דילוג לתוכן העיקרי
הלכות שבת -
שיעור 37

בורר | 1

קובץ טקסט

בורר (1)

גדרי המלאכה

כתב בעה"מ בפרק האורג (לז: באילפס):

"כל שלושים ותשע מלאכות שהיו כנגדן במשכן כולן היה בהם צורך לגופן חוץ מן הזורה והבורר שהוא זורה המוץ מן הגורן ובורר הצרורות מן הכרי וזה הוא עיקר מלאכתן לדחות המוץ והצרורות וכן חייב עליהן ועל כל תולדה שלהן".

לדעתו, מלאכות אלו חריגות הן, ועיקרן בסילוק הפסולת, ואע"פ שהן מלאכה שאינה צריכה לגופה, שהרי הפסולת אינה נחוצה לו, חייבים עליהן. לעומתו הרמב"ן בדף קו. כותב שמלאכות אלו צריכות לגופן הן:

"דמילה ודאי מלאכה הצריכה לגופה היא שהוא צריך שיהא אדם זה מהול, ומה דומה לזה הנוטל צפרניו בכלי וכן שפמו (צ"ד ב') שהוא חייב משום תולדה דגוזז ואף על פי שאינו צריך לגוף הציפורנים והשיער מלאכה הצריכה לגופה נקראת, וכן הזורה והבורר ומאן דשקיל איקופי מגלימא כולן דומות למילה".

האגלי טל (זורה א' אות ו') הבין שאין מחלוקת בין בעה"מ לבין הרמב"ן בגדרי מלאכת בורר, ושניהם סבורים שהמלאכה בהרחקת הפסולת. אלא שהרמב"ן סבור שכיוון שיש תיקון בכרי הנקי מן הפסולת, זה מספיק כדי להחשיב את המלאכה כצריכה לגופה, ודימה זאת לגזיזת שיער וציפורניים שאף שהמלאכה בשיער ובציפורניים, כיוון שיש תיקון באדם נחשב צריכה לגופה.

אמנם ברמב"ן נראה שיש לפרש באופן שונה. הרמב"ן מגדיר את המלאכות הללו בדרך אחרת, אין הוא רואה את המוקד בפסולת או באוכל אלא דווקא בעצם ההפרדה ביניהם, והוא הדין בגזיזת הציפורניים והשיער הניתוק הוא המלאכה, וכיוון שכך כל שיש בתיקון באוכל או בפסולת, בשיער או בגוף הרי זו מלאכה שצריכה לגופה כיוון שנהנה מן ההפרדה והנטילה, בכך שיש לו אוכל נקי וכן בכך שגופו מתייפה. וידוייק בלשונו שכתב:

"וכבר דמיתי זה לגוזז ונוטל שערו וציפורניו בין לתקן גופו ולייפות עצמו בין לצורך השער והגיזה כולן מלאכה הצריכה לגופה היא מפני שהכל דבר אחד והנטילה היא עצמה המלאכה".

בדעת התוס' יש מקום לעיין. שהרי בעניין גוזז כתבו שגזיזת ציפורניים היא מלאכה שאינה צריכה לגופה, כיוון שאינו צריך לציפורניים וחייב רק לר' יהודה שמחייב במלאכה שאצל"ג, וז"ל בדף צד: ד"ה אבל:

"אבל בכלי ד"ה חייב - היינו כרבי יהודה דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה"

ודוחק לומר שיסברו שחייב אע"פ שהמלאכה בסילוק הפסולת והיא מלאכה שאצל"ג. היה אמנם מקום לומר שלהבנת התוס' בדין משאצל"ג, יש מקום לומר שבורר צריכה לגופה היא, שהרי בדף צד. ד"ה ר"ש כתבו:

"נראה לר"י דמלאכה שאינה צריכה לגופה קרי כשעושה מלאכה ואין צריך לאותו צורך כעין שהיו צריכין לה במשכן אלא לענין אחר כי הצורך שהיתה מלאכה נעשית בשבילו במשכן הוא גוף (איסור) המלאכה ושורשו"

וממילא יש לומר בעניין בורר, שאף שהמלאכה בסילוק הפסולת, כיוון שעושה את המלאכה לאותו צורך שנעשתה במשכן- לצורך האוכל - הרי זו מלאכה הצריכה לגופה. אך נראה שאין זה נכון כי אף לשיטה זו אין זה רק עניין טכני שיעשה את המלאכה לאותו צורך של המשכן, ובודאי שיש צורך אובייקטיבי בכל מלאכה וצורך זה נתקיים אף במשכן.

כפי שמתבאר מתוך דברי התוס' בחגיגה י: ד"ה מלאכת:

"לכן נראה להר"י לפרש שאינו צריך לעיקר שורש האיסור כגון הכא שאינו צריך לגומא שהיא המלאכה וכן מוציא מת במטה והרבה דחשיב פ' המצניע (שבת דף צג:) ולא דמו למלאכת המשכן שהיו צריכים לעיקר המלאכה".

ואם כן הצורך אמור להיות מכוּון לעיקר המלאכה, ואם עיקרה בסילוק הפסולת הרי אינו צריך לגופה[1]. לכן נראה יותר שלדעת התוס' מוקד המלאכה הוא בתיקון האוכל, שכיוון שיש לפנינו אוכל מעורב בפסולת אנו רואים את האוכל כ"מקולקל", והמלאכה היא "תיקון" האוכל על ידי סילוק הפסולת המעורבת בו. מעין זה כתב בביאור הלכה ריש סי' שיט:

"הנה בספר ישועות יעקב הקשה בעיקר מלאכת בורר אפילו בורר פסולת מתוך אוכל אמאי חייב הרי הוא מלאכה שאין צריך לגופה דהרי אינו צריך להפסולת כלל אלא שבוררו כדי לדחות הנזק מעליו והרי הוא כמוצא את המת לקוברו ותירץ דענין מלאכת בורר הוא שהפסולת אינו ראוי לאכילה וגם האוכל אין ראוי כ"כ לאכילה עם הפסולת שבתוכו, גלל כן הוא מפריד הפסולת מן האוכל וא"כ המלאכה אינה נקראת על ברירת הפסולת רק דמתקן האוכל שיהיה ראוי לאכילה וזהו מלאכה הצריכה לגוף האוכל דמשוי ליה אוכל גמור".

אך בעוד שהישועות יעקב הגביל את חידושו רק לברירת פסולת מאוכל - אבל בברירת שני מיני אוכלין זה מזה קבע שזו אכן מלאכה שאינה צריכה לגופה, שהרי אין כאן אוכל מקולקל שמתקנים אותו על ידי הסרת הפסולת - בביאור הלכה שם התקשה בדבריו וכתב:

"צ"ל דס"ל דגם בשני מיני אוכלים המעורבים מתיפה כל מין ע"י ברירת חבירו ממנו וע"כ מיקרי מלאכה הצריכה לגופה רק כ"ז לא שייך כ"א כשהמינין מעורבין יחד כל מין בחבירו ונתקן המין ע"י ברירת חבירו ממנו משא"כ כשמונח בקערה מין אחד על מין שלמטה ממנו ומסלק להמין שלמעלה כדי להגיע למין שלמטה ממנו לא שייך בזה תיקון שיהא נקרא מלאכה שצריכה לגופה ויותר נראה דאפילו איסור דרבנן לא שייך בזה וגם אפילו למ"ד משאצ"ל חייב ג"כ יהיה מותר בזה וכדמשמע לשון הרמב"ם והשו"ע דקאמר היו לפניו וכו' מעורבים משמע אבל אינן מעורבים לא שייך שם בורר במה שמסלק מין אחד מחבירו".

והנה, רש"י כתב להדיא שהמלאכה היא בסילוק הפסולת, שכן כתב בפירושו למשנה עג. "הבורר פסולת בידיו", ואפשר להבין דבריו כפי שהסברנו את התוס' שסילוק הפסולת הוא האמצעי לתיקון האוכל, שהוא המוקד הנכון של בורר. אך נראה יותר לומר שרש"י סבור שהמלאכה היא סילוק הפסולת, ואעפ"כ נחשבת מלאכה הצריכה לגופה, על פי שיטתו בגדרי מלאכה הצריכה לגופה. לשיטתו כל מלאכה שאדם רוצה לבצעה בנסיבות הקיימות היא בכלל צריכה לגופה, והוא הדין בבורר[2].

גרסינן בירושלמי (שבת פרק ז' הל' ב'):

"אמר רבי יודן יש שהוא בורר צרורות כל היום ואינו מתחייב יש שהוא נוטל כגרוגרת ומיד מתחייב היך עבידה? היה יושב על גבי כרי וברר צרורות כל היום אינו מתחייב נטל לתוך ידו כגרוגרת ובירר חייב".

לדברי הירושלמי אין חייב משום בורר אלא כשגומר לברור את כל היחידה שמתעסק בה. אם יושב מול כרי שלם אינו חייב עד שיברור את כולו, ואם יושב מול גרוגרת חייב מיד כשבורר אותה. נראה שלשיטתו יסוד בורר בתיקון האוכל, ולכן אינו חייב עד שכל יחידת האוכל שהוא מתייחס אליה תהיה מתוקנת.

האגלי טל טוען שהבבלי חלוק בנקודה זו על הירושלמי, ולבבלי יש לחייב אף אם לא סיים לברור את כל הכרי. הוא מוכיח זאת מכך שבבבלי לא אמרו דין זה, וכמו כן מכך שרוב הפוסקים לא הביאו את הירושלמי. עוד כתב האגלי טל להוכיח כן ממה שהשוו בבבלי מלאכת בורר למלאכת זורה ושם חייבים על הזרייה אף שנשארים צרורות בתבואה. לענ"ד אין ראייה משם, כי תפקיד הזרייה הוא לברור את המוץ וזה נברר כולו, ומה שנשארים צרורות זהו מלאכה אחרת של בורר.

אף הראיות האחרות אינן משכנעות[3], אך יש מקום לסבור כן, שלבבלי יש לחייב גם כשבורר מקצת הכרי. היה מקום לומר שהבבלי והירושלמי חלוקים בגדרי בורר אם עיקרו בסילוק הפסולת יש לחייב אף כשסילק מקצת הפסולת ואם המוקד הוא בתיקון האוכל יש לומר שצריך שינקה את כל האוכל. אך אין הדבר מוכרח, כי מצאנו מלאכות רבות שחייבים בהן גם על תחילת התיקון ככותב ב' אותיות, וכאורג ב' חוטים וכו', ולכן יש מקום לחייב אפילו כשהתחיל בתהליך של תיקון האוכל[4].

ניתן להציע אם כן, שהמחלוקת תהיה בשאלה אם המלאכה היא מעשה הברירה או שהמלאכה היא בתוצאה המתקבלת. הבבלי סבור שמעשה הברירה הוא המלאכה, ולכן חייב אף על מקצתו, והירושלמי סבור שהמלאכה בתוצאה המתקבלת, ולכן אינו חייב עד שיהיה כל הכרי ברור ונקי. אף בדעת הרמב"ן שהגדיר את המלאכה בהפרדה, כפי שביארנו למעלה, יש לחקור כנ"ל, אם המוקד במעשה ההפרדה או בתוצאה. מדברי הרמב"ן נראה יותר שהמלאכה היא מעשה ההפרדה, ולכן נראה שלשיטתו יש לחייב אף על תחילת תהליך ההפרדה, וכשיטת הבבלי. להלן, נציע נ"מ נוספות בין שתי הגישות היסודיות הנ"ל.

שיעור האיסור

שיעור המלאכה הוא גרוגרת ככל המלאכות הנוגעות לאכילה. ויש לעיין אם שיעור גרוגרת כולל הפסולת או רק של האוכל הנקי. לפי הירושלמי, נראה פשוט שהחיוב הוא עבור גרוגרת של אוכל נקי לאחר הסרת הפסולת, וכן נראה בדעת התוס'. אמנם בדעת בעל המאור יש לעיין. ומצאתי בפירוש קדמון ממצרים (על הרמב"ם מהדורת פרנקל) שכתב:

"וצ"ע אם זה השיעור לשמרים או למשקים כלומר שלא יהא חייב עד שיוציא שמרים כגרוגרת או עד שתהיה המשקה שיצאו מימיו כגרוגרת[5]".

לענ"ד, מסתבר דגרוגרת צריכה להיות דווקא באוכל הנברר ואפילו לבעל המאור. שהרי השיעור נקבע על פי המינימום החשוב לאכילת אדם, וכיוון שאדם אינו אוכל את הפסולת, השיעור צריך להיקבע על פי מה שאוכלים. אמנם עיין ישועות יעקב (סי' שיט ס"ק א') שכתב ששיעור גרוגרת כולל את הפסולת [6]וצ"ע. וראה עוד במנחת חינוך במלאכת הזורה ובמלאכת הבורר שאף הוא התלבט בנקודה זו, והכריע לבסוף שהשיעור של גרוגרת צריך להיות של האוכל בלי הפסולת, שזוהי הסיבה לקביעת שיעור זה באוכלין.

זבוב שנפל למשקה

נחלקו האחרונים בדין זבוב שנפל למשקה, אם מותר להוציאו. בספר בית מאיר כתב בשם מהריט"ץ שמותר להוציא הזבוב לפי שאין ברירה בלח (היינו שהתערובת של הזבוב היא בדבר לח - משקה) אלא כשהברירה נעשית בכלי ולא ביד. וז"ל המהריט"ץ בתשובותיו סי' רג:

"אמנם הטעם שנראה לע"ד להתיר בצרעה דווקא הוי משום דאין דרך משמר בכך דהא בלח שייך משמר וביבש בורר אבל אין בורר בלח ואין משמר ביבש והרי זה שמסיר את הצרעה מהיין הלח אין דרך ברירה בלח אלא שימור שיניח היין במסננת ומוציאה את היין וקולטת את השמרים אבל אם בירר בלח שהוא נ"ד שבורר בידו הצרעה מהיין הלח אין דרך ברירה בכך אלא שימור".

והבית מאיר עצמו כתב להתיר ליטול את הזבוב מפני שהזבוב צף על פני המשקה ואינו מעורב בו, ולכן אין כאן דין בורר כלל[7].

הט"ז התיר להוציא את הזבוב יחד עם מעט משקה, וז"ל בסי שיט ס"ק יג:

"יש איסור כשנופלים זבובים לכוס שלא יוציא הזבובים לבדן מן הכוס דהו"ל כבורר פסולת אלא יקח מן המשקה קצת עמהם".

מדבריו נראה שכשמוציא זבוב לבד הוא בורר פסולת ואסור, אבל כשמוציא עמו קצת משקה, אין זה בורר כיוון שלא פעל רק בפסולת, והאגלי טל (בורר ו') טען שדברי הט"ז במחלוקת נתונים. לבבלי שהמלאכה היא סילוק הפסולת, יצדקו דברי הט"ז, אבל לירושלמי שהמלאכה היא תיקון האוכל, יש לאסור שהרי המשקה הנשאר בכוס נתנקה וראוי לשתיה. ואע"פ שכתבנו בדעת התוס' שלשיטתם המלאכה היא בתיקון האוכל, כתב האג"ט שם שהם סוברים שפסולת מתוך אוכל לאלתר מותר.

ויותר נראה לענ"ד להסביר דברי הט"ז באופן אחר. עמדת הט"ז היא שכשמוציא זבוב עם המשקה שסביבו אין זה בורר כלל, לפי שבתערובת זבוב במשקה, אין התערובת אלא בין המשקה שסביב הזבוב לבין הזבוב, ושאר המשקה אינו מעורב, ולכן כשמוציא הזבוב עם המשקה הרי הוא מוציא את כל התערובת כפי שהיא מן הכוס, וממילא אין זו ברירה. לפי הבנה זו היתר זה תקף לכל השיטות. להבנתנו תיושב קושיית החזון איש על הט"ז. ז"ל החזו"א בסי' נג:

"ולכאורה בכל בורר פסולת מתוך אוכל אף אם יקח קצת מן האוכל עם הפסולת אסור כל שדעתו על האוכל הנשאר שיהיה ברור אלא שאינו חש לדקדק שלא יעלה מעט מן האוכל עם הפסולת, וה"נ הרי פעולתו מוכיחה עליו שאין כוונתו לחלק המשקה לב' כלים אלא דעתו לנקות את הכוס מן הזבוב ובמה נגרעה מלאכתו במה שלוקח קצת מן המשקה ואשר כל כוונתו בזה מפני שאסרוהו להוציא הזבוב לבד".

ולדברינו אין קושי כי אמרנו שבאופן זה אין כלל תערובת אלא במשקה שסביב הזבוב ושאר המשקה אינו מעורב כלל[8].

האגלי טל (בורר ו,יא) שהבין את שיטת הט"ז כמבוססת על שיטת הבבלי שהמלאכה בהרחקת הפסולת, כתב להגביל את היתר הט"ז רק כשעושה זאת כדי לשתות לאלתר -

"דבזה אין איסור בברירת אוכל רק בברירת פסולת, וכיוון שהפסולת אינו מתברר שהוא עם מעט משקה מותר. אבל להניח לאחר זמן אסור שהרי האוכל הנשאר מתברר ואף שאין עושה בו מעשה הלוא חק תוכות ג"כ מחוייב בשבת משום דמחשבתו לכתיבה וה"נ הרי כוונתו לברור האוכל".

דברים אלה אינם פשוטים להבנה, אבל נראה שאף הוא מוטרד מקושיית החזו"א, אלא שהוא מחלק בין לאלתר שמותר, כיוון שלא עשה פעולה ישירה בפסולת, ואוכל לאלתר אינו חשוב בורר כי עיקרו אוכל, אך אם עושה לאחר זמן, מחשבתו שהמשקה יישאר מבורר עושה זאת למלאכה, וצ"ע. ולשיטתנו שאין כאן ברירה כלל כי הוציא את התערובת כולה החוצה, פשוט שיש להתיר בלא מגבלה ואפילו לאחר זמן.

עוד יש להעיר כי בעל התניא בסידורו כתב להחמיר שלא להוציא הזבוב עם המשקה כי יש בזה חשש חיוב דאורייתא, והוא סבור כנראה שהט"ז בא לעקוף את האיסור לסלק את הפסולת לבד מן האוכל, וקשה לו קושיית החזון אי"ש, ולכן העדיף להחמיר. להבנתנו, יודגש שוב, אין זו ברירה כלל.

לענ"ד אפשר להקל למעשה מכל הטעמים שהוזכרו כאן.

על פי העיקרון הנ"ל של מוצק המעורב בלח, שאין לראות את התערובת אלא במשקה שסביב הפסולת, נראה שיש להבין את הסוגיה בשבת קלט: וכך נאמר שם:

"דבי רב פפא שאפו שיכרא ממנא למנא. אמר ליה רב אחא מדיפתי לרבינא: האיכא ניצוצות! - ניצוצות לבי רב פפא לא חשיבי".

ופירש רש"י שם:

"'שפו שיכרא': בנחת הוא, והפסולת נשאר בשולי הכלי. 'והאיכא ניצוצות': קטנות הנישופות באחרונה מתוך הפסולת, והנהו מוכחן דבורר הוא. 'ניצוצות בי רב פפא לא חשיבי': שחנוני מטיל שכר היה, הלכך אינו מקפיד לניצוצות כל כך, וכשמגיע לניצוצות - משליך הן ופסולתן לחוץ, ותחילת שפייתן מן הפסולת ניכר דלאו בורר הוא".

ברור שכוונת רש"י היא שבתחילת השפיכה ניכר שאינו בורר לפי שאין כאן תערובת כלל וממילא אינו בורר, ורק לקראת הסוף כשיש ניצוצות המעורבים בפסולת יש לחדול מן העירוי, כי הוא בכלל בורר. וכן פסק בש"ע (סי' שיט סעיף יד) ובמשנה ברורה שם הוסיף:

"ומיירי שרוצה לשתות לאחר זמן דאם בדעתו לשתותו לאלתר הלא קי"ל דאוכל מתוך פסולת כשבוררם שלא ע"י כלי מותר אם בדעתו לאכול מיד וכאן אף שמערה מכלי לכלי מ"מ עיקר הברירה נעשה על ידי ידיו ואם נתן קיסמין בפי הכלי שמערה בתוכו כדי שיסתנן היטב בזה אפילו לאלתר אסור אם אינו מפסיק כשמתחילין הניצוצות לירד משם דחשיב כבורר ע"י כלי. ואסור לשפוך השומן מן הרוטב ואפי' אם לא יסירם בכף אלא ישפוך בהכלי עצמה דהוה כבורר ביד ולא בכלי וכנ"ל מ"מ אסור דהשומן מקרי פסולת לגבי הרוטב אם אינו רוצה לאכול השומן לאלתר ופסולת מתוך האוכל אסור אף אם רוצה לאכול האוכל לאלתר כמש"כ בריש הסימן ואם שפך ביחד עם השומן גם מקצת מן הרוטב שרי"

פרטי הדינים הנוספים שהוזכרו כאן בעניין כלי ולאלתר ועוד, יידונו בהמשך.

 
 

[1] קשה גם לומר שהתוס' יסכימו עם הרמב"ן שמוקד המלאכה בהפרדה בין המינים, כי נראה שמי שסובר כך רואה זאת כגישה עקרונית בכל המלאכות של הניתוק וההפרדה, ובעניין גוזז התוס' לא סברו כן. ואפשר לדחוק ולחלק בין גוזז שעיקרו במשכן לצורך הצמר וממילא כתבו שגזיזת ציפורניים אינה צריכה לגופה, אבל בבורר אפשר שהמוקד בהפרדה, וצ"ע, ונראה יותר כפי שכתוב בפנים בדעתם.

[2] עיקרי שיטת רש"י במלאכה שאינה צריכה לגופה יידונו במסגרת שיעורינו בגדרי מלאכת מחשבת, יזכנו ה' לעסוק בהן בעתיד.

[3] האגלי טל עצמו העיר שהאור זרוע הביא את דברי הירושלמי הנ"ל, ומשמע שסובר כמותו. ואנו נוסיף, שאף התוס' רי"ד בספר המכריע סי' כג הביא אותם. ויש מקום לומר שאף הראשונים שהביאו דבריו לא הביאום אלא לעניין אחר שרצו ללמוד משם ולא ועניין הצורך בברירת כל הכרי. האור זרוע הביאו כדי ללמוד ממנו גדרי לאלתר, והתוס' רי"ד הביאו ללמוד ממנו ללמוד שיש ברירה ביד ולא דווקא בכלי, ועדיין צ"ע, שהרי לא העירו כלום בדברי הירושלמי, ומשמע שהסכימו עמו.

[4] אגלי טל זורה א ס"ק ה', ושמא יש לחלק דכותב ב' אותיות ואורג ב' חוטים יש מקיימים כך, אבל בבורר אפשר שאין משמעות לניקוי חלקי, כי עדיין יש פסולת מעורבת בכול.

[5] נראה בעיני שיש כאן אי דיוק, שהרי אם במשקים עסקינן, השיעור הוא רביעית. ולגוף הספק שלנו אין הבדל.

[6] דבריו תואמים את הבנתו הן בבעל המאור והן בשיטת התוס' שעל ידי סילוק הפסולת מתקן את האוכל, ולכן רואה את הפסולת כחלק ממעשה המלאכה וכחלק מן השיעור וצ"ע.

[7] וראה אגלי טל בורר ו ס"ק ז' שהעיר על דבריו שכיוון שהזבוב משוקע מקצתו בתוך המשקה נחשב מעורב ואסור, ואין להתיר אלא בצף לגמרי, ועינינו הרואות שאינו כן.

[8] וכמדומני, שזאת משמעות דברי החזו"א עצמו בסוף אותה פיסקה, עיי"ש. ועל פי זה הסיק שם שזהו טעם ההיתר ליטול השומן הצף על החלב שיניח מעט מן השומן על פי החלב או שיקח מעט מן החלב עם השומן, כיוון שכל התערובת היא רק בנקודת המגע שבין השומן לבין החלב.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)