שיעור 33 - אלישע מרפא את נעמן מצרעתו (ה)

  • הרב אלחנן סמט

אלישע - 'הנביא בישראל' מרפא את נעמן 'שר צבא ארם' מצרעתו (ה', א-כז)

ה. פסקה שלישית (טו-יט): המהפך באישיותו של נעמן

1. מבוא: הצפייה מנעמן לשינוי יחסו ל'ישראל'

תכונת נעמן כ'מודה באמת' נרמזה לנו כבר במחצית הראשונה של הסיפור,[1] אולם בראש המחצית השנייה שלו היא מתגלה בכל יפעתה. המהפך שחל באישיותו של נעמן בעלותו מן הירדן גדול ומפתיע, והוא מעבר למה שהיה מצופה ממנו במחצית הראשונה של הסיפור. לפיכך מתרומם עתה סיפורנו לרמה גבוהה, החורגת כביכול מן התכנית שהותוותה לאירועים עד עתה.

מטרת האירועים עד עתה הייתה להביא את נעמן להכיר ביתרון ישראל ובתלותו בהם באשר לטהרתו. כפיפת גאוותו והכרה בתלותו בישראל הם שיביאו לטהרתו, וזו תחזור ותחזק עוד יותר את הכרתו, כאשר ייווכח שמישראל אכן צמחה ישועתו.

כפוסח על שתי הסעיפים היה נעמן במהלך המחצית הראשונה של הסיפור, מודה ואינו מודה בתלותו בישראל, צועד צעד אחד קדימה לקראת טהרתו, ומיד לאחר מכן - שניים לאחור. עד שלבסוף ירד נעמן אל הירדן 'אנוס וכפוף ובוכה'. נטול כל סממני הפאר והמעמד, ערום כביום היוולדו וצרעתו 'זורחת' בבשרו, ירד נעמן לבדו אל מי הירדן שביזה קודם לכן, וטבל בהם שבע פעמים כדבר איש הא-לוהים. כניעה זו של האיש הגדול, כניעה שבאה לאחר הרבה מאבקים ולבטים פנימיים, כל כמה שנעשתה בלב חצוי, היא שזיכתה אותו כמובטח בטהרתו.

לאן אמורים דברים אלו להוליך את נעמן מכאן ואילך? הם אמורים לשנות את יחסו של נעמן לישראל, אויבו החלש, מיחס של זלזול והתנשאות ליחס של כבוד והכרת טובה. שינוי נפשי זה יגרור אחריו בודאי גם שינוי מעשי, ונעמן יפסיק להצר לישראל באמצעות שילוח גדודיו למטרות שוד וביזה של רכוש ונפשות.

בשלושה מייצגים של 'ישראל' נפגש נעמן, ובשלושתם היה אמור לשנות את יחסו ל'ישראל' ולהכיר בתלותו בו:

א. עם ישראל - המגולם בדמותה של הנערה הקטנה מארץ ישראל, שנשבתה בידי גדודי נעמן והמשמשת שפחת אשתו. מעמדה של נערה זו מבטא את חולשתו של עם ישראל לפני ארם באותו הדור. אולם עצתה מבהירה שהיא מחזיקה בידיה את המפתח לטהרתו של נעמן.

ב. הנביא בישראל - הוא אלישע. אלישע מבטא בפירוש את כוונת פעילותו לשם ריפוי נעמן - "וידע כי יש נביא בישראל" (ח). משמעות ידיעה זו של נעמן תהא שבישראל מצויים אישים בעלי כוחות רוחניים, שאינם מצויים בעמים אחרים, ורק בעזרת 'נביא בישראל' יוכל להירפא מצרעתו.

ג. ארץ ישראל[2] - אותה ארץ המשמשת מדרס לגדודיו של נעמן העושים בה כבתוך שלהם. אך מתברר שבמימי הירדן - הנהר הקטן הזורם לארכה של ארץ זו ובמרכזה - תלויה טהרתו של נעמן.[3]

בכל אחד מן המפגשים הללו של נעמן עם מייצגי 'ישראל' השונים (העם, הנביא והארץ) התקומם הלה כנגד רמזי תלותו ב'ישראל', ואף על פי כן הוא עושה את המעשים שאותם נדרש לעשות: הוא עוקר מדמשק ובא לארץ ישראל - כעצת הנערה הקטנה; הוא ממשיך את מסעו ובא אל בית הנביא - כהזמנת אותו נביא; והוא עושה כפי שאמר הנביא, ויורד אל הירדן כדי לטבול במימיו.

עם עלותו טהור מן הירדן, אנו מצפים לביטוי של הכרה חדשה מצד נעמן: לא רק הכרת תודה, אלא הכרת האמת - הכרת יתרונם של ישראל (העם, הנביא והארץ) ותלותו בהם. אנו מצפים שהכרה זו תבוא לידי ביטוי הן במעשיו של נעמן והן בדיבוריו. ולעוד דבר אנו מצפים במעשיו ובדבריו של נעמן: שיהא בהם ביטוי לחזרתו מן המעשים שעשה במחצית הראשונה של הסיפור, ושביטאו את גאוותו ואת התקוממותו כנגד רמזי התלות בישראל.

בסעיפים הבאים נבחן אם דברים אלו אכן מצויים בפסקה השלישית של סיפורנו, זו העוסקת בתיאור המהפך שחל באישיותו של נעמן.

2. שיבת נעמן אל אלישע

וַיָּשָׁב אֶל אִישׁ הָאֱ-לֹהִים הוּא וְכָל מַחֲנֵהוּ, וַיָּבֹא וַיַּעֲמֹד לְפָנָיו … (טו)

שיבה זו של נעמן ראויה לציון: אין היא דבר המובן מאליו. נעמן יכול היה לעלות מן הירדן ולהמשיך בדרכו צפונה-מזרחה בחזרה אל דמשק. איש לא ציווהו לשוב לשומרון לאחר טהרתו, וספק אם זאת הייתה ציפייתו של אלישע ממנו.

אף לו היה שב לדמשק, הייתה המטרה של ההתרחשות מושגת בכך שנעמן ועבדיו נוכחו בהתקיימותו המלאה של דבר איש הא-להים. את המסקנה מכך היינו עשויים לשמוע גם מפי נעמן עצמו. בשובו לארם היה יכול לומר לעבדיו: 'עתה ידעתי כי יש נביא בישראל שכל דבריו אמת, ועתה ידעתי כי במימי ישראל יש יכולת לטהר אדם מטומאתו, מה שאין בנהרות דמשק הגדולים'.

אולם לו כך היה נוהג נעמן, הייתה מתקפחת מאד הכרת הטוב שלו לנביא, ואף הכרת האמת לא הייתה מוצאת ביטוי נאמן במעשים מתקנים למעשיו הקודמים מהמחצית הראשונה של הסיפור. מעשים מתקנים אלו יכולים להיעשות אך ורק באותו מקום שבו פגם נעמן בהתנהגותו הגאוותנית.

את הדחף החיובי שפעל בנעמן לשוב אל הנביא מבליט הכתוב בהשתמשו בפועל "וישב" בסמיכות למקום שבו עשה שימוש אחר באותו פועל:

וַיָּשָׁב בְּשָׂרוֹ כִּבְשַׂר נַעַר קָטֹן וַיִּטְהָר.
וַיָּשָׁב אֶל אִישׁ הָאֱ-לֹהִים ... וַיָּבֹא וַיַּעֲמֹד לְפָנָיו... (יד-טו)

וכך יש לבאר את הקשר הזה בין שני הפסוקים: מן הירדן עלתה אישיות חדשה. טהרתו של נעמן מצרעתו מכילה לא רק שינוי גופני, אלא גם שינוי רוחני חיובי, כשם שהצטרעותו של נעמן בעבר ציינה פגם באישיותו.[4] 'שיבת' בשרו של נעמן להיות 'כבשר נער קטן' באה לתאר לא רק את העור החלק והבריא, אלא גם את השינוי באישיותו שנטהרה מגאוותה. 'נער קטן' משמש במקרא גם כביטוי לתום ולענווה.[5]

שינוי זה שחל באישיותו של נעמן הוא שהשיבו חזרה אל הנביא, לעמוד לפניו בענווה ולהודות לפניו על הכרתו החדשה. 'שיבתו' להיות 'נער קטן' - השיבתו אל איש הא-לוהים.

3. המהפך ביחסו של נעמן אל 'הנביא בישראל'

את שיבת נעמן אל אלישע יש להשוות כמובן לבואו אל בית הנביא בראשונה:

ט

וַיָּבֹא נַעֲמָן בְּסוּסָו וּבְרִכְבּוֹ

טו

וַיָּשָׁב אֶל אִישׁ הָאֱ-לֹהִים הוּא וְכָל מַחֲנֵהוּ

וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הַבַּיִת לֶאֱלִישָׁע.

וַיָּבֹא וַיַּעֲמֹד לְפָנָיו

בפעם הראשונה, לא הגיע נעמן לכלל פגישה עם אלישע. גאוותו היא שחצצה בין השניים ולא אפשרה את המפגש ביניהם. הוא בא אל בית אלישע 'בסוסיו וברכבו' - תוך הפגנת עוצמתו הצבאית. מחמת גאוותו הוא אינו נכנס לתוך בית אלישע, אלא מצפה ליציאת אלישע.[6]

בשובו לאותו המקום לאחר שנטהר נאמר כי נעמן שב אל "איש הא-להים" בניגוד לפעם הראשונה כאשר בא אל 'בית אלישע'. וההבדל כפול: הפעם הוא שב אל האיש ולא אל ביתו, וכמו כן הוא מכיר בו כ'איש הא-לוהים', מה שלא הכיר בראשונה.

בעוד שבראשונה הוא בא 'בסוסיו וברכבו', הרי בשנית הוא שב "הוא וכל מחנהו" אל איש הא-לוהים. מחנהו אמנם מלווה אותו, אולם תפקידו התחבירי במשפט הוא כחלק מן הנושא הכפול. כלומר, לא רק הוא שב אל הנביא, אלא אף מחנהו (הלא הוא עבדיו) שב אל הנביא. מחנהו, מורכב מבני אדם (שלא כמו 'סוסים ורכב'), ואף הוא מכיר בנס שארע, ועל כן אף הוא שב אל אלישע.[7]

ההבדל האחרון שיש לציין הוא בין "ויבא… ויעמד פתח הבית" בראשונה, המידה שגרמה לאי-קיומו של המפגש בין נעמן לאלישע, לבין "ויבא ויעמד לפניו" - בענווה בשנית, עמידה המאפשרת בפעם הראשונה דו-שיח ישיר בין השניים.

בכפיפת ראש זו של נעמן בפני אלישע מתקיימת תקוותו של אלישע ביחס לנעמן "וידע כי יש נביא בישראל". הכרתו של נעמן באלישע ניתנת עתה בלב שלם וברצון חפשי גמור.[8] בדבריו אל אלישע במהלך פסוקים טו-יח מכנה נעמן את עצמו חמש פעמים "עבדך", והרי זה ניגוד גמור להופעתו האדנותית הראשונה לפני בית אלישע במחצית הראשונה של הסיפור, כאשר ציפה שאלישע יחלוק לו כבוד - "אלי יצא יצוא" - ויעניק לו 'שרותי רפואה'.

שלוש בקשות בפי נעמן אל אלישע, ושלושתן מביעות את יחסו החדש לנביא:

א. קַח נָא בְרָכָה מֵאֵת עַבְדֶּךָ. (טו)
ב.
יֻתַּן נָא לְעַבְדְּךָ מַשָּׂא צֶמֶד פְּרָדִים אֲדָמָה … (יז)
ג.
… בְּהִשְׁתַּחֲוָיָתִי בֵּית רִמֹּן יִסְלַח (נא) ה' לְעַבְדְּךָ בַּדָּבָר הַזֶּה. (יח)

בבקשה הראשונה מובעת הכרת הטובה של נעמן ביחס לאלישע. שתי הבקשות האחרות מלמדות על הכרתו של נעמן בסמכותו הגמורה של הנביא כשליח ה', עד כדי כך שאין הוא מוכן לעשות שלא ברשות הנביא אפילו פעולה פשוטה של נטילת אדמה מועטת מאדמת ארץ ישראל. אף את הבקשה הבעייתית יותר, ללוות את מלכו בבואו בית רימון אלוהי ארם להשתחוות שם, נעמן מבין שיש להפנות אל הנביא (אף שאת הסליחה על מעשה זה הוא מבקש מה'), שכן הוא שלוחו של ה', ובידו לאשר את הבקשה או לדחותה.

4. המהפך ביחסו של נעמן לארץ ישראל ולעם ישראל

לא רק יחסו של נעמן אל 'הנביא בישראל' נשתנה מן הקצה אל הקצה, אלא אף יחסו אל ארץ ישראל ואל עם ישראל נשתנה. השינוי ביחסו לארץ מתבטא בבקשתו:

יֻתַּן נָא לְעַבְדְּךָ מַשָּׂא צֶמֶד פְּרָדִים אֲדָמָה
כִּי לוֹא יַעֲשֶׂה עוֹד עַבְדְּךָ עֹלָה וָזֶבַח לֵאלֹהִים אֲחֵרִים כִּי אִם לַה'. (יז)

כוונת בקשתו היא כפי שפירשה רש"י (וכן מפרשים נוספים):

יותן נא - מאדמה זו מארץ ישראל שהיא קדושה, משא שני פרדים, ואשאנה לעירי ואעשה אותה מזבח.

בבקשה זו מעיד נעמן על עצמו כי הוא מכיר באדמת ארץ ישראל כאדמת קודש, ושרק עליה ראוי לעבוד את ה' א-להי ישראל; ועל כן אף בצאתו לארצו הוא סבור שמזבח שעליו יקריב לה' יוכל להיות רק מזבח מאדמתה של ארץ ישראל.

זהו נעמן שאמר אך לפני זמן קצר (יב) "הלא טוב אמנה ופרפר נהרות דמשק מכל מימי ישראל". עתה, כשלמד כי 'מימי ישראל' צופנים בחובם סגולה, ורק בהם יכול היה להיטהר מצרעתו, הוא מסיק כי הארץ הזו כולה, ארץ ישראל, ארץ קדושה היא, וכמו מימיה כך גם אדמתה - קדושה יש בהם.

כיצד יתייחס עתה נעמן אל עם ישראל היושב בארץ זו? האם ימשיך לשלוח את גדודיו לארץ ישראל ליטול ביזה ולשבות נפשות?

שינוי יחסו לעם ישראל אינו מובע בפירוש בדבריו. אולם חז"ל בספרי דברים (עקב י"א, כה) למדו זאת בקל וחומר מדבריו של נעמן הנידונים בסעיף זה:

וכן אתה מוצא בישראל, כשהם עושים רצונו של מקום, מה אמר נעמן?

"ולא, יתן נא לעבדך משא צמד פרדים אדמה" - והרי דברים קל וחומר: ומה אם עפר הרי הוא מתיירא ליטול מארץ ישראל שלא ברשות (- ועפר הרי הוא הפקר), כיצד הוא בא ליטול נכסיו ובהמתו?

ונוסיף על כך, שודאי וודאי שלא ייטול עוד נפשות, כפי שנטל קודם לכן נערה קטנה מארץ ישראל.

5. הכרתו של נעמן בא-לוהי ישראל

עד עתה נוכחנו בשינוי יחסו של נעמן אל שלושת מייצגי ישראל בסיפורנו, אל הנביא, אל הארץ ואל העם. בעצם שובו אל אלישע ובדבריו אליו תיקן נעמן את ביטויי ההתנשאות שלו ביחס לישראל, שתוארו במחצית הראשונה של סיפורנו.

אולם נשאלת השאלה: האם הבין נעמן מהו הדבר המעניק לישראל את יתרונם ואת ערכם המיוחד? האם חשב כי 'הנביא בישראל' הוא כאותם קוסמים ומכשפים באומות העולם (ויתרונו עליהם רק בכך שהצליח במקום שנכשלו הם), או שהבין כי הוא שלוחו של הא-ל היחידי, א-לוהי ישראל, א-ל כל יכול שממשלתו פרוסה על פני עולם ומלואו?

האם הבין כי טבילתו במימי הירדן הועילה לו, לא בשל סגולה מאגית של המים, אלא כדי ללמדו על קדושתה של הארץ, על מימיה ועל אדמתה, שכן היא הארץ שאדון כל הארץ בחר לנחלה לעמו?

ספק אם נדרש נעמן להבין כל זאת. כדי לזכות בשינוי יחסו לישראל, וכדי להביאו לכבד אומה זו ואת ארצה במידה הנדרשת, די היה בכך שנעמן יבין את יתרונם של ישראל ברמת המחשבה האלילית. די בכך שיכיר כי "יש נביא בישראל", שהוא עולה בכוחו על נביאי אומות העולם, ושיש בנהר הירדן שבישראל סגולה שאינה בנהרות דמשק.

אולם באמת, הדבר הראשון שבפי נעמן בעמדו לפני איש הא-לוהים הוא הצהרת אמונה דתית שמעטות כמותה נשמעו במקרא מפי נוכרים:

הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אֵין אֱ-לֹהִים בְּכָל הָאָרֶץ כִּי אִם בְּיִשְׂרָאֵל.[9] (טו)

לא בגדולתו של הנביא שבזכותו נטהר שח כאן נעמן, ולא בשבחם של מי הירדן שטבילתו בהם הביאה לרפואתו. מבטו חודר אל המסתתר מאחרי אלו, אל א-לוהי ישראל, ותחילת דבריו בשבחו של א-לוהים אמת.

חוויית נס ההיטהרות שחווה נעמן הביאה אותו להכרה באפסות אלילי העמים ובקיומו של א-ל אחד - א-לוהי ישראל. נעמן אומר: "כי אם בישראל". 'ישראל' - פירושו ישראל עמו של הא-לוהים, שעובדו ונושא את אמונתו יחידי בין עמי העולם, אך גם ישראל הארץ, שבה מתגלה א-לוהי ישראל לנביאיו, ושבה ראוי לעבדו.

בהכרתו הדתית הזאת מקדים נעמן ומטרים את חזון המקרא לאחרית הימים, חזון המצוי בדברי כמה נביאים. הנה דברי זכריה:

כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת: עֹד אֲשֶׁר יָבֹאוּ עַמִּים וְיֹשְׁבֵי עָרִים רַבּוֹת.
וְהָלְכוּ יוֹשְׁבֵי אַחַת אֶל אַחַת לֵאמֹר:
נֵלְכָה הָלוֹךְ לְחַלּוֹת אֶת פְּנֵי ה' וּלְבַקֵּשׁ אֶת ה' צְבָא-וֹת, אֵלְכָה, גַּם אָנִי.
וּבָאוּ עַמִּים רַבִּים וְגוֹיִם עֲצוּמִים לְבַקֵּשׁ אֶת ה' צְבָא-וֹת בִּירוּשָׁלִָם וּלְחַלּוֹת אֶת פְּנֵי ה'.
כֹּה אָמַר ה' צְבָא-וֹת: בַּיָּמִים הָהֵמָּה אֲשֶׁר יַחֲזִיקוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִכֹּל לְשֹׁנוֹת הַגּוֹיִם
וְהֶחֱזִיקוּ בִּכְנַף אִישׁ יְהוּדִי לֵאמֹר: נֵלְכָה עִמָּכֶם, כִּי שָׁמַעְנוּ אֱ-לֹהִים עִמָּכֶם. (זכריה,ח',כ-כג)

אף המשך דבריו של נעמן אל אלישע מלמד על כך שעיקר מעייניו עתה הם דרכי עבודתו את ה' א-לוהי ישראל שבו הכיר עתה. דבר זה ניכר כבר בבקשתו הראשונה:

יֻתַּן נָא לְעַבְדְּךָ מַשָּׂא צֶמֶד פְּרָדִים אֲדָמָה
כִּי לוֹא יַעֲשֶׂה עוֹד עַבְדְּךָ עֹלָה וָזֶבַח לֵאלֹהִים אֲחֵרִים כִּי אִם לַה'. (יז)

בקשה זו מלמדת על שני דברים: על החלטתו של נעמן לתרגם את הכרתו החדשה למעשים הדתיים הנכונים. הוא מתחייב כאן להימנע מפולחן לאלוהים אחרים ולכוון את עבודתו רק לה' א-לוהי ישראל.[10] מאידך, מלמדת בקשתו על כך שנעמן אינו מתכונן להצטרף לעם ישראל, כפי שעשתה רות המואביה, אלא הוא חפץ להמשיך את חייו בארצו ובין בני עמו, אך תוך היותו שונה מהם בהכרתו הדתית ובמעשים הנגזרים ממנה.

בלשונם של חז"ל מכונה נוכרי כזה, שקיבל על עצמו את האמונה בא-לוהי ישראל ואת עבודתו מבלי להצטרף לעם ישראל ולמצוותיו, "גר תושב". דבר זה מבואר בברייתא המופיעה בגיטין נז ע"ב וסנהדרין צו ע"ב:

תנא: נעמן, גר תושב היה (רש"י: שלא קיבל עליו שאר מצוות אלא עבודה זרה, שנאמר "כי לא יעשה עוד עבדך…" וגומר).

הבעייתיות במצבו של הנוכרי, הממשיך לחיות בקרב בני עמו כשהוא נבדל מהם באמונתו ובארחות חייו הדתיים, מודגמת יפה בבקשתו השנייה של נעמן:

לַדָּבָר הַזֶּה יִסְלַח ה' לְעַבְדֶּךָ
בְּבוֹא אֲדֹנִי בֵית רִמּוֹן לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת שָׁמָּה וְהוּא נִשְׁעָן עַל יָדִי וְהִשְׁתַּחֲוֵיתִי בֵּית רִמֹּן
בְּהִשְׁתַּחֲוָיָתִי בֵּית רִמֹּן יִסְלַח (נא) ה' לְעַבְדְּךָ בַּדָּבָר הַזֶּה. (יח)

נעמן חייב לנהוג כפי שמחייבו מעמדו כ'שר צבא מלך ארם', ולשמור על כללי הטקס גם בתחום הרגיש כל כך לגביו מעתה: התחום של עבודת הא-לוהים. אף שהתחייב זה עתה שלא לעבוד אלוהים אחרים, הוא חייב להתלוות לאדוניו, הנכנס לבית רימון אלוהי ארם להשתחוות שמה. גם נעמן ייאלץ להשתחוות, אך לבו נתון לה', ועל כך הוא מבקש כבר עתה סליחה מה' באמצעות נביאו.

אף בעיה זו שמעורר נעמן זכתה לניסוח הלכתי: ברור הדבר שלו היה מדובר בבן ישראל, היה הדבר אסור עליו: הרי השתחוויה לאלוהים אחרים היא עבודה זרה, ועליה מצווים ישראל לקדש את השם ב'יהרג ואל יעבור'. אולם מה דינו של בן-נח גר, תושב כנעמן? כך שואלת הגמרא במסכת סנהדרין עד ע"ב:

בן נח - מצווה על קדושת השם (- למסור נפשו על קדושת השם) או אין מצווה על קדושת השם?

...אמר רב אדא בר אהבה אמרי בי רב: כתיב: "לדבר הזה יסלח ה' לעבדך, בבוא אדני בית רמון להשתחוות שמה והוא נשען על ידי והשתחויתי" וכתיב "ויאמר לו: לך לשלום" (פסוק יט), ואם איתא (- ואם ישנו הדבר שבן נח מוזהר על קדושת השם) לא לימא ליה (- לא יאמר לו אלישע 'לך לשלום', דמשמע דהודה לו).

וכך פסק הרמב"ם בהלכות מלכים פ"י ה"ב:

בן נח שאנסו אנס לעבור על אחת ממצוותיו (- משבע מצוות בני נח) מותר לו לעבור. אפילו נאנס לעבוד עבודה זרה - עובד. לפי שאינן מצווין על קידוש השם.

אף שכך היא מסקנת ההלכה, והיא נסמכת על תשובתו של אלישע "לך לשלום", יש לשים לב לצליל הבוקע מתשובתו של אלישע: אלישע אינו עונה לנעמן ישירות על שאלתו, ורק מברכו בדרך המקובלת של מי שנפרד מחברו היוצא לדרך. ברכתו של אלישע היא בת שתי מלים, והיא באה בתגובה על נאום של נעמן המשתרע על פני ארבעים ושש מלים. אין זאת, אלא שבכך רוצה אלישע להביע אי-שביעות רצון מדבריו של נעמן, ואת רצונו לסיים את המפגש ביניהם.[11]



[1] תכונה זו נרמזה בנכונותו של נעמן לקבל את עצתה של הנערה הקטנה מארץ ישראל, שפחת אשתו, ובנכונותו לבוא אל בית אלישע. אולם לשיאה היא הגיעה בנכונותו לקבל את דברי עבדיו ולעשות כדבריהם וכדברי אלישע אליו ללא כל הסתייגות.

[2] צירוף נדיר זה במקרא מופיע פעמיים בראש סיפורנו - בפסוק ב ובפסוק ד, ופעם נוספת בסיום סיפור הכאת ארם בסנורים (ו', כג) "ולא יספו עוד גדודי ארם לבוא בארץ ישראל". הפסוק הזה מתקשר באופן ברור למה שנאמר במצג של סיפורנו - בפסוק ב - "וארם יצאו גדודים וישבו מארץ ישראל נערה קטנה", ובכך נרמז קשר מהותי אמיץ בין שני הסיפורים. על היחס בין שניהם נדון בסדרת העיונים אשר תוקדש לסיפור שבפרק ו'.

[3] דווקא 'מלך ישראל' - המבטא את המהות הפוליטית-צבאית של העם היושב בארצו - אינו כלול בין המייצגים של 'ישראל' לעניין התביעה מנעמן שיכיר בתלותו בישראל. דווקא הוא אינו מסוגל לתרום דבר לטהרתו של נעמן, וטעות הייתה בידיו של נעמן כשפנה אליו בבואו לארץ ישראל.

[4] ראה בקשר לכך בעיון ג2 "מדוע היה נעמן מצורע?".

[5] ראה לדוגמה את דבריו של שלמה במל"א ג', ז: "ואנכי נער קטן, לא אדע צאת ובא".

[6] ראה על זאת בעיון ד3 "הפגישה שלא נתקיימה".

[7] יש לזכור שב'מחנהו' של נעמן כלולים גם אותם עבדיו ששכנעו אותו לעשות כדבר אלישע (פסוק יג).

[8] זאת, שלא כמו בבואו אל בית אלישע או בירידתו אל הירדן, צעדים שנעשו מתוך נפתולים ומאבקים קשים.

[9] א. משמעות דבריו היא זו: הא-לוהים היחיד שישנו בכל נארץ הוא אך זה שבישראל. על משמעות הניב 'לא א' כי אם ב' במקרא ראה בעיונינו לפרשת עקב, בסדרה השניה, עמ' 363-361.

ב. הצהרות אמונה דומות מפי נוכרים יחידים שלא הצטרפו לעם ישראל הן זו של יתרו (שמות י"ח, י-יא); של רחב (יהושע ב', ט-יא); של נבוכדנאצר (דניאל ב', מז; ג', כח-כט ועוד) ושל דויוש (דניאל ו', כז-כח). ישנן גם קבוצות של בני אדם שהמקרא מתאר את הכרתם בא-לוהי ישראל: הפלשתים (שמואל א, ו, ג-ה) והמלחים בספינת יונה (יונה א, טז).

יש מקום להשוות את כל הסיפורים הללו, כולל זה שאנו עוסקים בו, (א) מבחינת המניע שהביא כל אחד מאלו להכרה שהביא (ב) מבחינת הביטוי שבפי כל אחד מאלו להכרתו והמעשים שעשה כתוצאה ממנה (ג) מבחינת השכר שזכה בו. השוואה זו מצריכה עבודה יסודית שאין זה מקומה.

[10] לשם כך הוא מבקש לקחת מאדמת ארץ ישראל כדי לבנות ממנה מזבח אדמה בארם. בקשה זו מלמדת שנעמן סבור כי עבודת ה' אפשרית אמנם אף מחוץ לארץ ישראל, אולם בתנאי שתעשה מתוך זיקה ממשית לארץ ישראל. השווה לתפילת שלמה במל"א ח', כז-נג.

[11] דיוק הגמרא שאלישע לא אסר עליו את מה ביקש, הוא בעצם ממה שלא אמר אלישע - שלא ענה בשלילה מפורשת על בקשתו של נעמן. המלים "לך לשלום" מביעות במשתמע מורת רוח, אך מבלי לאסור את הדבר.