שיעור 34 - אלישע מרפא את נעמן מצרעתו (ו)

  • הרב אלחנן סמט

ו. סירובו של אלישע ליטול את מתנת נעמן ומניעיו (טו-טז)

… וְעַתָּה קַח נָא בְרָכָה מֵאֵת עַבְדֶּךָ.
וַיֹּאמֶר: חַי ה' אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם אֶקָּח
וַיִּפְצַר בּוֹ לָקַחַת
וַיְמָאֵן. (טו-טז)

1. מבוא: השאלה בדבר מניעי סירובו של אלישע

אף שנושאו של עיון זה שייך לדיון בפסקה השלישית של סיפורנו - נושא העיון הקודם, בכל זאת אנו מקדישים לסירובו של אלישע עיון בפני עצמו משתי סיבות: ראשית, הדיון בסירובו של אלישע הוא עניין לעצמו, שאינו חלק מן הדיון שערכנו בעיון הקודם על השינוי שחל באישיותו של נעמן. שנית, אף שסירובו של אלישע מופיע בפסקה השלישית, הרי שהדיון בו ובמניעיו מניח את התשתית להבנת חטאו של גיחזי ולהבנת עונשו בפסקה הרביעית של הסיפור. נמצא שעיון זה משמש גם כמבוא לעיון הבא.

שובו של נעמן לביתו של אלישע לא נועד רק להשמעת הצהרת אמונה מרשימה, ואף לא לבקשת רשות לעשייתם של שני מעשים הקשורים בהכרתו החדשה של נעמן (בפסוקים יז-יח), אלא גם (ואולי בעיקר) להציע לאלישע את מתנותיו היקרות שבהן הצטייד עוד בארם: "עשר ככרי כסף וששת אלפים זהב ועשר חליפות בגדים" (פס' ה).

ברוב טקט מכנה נעמן את מתנותיו אלו בשם "ברכה" - "קח נא ברכה מאת עבדך". אין הוא מציג זאת כמתנה, וודאי לא כשכר לנביא שריפאו מצרעתו.[1]

קבלת 'ברכתו' של נעמן הייתה פותרת את בעיית המחסור בחבורתם של בני הנביאים - תלמידיו של אלישע, למשך זמן רב. והלא בסיפורים הקודמים בסוף פרק ד' (לח-מד) נוכחנו כי אלישע דואג למחסורם של תלמידיו, ואף מקבל עבורם 'תרומות' (שם מב): "ואיש בא מבעל שָלִשָה ויבא לאיש הא-להים לחם בכורים, עשרים לחם שערים וכרמל בצקלנו. ויאמר: תן לעם ויאכלו".[2]

מדוע אפוא מסרב אלישע בתקיפות כה רבה לקבל את 'ברכתו' של נעמן? תקיפות סירובו מתבטאת בשבועתו הנמרצת הבאה בתגובה להצעתו של נעמן: "חי ה' אשר עמדתי לפניו[3] אם אקח" ובעמידתו על סירובו אף לאחר שנעמן הפציר בו לקחת.

ובכן, מה פשרו של סירוב תקיף זה?

2. מניעים כלליים הנזכרים בדברי המפרשים

במדרש במדבר רבה (י, ה) ניתנת על כך תשובה כללית ועקרונית:

אין דרך נביאי ה' לקבל שכר על נבואתם.

בנביאי שקר מהו אומר (יחזקאל י"ג, יט): "ותחללנה אֹתי אל עמי בשעלי שערים ובפתותי לחם להמית [נפשות אשר לא תמותנה ולחיות נפשות אשר לא תחיינה בכזבכם לעמי שמעי כזב]".

אבל בנביאי אמת מהו אומר: "ויאמר: חי ה' אשר עמדתי לפניו אם אקח".

ואנו תמהים: והלא אלישע בעצמו, כפי שמסופר בפרק הקודם, היה מתארח לעתים בבית השונמית ואוכל שם לחם, ואף עליית קיר קטנה נבנתה שם עבורו, ורוהטה במיטה ושלחן וכסא ומנורה, ואלישע סר לאותה עלייה ושכב שמה. הטעם לכל הטובה הזו שהושפעה על אלישע הרי מפורש בדברי השונמית לבעלה:

הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִישׁ אֱ-לֹהִים קָדוֹשׁ הוּא עֹבֵר עָלֵינוּ תָּמִיד. (ד,ט)

ובכן נראה שאלישע לא סירב לקבל שכר על פעולתו כ"איש א-להים קדוש", והוא אף מנסה להשיב על טובתה של השונמית באמצעות נבואתו (שם פס' טז).[4]

במסכת ברכות (י ע"ב) אף למד אביי דין כללי ממעשיו אלו של אלישע:

הרוצה להנות (רש"י: משל אחרים) - יהנה כאלישע (רש"י: ואין איסור בדבר) ושאינו רוצה להנות - אל יהנה כשמואל הרמתי…[5]

המהרש"א בחידושי אגדות שלו למסכת ברכות שם עמד על סתירה - לכאורה זו:

"הרוצה להנות יהנה כאלישע" - וקשה לכאורה: שבכמה מקומות הרחיקו חז"ל הנאה מאחרים, וסמכו על הפסוק (משלי ט"ו, כז) "שונא מתנות יחיה"?

ונראה לפרש שודאי אין ליהנות משל אחרים, אלא שכאן (- בסיפור השונמית), ב'גדולה מצות הכנסת אורחים', שהיא הגדולה בגמילות חסדים מדובר, שנצרך גם לעשירים, שכל אדם עני הוא בדרך מכלי תשמישים הצריכים לו.[6] ולכך נקט אלו "מטה ושולחן וכסא ומנורה", שהם לצורך אדם גם בדרך… ועל זה אמר "הרוצה להנות - משל אחרים - יהנה כאלישע", היינו שלא היה נהנה אלא בדרך, בכלי תשמישים של אחרים כדרך אורח, אבל בשאר דברים ודאי לא היה נהנה משל אחרים, שהרי מצינו שלא רצה ליהנות מנעמן, וקילל לגיחזי על זה.

נמצא על פי דברים אלו כי אין בסירובו של אלישע כל ייחוד. הימנעותו מקבלת מתנתו של נעמן מובנת על ידי המהרש"א כמתחייבת מן ההוראה הכללית לכל אדם להימנע מקבלת מתנות, על סמך הפסוק "שונא מתנות יחיה".

בביאור דברי הגמרא במסכת ברכות ובהסבר נכונותו של אלישע לקבל טובה מיד השונמית קדם הרמב"ם את המהרש"א:[7]

וכבר שמעתים הנפתים (- לקחת ממון מן הבריות בשל היותם לומדי תורה) נתלים באמרם (- במאמר חז"ל): "הרוצה להנות יהנה כאלישע, ושלא להנות אל יהנה כשמואל הרמתי". וזה אינו דומה לזה כלל. ואמנם זה אצלי סילוף ממי שמביא ראיה ממנו, הואיל והוא מבואר, ואין בו מקום לטעות, כי אלישע לא היה מקבל ממון מבני אדם, כל שכן שלא היה מטיל עליהם ומחייבם בחוקים (- בקצבאות), חלילה לה' מזה, ואמנם היה מקבל הכיבוד בלבד, כגון שיארחו איש אחד, והוא בדרך נוסע, וילון אצלו ויאכל אצלו בלילה ההוא או ביום, וילך לעסקיו. ובכגון זה אמרו החכמים, שתלמיד חכמים… אם רצה להתארח אצל איש בהכרח נסיעה או כיוצא בה, יש לו לעשות כן.

על פי דברי הרמב"ם הללו מהווה הימנעותו של אלישע מקבלת מתנת נעמן הגשמה של ההוראה שניסוחה בא במשנה במסכת אבות, ואם כן, נמצא שטעם סירובו של אלישע משותף לאלישע ולכל העוסקים בתורה.

על פי דברי מדרש במדבר רבה שהובאו בראש סעיף זה, טעם סירובו של אלישע ספציפי יותר, ומיוחד לנביאי ישראל: "אין דרך נביאי ה' לקבל שכר על נבואתם". הצד השווה בכל ההסברים הללו, שהם אינם רואים בהימנעותו של אלישע מקבלת מתנת נעמן דבר חריג. אדרבה: זוהי הנורמה המשותפת לנביאי ישראל, לתלמידי חכמים שבישראל ובעצם לכל אדם מישראל.

אלא שיש קושי בכל ההסברים הללו: כולם מסבירים מדוע לא נטל אלישע את מתנת נעמן לשימושו הפרטי. אולם הרי לאלישע היו תלמידים עניים רבים - מאה בני נביאים ישבו לפניו, ואלישע רגיל היה לקבל מתנות בעבורם, כפי שראינו בסיפור הקודם. ובכן, מדוע לא ישתמש אלישע במתנתו של נעמן לצורכם של בני הנביאים העניים, תוך שהוא מציין זאת בפירוש באזני נעמן ובאזני כל מי שנוכח במקום?[8]

סירובו של אלישע בשבועה ליטול את מתנות נעמן, מזכיר את סירובו הדומה של אברם ליטול את רכושו של מלך סדום כפי שהוצע לו:

וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ סְדֹם אֶל אַבְרָם:
תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ.
וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל מֶלֶךְ סְדֹם:
הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל ה' א-ֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ.
אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל, וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ
וְלֹא תֹאמַר: אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם.
בִּלְעָדַי, רַק אֲשֶׁר אָכְלוּ הַנְּעָרִים
וְחֵלֶק הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָלְכוּ אִתִּי: עָנֵר אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא
הֵם יִקְחוּ חֶלְקָם. (בראשית,י"ד,כ"א-כ"ד)

הרי שאף אברם מוכן שרכושו של מלך סדום יינתן לאנשיו, ובלבד שהוא עצמו לא יקח "מחוט ועד שרוך נעל", כדי שמלך סדום לא יוכל לומר "אני העשרתי את אברם".[9]

מלבד הקושי הזה בהסברים שניתנו עד עתה, יש בהם קושי נוסף: כל המעיין בסיפורנו בעין בוחנת, יחוש כי להימנעותו של אלישע מקבלת מתנות נעמן יש נימוק מיוחד, הנובע מייחודו של סיפורנו, והוא נוסף על הנימוקים הכלליים האחרים. הרי הדיון הנוגע למתנות נעמן אינו מתייחד רק לפסוקים טו-טז שאותם הבאנו בראש עיון זה. ראשיתו מצויה כבר בתחילת הסיפור, בפסוק ה:

וַיֵּלֶך, ְ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ עֶשֶׂר כִּכְּרֵי כֶסֶף וְשֵׁשֶׁת אֲלָפִים זָהָב וְעֶשֶׂר חֲלִיפוֹת בְּגָדִים.

המשכו של דיון זה מצוי בסירובו הנמרץ והכפול והמלווה בשבועה של אלישע - הוא הנידון בעיוננו, ושיאו בפסקה האחרונה, בפסוקים כ-כז, בתיאור חטאו של גיחזי ועונשו. בפסקה זאת הופכת בעיית קבלת מתנתו של נעמן לנושא המרכזי. ברור למעיין כי חטאו של גיחזי אינו רק בכך שעבר על "שונא מתנות יחיה", ולא על כך שהפך את נבואת רבו "קרדום לאכול ממנו". אף רמאותו הכפולה, את נעמן ואת רבו, אינה סיבת עונשו החמור. אלישע מאשים אותו על עצם הלקיחה בעת המיוחדת הזאת:

הַעֵת לָקַחַת אֶת הַכֶּסֶף וְלָקַחַת בְּגָדִים …?! (כו)

ובכן, מהי הסיבה המיוחדת לסיפורנו שבגללה סירב אלישע בנחרצות כה רבה ליטול את מתנות נעמן, ושבגללה נחשב חטאו של גיחזי לחטא כה חמור?

3. המניע המיוחד לאלישע בסיפורנו

כדי לענות על שאלתנו עלינו לשוב לתחילת הסיפור, להקשר שבו מסופר על נעמן הנוטל את המתנות היקרות. בפסוק ד מסופר כי נעמן התייצב לפני מלכו וסיפר לו על עצת הנערה מארץ ישראל. בפסוק ה מצורפים שני עניינים:

וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ אֲרָם: לֶךְ בֹּא וְאֶשְׁלְחָה סֵפֶר אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל
וַיֵּלֶךְ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ עֶשֶׂר כִּכְּרֵי כֶסֶף וְשֵׁשֶׁת אֲלָפִים זָהָב וְעֶשֶׂר חֲלִיפוֹת בְּגָדִים.

מהו הקשר בין שני אלו?[10]

בעיון ג4 ענינו על כך. הסברנו שם כי כוונת נעמן בפנייתו למלכו (בפסוק ד) היא למה שארע בהמשך: לקבלת 'ספר' ממנו שיהא מופנה למלך ישראל. הוא מתכוון להופיע בישראל בכל תוקפו ועצמתו, כנגיד ומצווה, ולא כמתחנן. לשם כך הוא זקוק לאיגרת ממלכו, שתתן להופעתו לפני מלך ישראל תוקף מדיני ותהפוך את בואו לישראל לאירוע פוליטי.

עתה מובן הקשר בין שתי ההכנות של נעמן הכלולות בפסוק ה: שני הדברים הללו מבטאים את רגש העליונות שחש נעמן בדרכו לארץ ישראל. האיגרת מבטאת את התוקף המדיני-צבאי העומד לרשותו, והרכוש הרב מבטא את העושר שיש בידו.

לא לקבל טובה בישראל מתכונן אפוא נעמן, אלא לדרוש שרות ולשלם תמורתו. אלו היו מניעיו של נעמן בראשית הסיפור ומחמתם נפסלה מתנתו של נעמן מכל וכול.

אמנם סביר, שכשנעמן עומד בענווה לפני אלישע, טהור בשר וטהור לב, כשהוא מכיר בא-לוהי ישראל ובמעלת נביאו, עמו וארצו, אין בקשתו "קח נא ברכה מאת עבדך" נובעת עוד מאותם מניעים גסים שאפיינו אותו בתחילת הסיפור, כאשר הכין מתנה זו. הדבר הזה מתברר מן ההקשר שבו מצויה בקשתו זאת, הן מדבריו שלפניה (בתחילת פסוק טו) והן מדבריו שלאחריה (בפסוקים יז-יח). ובכל זאת, מתנה זו היא החוליה המקשרת, הן בפועל והן מבחינת המטען הסמלי שהיא טעונה בו, בין נעמן שלפני היטהרותו ובין נעמן שלאחר מכן.

הכסף, הזהב והבגדים 'מכבידים' על נעמן לאחר שנטהר (מן הבחינה הפסיכולוגית כמובן) והוא חפץ מאד להיפטר מהם. מסתבר שדבר זה הוא אחד הגורמים שהביאו את נעמן לשוב אל אלישע, שכן כיצד ישוב לארצו, ומתנותיו שהכין לנביא שעתיד לרפאו נותרו בידיו, בלא שניסה כלל לתתן לנביא? האין בכך כפיות טובה? ובכן, נעמן שב אל אלישע, ולאחר הצהרת האמונה שלו, הוא ניגש לתכלית המעשית של בואו: ".. ועתה, קח נא ברכה מאת עבדך".[11]

נעמן מילא אפוא את חובתו הפורמלית (כפי שהוא הבין אותה) כאשר שב לאלישע והציע לו את מתנתו. אולם בדיוק מן הטעם שנעמן כה חפץ להקל על עצמו ולהשתחרר מן המתנה המכבידה, בדיוק מן הטעם הזה סירב אלישע לקבלה.

אמרה חריפה אומרת: 'אין תשלום זול יותר מאשר בכסף'.[12] הרי מטרת ההתרחשות כולה הייתה להביא את נעמן לידי הכרת תלותו בישראל, ולהפכו למי שחייב לישראל את ריפויו מצרעתו. נתינת המתנה רבת הערך הייתה בגדר 'סילוק חשבונות' חלקי בין נעמן לבין ישראל, והייתה משחררת אותו במידת מה מהכרת הטובה שודאי חש עתה כלפי ישראל וכלפי איש הא-לוהים. אולם זוהי דרך קלה מדי למלא את חובתו כלפי ישראל, ולא לשם כך התרחשה העלילה כולה. את חובתו כלפי ישראל יידרש נעמן למלא מעתה ביחסו החדש והחיובי לשכנתו הקטנה והחלשה - ממלכת ישראל, במלאו את תפקידו כשר צבא ארם.

בין הדו-שיח שעניינו הצעת המתנה והסירוב לקבלה לבין הדו-שיח הבא שבין נעמן לאלישע, זה שבו פורש נעמן את בקשתו למשא צמד פרדים אדמה, מצויה מלה קטנה המגלה צפונות לב: "ולא".

... וַיִּפְצַר בּוֹ לָקַחַת, וַיְמָאֵן.
וַיֹּאמֶר נַעֲמָן: וָלֹא, יֻתַּן נָא לְעַבְדְּךָ מַשָּׂא צֶמֶד-פְּרָדִים אֲדָמָה…(טו-טז)

מה משמעה של מילה זו, וכיצד היא מחברת חיבור הגיוני בין מיאונו של אלישע לבין בקשתו החדשה של נעמן?

תיבה זו - 'ולא' - נמצאת רק בעוד מקום אחד במקרא, ויש בו דמיון מה למקומנו:

וַיִּהְיוּ גֹזְזִים לְאַבְשָׁלוֹם בְּבַעַל חָצוֹר ...
וַיָּבֹא אַבְשָׁלוֹם אֶל הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר: הִנֵּה נָא גֹזְזִים לְעַבְדֶּךָ
יֵלֶךְ נָא הַמֶּלֶךְ וַעֲבָדָיו עִם-עַבְדֶּךָ.
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל אַבְשָׁלוֹם: אַל בְּנִי
אַל נָא נֵלֵךְ כֻּלָּנוּ וְלֹא נִכְבַּד עָלֶיךָ
וַיִּפְרָץ בּוֹ, וְלֹא אָבָה לָלֶכֶת וַיְבָרְכֵהוּ.
וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם: וָלֹא, יֵלֶךְ נָא אִתָּנוּ אַמְנוֹן אָחִי… (שמואל ב,י"ג,כג-כו)

התבה "ולא" פותחת כאן בקשה חלופית, קטנה יותר מזו שלא הסכימו לה, ומשמעה בספר שמואל: 'אם המלך אינו מוכן לבוא בשום אופן, לפחות ילך נא אמנון (- הבן הבכור) במקומו'. וכך אכן מפרשים רובם של הפרשנים בספר שמואל.

אולם בסיפורנו לא נראה כל קשר בין הבקשה הראשונה של נעמן מאלישע "קח נא ברכה…" לבין בקשתו הבאה "יתן נא לעבדך משא צמד פרדים אדמה", ואין הבקשה השנייה חלופית כלל לבקשה הראשונה![13]

מסתבר לענות על כך תשובה זו: לו היה אלישע מסכים לקבל את מתנתו של נעמן, לא היה האחרון חש כל בעיה ליטול מעט אדמה מאדמת ארץ ישראל. הרי הוא 'שילם' על כך![14] אולם עתה, כשאלישע מסרב להפצרותיו של נעמן 'לשלם' על כל מה שקיבל, מבקש ממנו נעמן שירשה לו ליטול דבר נוסף בלא תשלום: משא צמד פרדים אדמה.

נמצא שניסוח זה של דברי נעמן מגלה את המונח בעומק תודעתו: כי המתנה שביקש להעניק לנביא אכן נועדה לשחררו מחובות שונים כלפי ישראל. דבר זה, עוד בטרם נתגלה בדברי נעמן ברמז לשוני קל זה, הוא שגרם לאלישע לדחות בשבועה את הצעתו 'הנדיבה' של נעמן, ולהדוף את הפצרותיו במיאון תקיף.



[1] נראה שהכינוי 'ברכה' למנחה או למתנה הוא ביטוי מעודן, שנועד למנוע את סירובו של המקבל, מחמת שאין זה מכובד לקבל מתנה מן הזולת. כך הדבר גם בהצעתו של יעקב לעשו (בראשית ל"ג, יא) "קח נא את ברכתי אשר הבאת לך… ויפצר בו ויקח".

[2] זהו כנראה הרקע לבדיה שרקם גיחזי בפסקה הבאה (כב) "אדני שלחני לאמר: הנה עתה זה באו אלי שני נערים מהר אפרים מבני הנביאים, תנה נא להם ככר כסף ושתי חלפות בגדים".

[3] על משמעות מטבע לשון זו החוזרת בלשון שבועה ארבע פעמים במקרא (שתיים בפי אליהו ושתיים בפי אלישע), ראה ב'פרקי אליהו' עמ' 23-22.

[4] א. בפירוש מהרז"ו למדרש במדבר רבה שהבאנו למעלה, במהדורת וילנא, הקשה כן, וראה מה שענה על כך.

ב. דיון ראשוני בשאלה זו עשינו כבר בסדרת העיונים 'אלישע והאישה השונמית', עיון ד1 בסופו. ובהערה שם כתבנו כי בהגיענו לסירובו של אלישע לקבל את מתנת נעמן נדון ביחס בין שני הסיפורים.

[5] על פירוש מימרתו זו של אביי, ועל סיבת ההבדל בין התנהגותו של שמואל הנביא לזו של אלישע, עמדנו במקום המצוין בהערה הקודמת.

[6] דברי המהרש"א הללו בשבח הכנסת אורחים הם על פי דברי הגמרא במסכת שבת קכז ע"א: |אמר רבי יוחנן: גדולה הכנסת אורחים כהשכמת בית המדרש… ורב דימי מנהרדעא אמר: יותר מהשכמת בית המדרש… אמר רב יהודה אמר רב: גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה… אמר רבי יוחנן: ששה דברים אדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, ואלו הן: הכנסת אורחין…".

[7] בפירושו למסכת אבות, על המשנה (פ"ד מ"ו) "לא תעשם (- את דברי התורה) עטרה להתגדל בהם, ולא קרדום לאכול מהן", יוצא הרמב"ם בתוקף כנגד אלו שאינם נוהגים כדברי משנה זו, והוא דוחה את תירוציהם אחד לאחד. נביא חלק מדבריו אלו (עמ' עא במהדורת ר"י שילת ובתרגומו).

[8] אף גיחזי, שלא רצה להראות כמי שלהוט אחר מתנות נעמן, בדה לו סיפור על שני בני נביאים עניים שהגיעו זה עתה, ושאלישע מבקש חלק ממתנות נעמן בעבורם. מסתבר שגיחזי לא הבין מדוע לא נטל אלישע את הרכוש שהוצע לו, בעבור בני הנביאים. מעשה כזה נראה לגיחזי כה סביר, עד שהוא השתמש בו ככיסוי לתרמיתו ולרדיפת הבצע שלו.

[9] אמנם ההשוואה אינה גמורה: אברם מוכן שנעריו יקבלו את "אשר אכלו", והכוונה לכיסוי ההוצאות, ואילו אלישע, לו היה מקבל את מתנות נעמן בעבור תלמידיו בני הנביאים, היה מקבל זאת כצדקה עבורם.

[10] מלבד הכללת שני העניינים השונים הללו בפסוק אחד, דבר שמרמז על קשר ביניהם, נרמז קשר זה גם בשימוש בפועל הל"ך, הן בראש דברי מלך ארם והן בתחילת תיאור עשייתו של נעמן. מלבד זאת יש להעיר כי תיאור לקיחת המתנות חוצץ בין הוראתו של מלך ארם לבין מימוש תכליתה בראש פסוק ו, וזו סיבה נוספת לחפש קשר בין שני העניינים הכלולים בפסוק ה.

[11] המלה "ועתה" מציינת במקרא פעמים רבות את הגעת הדובר לתכלית המעשית של דבריו, לדוגמה: בראשית ד', יא; שם כ', ז; שם כ"ד, מט; שם ל"ז, כ; במדבר כ"ב, יט; ועוד רבים.

[12] שמעתי אמרה זו משמו של הרב מבריסק.

[13] המפרשים התלבטו בשאלה זו במקומנו, ובדרך כלל פירשו את התיבה 'ולא' בדרך שאינה קושרת כלל את הבקשה החדשה לזו שקדמה לה. לדוגמה, רש"י מפרש: "ולא - לשון בקשה, לשון הלוואי", ובדומה לו פירשו גם אחרים. אולם לא כך פירשו רובם את התיבה 'ולא' בספר שמואל! שם פירשוה כבקשה חלופית קטנה יותר.

רלב"ג אמנם קושר בין שתי בקשותיו של נעמן באמצעות תיבה זו, ופירושו קרוב באופן כל שהוא לדברינו בהמשך: "'ולא' - רוצה לומר: נניח זה, אחר שאין רצונך לקחת גמול על זה שעשית לי מן הטוב. אך אשאל ממך שתתן לי דרך, אוכל לעבוד בו את ה' יתברך שעשה לי זאת הטובה".

[14] אפשר שגם את בקשתו השנייה לא היה נעמן מבקש, משום שלאחר שנתן לנביא 'כופר נפש' כה רציני וכבד, ברור לו שהמעשה שיעשה בליווי אדונו בבית רימון ייסלח לו.