מלאכות הברירה | מבוא

ברשימת המלאכות מנויות שלוש מלאכות העוסקות בברירת אוכל מפסולת באופנים שונים: זורה בורר ומרקד. יש צורך לברר שתי שאלות:

1. מה טעם נמנו שלוש מלאכות נפרדות ולא אחת בלבד כשהאחרות מקבילות לה או תולדותיה?

2. מה הוא קו הגבול התוחם כל אחת מן המלאכות, ומבדיל אותן זו מזו?

נפתח את דיוננו בשאלה הראשונה.

הגמרא שבת עג: שואלת:

"היינו זורה היינו בורר היינו מרקד! (והלא כולן מלאכה אחת הן דמפריש אוכל מן פסולת - רש"י) - אביי ורבא דאמרי תרוייהו: כל מילתא דהויא במשכן, אף על גב דאיכא דדמיא לה - חשיב לה".

תירוץ זה אינו פשוט כל כך כי בגמרא הובאו עוד דוגמאות נוספות של מלאכות דומות שהיו במשכן, שאינן נמנות בפני עצמן ברשימת המלאכות. הכותש חיטים לא נמנה כמלאכה מפני שהוא כלול במלאכת דש לשיטת רש"י, או במלאכת בורר או טוחן לשיטת ראשונים אחרים. ובגמרא (להלן עה:) נאמר ששובט ומדקדק אינן מלאכות עצמאיות לפי ששובט הוא בכלל מיסך ומדקדק הוא בכלל אורג. ואם כן, צ"ע מה הוא החילוק המדויק בין המקרים השונים, ומהו העיקרון הקובע אם למנות פעולות שונות כאבות נפרדים או כשייכות לאותו אב.

הגמרא עד. בעניין כתישה תירצה שלא מנו אותה במלאכות: "שכן עני אוכל פיתו בלא כתישה", ופירש רש"י שם:

"לכך, אף על גב דהואי במקדש, ואב מלאכה היא - כיון דתנא ליה דש לא תנא לה, וזורה ובורר ומרקד - סידורא דפת נינהו, וכיון דהוו במקדש, והכא אתחיל בסידורא דפת - תנינהו, כדאמרינן גבי אופה, דהוה ליה למתני מבשל ולא אופה דלא הוה במקדש, אלא משום סדורא דפת נקט ואתא, הואיל ואופה בפת כמבשל בסממנין, אבל כתישה - עשירים הוא דלתתי וכתשי לעשות סלת נקיה, אבל עניים לא טרחי, הלכך לא תנא לה, ומיהו, ודאי אב מלאכה היא, ובכלל דש היא".

ולהלן עה: בעניין שובט ומדקדק כתב רש"י: "ולא דמי לזורה ובורר ומרקד, דזה בקשין וזה בצרורות וזה בקמח". נראה מדבריו, שכדי לקבוע את הכנסתה של מלאכה לרשימת המלאכות צריכים להתקיים התנאים הבאים:

1. כל המלאכות צריכות להיות במשכן (לאפוקי אופה ומבשל של ששתיהן לא היו במשכן[1]). ועיין רמב"ן עד. שכתב:

"ועוד שאלו היו אופין במשכן כלל היו מונין אבות מלאכות ארבעים שאע"פ שאופה ומבשל שוין אינן לגמרי דבר אחד עד שלא ימנו שתיהן, ויותר היה ראוי למנותן שתים מבורר וממרקד וזורה".

לדבריו, אם אופה ומבשל היו שניהם במשכן היינו מונים אותן כשתי מלאכות. אך לפי מה שפירשנו נראה קשה מאוד, שאם כן מדוע לא נמנה דש ומנפץ וכן זורע ונוטע ועוד. ושמא הוא סבור שזורע ונוטע מקבילים לגמרי, שזה בזרעים וזה באילנות, אבל אופה ומבשל ניתן לראותן לא רק כמקבילות שזה בפת וזה בתבשיל, אלא כפעולות שונות במהותן ובדרך ביצוען. אמנם כיוון שלא הייתה אפייה במשכן, הרי שתיהן נמנות כאחת, ועניינן אחד בהכשרת המאכל - אם תבשיל ואם פת.

2. המלאכות מתבצעות בדרך כלל על ידי כלל הציבור (לאפוקי כתישה, שכן עני אוכל פיתו בלא כתישה[2]).

3. המלאכות הן חלק מתהליך ייצור של אותו מוצר - כגון זורה בורר ומרקד, שהם שלושה שלבים בתהליך סידורא דפת. בשלב ראשון מפרידים את המוץ מן הבר - זורה. לאחר מכן יש לברור החיטים מן הצרורות והעפרורית, ולבסוף מנפים את הקמח מהסובין והמורסן. (לאפוקי זורע ונוטע שזה אב בזרעים וזה אב באילנות, וכן דש ומנפץ שזה בזרעים וזה בפשתן). וכך כתב הריטב"א בפירושו למשנה עג.:

"בגמרא מפרש אמאי חשיב להו בתלתא, ולא דמו לנוטע וזורע ומבריך ומרכיב שהם כולם מלאכה אחת כדאיתא בגמרא, דהכא שלשתן צריכין בדבר אחד בזה אחר זה, משא"כ בהנהו דהיכא דאיתיה להאי ליתיה להאי וכל אב לענינו לפי מה שהוא, והשנויים מחמת שנויי הפרטים שבו, אבל כולם ענין אחד נטיעה וזריעה"[3].

4. המלאכות הן פעולות שונות, ואין האחת רק שיפוץ של חברתה (לאפוקי מיסך ושובט, ומדקדק ואורג שהן אותן פעולות אלא שהאחת משלימה ומתקנת את חברתה, עיין היטב ברש"י עה: ד"ה מיסך וד"ה אורג). אך הריטב"א בהדגישו את הנקודה הזו הוסיף:

"וא"ת א"כ למה לא מנו [שובט] מפני שהוא בכלל מסיך ולא מנו מדקדק מפני שהוא בכלל אורג כדאיתא לקמן, י"ל דלא דמו דהויא בכלל אורג ומסיך ממש ותיקון והכשר שלהם, אבל אלו כל אחת עומדת בפני עצמה דזורה לבירור העפר [והקשין] ובורר ליטול הצרורות ומרקד ליטול המורסן וכדפרש"י ז"ל, אי נמי כדפרש"י ז"ל שזה ברוח וזה ביד וזה בכלי".

ואכן רש"י כתב חילוקים אלה במשנה עג. ומדברי הריטב"א נראה שהוא סבור בתירוצו השני, שאף שכל המלאכות הללו עניינן אחד והוא הרחקת הפסולת, מכל מקום, הן שונות במהותן זו מזו, כיוון שדרך עשייתן שונה - זה ברוח זה ביד וזה בכלי - ודי בזה כדי למנותן בשלוש ולחייב עבור כל אחת בנפרד. אמנם נראה לי שרש"י סבור שהסיבה למנייתן כשלוש מלאכות נעוצה בכללים שהתווינו לעיל, וכפי שכתב הריטב"א עצמו[4], אלא שמרגע שקבענו שהן שלוש, עלינו להגדיר את התחומים שבהם פועלת כל אחת מהמלאכות וזוהי החלוקה שחילק בין הרוח, היד והכלי.

קווי הגבול שבין המלאכות

גם בדברי הר"ח בסוגייתנו כתב לחלק בין המלאכות באופן הבא:

"אם נטל בידו אדם תבואה בתיבנא ופסולת שיש בה וניפח בה ברוח פיו, ובירר חשוב הוא כזורה, פי' בורר נוטל פסולת מבין האוכל ומשליכה או נוטל האוכל ומניח הפסולת, מרקד שמטיל את האוכל והפסולת בכברה ונשארת האוכל ואם האוכל דק והפסולת עבה כמין תבן יוצא האוכל ונשארת הפסולת בכברה....".

לכאורה דברי הר"ח תואמים את החלוקה בין המלאכות כפי הבנתנו ברש"י. אך עיין אגלי טל (מלאכת זורה אות ג') שכתב בדעת רש"י שהחילוק בין המלאכות הוא בדברים המתבררים ולא באופן שבוררים, דהיינו, החילוק הוא בין מוץ, צרורות וסובין, ולא בין רוח, יד וכלי שזוהי שיטת הר"ח. דברי האגלי טל בדעת רש"י מבוססים על דבריו בדף עה: ששם כתב החילוק בין קשין צרורות וקמח. והנה לענ"ד נראה בדעת רש"י שכל חלוקה מתמודדת עם שאלה אחרת. החלוקה בין מוץ, צרורות וקמח נועדה להסביר למה יש שלוש מלאכות שונות ומסבירה שיש רצף של פעולות בשלבים שונים של התהליך. אולם הגדרת המלאכות והאבחנה ביניהם באה לידי ביטוי בדרך הביצוע של המלאכה: ברוח, ביד או בכלי.

ואם כן אין הבדל בהגדרת המלאכות לדעתנו בין רש"י לבין ר"ח, ושלא כהבנת האגלי טל. ולדעתי יש להוכיח כהבנתנו גם מדברי המאירי שכתב בפירושו למשנת המלאכות עג. וז"ל:

"ובגמ' שאלו שהרי זורה ובורר ומרקד שלשתן מין אחד הן להפריש אוכל מתוך פסולת ולמה נחלקו לשלשה ותירץ כל מילתא דהויא במשכן אע"ג דאיכא אחריתי דדמיא לה חשיב להו ופירוש הדברים אחר שאין מעשיהם שוים ולא בזמן אחד ובענין אחד אלא זה בתבן וזה בצרורות וזה בסובין".

והוא עצמו בסמוך כתב כשהגדיר כל אחת מן המלאכות:

"הזורה ר"ל ברחת לרוח או בכברה שנקביה גסים להפריש התבן מן הבר הבורר ר"ל שבורר בידיו פסולת מתוך האוכל כגון צרורות ועפר .. המרקד בנפה להסיר הסובין והמורסן מתוך הקמח".

בצירוף דבריו נראה כדברינו שהחילוק בין הנפעלים מסביר את הצורך בהפרדת המלאכות לשלוש, והחילוק בדרך הפעולה נועד להבדיל בין המלאכות מבחינת הגדרתן. וכן מצאתי בשביתת השבת בהקדמתו שפירש כן בשיטת רש"י.

ויש מקום לפרש לפי המאירי שכל אחת מן המלאכות יש בה מגדיר כפול. בזורה: הרוח, המפרידה את המוץ והתבן מן הבר. אמנם די באחד התנאים כדי שייחשב זורה. ולכן כל זמן שמפריד תבן או מוץ, אע"פ שאינו עושה כן ברוח הרי זה זורה, ואם מפריד פסולת אחרת, שאינה מוץ, ועושה זאת ברוח - אף זה זורה הוא. אך כשמפריד פסולת אחרת לא ברוח אין זה זורה, אלא בורר.

וכן במרקד שהוא בנפה לנפות קמח מהמורסן ומהסובין, וכל שימוש בנפה שייך למרקד וכן כל הסרת הסובין היא מרקד אף שלא בנפה, ואם ישתמש בכלי אחר שאינו נפה ויברר פסולת שאינה סובין אינו מרקד אלא בורר. וכן כתב המאירי עצמו שניפוי בנפה אינו דווקא לניפוי הקמח אלא אפילו ניפוי הצרורות והעפר, וז"ל בדף עד. בהסבירו את ההבדל בין כותש לבין מרקד:

"אבל הכותש הוא תולדה של דש ולא נחשבה מלאכה בפני עצמה כאחת מאלו מפני שאין הכתישה שוה לכל שכן עני אוכל פתו בלא כתישה ושמא תאמר מרקד נמי אין דרך הכל ברקוד וכמו שאמרו שכן עני אוכל פתו בלוסה ר"ל מעורבת בסובין ומורסן י"ל שמ"מ מרקד הוא בנפה בשביל עפר וצרורות".

הרי שניפוי בנפה לצרורות ועפר הוא בכלל מרקד. ולפי הנ"ל בורר הוא כשבורר בידיו פסולת שאינה מוץ ואינה סובין, וצ"ע בנקודה זו, ונפתח את הדברים להלן.

גם בין דעת רש"י והר"ח אין זהות מוחלטת. יש הסכמה ביניהם על העיקרון של חלוקה בין המלאכות: יד, רוח, כלי. אבל יש ביניהם מחלוקת בקו שבין בורר למרקד. לדעת הר"ח כל המרקד בנפה הוא מרקד בין אם הפסולת למעלה והאוכל למטה ובין שהאוכל למעלה והפסולת למטה. אולם להלן (דף קלח.) נחלקו רבה ור' זירא בעניין המשמר (= מפריד את השמרים מן היין באמצעות מסננת, הנקראת משמרת). רבה סבר לחייב משום בורר ור' זירא משום מרקד. רש"י שם כותב:

"דנוטל אוכל ומניח פסולת - ולרבה הוא הדין נמי דאי אתרו ביה משום מרקד הויא התראה[5], אבל לר' זירא אי אתרו ביה משום בורר - לאו התראה היא דלא דמי לבורר, שהאוכל למטה ופסולת למעלה, מה שאין כן בבורר קטנית, שהפסולת למטה".

מדבריו נראה שלרבה אפשר להתרותו גם משום בורר וגם משום מרקד אך לר' זירא אין להתרותו משום בורר כי אינו דומה לבורר שהמשמר הפסולת למעלה ובבורר קטנית הפסולת למטה. ומשמע ממנו שבורר קטנית בכלי שייך למלאכת בורר דווקא, כי הפסולת למטה, ולא נחלקו רבה ור' זירא אלא במשמר אם הוא מרקד ולא בורר מטעם הנ"ל שהפסולת למעלה או שהוא גם בורר וגם מרקד כדעת רבה. בורר מפני שעיקר מרקד הוא בקמח וכאן זו פסולת אחרת, ולכן שייך לחייב גם משום בורר, ומרקד משום שהוא בדוגמת נפה, וכן מפני שהפסולת למעלה כניפוי קמח. אבל בורר פסולת שאינה סובין בנפה כשהפסולת למטה לכ"ע הוי בורר לשיטת רש"י, בניגוד לר"ח שכתב בפירוש שגם זה מרקד. ולשיטת הר"ח יקשה כיצד יפרש את רבה שמחייב משמר משום בורר, והלא כיוון שמשתמש בכלי הוא מרקד, ויש לפרש לדבריו שיש הבדל יסודי בין בורר למרקד.

בורר שעיקרו ברירה ביד פועל תמיד רק בדבר אחד באוכל או בפסולת, דהיינו או שנוטל האוכל ואינו נוגע בפסולת או להפך, אבל מרקד בנפה עושה פעולה באוכל ובפסולת כאחד ובאופן זה נפרדים האוכל והפסולת. משמר דומה מבחינה זו לבורר דווקא כי רק מכניס את היין למשמרת והוא נברר מאליו, שהיין זב מהשמרים בלי שום פעולה בשמרים, כן כתב הביאור הלכה (סי' שיט סעיף ט') לפרש את שיטת רבה. לשיטה זו (ר"ח) - רבה סבור שעיקר מרקד תלוי בפעולה בשני מוקדים אוכל ופסולת, ובורר הוא פעולה בדבר אחד בלבד. ולר' זירא בכל מקום שדבר אחד למעלה והאחר למטה הרי זה מרקד ולא בורר[6].

התוס' עד. הקשו שיש סתירה בין הסוגיה עד. שמשמע ממנה שעיקר בורר הוא בפסולת מתוך אוכל ואילו בדף קלח. משמע שדרכו של בורר היא אוכל מתוך הפסולת[7]. ותירץ הרמב"ן:

"ולאו קושיא היא, דהא אמרן שאף בבורר אוכל מתוך פסולת משכחת חיובא בנפה וכברה והתם נמי ה"ק אף אי אתרו ביה משום בורר התראתו התראה דאיכא בורר דדמי לה כגון אוכל מתוך פסולת".

נראה מדבריו שאף הוא מסכים לרש"י שיש בורר בכלי, ובזה לדעתו, יש לחייב גם על אוכל מתוך פסולת[8].

דרך נוספת לחלוקה בין המלאכות מצאנו בדברי התוס' רי"ד בדף קלח. וז"ל:

"א"ר זירא כוותי דידי מסתברא... פי' לא דמי המשמר לבורר דבורר הוי בחטים כשכיברן בכברה להשיר דרך הנקבים העפרירות שיש שם ונמצא פסולת למטה ואוכל למעלה אבל המרקד את הקמח משיר הקמח דרך הנקבים והסובין נשארין בנפה ... ובורר דתנן בפ' כלל גדול בנפה ובכברא הוה דומיא דמרקד אלא שהמרקד בקמח והבורר בחטים והמורה פי' התם במשנה הבורר פסולת בידיו המרקד בנפה. ואינו נ"ל דהתם אמרי' אלא אמר רב יוסף בורר ואוכל ביד ובקינון ובתמחוי לא יברור ואם בירר פטור אבל אסור בנפה ובכבר' לא יברור ואם בירר חייב חטאת אלמא אין חיוב חטא' נוהג אלא בנפה וכברה[9]".

הוא חולק על רש"י שהחילוק בין בורר למרקד הוא יד וכלי, ואע"פ שראינו שאף רש"י סובר שיש בורר בכלי, מ"מ הוא סבור שאין בכלל חיוב בבורר בידיו, אלא כשבורר בכלי, ומשום כך, לדעתו עיקר החילוק בין בורר למרקד הוא בין קמח לחיטים. ומשמר שאינו לא חיטים ולא קמח ייבחן, לדעת התוס' רי"ד, על פי מיקום הפסולת שאם היא למטה הרי זה בורר כחיטים שהעפרורית יורדת למטה, ואם הפסולת למעלה הרי זה מרקד כקמח, ולכן משמר הוא מרקד לר' זירא. ובדעת רבה יש לומר שהתוס' רי"ד סובר שמחייב משום בורר ומשום מרקד כשיטת רש"י או רק משום בורר לפי שאין מרקד אלא בקמח ובשאר דברים הוי בורר.

בסיכום הדברים: עמדנו בדברינו על שתי נקודות - הסיבות לחלוקת שלוש הפעולות הללו לשלוש מלאכות, וניסינו לעמוד גם על היסודות המבדילים בין המלאכות לשיטות הראשונים. החל מן השיעור הבא נתחיל לעיין בגדרי המלאכות האלו בכללן, דרך המשותף שבהן. מלאכות שיהיה בהן עניין ייחודי יזכו לעיון באותן נקודות.

השיעור הבא יוקדש לעיון ייחודי במלאכת זורה.