בורר | 2

ברירה בין מיני אוכלים

גרסינן בירושלמי פרק כלל גדול (הלכה ב'):

"בירר אוכלים מתוך אוכלים חזקיה אמר חייב, רבי יוחנן אמר פטור".

באופן פשוט יש לומר שמחלוקת האמוראים היא בשאלה האם יש ברירה בשני מיני אוכלים או לא[1]. בסוגיית הבבלי (עד.) הובאה ברייתא שפותחת במילים "היו לפניו שני מיני אוכלים", והעיר רש"י במקום: "היו לפניו מיני אוכלים גרסינן ולא גרסינן שני". מתוך דברי התוס' נראה שהבינו בכוונת רש"י שאינו גורס "שני", שלדעתו הדיון בברייתא הוא בברירת אוכלים שונים מן הפסולת שלהם. ולכן אינו גורס שני מיני אוכלים, מפני שהמשמעות תהיה שהוא בורר אוכל אחד מחברו, ורש"י סבור שאין ברירה בין אוכל לחברו, ועל כך כתבו התוס' שם שיש לגרוס שני, ונסתייעו מפירוש ר"ח דבאוכל מתוך אוכל שייכא ברירה.

בטעמו של רש"י שחולק על דין ברירה בין שני מיני אוכלים יש להציע שני כיוונים.

א. אין כלל ברירה בין אוכלים, כי ברירה היא רק בין אוכל ופסולת. במיני אוכלים אין כאן פסולת, וממילא לא שייך דין בורר[2]. בנקודה זו חולקים תוס' שכתבו:

"שבורר אותו שאינו חפץ לאכול מתוך אותו שרוצה לאכול, דאותו שאינו חפץ בו חשיב פסולת לגבי אותו שחפץ לאכול."

אבל רש"י מתנגד למושג הפסולת הסובייקטיבית, ואוכל ייחשב לעולם אוכל אף שאינו חפץ לאוכלו בשעה זו.

ב. אפשר לומר שאף רש"י מסכים לברירה בין אוכלים שונים, אך ברירה זו גדריה אחרים. אין זו ברירה שבה מוציאים את הפסולת מן האוכל, שהרי אין כאן פסולת. ברירה זו היא בעצם ההפרדה בין המינים השונים, ובלשון פשוטה "מיון". ואם כן, רש"י מוחק את הגרסה מפני שבסוגיה פירשו את הברייתא שעוסקת באוכל ופסולת, ולכן אי אפשר לגרוס שני, כי בשני מיני אוכלים לא שייכים המושגים אוכל ופסולת.

כך נראה שפירש הריטב"א בחידושיו את כוונת רש"י וז"ל:

"ולא גריס שני מיני אוכלים, דהכא בבורר אוכל מתוך פסולת הוא כדאיתא לקמן ולא בבורר אוכל מתוך אוכל".

כן יש לדייק מלשון הרמב"ם (פרק ח' הלכה יב) והשו"ע, שלא הזכירו בדבריהם בדין ברירה בשני מיני אוכלים, את המין הנרצה והמין הנדחה, מפני שלשיטתם אינו תלוי כלל בכך.

היוצא מדברינו שלדעת הרמב"ם יש שני גדרי בורר: ברירת אוכל ופסולת, ומיון שהוא ברירה בין מיני אוכלים שונים. לדעת התוס' קיים רק גדר אחד: ברירת אוכל ופסולת, ואף בשני מיני אוכלים קיים גדר זה, שהמין הנרצה הוא אוכל, והמין הנדחה הוא פסולת. ובדעת רש"י אפשר שחולק רק על התוס' ומקבל את שיטת הרמב"ם, ואפשר שחולק גם על הרמב"ם, ולדעתו קיים רק גדר אחד של ברירת אוכל ופסולת בלבד, וברירת אוכל מאוכל אינה ברירה כלל לפי שאין שם פסולת.

הפרי מגדים העלה ספק באדם שברר מין אוכל אחד ממין אחר, ודעתו שלא לאכול את שניהם מיד אלא לאחר זמן, אם שייכת בזה ברירה. הפרי מגדים יצא מנקודת הנחה שברירה במיני אוכלים היא כשיטת התוס' על פי הגדרים של אוכל ופסולת, ובאופן זה שאין מין רצוי יותר מחברו, אי אפשר להגדיר אוכל ופסולת. אבל בביאור הלכה (סי' שיט ד"ה היו לפניו) כתב:

"ולענ"ד נראה פשוט מלשון הרמב"ם דס"ל דהברירה מה שבורר מין אחד מחבירו ועי"ז הוא כל מין בפ"ע זהו עצם המלאכה אלא דאם דעתו לאכול תיכף והוא בידו הוי דרך מאכל וא"כ ק"ו הדבר ומה היכא שהניח מין אחד על מקומו שייך שם ברירה וכ"ש בזה שלקח כל מין ומין וביררו לעצמו דחייב".

הפמ"ג (במשבצות זהב סקי"ב) הוכיח שמותר לברור שני מיני אוכלים אחד מחברו ואפילו בכלי אם אינו רוצה לאוכלם עכשיו, ממה שהתירו לסנן החלמון מן החלבון ע"י מסננת, כשנותנו לתוך החרדל, משום שאין מסנן החלמון כדי לאכול, אלא כדי ליפות מראה החרדל. אך הביאור הלכה הנ"ל דחה ראייתו:

"ולענ"ד לא דמי כלל דהתם תרוייהו אינם עומדים לאכילה לעולם דהחלבון נתערב בפסולת החרדל ואין רוצה לאכלה והחלמון יורד למטה לגוון ולא לאכילה ולפיכך אין שייך ע"ז שם בורר שאין מתקנם ע"י ברירתו לאכילה לעולם אבל כשבורר שני מיני אוכלים כ"א מחבירו כדי לאכול כל מין בפני עצמו לאחר זמן הרי שפיר מתקן שניהם ע"י ברירתו ובורר גמור הוא וכמו שכתבנו".

בשיעור הקודם דנו בגדרי הברירה, ויש מקום לדון בשאלה זו בברירה בשני מיני אוכלים, שהרי כאן קשה לדבר על תיקון האוכל על ידי סילוק הפסולת, ויש לומר שכיוון שהמינים אינם מסודרים, והוא בא ומסדר אותם באופן שמתאים לתכניותיו, יש לראות בזה תיקון. לענ"ד, יש להתלבט בשיטת הרמב"ם שהמוקד הוא המיון שמא אין לחייב על ברירת שני מיני אוכלים אלא כשגומר למיין את כל המין. אך בביאור הלכה כתב לפרש שאף באופן זה המוקד הוא בתיקון המין הנברר, ומסתבר שלפי דעתו יתחייב גם בברירת מקצת המין, כי אותו מקצת מתוקן, בהיותו נפרד, וצ"ע.

אמנם הביאור הלכה שם הוסיף, שאם מסלק מין אחד רק בשביל להגיע למין שלמטה ממנו, אין לראות בזה ברירה כלל, וחילק בנקודה זו בין ברירת אוכל ופסולת לבין שני מיני אוכלים, וז"ל:

"ולענין פסולת מתוך אוכל שאני שמתיפה האוכל ע"י ברירתו משא"כ בזה שאינו מתיפה המין שלמטה עי"ז ורק משום עצם הברירה שבורר כל מין מחבירו וזה לא שייך בזה".

ביאור דבריו: בסילוק פסולת יש תמיד תיקון לאוכל שנמצא למטה, מה שאין כן בשני מיני אוכלים. סילוק המין העליון הוא משמעותי רק אם מבקש להפריד בין המינים, אבל כשמגמתו היא רק להגיע למין התחתון אין זו ברירה.

בירושלמי שבת שם (ז/ב) נאמר בהמשך הסוגיה של ברירת שני מיני אוכלים: "ובלבד שלא יבור את כל המין".

בפשוטם של דברים נראה שמדובר שם כשבורר לאלתר[3], ואעפ"כ לא הותר לו לברור את כל המין. האגלי טל (בורר טו אות ב' ואילך) כתב לפרש דברים אלה על פי קרבן העדה שם, שיסוד האיסור נובע מכך שאם בורר את כל המין, הברירה ניכרת במין הנשאר. דהיינו שעכשיו נמצא המין הנשאר מבורר באופן של פסולת מתוך אוכל, ואף אם ירצה לאכול עכשיו את המין השני לאלתר יהיה איסור, משום שנחשב כבורר פסולת מתוך אוכל שאסור אף לאלתר.

נבהיר יותר. דברים אלה מבוססים על ההבנה שכל מין נחשב אוכל ביחס לחברו, ובאותה שעה הוא גם הפסולת ביחס לחברו, ולכן ביחס למין הנשאר שעוד לא נאכל, נחשב המין שכבר נאכל פסולת לגביו, ולכן אין לברור את כל המין הראשון אפילו לאלתר, כי בכך נמצא המין השני מבורר באופן של פסולת מתוך אוכל. דין זה של הירושלמי, לא מצאנו דוגמתו לא בבבלי, ואף הראשונים לא הביאוהו. האגלי טל שם כתב שיש לחוש לדברי הירושלמי הללו, אף שאפשר שהבבלי חולק על גישה זו. אמנם בתוספתא שבת פרק טז/ט (ליברמן) מצאנו:

"נתערבו לו פירות בפרות, בורר ואוכל בורר ומניח על השלחן בורר ומשליך לפני בהמתו ביררן אילו בפני עצמן ואילו בפני עצמן או שליקט מתוכן עפר וצרורות הרי זה חייב".

ההבנה הפשוטה בתוספתא שמדובר במי שמעמיד כל מין לעצמו ואינו אוכל מהם כרגע, ובזה הוא שיש לחייב, ואם אוכל לאלתר, התירה התוספתא שם ברישא, ולא הגבילה את ההיתר כפי שעשה הירושלמי.[4]

אמנם לענ"ד נראה לפרש את הירושלמי הנ"ל באופן אחר. ההיתר לברור לאלתר הוא מפני שאני רואה את האדם כעוסק באכילה ולא בהפרדה ומיון (ברירה), אבל כשבורר את כל המין, ונמצא המין השני מבורר ונפרד, מוכחא מילתא, שאף שהעיסוק העיקרי הוא באכילה, מכל מקום הרי נמצא שגם הפריד ומיין את המינים.

ואף בזה, נראה שהבבלי שלא הגביל, סבור שאין לראות בזה ברירה כיוון שההפרדה היא תוצר לוואי של האכילה, והיא נעשית מאליה. עיקר פעולתו של האדם היא אכילת המין האחד, והמין השני מתברר מאליו, ואין לאסור. ומפני זה לא חילקו בבבלי וברמב"ם וש"ע חילוק זה כלל, ומשמע מהם, שכל עוד בורר לאלתר מותר אף אם בורר את כל המין.

על פי דברינו אלה נוכל להבין שיטה תמוהה שהביא המאירי בסוגייתנו בשם ספר ההשלמה:

"גדולי הפוסקים גורסי' בשמועה זו היו לפניו שני מיני אוכלין ומפרשים בדבריהם[5] שהאוכל האחד ראוי לאכלו כשהוא חי והאחר אינו ראוי לאכלו אלא לאחר שנתבשל וזה בורר לו אותו שראוי לאכול כשהוא חי והרי הוא כאוכל מתוך פסולת אבל בשניהם ראויים לאכלן חיים אין כאן ברירה אא"כ בהרבה מינים[6]".

שיטה זו קובעת שברירה בשני מיני אוכלים רק כשיש יסוד אובייקטיבי להגדיר מין אחד כאוכל ומין אחר כפסולת. דהיינו, מין אחד ראוי לאכילה חי והמין האחר ראוי לאכילה רק כשיתבשל, וכיוון שכך ניתן לראותו בשלב זה כפסולת. היו שניהם ראויים לאכילה כפי שהם, אין ברירה אלא אם היו כאן לפחות שלושה מינים. וצ"ע גדול מה העדיפות של שלושה מינים על שניים אם אין כאן פסולת.

והנראה לי בזה, הוא שאם אין כאן פסולת, המלאכה היא המיון וההפרדה כפי שכבר ביארנו למעלה בשיטת הרמב"ם. אלא שלדעת בעל ההשלמה, כדי שנראה את האדם כממיין, הוא צריך לפעול בשני מינים לפחות, ואם יש רק שני מינים והוא נוטל מין אחד, המין השני מתברר מאליו ולא על ידו, ולכן אינו מתחייב אלא כשיש שלושה מינים, שאז הוא מפריד בידיו שני מינים ונמצא ממיין. אמנם להלכה, ברור שאין לסמוך על שיטה זו של בעל ההשלמה, וחייבים משום בורר גם על שני מינים בלבד.

מעתה נבוא לפסק הלכה, כך פסק הש"ע בסי' שיט סעיף ג':

"היו לפניו שני מיני אוכלים מעורבים, בורר אחד מאחד ומניח (השני כדי) לאכול מיד."

מלשון הש"ע נראה שבשני מיני אוכלים אין חשיבות אם בורר המין שרוצה לאכול או המין האחר, אלא שהרמ"א הוסיף את שתי המילים המסוגרות: "השני כדי", כדי לומר לנו כשיטת התוס' שיש צורך לברור דווקא את המין שאוכל ולהניח את האחר. וז"ל הביאור הלכה:

"והנה לשון המחבר מועתק מהרמב"ם פ"ח מה"ש הלכה י"ג והם כפשטן ומניח לאחרים או לעצמו והרב מוסיף תיבת השני כדי ושינה כונת המחבר והר"מ ז"ל להודיע לנו דאותו שאינו רוצה עתה הוא כפסולת וצריך לברור אותו שרוצה לאכול דוקא.. ואם דעת הרמב"ם הוא ג"כ כהרמ"א לא ברירא דיש גדולים שאינם סוברין כן עיין בספר מא"מ שהביא בשם הר"ר דוד עראמה בפירושו להרמב"ם שכתב דבשני מיני אוכלים אע"פ שלא אכל מה שבירר אלא מה שהיה בורר בידו הניחו לבו ביום או למחרת ואכל המין הנשאר שרי דלא אסרינן זה אלא בבורר פסולת גמור מתוך אוכל משא"כ הכא דהוי ב' מיני אוכלים וכל שבורר כדי לאכול לאלתר שרי ... אמנם למעשה אין לזוז מדברי התה"ד והרמ"א שמקורן הוא מדברי הרא"ש".

ולענ"ד פשוט שהרמב"ם אין לו בכלל גדרי אוכל ופסולת בשני מיני אוכלים, אלא מיון בעלמא, ולכן אין חשיבות למין הנברר, אבל התוס' סוברים שגם בזה יש ברירת אוכל ופסולת, וכן פוסקים הרמ"א ומ"ב. אמנם בביאור הלכה סבור שיש לחוש גם לשיטת הרמב"ם, ולכן אין לברור אוכל מאוכל אחר אף אינו מתכוון לאכול אחד מהם עכשיו, וכוונתו להשתמש בשניהם לאחר זמן. משמעות הדבר היא שלמעשה חושש המ"ב לחומרא הנובעת משתי השיטות:

א. יש לחוש לדעת התוס' ולברור דווקא את המין שרוצה לאלתר[7].

ב. יש לחוש לדעת הרמב"ם ולא לברור מיני אוכלים כשרוצה את שניהם לאחר זמן.

האם יש ברירה באוכלים במין אחד?

לכאורה נראה מן הירושלמי שיש ברירה גם במין אחד, וז"ל הירושלמי:

"על דעתיה דחזקיה אפילו עיגולי' מן גוא עיגולין אפילו רמונים מן גוא רמונים או כיני אפילו בני נש מן גו בני נש"

ומשמע שיש ברירה אף ברימונים מתוך רימונים, דהיינו, במין אחד, וכגון שחפץ ברימון מסוים מפני גדלו או צורתו מבין קבוצת רימונים. אך האגלי טל (בורר יז,ב) כתב שהבבלי חולק על הירושלמי בזה, כיוון שלא הוזכר בו דין זה, ובשביתת השבת (באר רחובות יא) כתב בשם האחרונים שאף הירושלמי לא נשאר כן למסקנה.

ובדין זה מצאנו שנחלקו בזה תרומת הדשן והט"ז. תה"ד כתב שאין ברירה במין אחד, וז"ל בסימן נז:

"אמנם נראה דאפי' לפי זה לא חשיב ברירה, אלא דווקא בשני מינים ולא במין אחד כלל, דודאי דוקא נקט התנא, וכן כל המחברים שני מיני אוכלין"

והט"ז (סי' שיט ס"ק ב') כתב שיש ברירה במין אחד, והוסיף שמה שהוזכר בסוגיה "שני מיני אוכלים" הוא לרבותא. שאפילו שני מינים שניכרים ומופרשים כל אחד לעצמו ואין זה מעורב כל כך, שייכת בזה ברירה, ואם כן קל וחומר למין אחד ששייכת בו ברירה טפי.

בביאור המחלוקת נראה שיש להציע: לט"ז ברירה באוכלים היא עקרונית על פי שיטת התוס' שמגדירים אוכל ופסולת סובייקטיביים, ולכן שייכת ברירה אף במין אחד, שהרימון הרצוי הוא אוכל ושאינו רצוי הוא פסולת, ומה לי אם הוא מין אחד או לא, והרי סוף סוף צריך להגדיר אוכל ופסולת. ובדעת תרומת הדשן יש לומר שסבור כרמב"ם, אך נראה יותר שאין צורך בזה, ואף אם יסבור כתוס', יש לומר שאף שאנו מכירים באוכל ופסולת סובייקטיביים, היינו דווקא כשיש תשתית של הבדל אובייקטיבי בין הפריטים, ועוד שהרי כדי שתהיה מלאכת בורר נחוצה תערובת ובמין אחד אין זו תערובת.

להלכה, הסכימו רוב הפוסקים האחרונים דלא כט"ז, ופסקו שאין ברירה במין אחד.

ולעניין הגדרת מין אחד או שני מינים כתב במשנה ברורה ס"ק טו:

"ודע דבשר צלי ומבושל מקרי ב' מינים לענין זה וכ"ש בשר של מיני עופות מחולקין וע"כ צריכין ליזהר בסעודות גדולות שמונחים כמה מיני עופות יחד ובוררין להניח למוצאי שבת שיבררו אלו שרוצין לאכול עכשיו ולא להיפוך"

ויש שכתבו שכל שחלוקים בשמם או בטעמם נחשבים שני מינים (עיין שביתת השבת סעיף ה'). ונראה שהעיקר תלוי בהתייחסות האנשים ובהקפדתם, כדוגמת מיון תפוחים ירוקים ואדומים בבית מול מיונם בבית אריזה, שאפשר שבבית אין זו ברירה כי זה מין אחד, אבל בבית האריזה חשוב שני מינים.

ואפילו בבית יש לחלק במידת הקפידא של האדם, אם מקפיד מאוד אפשר שנחשב שני מינים. וכיוצא בזה כתב בשביתת השבת שם לפשר בין עמדת הירושלמי שיש ברירה במין אחד לסוברים שאין ברירה אלא בשני מינים. וז"ל שם:

"ולעניות דעתי אפשר לומר דלא פליגי דמ"ש דבמין אחד לא שייך ברירה היינו בבורר בשחרית להניח לבין הערביים, שאין בזה קפידא כ"כ, אבל המבררים פירות גדולים בפני עצמם וקטנים בפני עצמן כדי למוכרן... ואפשר דהוא הדין הבורר לחלק לאורחין נכבדים ושאינם נכבדים, בכה"ג ברירה גמורה היא ובכגון זה אמר הירושלמי אפי' רימונים מגו רימונים, ועוד אפשר לומר דהירושלמי איירי שאינם שווים בטעמם שאלו מתוקים ואלו חמוצים שצידד הפמ"ג שאם שונא החמוצים נקרא בורר".

כתב הרמב"ם בפרק ג' מהלכות שביתת עשור הלכה ג':

"ומותר לקנב את הירק ביום הכפורים מן המנחה ולמעלה, ומהו הקינוב? שיסיר את העלים המעופשות ויקצץ השאר ויתקן אותו לאכילה".

הפירוש המחוור בדברי הרמב"ם הוא שהעלים אינם מעופשים לגמרי ואינם פסולת גמורה. וכיוון שמעופשים מעט, ואינם ראויים לאכילה אלא בשעת הדחק החמירו בהם ואסרו לברור אותם בשבת רגילה מדרבנן, אבל מדאורייתא אין איסור בדבר, כי הכל מין אחד הוא. ביום הכיפורים התירו זאת משום עגמת נפש, כמבואר בגמרא.

המגיד משנה שם כתב להקשות על התפיסה שאין ברירה במין אחד ממשמר ומחבץ שאף הם מין אחד לדעתו, ואעפ"כ חייבים עליהם משום בורר. הוא תירץ שם דלח שאני. ולכאורה, יש לעיין מאי שנא לח מיבש לעניין זה. וראה מחצית השקל שכתב דבלח, כיוון שמעורב היטב יש ברירה אף במין אחד, אך ביבש כיוון שאינו מעורב היטב, אם הוא מין אחד אינו תערובת כלל. וראה עוד מגן אברהם מה שכתב לעניין הפרדת חלמון וחלבון שהביא דעות שונות אם הוא מין אחד או שני מינים.

אמנם לענ"ד נראה שכוונת המ"מ היא שביבש הוא ממש מין אחד, מה שאין כן בלח, שאף שנראה כמין אחד, זהו דווקא בהסתכלות פשוטה, אבל בפועל אין זה כך, אלא שני מינים הם. לאחר ההפרדה איגלאי מילתא שיין ושמרים שני מינים הם, וכן מי החלב ושומן החלב שני מינים הם. וכן נראה לי שיש לדייק מלשונו של הרמב"ם בעניין היתר ברירת יין בין הגיתות שכתב:

"וכן יין מגתו כל זמן שהוא תוסס טורף חבית בשמריה ונותן לתוך הסודרין, שעדיין לא נפרשו השמרים מן היין יפה יפה וכל היין כגוף אחד הוא"

והיינו שבשעת הגיתות עדיין אין כאן שני מינים, אבל ביין רגיל, אף שנראה כמין אחד, בפועל חשוב כשני מינים, ודבר זה מתברר ע"י השימור או החיבוץ, ודו"ק.