שיעור 32 - מעמר (2)

  • הרב ברוך גיגי

מעמר (2)

בשיעור הקודם עמדנו על יסודות דין מעמר, ומפני שהרמב"ם פיתח כמה נקודות בדין זה, נרחיב עכשיו בבירור שיטתו.

בירור שיטת הרמב"ם

כפי שהבאנו למעלה הרמב"ם לא מזכיר בדבריו תנאי של מקום גידולו, אך מזכיר שאין עימור אלא בגידולי קרקע. עוד כתב הרמב"ם שם פרק ח' הלכה ו':

"המקבץ דבילה ועשה ממנה עגול או שנקב תאנים והכניס החבל בהן עד שנתקבצו גוף אחד, הרי זה תולדת מעמר וחייב וכן כל כיוצא בזה".

וכתב עוד בפרק כא הלכה יא:

"המדבק פרות עד שיעשו גוף אחד חייב משום מעמר, לפיכך מי שנתפזרו לו פרות בחצרו מלקט על יד על יד ואוכל, אבל לא ייתן לא לתוך הסל ולא לתוך הקופה כדרך שהוא עושה בחול, שאם יעשה כדרך שהוא עושה בחול שמא יכבשם בידו בתוך הקופה ויבא לידי עימור, וכן אין מקבצין את המלח וכיוצא בו מפני שנראה כמעמר"

מדבריו עולים העקרונות הבאים:

1. יש עימור גם שלא במקום גידולו.

2. אין עימור אלא בגידולי קרקע, ומדרבנן אסור אף שלא בגידולי קרקע (עיין סוף הלכה יא הנ"ל).

3. עימור אינו מסתכם באיסוף הפרות, אלא יש צורך לקבצם ולדבקם עד שיעשו גוף אחד (עיין ח/ו וגם כא/יא). איסוף בלא כבישה ודיבוק אסור מדרבנן גזירה שמא יכבשם.

הנקודה השלישית היא הקשה מכולן וצריכה דיון כי לא מצאנו לכאורה מקור לכך.

בשו"ת מהר"ח או"ז סי' ריד כתב:

"המעמר! לא ידעתי פירושו? אם פי' רק שיאסוף שבלים יחד ולא יקשרם לאגודה אחת הוי מעמר? או לא הוי מעמר עד שיקשרם יחד להיות אגודה אחת? ולשון עומר היה נראה שאינו קרוי עומר אלא כשנקשרו יחד. כי שבלים המקובצים יחד ולא נקשרו להיות אגודה אחת איני סבור שיקרא עומר. וכן משמע מלשון המיימוני שכתב וז"ל אין עימור אלא בגידולי קרקע. המקבץ דבלה ועשה הימנה עיגול או שנקב תאנים והכניס החבל בהם עד שנתקבצו גוף אחד הרי זה תולדת מעמר וחייב. וכן כל כיוצא בז' עכ"ל. וכפי זה אם קבץ פירות יחד ולא עשאו גוף אחד אין זה מעמר. ואם כן המקבץ ביצים יחד אין זה עמור ואפילו אם יש עמור שלא בגידולי קרקע. והא דקאמר רבא (שבת ע"ג ב') האי מאן דכניף מילחא ממלחתא חייב משום מעמר? סבור אני שמקבצים המלח ממשרפות המים ודוחקים אותו יחד שנעשה חתיכה אחת. ושמא אפילו בלא דחק רק שמשימים הרבה זה על זה נעשה חתיכה אחת. שאנו רואים כמה חתיכות במלח קשות עד שצריך לכותשן".

חידש לנו בדבריו שעימור אינו אלא כשמעמר את התבואה וקושר אותה לאחר העימור, ומכאן לקח הרמב"ם לדעתו, את הרעיון של איסוף הפרות ודיבוקם[1]. אך קשה לקבל דברים אלה כהווייתם בדעת הרמב"ם שהרי הרמב"ם עצמו בפירוש המשניות לא כתב כן. וז"ל בפירושו למשנת המלאכות בפרק ז' משנה ב':

מעמר הוא הגודש העמרים הקצורים אחת על אחת ועמיר שם האגודה מן החטה והשעורה וזולתם מכל מה שיקצרו בני אדם".

הרי לנו שלא הצריך קשירה אלא עימורם אחת על אחת ותו לא. ושמא יש לפרש שכיוון שמדבר על אגודה, והיא בדרך כלל קשורה שאף הוא דורש קשירה[2] (וכדברי המאירי המובאים בהערה האחרונה) וצ"ע.

ובדרך אחרת יש לפרש דברי הרמב"ם על פי מה שכתב ש"ע הרב להגרש"ז מלאדי בסי' שמ סעיף טו:

"ואין עימור אלא במקום גידולו כעין קמה קצורה שמגבב השבלים במקום גידולן... ואין עימור אלא בגידולי קרקע אבל מדברי סופרים אסור אף שלא בגידולי קרקע לקבצם שלא במקום גידולם... וי"א שהמדבק פירות עד שנעשו גוף אחד חייב משום מעמר אפילו שלא במקום גידולם כגון המקבץ דבילה ועשה ממנו עיגול... עד שנתקבצו ונעשו גוף אחד הרי זה תולדת מעמר וחייב".

מדבריו יוצא שהרמב"ם מסכים עקרונית שאב מעמר שייך רק במקום גידולו, ואינו אלא כמוסיף שיש דיבוק לגוף אחד כתולדה של מעמר, שבזה יש לחייב אף שלא במקום גידולו. ונבאר יותר: אב המלאכה של מעמר הוא איסוף התבואה לערמה אחת שהיא תכלית הקציר, וכל איסוף של פרות במקום גידולן הוא בכלל זה, וכשאינו במקום גידולו אינו שייך לאב המעמר, שאינו קשור לתהליך הקציר והקטיף. אך כיוון שבאב יש יצירה של גוף אחד ניתן לחייב על כל יצירה של גוף אחד[3] כתולדה של מעמר.

ושמא ניתן לצרף את שני המהלכים האחרונים שהוצעו בשיטת הרמב"ם למהלך שלישי.

באב של מעמר כלולים שני יסודות: איסוף התבואה במקום גידולה כחלק מתהליך הקצירה של היבול, וקשירת העומרים והאלומות בסוף העימור. ואפשר שלאו דווקא קשירה ממש, אלא כל שאסף את העמרים אחד על אחד כדרך העולם, שנוצר כאן כרי של תבואה שדומה כגוף אחד. וכשנבוא לתולדות נוכל להציע שני סוגי תולדות. כל איסוף של יבול במקום גידולו בסוף הקטיף הוא תולדת מעמר גם אם לא יקשור, וכל איסוף שיש בו קשירה או דיבוק לגוף אחד הוא תולדה מסוג אחר גם שלא במקום גידולו. אפשר שגישה זו היא שיטת החיי אדם בכלל יג. בסעיף ג כתב שם:

"המקבץ פרות אף שלא במקום גידולן עד שנדבקו יחד או שתלאן בחבל ועשאן גוף אחד, חייב, דגם זה מלאכת עימור שקושר עומרים".

אך בנשמת אדם (שם אות א') הוא מעדן את הצורך בקשירה דווקא ומסתפק בהעמדת ערימה שדומה לגוף אחד, וז"ל:

"ולכן נ"ל דהרמב"ם ס"ל דבודאי במקום גידולן שמאספן יחד ועושה אותן צבורין כדרך הגדושין חייב, אך שלא במקום גידולן אינו חייב בהעמדת ערימה, ומכל מקום אם עושה אותם אגודות כמו אלומות או שמקבץ הפירות ועושה אותן גוף אחד אף שלא במקום גידולן חייב".

אמנם, עתה נתפנה ליסוד אחר בשיטת הרמב"ם כפי שהוא בוקע ועולה מתוך דברי מהר"ח אור זרוע בסי' ריד בהמשך הסימן הנ"ל:

"ושמא מה שמגבב מן החצר אין זה עמור. אלא כעין עמור שבולים שמקבצם כדי שיהו יחד ולקושרם יחד או שישכנו יחד שלא יפזרם הרוח. וגם שלא ידרסו ברגלי אדם ובהמה כשהם מפוזרים ובקל נאבדים בכמה ענינים כשהם מפוזרין כל שבולת בפני עצמן. אבל קסמין שבחצר שאינו מקבצם אלא כדי להדליקם לאלתר, אינו מקבצם אלא שטורח לו להדליק כל קיסם או לזרוק כל קיסם לבדו למדורה ולא בשביל תיקון הקסמין ושמירתם מקבצם אין זה מעמר. וכפי זה לפי רבותינו שפוסקין שיש עימור שלא בגידולי קרקע אסור לקבץ ביצים ופירות שנתפזרו יאסר לקבץ לדברי הכל. ונאמנים עלי דברי רבינו משה ב"ר מיימון שאין נקרא עמור עד שיעשם גוף אחד".

בפסקה זו מיישב המהר"ח אור זרוע את הקושי מסוגיית ביצה לג. המתירה לגבב עצים להסקה, ומתבאר מדבריו יסוד חשוב בגדרי עימור שניתן להרחיבו לכלל מבט רחב וחדש על המלאכה. לדבריו, עימור אינו רק מעשה טכני של איסוף פרות, שהרי על זה בדיוק נאמר בביצה יג: שהעמדת ערימה אינה מלאכה לפי שאינה מלאכת מחשבת, ואין כאן מלאכת אוּמנות כדברי רש"י שם. כדי להעניק למלאכת העימור משמעות, יש צורך שהאיסוף יהיה לתועלת הפרות, לצורך שמירתם ואחסונם באופן סביר, מבלי שיתקלקלו או יתפזרו. גיבוב עצים לצורך הסקה מיידית אין בו מכל אלו, ולכן אין בו משום עימור, לדברי המהר"ח או"ז.

כיוצא בדברים אלו מצאנו גם בדברי שער הציון בסי' תקא ס"ק יד בבואו ליישב שיטת הרמב"ם:

"ולגבב גופא בשדה שהוא עצם עימור התירו, ועל כרחך דסבירא ליה להרמב"ם דלא אסור עמור כי אם כשמעמר שיהיו מונחים שם לייבש וכהאי גונא, אבל לא כשמגבבן כדי להדליקן תיכף".

גם בספר מגן אבות, מלאכת מעמר, כתב:

"דלא מיקרי מעמר אלא בשיש לו צורך בעימור זה כמו בשיבולים שהרוח מפזרתן כל זמן שאינם מכונסין, וכיוצא בזה בפירות קטנים, אבל בפירות שאין בהם שום תועלת בעמור נגד פיזרונן בכה"ג אין בו משום עימור".

שני דברים למדנו מדברי האחרונים הללו. שער הציון חידש שאין עימור אם הוא מיועד לצריכה מיידית, ומגן אבות חידש שאין עימור כשאין בו תועלת לפרות עצמן. ושני הדברים גם יחד הודגשו בדברי המהר"ח או"ז הנ"ל. אלא שכנראה לא ראו האחרונים דבריו וכיוונו אליה מדעתם הרחבה.

כשנבוא להסביר על פי העיקרון הזה את שיטת הרמב"ם, נוכל לומר שמלאכת מעמר מתמקדת באיסוף פרות שיש בו משום תיקון הפרות, וכדברי המאירי בשם יש מפרשים:

"וי"מ שכל שצריך כוון בעימור שבו חייב בכל מקום ואפי' בחצרו אבל המאסף פירות וצברם בלא כוון מותר[4]".

ולפי זה הדגש בעימור אינו מקום גידולו אלא עימור שיש בו תיקון, ובאמת במקום גידולו יש בדרך כלל תיקון בעימור, אך זה אינו היסוד המבוקש אלא התיקון. ומכאן גיבש הרמב"ם את שיטתו שמקבץ דבלה יש בו חיוב משום מעמר כי יש תועלת בעימור זה לפרות. לגישה זו אין צורך לחדש את כל מה שהוצרכנו לו לעיל בעניין הצורך בקשירה. עימור הוא משמעותי כשכובש את הפרות לכלל יחידה אחת, שיש בה ערך חשוב באופן זה כעיגולי דבלה או ניקוב תאנים לתוך החבל וכיו"ב, אבל איסוף אקראי של פרות אין בו עימור. אלא שמהלך זה עדיין קשה קצת מדברי הרמב"ם בפירוש המשנה בפרק הבונה (קג.):

"ואם היתה כוונתו בלקיטת העצים לשורפן... נקרא מעמר".

ומשמע מדבריו שגם עימור לצריכה ולשימוש מיידי נקרא עימור והוא בניגוד לדברינו. ויש ליישב בשני אופנים:

א. לדעת הרמב"ם קיים רק יסוד אחד מבין השניים שהבאנו מלשונו של המהר"ח או"ז. יש צורך באיסוף שיש בו תיקון ואיסוף לצורך שריפה ויש בו עימור משום שיש חשיבות לעצים אסופים לבעירה שכך היא בוערת היטב, והדברים תואמים את העולה מדברי המגן אבות. ומה שהתירו בביצה לג לגבב עצים מן המפוזר, יש לומר שהוא אינו אוספם שם כדי להדליקן בבת אחת אלא כדי להוסיף קיסמים למדורה קיימת.

ב. עוד אפשר ליישב ועדיף יותר: אמנם אף הרמב"ם מודה שאיסוף לצריכה מיידית אין בו עימור, אבל בפירוש המשנה שם מדבר על איסוף לצורך בעירה, אך אינו מתכוון להבעירן מיידית אלא לאחסנם במחסן כדי שיתייבשו ויהיו ראויים לשריפה לכשיצטרך להם.

ועתה נברר את פסקי ההלכה בש"ע:

בש"ע סי' שמ סעיפים ט-י כתב:

אסור לקבץ מלח ממשרפות המלח, שדומה למעמר, וכן אסור לקבץ כל דבר ממקום גידולו. המקבץ דבלה ועשה ממנה עיגול, או שנקב תאנים והכניס החבל בהם עד שנתקבצו גוף אחד, הרי זה תולדת מעמר וחייב, וכן כל כיוצא בזה.

בדרך כלל נראה שהלך בעקבות שיטת הרמב"ם:

1. הוא סבור שאין עימור אלא בגידולי קרקע, לפיכך קיבוץ מלח מן המשרפות אינו חייב משום מעמר אלא אסור מפני שדומה למעמר.

2. הוא סבור שקיבוץ דבלה וניקוב תאנים הוא תולדת מעמר, כרמב"ם.

3. בפרט אחד הוא חורג מדברי רמב"ם: הוא אוסר לקבץ כל דבר ממקום גידולו. בכך הוא מושפע מעמדת הרמ"ך החולק על הרמב"ם. במשנה ברורה ס"ק לז הוסיף לבאר:

"היינו פרות וירקות ועצים ועשבים וכל דבר הגדל מן הקרקע ובזה חיובא נמי איכא כשמקבצן במקום גידולן דזהו מלאכת מעמר גופא והאי דנקט המחבר בלשון אסור להורות לנו דשלא במקום גידולן כגון שנתפזרו פירות בבית אפילו איסורא נמי ליכא כשמקבצן יחד".

נראה לי שהש"ע סבור שאף הרמב"ם מסכים שעימור בלא שיהפוך לגוף אחד אינו אסור אלא במקום גידולו.

האחרונים נחלקו בפרט אחד בעניין קיבוץ דבילה ותאנים. המגן אברהם (ס"ק טז) סבור שאין איסור אלא כשעושה כן במקום גידולו דווקא, כשיטת הרמ"ך. וז"ל:

"ודוקא שקבצם ממקום שנפלו מן האילן אבל אם קבצם בבית לא כדאמרי' בביצה דמעמיד ערימה לא הוי גמר מלאכה (כ"מ בשם הרמ"ך)".

ולענ"ד אין הדברים מובנים כל כך, כי הרמ"ך חולק לגמרי על תפיסת הרמב"ם של קיבוץ והפיכה לגוף אחד, ולדעתו כל עימור הוא בעצם הקיבוץ דווקא, ובמקום גידולו דווקא. אבל לשיטת הרמב"ם והש"ע יש גדר נוסף בעימור של הפיכה לגוף אחד ובזה אין צורך במקום גידולו, וכמו שנראה בעליל מלשון הש"ע שלא כתב כלל מקום גידולו בסעיף זה. ואכן בנשמת אדם כתב להדיא שבזה אין צורך במקום גידולו. וז"ל המ"ב בס"ק לח:

"ועיין בנשמת אדם שמצדד דאף כשעושה כן בבית חייב משום מעמר דבאופן כזה עשוי לעשות גם בבית כבשדה".

ובדעת המ"א צריך לומר שהוא סובר שהש"ע הכריע כרמ"ך כיוון שהזכיר מקום גידולו, וממילא יש לומר שסובר לגמרי כרמ"ך, וצ"ע.

ובסי' תקא פסק הש"ע:

"אין מביאין עצים מן השדה אפילו היו מכונסין שם מבערב, אבל מגבב הוא בשדה משלפניו".

מדברי הב"י (וכן הוא במפרשי הש"ע) נראה שהוא פוסק כאן בעקבות שיטת הרמב"ם שהתיר לגבב משלפניו, דהיינו סמוך למקום בישול קדירתו אף בשדה, כיוון שקדרתו מוכיחה עליו שאינו מגבב לצורך מחר ואין כאן מיחזי כמעמר. אבל הר"ן והטור[5] ועוד, סברו שהיתר הגיבוב משלפניו הוא דווקא בחצר ולא בשדה, מפני ששם הוא מקום גידולן, ומיחזי כמעמר ואסור.

הכל מודים ששייך מעמר בגיבוב עצים בשדה בשבת, מפני שהוא מקום גידולם, ומחלוקתם היא באשר להיקף גזירת חכמים האם גזרו גם בשדה מלפניו או לא. אמנם בשער הציון (שם יד) כתב בדעת רמב"ם שבאופן זה שמגבב לצורך צריכה מיידית אין בזה עימור. נראה שהש"ע לא נחת לסברה זו והסביר הדין בגדרי עימור, כמו שנתבאר לעיל, ולדעתו יש עימור גם בצריכה מיידית, אלא שלצורך יום טוב התירו וגזרו בתנאים מסוימים שלא ייראה כמעמר לצורך חול.



[1] האגלי טל הביא דברים אלו בשם מרכבת המשנה והקשה עליהם מהסוגיה של מלח שחייב למ"ד שיש עימור שלא בגידולי קרקע, והלא שם יש רק איסוף ואין דיבוק. אמנם המהר"ח אור זרוע גם כן הקשה קושיה זו על שיטתו ויישבה כפי שנתבאר מדבריו.

[2] אבל בפירוש ממהדורת הרב קפאח זצ"ל נראה שאין צורך בקשירה, וז"ל שם: "המעמר הוא הגודש עומרי הקציר זה על זה ועומר שם אלומת החיטים". לפי זה המעמר הוא לא יצירת העומרים אלא קיבוץ עומרי התבואה זה על זה, והאגודה או האלומה היא העומר עצמו. מאידך עיין מאירי בפירושו למשנת המלאכות, שעל פי דבריו מתחוורת התמונה, וז"ל: "המעמר והוא שמאסף העמרים אחר שהניחום הקוצרים במקומם וצוברם במקום אחד וקושרם והוא הדין אם אסף השבלים אתת אחת ועשה מהם עמרים". יושם לב שהמאירי מצריך קשירת העמרים.

[3] יש שהקשו לגישה זו למה לא נחייב את המגבן משום תולדת מעמר, שהרי אף הוא יוצר גוף אחד (מג"א שמ/ יז). ובכלל הקשו שהרי גם בונה מדבק חלקים לגוף אחד (נרחיב בזה, אי"ה במלאכת בונה), ומה חילוק יש בין בונה לבין מעמר. המג"א יישב שם: "וצ"ל דלא מקרי בונה אלא כשמכוין ליפותו ולהשוותו". לדבריו היסוד בבונה הוא יפוי והשוואה שזהו עניינו של בניין בייצור המסגרת החיצונית של דיבוק חלקים למבנה מסודר. אבל מעמר עיקרו ביצירת הגוף האחד שזהו עיקרו של המעמר לקבץ את היבול לדבר אחד. עוד יש להדגיש כי עיקרו של מעמר הוא יצירת גוף אחד שבו כל פרט מתפקד כפרט, בניגוד למגבן ובונה שם יוצרים גוף אלד לשם תפקוד כיחידה חדשה שהיא הגבינה או הבניין, ודו"ק.

[4] המאירי כתב את הדברים בניסיון ליישב את הסוגייה בביצה יג: שהעמדת ערמה אינה מלאכה.

[5] עיין מ"ב ס"ק יב שהביא דעת החולקים הזו להלכה בשם קבוצת אחרונים.