שיעור 36 - טיבה וכוחה של עדות אב

  • הרב ראובן טרגין

טיבה וכוחה של עדות אב / הרב ראובן טרגין

שיעור 36: קידושין סד.

הקדמה - היקף דין הימניה

המשנה בדף סד. פוסקת כי האב נאמן להעיד על בתו שנישאה או שהתגרשה. הגמרא (סג:) מביאה מחלוקת ביחס לכוחה של עדות האב. לדעת רב אסי יש בעדות האב כדי להטיל על בתו עונש מוות (כמו, למשל, סקילה על ניאוף), בעוד שרב סבור כי האב אינו נאמן לחייב את בתו עד כדי כך: "כי הימניה רחמנא לאב לאיסורא, לקטלא לא הימניה" - עדותו של האב יכולה לאסור על הבת להינשא לאחרים, אולם אין בה כדי לחייב מיתה.

במבט ראשון נראה שרב צודק. גם אם יש לאב נאמנות של עד, הלוא עדיין דרוש עד נוסף כדי לדון אדם למיתה: "לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת..." (דברים י"ט, טו).

רב אסי יוכל להסביר את שיטתו בכך שיחלוק על אחת משתי ההנחות שהנחנו: א. שתמיד יש צורך בשני עדים בדיני נפשות; ב. שעדות האב אינה נחשבת כעדות שני עדים.

א. רמת הראיה הנצרכת להטלת עונש

1. רמת הראיה הנדרשת עבור מידע כללי

הנחתו הראשונה של רב היא כי ניתן להעניש רק על פי שני עדים. רב אסי יכול לחלק בין עדות על עצם ביצוע מעשה העברה ובין עדות על מידע כללי המשמש כרקע למעשה ומאפשר את הגדרתו כעברה: רק אם נדע שהאישה נשואה נוכל להגדיר מעשה שעשתה כניאוף ולהענישה בהתאם.

הפסוק שצוטט לעיל דורש שמעשה העברה יוכח על ידי שני עדים. אולם מה דין מידע המשמש כרקע למעשה העברה? הגמרא (פ.) אומרת כי "מלקין על החזקות, סוקלין ושורפין על החזקות". כדוגמה לכך מביאה הגמרא מקרה שאישה הגיעה לעיר עם ילד שהציגה כבנה, ולאחר שגידלה אותו - קיימה עמו יחסי אישות; בהתבסס על הנחתם המוצדקת של בני הקהילה כי הילד הוא בנה- נסקלים שניהם בבית דין (תוספות רי"ד מסתמך על גמרא זו בסייגו את דברי רב רק למצב שבו דברי האב לא יצרו חזקה).

הירושלמי (נזיר פ"ח ה"א) טוען אף הוא כי די בעד אחד להשגת מידע כללי, למשל: ניתן לחייב מלקות על אכילת חתיכת בשר שעד אחד העיד עליה שאינה כשרה. ייתכן אפוא שרב אסי סבר כי המקרה שלנו מקביל למקרה של הירושלמי: אנו מאמינים לדברי האב ביחס לנישואי בתו כשם שאנו מאמינים לעד אחד ביחס למעמד של חתיכת בשר. אולם על מעשה העבירה עצמו דרוש שני עדים כשרים.

2. הייחוד שבמקרה שלנו

כעת עלינו לשוב לרב ולראות מה הסיבות שהניעוהו לדחות עמדה זו. אפשרות אחת היא שרב אינו מקבל את החילוק בין עדות על ביצוע מעשה העברה ובין עדות על המסגרת והרקע שבהם נעשה המעשה. כיוון זה אפשרי, אולם הרמב"ם - מציין הפני יהושע - לא הבין כך את דעת רב: הרמב"ם פוסק להלכה הן את דברי רב (הלכות איסורי ביאה פ"א הכ"ג) והן את דברי הירושלמי בעניין עד אחד (הלכות סנהדרין פט"ז ה"ו) ואת הבבלי בעניין חזקה. מובן, אם כן, שלדעת הרמב"ם רב מקבל את החילוק הכללי שבין שני סוגי מידע אך סובר כי חילוק זה אינו רלוונטי לנידון דידן.

1) לא נוצרה חזקה

דרך אחת להסביר את ייחודיות המקרה שלנו היא לקבל את טענת השב שמעתתא (שמעתא ו פרק יב) כי מידע של עד אחד מתקבל באמצעות החזקה שדבריו יוצרים, ולא ישירות מעדותו (השב שמעתתא מבסס את טענתו על הרמב"ם בהלכות סנהדרין). על בסיס הנחה זו טוען השב שמעתתא כי סוגייתנו עוסקת בפרק הזמן שבתוך שלושים יום לעדות האב, שבו החזקה עדיין לא התבססה למעשה, ועל כן סובר רב כי לא ניתן להעניש את הבת על עדות האב.

גם המאירי (סג: ד"ה אף על פי) הולך במסלול הזה אך מסביר את השוני שבמקרה שלנו באופן שונה: "חזקת אירוסין אינה חזקה" - עדות על אירוסין אינה יכולה ליצור חזקה. חזקה נוצרת כתוצאה מהבחנת הבריות במציאות מסוימת (למשל, אם ובנה שחיים תחת אותה קורת גג). אירוסין אינם יוצרים מציאות חדשה שניתן להבחין בה אלא רק תוצאות במישור ההלכתי-משפטי, ועל כן אין הם יוצרים חזקה.

2) המקרה שלנו עוסק במעמד אישי

גם אם נדחה את דעת השב שמעתתא, נוכל עדיין לקבל את דעת רב תוך הבחנה בשני גורמים נוספים המיוחדים למקרה שלנו. הראשון הוא שבמקרה זה אין מדובר במעמדה של חתיכת בשר מסוימת אלא במעמדה האישי של אישה. די בעד אחד להגדרת חתיכת בשר כטרפה - אך לא לשינוי המעמד האישי, שהוא בכלל "דבר שבערווה", שאינו בפחות משניים.

3) במקרה שלנו יש חיוב מיתה

רבי עקיבא איגר (שו"ת, פסקים קז) מציין גורם ייחודי נוסף למקרה שלנו: כאן אנו עוסקים במיתה. על אף שאנו מקבלים עדות של עד אחד כרקע לחיוב מלקות, הטלת עונש מוות מצריכה הוכחה חותכת לגבי כל אחד מן הפרטים, ועל כן גם מידע על הרקע צריכה להיות מאומתת על ידי שני עדים או על ידי חזקה (למעשה, גם שני עדים עוברים תהליך ארוך של חקירה ותשאול;עיין מכות ז.).

המהרי"ק (בתשובה עז) מחלק באופן דומה ביחס לגמרא (פ.) שאליה התייחסנו לעיל. את האפשרות להסתמך על חזקה להטלת עונש מוות ולהטלת עונש מלקות לומדת הגמרא משני ייתורים שונים בפסוק. השימוש בשני לימודים שונים מלמד, לדעת המהרי"ק, על השוני שבין מלקות ומיתה: למלקות די בחזקה כלשהי; למיתה, לעומת זאת, יש צורך בחזקה שנוצרה על ידי "מעשה גדול"(המהרי"ק מקבל את החילוק של המאירי, אולם רק ביחס למיתה ולא ביחס למלקות).

סיכום

רב ורב אסי חולקים אם ניתן להרוג אישה על סמך עדות אביה על מעמדה האישי. הסברנו כי המחלוקת יכולה לסוב על סוג הראיה הדרושה להטלת עונש מוות. רב אסי טוען כי להשגת "תנאי מסגרת" שיגדירו את המעשה כעברה די בראיות חלשות יותר, דוגמת חזקה או עד אחד. רב יכול לקבל עקרונית את החילוק הזה אך לחלוק על יישומו במקרה שלנו מכמה סיבות: א. במקרה זה חסרה חזקה על מעמדה האישי של האישה (אם בגלל מגבלת זמן טכנית - שהחזקה לא הספיקה להתבסס - ואם מפני שלא נוצר שינוי במציאות); ב. העובדה שמדובר במעמד אישי - "דבר שבערווה" מחייבת עדות ממש; ג. העובדה שמדובר במיתה, ולא במלקות.

ב. מעמדה של עדות האב

1. המקור לנאמנות האב

גם אם רב אסי מסכים כי דרושים שני עדים ליצירת מסגרת מחייבת (ולו במקרה שלנו), הוא יכול לחייב את הבת בעדות אביה בטענה שהיא חשובה כעדות שני עדים. מתן תוקף כזה לעדות האב יכול להיסמך על המקור לנאמנות האב בעניין זה (סד.).

בתחילה מנסה הגמרא לתלות את נאמנות האב בכך שהדבר "בידו": האב יכול להשיג בדרך אחרת את התוצאה שהוא טוען לקיומה (קרי: להשיא את בתו). נראה שלפי הסבר זה יהיה כוחה של נאמנות האב כשל עדות עד אחד, הנזקקת אף היא ל"בידו" (עיין תוספות סה: ד"ה נטמאו).

לאחר שהגמרא מקשה על הצעה זו שקידושי הבת אינם ממש בידי אביה (שכן יש צורך גם בהסכמת הבעל), לומד רב אשי את נאמנות האב מן הפסוק "את בתי נתתי לאיש הזה" (דברים כ"ב, טז), שממנו עולה כי האב נאמן להעיד על נישואי בתו.

מה שעדיין טעון בירור הוא היחס בין תירוצו של רב אשי לבין התירוץ הראשון. במבט ראשון ניתן לומר שרב אשי דוחה את ההצעה שמקור נאמנות האב הוא "בידו". אך ריטב"א (כתובות כב. ד"ה מניין) מפרש שהפסוק מלמדנו כי קידושין נחשבים ביד האב (על אף שאין הוא שולט בהסכמת הבעל): התורה אינה מתייחסת ישירות לנאמנות האב; היא מתייחסת לשליטתו במעשה הקידושין, וכתוצאה מכך הוא גם נאמן על המעשה. לדעת ריטב"א רב אשי אינו מציג מושג חדש: הוא משתמש בפסוק על מנת לבסס את ההסבר הקודם של הגמרא. אם כך, לדעת ריטב"א מקבילה נאמנות האב לנאמנות עד אחד.

לרמב"ן הבנה אחרת בסוגייתנו. רב אשי מציין שנאמנות האב מוגבלת למעמדה האישי (קידושיה וגירושיה) של בתו, אך אין הוא נאמן לפסלה לכהונה בטענה שנשבתה (שבויה נפסלת לכהונה מחשש שנאנסה). רמב"ן (ד"ה הא) מקשה על כך: מדוע אין האב נאמן במיגו (נאמנות טענה על בסיס האפשרות לטעון טענה חזקה יותר)? מתוך שיכול לאסור את בתו לכהונה בטענה שנישאה לממזר - ייאמן בטענתו שנשבתה! בתחילה מסביר רמב"ן כי מיגו כזה אינו תקף, אך בהמשך הוא טוען כי גם לו היה המיגו קביל לא ניתן לפעול על פיו, מכיוון שעדות צריכה להתקיים מכוח עצמה, ואינה יכולה להיסמך בתמוכות אחרות, כגון מיגו. רמב"ן מניח שאנו מקבלים את עדות האב כעדות רגילה, וניתן לדייק מכאן כי לדעתו חשובה עדות האב כעדות שניים (ולא כנאמנות עד אחד המסתייע ב"בידו"). את ההבנה הזו, המשתמעת מדברי רמב"ן רק בעקיפין, אומר ריטב"א בפירוש (ד"ה נשבית). על פי גישה זו רב אשי מציע מקור נאמנות מחודש לדברי האב: עדותו אינה חשובה כעדות עד אחד אלא כעדות שני עדים (ההסבר היחיד שיש לי לסתירה בין דברי ריטב"א בכתובות ובין דבריו בקידושין היא שהוא שינה את דעתו במהלך כתיבת שני הפירושים).

מדעה זו עולה כי הצורך בשני עדים לעדות אינו צורך מהותי או מטרה לעצמה אלא רק אמצעי לוודא את מהימנות העדות. ערכם של שני עדים נובע מכך שאנו רואים בהם מקור מהימן לקביעת עובדות. התורה מלמדת אותנו כי בהיותו המקור האחראי והמודע ביותר למעמדה האישי של בתו נאמן האב להעיד על נישואיה. הצורך לתמוך את דברי עד אחד ב"בידו" או במיגו מלמדת כי נאמנותו יחסית.

חזרה מעדות

ההבנות השונות ביחס למקור נאמנות האב הן היסוד למחלוקת חכמי פרובנס (תשובות חכמי פרובינציא סימנים י"ג-ט"ו) וחכמי ספרד באשר ליכולת האב לחזור בו מעדותו באמצעות אמתלא (הסבר מדוע העיד קודם באופן שונה). השב שמעתתא (שם) מסביר כי רק השוואת עדות האב לעדות שני עדים יכולה לגרור את דין "כיוון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד"; אם האב נאמן רק כעד אחד, נוכל להתייחס לעדותו בגמישות רבה יותר ולאפשר לו לשנותה. קשר זה בין הנושאים עולה מניסוחו של רבי יעקב פרופיי (תשובות חכמי פרובינציא סימן ט"ו): "אחר שהתורה האמינתו, הרי הוא כשני עדים כשרים, ואחר שהוא בא לבית דין והעיד... איך יוכל להיות חוזר ומגיד" (וראה חידושי רבי עקיבא איגר בבא בתרא קכז:, המתייחס ליישום אחר של עניין זה).

2. מקורו של רב אסי

השב שמעתתא (שם) מקשר בין השוואת עדות האב לעדות שני עדים לבין שיטת רב אסי שניתן לחייב מיתה בעדות האב. הוא טוען כי ניתן לחייב מיתה רק בפסק דין מוחלט. אם העד יכול לחזור בו מעדותו - יפגע הדבר ביכולת לפסוק באופן מכריע וחד-משמעי וימנע הטלת עונש מוות. רב אסי מחייב מיתה, טוען השב שמעתתא, רק מפני שעדות האב חשובה כעדות שניים ואין הוא יכול לחזור בו. ורב, לעומתו, שולל חיוב מיתה משום שלדעתו העד יכול לחזור בו מעדותו, כבכל עדות עד אחד.

לפי השב שמעתתא, רב אסי חייב להגדיר את עדות האב כעדות שניים רק כדי שלא יוכל לחזור בו. הייתכן שרב אסי נזקק להשוואה זו גם מסיבות מהותיות יותר? התורה מצריכה שני עדים כבסיס להטלת עונש כלשהו, שכן רק שני עדים יכולים לקבוע עובדה מבחינה הלכתית. יכולתה של עדות האב ליצור עובדה הלכתית תלויה בהגדרתה כעדות שניים.

3. תשובת רב

רב יכול להשיב לטענתו האפשרית של רב אסי בדחיית אחת משתי הנחותיו: א. שעדות האב כעדות שניים; ב. שכדי לענוש אין צורך בשני עדים דווקא, ודי במקבילה לעדות שניים. ריטב"א (שם) טוען כי רב חולק על ההנחה השנייה: "אין סוקלין אלא בשני עדים ממש". לחלופין, כאמור, יכול רב לחלוק על ההנחה הראשונה ולטעון כי עדות האב הנה ככל נאמנות עד אחד (עיין תשובת מהרשד"ם אבן העזר סימן ט', שם הוא מציע דרך אחרת לשיטת רב בעדות האב).

4. שני מסלולים

טיב עדות האב יכול להיות תלוי באופן שבו הוא מציג את עדותו. מן ההקשר של הדיון במשנה ובגמרא עולה כי רב ורב אסי נחלקו רק במקרה שהאב מעיד על נישואי בתו אך אינו מציין למי נישאה (עיין שיטה לא נודע למי סג: ד"ה מהו הדן בכך). מדוע תצטמצם המחלוקת למקרה זה בלבד?

הפסוק שבו השתמש רב אסי כמקור לנאמנות האב - "את בתי נתתי לאיש הזה" - מתייחס למצב שהאב מציין את זהות הבעל. רב יכול להבין שהפסוק מחלק בין מקרה שהאב מזהה את הבעל לבין מקרה כבמשנתנו, שהאב אינו מזהה אותו. רב מודה שהפסוק מעניק לאב נאמנות כשל שני עדים, אך הוא מבין שנאמנות זו ניתנת לו רק כאשר הוא מספר את הסיפור המלא - כולל שם הבעל;כשעדות האב אינה מכילה מרכיב חשוב זה - תוקפה כשל נאמנות עד אחד. אם כך, ניתן להרשיע את הבת רק כשהאב נוקט בשם הבעל.

ג. סיכום

בשיעור זה עסקנו בהבנות השונות של מחלוקת רב ורב אסי אם אפשר להרוג אישה בעדות אביה על מעמדה האישי. הסברנו כי המחלוקת עשויה לסוב על שני עניינים כלליים: א. איזה סוג ראיה נחוץ כדי לחייב מיתה; ב. מה רמת הנאמנות של עדות האב.

ביחס לעניין הראשון הסברנו כי על אף שהכול מודים שדרושים שני עדים על עצם מעשה העברה, רב אסי יכול לטעון שעדות על פרטי הרקע המגדיר את המעשה כעברה יכולה להגיע גם ממקורות מהימנים פחות, כחזקה או עד אחד. גם אם רב מקבל את החילוק הזה באופן כללי הוא יכול לדחות את דברי רב אסי מכמה סיבות: א. במקרה שלנו חסרה הגדרת המעמד האישי (מסיבות טכניות או מהותיות); ב. כאן אנו עוסקים בשאלה של מעמד אישי; ג. כאן מדובר במיתה.

לחלופין יכולה המחלוקת לסוב על טיבה של עדות האב. היכולת להרוג את הבת בעדות אביה (על פי רב אסי) נובעת מהחשבת עדות זו כעדות שני עדים. רב חולק משום שהוא מגדיר את עדות האב כנאמנות עד אחד או משום שכדי לענוש הוא מצריך שני עדים ממש, ולא תחליף לשני עדים.

מקורות ושאלות לשיעור הבא:

1. קידושין סד., המשנה השנייה והגמרא (עם רש"י) עד המשנה הבאה. בעל המאור; מלחמות ה' (שתי שורות לפני השורות הרחבות) "ורבי נתן... אמר רבי נתן נמי נאמן"; רש"י ד"ה ורבי נתן.

לדעת רבי נתן, היש משמעות כלשהי לטענת הבעל? אם כן - מה המשמעות ומה טעמה? האם יש משמעות לחזרת הבעל מדבריו?

2. בבא בתרא (ה:) (3 שורות מהסוף) "חזקה...לשקר" (ו.); תוספות ה: ד"ה מי. האם הסוגיה בבבא בתרא תלויה במחלוקת רבי ורבי נתן בקידושין?

רמב"ן קידושין סד: ד"ה רבי סבר, עד "יותר מחברתה". האם החזקות בשתי הסוגיות דומות? האם המה לי לשקר דומה?

רמב"ן מלחמות (3 השורות האחרונות, מהמילים "ואם תאמר"). האם יש הבדל בין טענת הבעל כי מעולם לא היו לו אחים ובין הטענה כי כעת אין לו אחים? מדוע?