים בולטת: בחלק הראשון מתרעם נעמן על מה שאלישע צפוי היה לעשות לפי דעתו, ולא עשה, ולו היה עושה היה מביא ל'אסיפת המצרע'.[14] בחלק השני מתרעם נעמן במשתמע על עצת אלישע לטבול בירדן, עצה חסרת תועלת לפי דעתו, והוא מעלה בדבריו את האלטרנטיבה שאף לפי 'שיטת' אלישע (שיעץ לטבול במים כדי להיטהר), עשויה הייתה להועיל לו לטהרו מצרעתו - הרחיצה בנהרות דמשק.[15]

שתי האפשרויות שמעלה נעמן לטיהורו מצרעתו מציינות תחילה את פעולת הטיהור - הנפת יד הנביא אל מקום הצרעת או הרחיצה בנהרות דמשק - ואחר כך את התוצאה החיובית - אסיפת הצרעת או הטהרה.

לפי זאת, ראוי היה להקביל את הפתיחה של שני חלקי הנאום: "הנה אמרתי: אלי יצא יצוא ועמד וקרא בשם ה' א-להיו" - "הלא טוב אמנה ופרפר נהרות דמשק מכל מימי ישראל". אולם במבט ראשון יש כאן ניגוד: צפייתו מאלישע דווקא נראית חיובית: הוא קיווה לתפילת הנביא ולקריאתו בשם ה', ובכך הוא מבטא לכאורה הכרה בה' א-לוהי ישראל. במשפט המקביל, לעומת זאת, מבטא נעמן זלזול בירדן ובכל מימי ישראל, ובכך הוא ממשיך את התנשאותו כלפי ישראל ומה שמייצגם.

הכרתו של נעמן בה' בחלק הראשון של נאומו נראית תמוהה: לא זו בלבד שהיא אינה הולמת את התנהגותו של נעמן עד עתה, ואף בשעה זו עצמה, אלא שהיא עומדת כנגד ההצהרה שהוא עתיד להצהיר לאחר טהרתו, בעמדו לפני אלישע:

הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אֵין אֱ-לֹהִים בְּכָל הָאָרֶץ כִּי אִם בְּיִשְׂרָאֵל. (טו)

משמע שעד לאותה שעה לא ידע דבר זה.

נראה אפוא שאת דבריו של נעמן בחלקו הראשון של נאומו יש להבין בהקשר התרבותי-דתי שבו נאמרו. כבר ביארנו בעיון הקודם (בסעיף 5 בחלקו האחרון) כי ציפייתם של נעמן ושל מלך ארם הייתה להימצאותו של נביא חצר בארמונו של מלך ישראל, נביא שיפעיל את כישוריו המאגיים המיוחדים כדי לרפא את נעמן מצרעתו. נראה אפוא כי אף תיאורו של נעמן בנאומו את ציפייתו מאלישע טבוע בחותם המאגיה. בדרך זו היטיב ר' יוסף אבן כספי לפרש את דברי נעמן:

והניף ידו אל המקום - הטעם: מקום הנגע, על דרך רופאי אליל או הקוסמים והמכשפים.

על פי זאת יש לפרש אף את דברי נעמן "ועמד וקרא בשם ה' א-להיו". אין כוונתו לכך שהנביא היה צריך להתפלל לה' הרופא כל בשר, אלא שעליו היה לקרוא קריאת לחש, כעין השבעה, הנהוגה בעת פעולה מאגית. קריאת הנביא בשם ה' א-להיו (וכאן יש להבין שיוך זה ברמה האלילית) אינה אפוא לשם תפילה ואינה עיקר, אלא היא הייתה אמורה ללוות את הנפת היד אל מקום הנגע. הנפת היד היא הפעולה המאגית והיא העיקר.

הבדל גדול ותהומי יש בין פעולה מאגית בעלת אופי אלילי, אשר בה מתיימר האדם לשלוט בטבע ובכוחות שמעל לטבע ולכוונם למטרותיו, לבין תפילה לא-ל כל יכול, אשר בה מכיר האדם באדנות ה' ובשלטונו על הכל, ובשל כך הוא מבקש מלפניו בענווה על צרכיו.[16]

דבריו של נעמן נובעים מחמת גאוותו הפגועה. דבר זה מובע בנאומו בבהירות: "הנה אמרתי: אלי יצא יצוא". הקדמת כינוי הגוף (המשמש כמושא) לתחילתו של המשפט, מבליטה את חשיבות אישיותו של נעמן בעיני עצמו: 'אלי תהא יציאתו של הנביא, לשמי ולכבודי'. קריאתו של הנביא בשם ה' אינה אפוא אלא אמצעי האמור לפעול בשרותו של נעמן, ואין בדבריו אלו של נעמן כל הכרה בה' א-להי ישראל כפי שהיה נדמה לנו. אדרבה: דבריו הם ביטוי לגאוותו האלילית.

עתה מוארת ההקבלה בין שני חלקי הנאום באור נכון: המקבילה לאמנה ופרפר נהרות דמשק הגדולים הוא ה'אני' של נעמן ("אלי יצא יצוא"), שר הצבא הגדול היושב בדמשק. וכשם שנהרות דמשק טובים מכל מימי ישראל, ועל כן הם הראויים לרחיצת טהרה של נעמן, ולא נהר הירדן שאליו הפנהו הנביא; כך גם אישיותו של שר הצבא הבא מדמשק חשובה מזו של הנביא הישראלי, ועל כן היה על הנביא הזה לכבד את שר הצבא, לצאת אליו החוצה ולהעמיד לרשותו את כל אמצעי הריפוי המצויים בידיו (כולל קריאה בשם א-לוהיו).

בשני חלקי הנאום מובעת אפוא עדיפות ארם על ישראל, והנאום כולו משקף את הכרתו הפגומה והמתנשאת של נעמן. כל עוד לא תשתנה הכרתו זו, לא יזכה נעמן בטהרה.

 

6. "מענה רך ישיב חמה" (משלי ט"ו, א)

וַיִּגְּשׁוּ עֲבָדָיו וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרו:ּ
אָבִי, דָּבָר גָּדוֹל הַנָּבִיא דִּבֶּר אֵלֶיךָ, הֲלוֹא תַעֲשֶׂה
וְאַף כִּי אָמַר אֵלֶיךָ רְחַץ וּטְהָר. (יג)

לאחר שסיים נעמן את נאומו הכעוס נאמר עליו "ויפן וילך בחמה". אך "מענה רך ישיב חמה", כך למדנו בספר החכמה.

נעמן נאבק בסיפורנו בגאוותו, והוא נקרע בין רצונו העז להיטהר מצרעתו - דבר המחייבו להכניע את גאוותו - לבין הכרת ערך עצמו ושאיפתו לבטא את עוצמתו ביחס לישראל.

פעמיים ראינוהו מקבל עצה מאדם מישראל שנתפס על ידו כנחות ממנו: מן הנערה הקטנה מארץ ישראל, המשמשת כשפחת אשתו, ומן הנביא הישראלי שהזמין אותו לבוא אליו. מכך אנו למדים על נכונותו של נעמן להטות אוזן לעצתו של כל אדם הדורש את טובתו, אף כשהוא נחות בעיניו, ולנהוג על פיה.

אלא שבשתי הפעמים הללו קלקל נעמן את מה שנרמז לו בעצות הללו, וקיים אותן תוך הפגנת עליונותו ושלטונו. בכך גברה הגאווה על הענווה, ומנעה ממנו את הפתרון המיוחל.

והנה, דווקא עצתם של עבדיו, הבאה בנקודת המבחן הקשה ביותר שעמד נעמן בפניה במהלך סיפורנו, דווקא היא הצליחה במלואה והביאה לטהרתו. ובכן מהו סוד הצלחתם של עבדי נעמן?

ראשית, נזכיר את מה שאמרנו בסוף סעיף 4: הוראתו של אלישע לנעמן "הלוך ורחצת שבע פעמים בירדן, וישב בשרך לך וטהר" היא ההזדמנות האחרונה הניתנת לנעמן להירפא מצרעתו. הוראה זו אינה מותירה לו עוד דרך ביניים - לקבל את העצה באופן מעשי, אך להפוך את משמעה הפנימי על ידי התנהגות גאוותנית. כאן באפשרותו לקבל את העצה בשלמותה, על מלוא משמעותה, או לדחותה בשלמותה ובכך לוותר על הסיכוי לטהרה. נעמן בוחר לבסוף לקבלה.

שנית, אפשר שעובדת היותם של עבדי נעמן בני עמו - ארמים כמותו, מקלה עליו לקבל את עצתם. הללו אינם חשודים ב'נגיעה' לטובת ישראל, כפי שהיו הנערה הקטנה והנביא, ישראלים שניהם, אשר ניסו לרמוז לנעמן על עדיפותה של ישראל על ארם.

שלישית, והוא השיקול המכריע בהסבר הצלחתם של עבדי נעמן, הוא תוכן דבריהם וניסוחם. עוד בטרם פתחו את פיהם נאמר עליהם:

וַיִּגְּשׁוּ עֲבָדָיו וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ…

שלושת הפעלים המקדימים את דבריהם מביעים את הזהירות ואת ההיסוס שבהם נקטו העבדים בפנותם אל אדונם, לפני שניסו להניאו מהסתלקותו הכעוסה והנחפזת. אף פנייתם אליו בראש דבריהם בדרך כבוד - "אבי" - נועדה לרכך את הקושי שבהתערבותם בענייני אדונם.

ועתה לעצם דבריהם: הם טוענים טענה הגיונית, המחייבת את קבלת עצתו של אלישע בקל וחומר. וכך יש לבאר את דבריהם, תוך השלמות נחוצות הבאות בסוגריים מרובעים (הביאור הוא בעקבות התרגום הארמי ודברי המפרשים):

[אילו] דבר גדול (= קשה) דבר הנביא אליך [לעשותו כדי שתרפא], הלא תעשה[ו], ואף כי (= וכל שכן) אמר אליך רחץ וטהר [שהוא דבר קטן ופשוט, שעליך לעשותו].

כדי לתת תוקף לטענת הקל וחומר ולהמחיש את 'קלות' הדבר שאמר לו הנביא, הם מקצרים את הדרישה המקורית בדברי הנביא "הלוך ורחצת שבע פעמים בירדן" למילה אחת - "רחץ".[17]

חשיבות רבה יש להשמטת מקום הרחיצה - הירדן - בדבריהם. בכך הם נמנעים מהזכרת יתרונה של ארץ ישראל ומימיה על פני ארם ומימיה, ומקלים בכך על נעמן לקבל את דבריהם.

מהו 'הדבר הגדול', ההיפותטי, שלו היה הנביא דורשו מנעמן היה הלה עושהו? דבר זה לא נתפרש בדברי העבדים, אולם רשאים אנו להניח על פי ההקשר התרבותי המשותף להם ולנעמן, שהכוונה לדרישה מעין דרישות המכשפים והקוסמים ממחלי פניהם. הללו חייבו לעתים את הפונה אליהם לעשות מעשים קשים ותמוהים או להשקיע מאמץ ניכר ולהשיג דברים שיש קושי רב להשיגם.[18] אפשר להניח שנעמן כבר עבר 'מבחנים' מעין אלו, אך ללא הועיל.

מסתבר כי בבואו אל אלישע סבר נעמן וסברו עבדיו כי לא מן הנמנע שנעמן יידרש אף כאן לעשיית מעשים מעין אלו, ולמאמץ הכרוך במעשה כזה היה נעמן מוכן.

טיעונם של עבדי נעמן מנסה להשפיע על נעמן לא רק בהגיון שבו, בהיותו מנוסח כקל וחומר, אלא גם בדרך נוספת: התייחסותם להוראת אלישע במשתמע כ'דבר קטן' מצויה בעצם אף בדברי נעמן עצמו שאמר "הלא טוב אמנה ופרפר נהרות דמשק מכל מימי ישראל". וכוונת דבריו היא: אם יש לרחוץ במי נהר כדי להיטהר, עדיפים מי נהרות דמשק הגדולים על פני נהר הירדן הקטן, ולפיכך "הלא ארחץ בהם וטהרתי".

עבדי נעמן מאמצים לכאורה את הטיעון הזה, שדבר אלישע לרחוץ בירדן הוא 'דבר קטן'. אולם באמת, הצטרפותם לנעמן תוך אישור דבריו היא רק למראית עין. ה'קטנות' שאליה התכוון נעמן היא קטנות של זלזול בערך הדבר, ואילו זו שעליה מדברים העבדים היא קטנות הנובעת מקלות הביצוע. לפיכך ה'קטנות' שבדברי נעמן גורמת לו למאן לעשות את דבר אלישע, ואילו ה'קטנות' שבדברי העבדים דווקא מחייבת את ביצוע הדבר הקל והפשוט הזה. נעמן אומר "הלא ארחץ בהם (- בנהרות דמשק הגדולים) וטהרתי" ואילו עבדיו משיבים לו "הלוא תעשה" - את דברי הנביא.

נמצא כי העבדים מצטרפים לכאורה אל דברי נעמן, אולם בעזרת שינוי לוגי קל הם גורמים לכך שמאותו הטעם עצמו שבגללו פסל נעמן את עצת אלישע, הם מוצאים סיבה לקבלה.

7. הציר המרכזי של הסיפור: נעמן מקבל את עצת עבדיו ונטהר

על פי האמור בסעיף הקודם ניתן לסכם ולומר כי עבדי נעמן היו האנשים הנכונים בזמן הנכון; הם נתנו לאדונם עצה בנסיבות המתאימות, וניסחו את דבריהם בתבונה ובכוח שכנוע. דבריהם השפיעו אפוא על נעמן, וללא אומר ודברים הוא עושה כעצתם:

וַיֵּרֶד, וַיִּטְבֹּל בַּיַּרְדֵּן שֶׁבַע פְּעָמִים כִּדְבַר אִישׁ הָאֱ-לֹהִים. (יד)

השוואת הוראתו של אלישע, (י) "הלוך ורחצת שבע פעמים בירדן", לתיאור מעשיו של נעמן, מבליטה את המרת הפועל 'הלך' בפועל 'ירד'. נדמה כי הכתוב מעוניין להשמיענו כי הליכתו של נעמן לירדן, ירידה היא לו, כפיפת ראש וביטוי של ענווה ויש בה ויתור על גאוותו הקודמת.[19]

מובן ש'ירידה' זו של נעמן היא 'ירידה לצורך עלייה'. אם הובטח נעמן בדברי אלישע כי בעשותו כן

וְיָשֹׁב בְּשָׂרְךָ לְךָ וּטְהָר. (י)

הרי שבפועל זכה ליותר מכך:

וַיָּשָׁב בְּשָׂרוֹ כִּבְשַׂר נַעַר קָטֹן וַיִּטְהָר. (יד)

נעמן, שנאות לרדת אל הירדן ולטבול במימי ישראל, עולה מן הירדן כאישיות חדשה: לא רק בשרו הוא כבשר נער קטן, אלא אף נשמתו, כמו בשרו, מטוהרת מסיגי הגאווה, והיא מוכנה להכרה חדשה ונעלה.

 

 

[1] על הקושי בהעלמה מנביא של עובדות הנוגעות אליו ואל תפקידו עמדנו בדיון על סיפור אלישע והשונמית בסדרת העיונים הקודמת עיון ה1 סעיף ד (ובהערות שם). על סיבת העלמה זו מאלישע באותו הסיפור עמדנו בעיון ו10.

[2] ועל כן נאמר בראש פסוק ח "ויהי כשמע אלישע איש הא-להים כי קרע מלך ישראל את בגדיו…". משמע שרק זה הדבר שהביא את אלישע להתערב, ולא עצם שמועת בואו של נעמן.

[3] בסיטואציה הקודמת טעה מלך ישראל בכוונות שייחס לארמים (ראה בעיון הקודם סעיף 6), ואילו בסיטואציה הנוכחית דווקא מכוון אלישע בלא דעת אל כוונתם האמיתית, כפ שיאמר למעלה בהמשך.

[4] אם נפרש אחרת, שאלישע ידע את המסופר בראש סיפורנו, כי מטרתו של נעמן היא להגיע אליו, יהא עלינו לאמר שהוא מנסח את דבריו בהתאם לתפיסתו של מלך ישראל ועל פי הנחותיו. לפי זה, באמור אלישע "וידע כי יש נביא בישראל", אין הוא אומר דבר שאינו אמיתי, כוונתו לומר, כי אף אם כוונת נעמן הייתה להגיע אל הנביא, הרי עדיין אינו "יודע" בפועל כי יש נביא בישראל, שכן עדיין לא הוכח לו הדבר.

אף על פי אפשרות פירוש זו קיימת אירוניה בתגובתו של אלישע, אלא שעתה זו אירוניה שאלישע עצמו מתכוון אליה. בעצם היה רוצה לומר: יבא נא אלי ותדע אתה כי יש נביא בישראל.

[5] ראה בעיון הקודם סעיף 5 בחלקו האחרון.

[6] או מכיוון שאלישע עצמו לא ידע את האמת, שכוונת נעמן היא להגיע אליו, כפי שטענו בסעיף הקודם, או מכיוון שאלישע מתעלם מן האמת הזאת בכוונה, כפי שהעלינו אפשרות זו בהערה 4 לעיל.

[7] ראה בעיון הקודם סעיף 6.

[8] על כגון זאת ראוי לומר ביחס לנביא מה שנאמר בתלמוד על המלך (כתובות יז ע"א) "מלך שמחל על כבודו - אין כבודו מחול". כבודם של המלך ושל הנביא אינו כבוד פרטי שלהם, אלא של מי שאותו הם מייצגים. וראה בעיוננו לפרשת בהעלותך, סדרה שנייה עמ' 186.

[9] ראה לדוגמה את סדרת העיונים "העימות עם אחזיהו ושלוחיו" בספרנו פרקי אליהו, עמ' 484-414, ובייחוד את הנספח לסדרת עיונים זו.

[10] דוגמה נוספת לכך נמצאת להלן בפרק ו', ח-כג, אלא ששם מגמת מלך ארם היא להשבית את פעולתו של אלישע בישראל מחד, ולנצל את כשרונותיו למען צרכי הארמים מאידך.

[11] ההליכה הראשונה הייתה מדמשק לשומרון; השנייה הייתה מחצר מלך ישראל אל ביתו של אלישע; ועתה מורה לו הנביא ללכת מביתו אל הירדן.

[12] ראה מה שכתבנו על עיקרון זה בעיון הקודם סעיף 4 ובהערה 2 שם.

[13] ממילא היה על נעמן לחצות את הירדן בדרכו חזרה לארם, ראה להלן ז', טו.

[14] את המילים "ואסף המצרע" ביאר רד"ק כמקרא חסר: "בשר המצורע, כלומר, מקום הצרעת".

דוגמה נוספת למקרא חסר בדברי נעמן בפסוקנו נמצאת במילים "והניף ידו אל המקום" - שפירושו (לדעת המפרשים ההולכים בעקבות התרגום הארמי, ואין זו דעת רלב"ג) 'אל מקום הצרעת'.

לשימוש הכפול הזה שעושה נעמן בדיבור החסר, שיש להשלימו במחשבה, ישנה סיבה פסיכולוגית אחת: נעמן אינו רוצה להזכיר במפורש את דבר היותו מצורע, ועל כן הוא מתבטא בצורה סתמית - "המקום" בגופו, בלא להגיד שזהו מקום הצרעת בגופו; "ואסף המצרע" - בלא להגיד שזהו בשרו המצורע.

[15] נאום כעוס נוסף בנוי בדרך דומה, נאומם של דתן ואבירם בספר במדבר ט"ז, יב-יד. אף שם בנוי הנאום משתי מחציות המקבילות ביניהן, אלא שסדר טענותיהם הפוך מזה שבנאום נעמן: במחצית הראשונה הם מאשימים את משה על הרע שעשה להם, ואילו במחצית השנייה הם מאשימים אותו על הטוב שהבטיח להם ושלא קיים. ראה ניתוח נאומם בספרנו עיונים לפרשות השבוע פרשת קרח סדרה שנייה עמ' 233-232.

[16] ראה את הנאמר בעיוננו לפרשת שופטים, סדרה שנייה, סעיף א, עמ' 392-390, אודות הקשר, בין המאגיה לבין הדת האלילית על פי השקפתו של יחזקאל קויפמן.

[17] במקביל הם מקצרים אף את התוצאה: בפי אלישע היא בת ארבע מילים - "וישב בשרך לך וטהר", והם מקצרים למילה אחת "וטהר". בדרך זו קיצורם אינו נחשד במגמתיות.

[18] רבות האגדות בכל העמים ובכל התרבויות המספרות על דרישות כאלו שדרשו קוסמים ממלכים ואנשי שררה שבאו להתרפא על ידיהם.

[19] הדגשת מוטיב 'הירידה' במעשיו של נעמן בלשון הכתוב באה לידי ביטוי גם במשחק המילים "וירד… בירדן".

נראה כי כוונה זו גרמה לשינוי סדר המילים בתיאור מעשיו של נעמן מזה שבהוראת אלישע.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)