בורר | 3

התנאים להיתר הברירה

בברייתא שהובאה בגמרא עד. נאמרו עקרונות הלכתיים סתומים בעניין ברירה, והאמוראים הציעו חמש הצעות שונות לפירוש הברייתא. להלן תמצית הסוגיה:

"תנו רבנן: היו לפניו מיני אוכלין - בורר ואוכל, בורר ומניח. ולא יברור, ואם בירר - חייב חטאת. מאי קאמר?
1. אמר עולא: הכי קאמר: בורר ואוכל - לבו ביום, ובורר ומניח - לבו ביום; ולמחר לא יברור, ואם בירר - חייב חטאת. מתקיף לה רב חסדא: וכי מותר לאפות לבו ביום? וכי מותר לבשל לבו ביום?
2. אלא אמר רב חסדא: בורר ואוכל - פחות מכשיעור, בורר ומניח - פחות מכשיעור. וכשיעור - לא יברור, ואם בירר - חייב חטאת. מתקיף לה רב יוסף: וכי מותר לאפות פחות מכשיעור?
3. אלא אמר רב יוסף: בורר ואוכל - ביד בורר ומניח - ביד. בקנון ובתמחוי - לא יברור, ואם בירר - פטור אבל אסור, ובנפה ובכברה - לא יברור, ואם בירר - חייב חטאת. מתקיף לה רב המנונא: מידי קנון ותמחוי קתני!
4. אלא אמר רב המנונא: בורר ואוכל - אוכל מתוך הפסולת, בורר ומניח - אוכל מתוך הפסולת, פסולת מתוך אוכל - לא יברור, ואם בירר - חייב חטאת. מתקיף לה אביי: מידי אוכל מתוך פסולת קתני!
5. אלא אמר אביי: בורר ואוכל - לאלתר, ובורר ומניח - לאלתר, ולבו ביום - לא יברור, ואם בירר - נעשה כבורר לאוצר, וחייב חטאת. אמרוה רבנן קמיה דרבא, אמר להו: שפיר אמר נחמני[1] ."

כבר בהתבוננות ראשונית, אנו מבחינים ששתי ההצעות הראשונות (עולא ורב חיסדא) נדחות בטענות ענייניות, שהן מנוגדות להלכה הסבירה. שתי ההצעות הבאות (רב יוסף ורב המנונא) נדחות בטענות צדדיות - לשון הברייתא אינו תואם אותן. אין בסוגיה התנגדות הלכתית לעמדות הללו. ההצעה החמישית (אביי) מתקבלת למסקנה, הן מבחינת ההלכה האמורה בה, והן מבחינה טקסטואלית כמתאימה לפירוש הברייתא.

לאור דברינו הנ"ל, עולה מדברי הראשונים שיטה יסודית אחת. אין מחלוקת להלכה בין שלוש ההצעות, ושלושתן מתקבלות. משמעות הדבר היא שהיתר הברירה מותנה בשלושה תנאים: אוכל מתוך פסולת, ביד ולא בכלי, לאלתר.

מסקנה זו עולה גם מתוך צירוף שני דיונים נוספים העולים באותה סוגיה:

"היו לפניו שני מיני אוכלין, ובירר ואכל, ובירר והניח. רב אשי מתני: פטור, רבי ירמיה מדיפתי מתני: חייב. רב אשי מתני פטור, והא תני חייב! לא קשיא, הא - בקנון ותמחוי, הא - בנפה וכברה"

ופירשו מקצת הראשונים שלדעת רב אשי הבורר בנפה וכברה חייב אף אם עושה לאלתר. (עיין תוס', רמב"ן וראשונים נוספים על אתר).

"חזקיה אמר: הבורר תורמוסים מתוך פסולת שלהן - חייב. לימא קסבר חזקיה אוכל מתוך פסולת אסור! - שאני תורמוסים דשלקיה ליה שבעא זימני, ואי לא שקלי ליה - מסרח וכפסולת מתוך אוכל דמי".

וקיי"ל כחזקיה לפי מה שפירשו בגמרא שאוכל מתוך פסולת מותר, ולא אסר אלא תורמוסים מפני שנחשב כפסולת מתוך אוכל.

בצירוף כל הנ"ל כתב רבינו חננאל:

"השמועה סלקא כאביי וכרב אשי וכחזקיה, שמעינן מדברי שלושתן כי בורר ואוכל ביד בורר ומניח ביד שרי ולא כל היכא דבעי שרי אלא ברירת אוכל מתוך פסולת אבל פסולת מתוך אוכל לא. והאוכל מתוך פסולת דשרי היינו לברור ולאכול או לברור ולהניח כדי לאוכלו לאלתר על השולחן כמו שפירשנו אבל להניח שלא לאלתר לא, וזה שאמרנו כי מותר לברור ולאכול ולברור ולהניח לאלתר שרי הני מילי ביד אבל בקנון ותמחוי לא ואם בירר פטור אבל אסור ובנפה וכברה דברי הכל אסור ואם בירר נעשה כמי שבירר לאוצר בשוגג חייב חטאת".

היוצא משיטת הר"ח הוא שבורר לבו ביום ולא לאלתר חייב בכל עניין[2], והוא הדין אם בורר פסולת מתוך אוכל שחייב בכל עניין. ואם בורר אוכל מתוך פסולת לאלתר ביד מותר, ובקנון ותמחוי[3] פטור אבל אסור ובנפה חייב חטאת. כשיטת הר"ח כתבו רבים מן הראשונים (רי"ף, רמב"ם, חכמי ספרד ועוד). האגלי טל (מלאכת מרקד ה ס"ק ו' בהג"ה) כתב שלדעת רמב"ם - אם בורר בקנון ותמחוי פטור בכל האופנים, אף אם ברר לאחר זמן ופסולת מתוך אוכל, ואינו חייב כשבורר בכלי אלא בנפה וכברה.

שומה עלינו להבין שיטה זו. אם נבין שיסוד ההיתר באוכל ביד לאלתר הוא מפני שאין דרך לברור אוכל מתוך פסולת, וכן אין דרך לברור ביד ולאלתר (עיין דברי רש"י בסוגיה שכך משמע, לכאורה, מדבריו), אם כן יקשה למה חייב כשבורר ביד פסולת מתוך אוכל ולאחר זמן, והלא ברר ביד ואין דרך ברירה ביד. ויותר קשה למה חייב כשבורר אוכל מתוך פסולת ביד לאחר זמן, והלא אין דרך ברירה לא ביד ולא באוכל מתוך פסולת, וצ"ע.

לכן, נראה שיש לבאר דין זה בכמה אופנים

שיטת הרמב"ן

נפתח בציטוט מדבריו. התוס' כתבו לחלק בין אוכל מרובה על הפסולת שהדרך היא לברור את הפסולת, ולכן מותר לברור אוכל מתוך פסולת (אמ"פ) שאין זו דרך ברירה, וכשהפסולת מרובה על האוכל הדרך היא לברור את האוכל ולכן מותר לברור פסולת מתוך אוכל (פמ"א) שאין זו דרך ברירה. על כך כתב הרמב"ן:

"ולא מסתברא דגבי שבת לעולם אסור לברור פסולת ולהניח אוכל, ואע"ג דתרוייהו דרך בורר נינהו בשבת בהתירא טרחינן באיסורא לא טרחינן, ומאן דטרח באיסורא ובירר הפסולת הו"ל כבורר לאוצר שהרי אין דעתו לאכול מה שבירר ולפיכך חייב".

לדבריו, בשני המקרים - אמ"פ או פמ"א - יש דרך ברירה וההיתר בשבת אינו קשור לזה, אלא מפני שהוא צריך לברור את מה שהוא רוצה לאכול. אם הוא בורר את מה שאין דעתו לאכול הרי זה כבורר לאוצר וחייב. ניתן למקד את כוונת הרמב"ן באחת משתי נקודות:

1. ההיתר הוא מפני שאין כאן ברירה כלל אלא מעשה אכילה. בשיטת הרמב"ן הדבר פשוט, שהרי גדר המלאכה לשיטתו הוא ההפרדה וכאן אינו עוסק בהפרדת הפסולת מהאוכל אלא באכילה, כשהוא בורר פסולת הוא מפריד, כשהוא עוסק באוכל הוא אוכל. כיוצא בזה מצאנו בדברי הריטב"א שכתב:

"והנכון דכל שבורר לאחר זמן אפילו אוכל מתוך פסולת חשיב בורר, אבל בזה שעשה לשעתו לאכול מיד משמע ליה לרב המנונא כי כשנוטל האוכל לאוכלו אינו נראה כבורר אלא שנוטל מה שהוא רוצה לתת לפיו".

וכן בחי' המיוחסים לר"ן: "שהוא כמכשיר ומתקן אכילתו". לשיטה זו אין זה מעשה ברירה כלל, אלא מעשה אכילה.

2. אמנם ניתן לומר שהמתיר של דרך אכילה אינו אומר שאין ברירה כלל, ואפשר בהחלט שיש כאן ברירה, אלא שכיוון שדרך ברירה ועיקרה הוא לאחסון ושמירה (=לאוצר), אם אדם בורר לצורך אכילה מיידית, ברירה זו מנוגדת לדרך ברירה - היא לא לאוצר. אם כן, המתיר הוא "דרך אכילה" שבמהותה היא במגמת צריכה ושימוש, ולא במגמת אוצר ושימור. לפי פירוש זה, יש לומר שכוונת הרמב"ן היא שאם בורר פסולת לא ברור לגמרי שכוונתו לצרוך ונראה כבורר לאוצר, וההיתר הוא רק בברירה כזו שברור לגמרי מתוך מעשיו שכוונתו לצריכה.

לאור דברינו הנ"ל בשיטת הרמב"ן, יש מקום ללבן שאלה יסודית שעלתה לדיון בדברי הפוסקים: האם מותר לברור פסולת מתוך אוכל בשעת אכילה ממש[4]. וז"ל ביאור הלכה סי' שיט ד"ה הבורר פסולת:

"ויש להסתפק אם שם בורר מונח דוקא כשבורר מקודם ומכין לאכול לאלתר אבל אם בעת האכילה גופא שאוחז בידו ורוצה לאכול מוציא הפסולת ומשליכו לא שייך בורר אף שעושה דבר זה קודם האכילה דזהו דרך מאכל או דילמא לא שנא אלא צריך להשליכו אחר שיאכל דוקא או שישליך מן האוכל עמו".

לפי מה שהצגנו בשיטת הרמב"ן נראה פשוט שפעולה כזו נחשבת מעשה אכילה, ומותרת, שהרי זו דרכו של אוכל. כמו כן יש חותם של זמניות על אכילה זו וברור לגמרי שאינה לאוצר. אמנם נראה שיש להבדיל בין שני מצבים יסודיים. כפי שניסחנו את השאלה עד כה, ההבדל בין האופן הרגיל שבו אסרנו לברור פמ"א, לבין המקרה הנידון בשאלה הוא בזמן הברירה האם בורר לפני שמתיישב לאכול או בזמן האכילה עצמה. אך, יש לבחון מצב נוסף, יש סוגי אוכל שדרך אכילתם היא בסילוק הפסולת קודם הכנסתם לפה, כגון אכילת דגים שהנוהג הרגיל הוא להוציא האדרות, וכן בגרעיני האבטיח שדרך לסלקם קודם ההכנסה לפה. ולדעתי יש הבדל בין שתי השאלות, אם להגדיר אותם כמעשה אכילה. האופן הראשון אינו מעשה אכילה מצד עצמו שאף שיושב לשולחן, אינו אלא כמכין את מאכלו, אך אינו אוכל, אבל באופן השני שזוהי דרך אכילתו, הרי זו אכילה.

ואפשר שיש לחלק בזה בין שני הטעמים לשיטת הרמב"ן. אם היסוד הוא מעשה אכילה יש לחלק ביניהם כנ"ל, אך אם היסוד הוא צריכה ושימוש מול אחסון ואוצר, בזה יש לומר שכיוון שהוא עושה זאת בשעת אכילה הרי זה שימוש[5].

הרמב"ן בחידושיו עד. ד"ה וכי מותר כתב:

"שאין דרך ברירה בכך אלא כאוכל ומצא פסולת בחתיכה שהוא אוכל ומפריש פסולת מתוך אוכל הוא שמותר".

ובביאור הלכה הנ"ל דייק מדברים אלו שהרמב"ן מתיר פסולת מתוך אוכל בשעת האכילה. לענ"ד אפשר שיש לדחות שהרמב"ן מדבר שמפריש פסולת מתוך האוכל שנמצא כבר בפיו, שבזה ברור שיש להתיר. וכדברינו הבין החזון אי"ש בדעתו.

מאידך כתב הביאור הלכה שם להביא ראיה להיפך מדברי הרא"ש בתשובה (כלל כב סי' ט):

"דמים שיש בהם תולעים מותר לשתותן על ידי מפה בשבת ולא הוי כבורר ומשמר דלא שייך בורר ומשמר אלא במתקן הענין קודם אכילה או שתייה שיהיה ראוי לאכילה או לשתייה שזהו דרך מלאכה אבל אם בשעת שתייה מעכב את הפסולת שלא יכנס לתוך פיו אין זה מעין מלאכה ומותר".

ודייק שם בביאור הלכה שמה שלא פירש הרא"ש בטעם ההיתר מפני שמותר לברור פסולת מתוך אוכל בשעת שתייה משמע שאוסר. ואף בזה נראה לענ"ד שאין הכרח כלל, שהרי הרא"ש כתב בזה טעם יסודי יותר שלא שייכת ברירה באופן זה, ואין ראייה מדבריו שיאסור בנידונ שאפשר שאם הוא באופן שביררנו שזוהי דרך אכילתו אף הוא יודה להיתר, אלא שכאן אין זו דרך אכילתו, ולפיכך הוצרך להתיר על פי דרכו.

והנראה בעיני לעניין מעשה, שהשיקול צריך להיות: אם בדרך אכילתו בחול נוהג לעשות כן להפריד הפסולת מן האוכל קודם אכילתו, אפשר שנראה אותו כעוסק באכילתו ומותר, ואם אין זו דרך אכילתו בחול, אלא שרוצה שנתיר לו מצד שעת אכילה, בזה נראה שאין להתיר יותר מאשר כל לאלתר שאסור אם הוא פסולת מתוך אוכל, וראה עוד חזון אי"ש סימן נד ס"ק ב-ג.

שיטת רש"י והתוספות

בדבריהם מצאנו שהם סוברים שיסוד ההיתר של ברירה הוא מפני שהוא שינוי מדרך המלאכה. כשיטה זו כתב גם התוס' רי"ד בספר המכריע סי' כג[6]. אם נבוא להסביר שיטות אלה, נצטרך תחילה לדון בהיקף ההיתר. אם נבין כדעות המשוות בין האמוראים, וטוענות שלא נחלקו כלל, כשיטת הר"ח, יותר פשוט להסביר כדרכו של הרמב"ן מצד דרך אכילה, וכל מה שאינו אוכל ביד ולאלתר חייב כי אינו דרך אכילה, ונחשב ברירה.

מאידך, אפשר לומר שההיתר הוא משום שינוי, ובכל זאת לומר שאם בורר לאלתר מותר ולאחר זמן חייב, אף שבשני המקרים בורר אוכל מתוך פסולת שלא נחשבים דרך ברירה, נוכל לומר שיש לפרש "שינוי" שאנו מדברים כאן לא במובנו הרגיל, אלא במשמעות עניין הברירה, ברירה בכלי מצד מהותה דומה היא לדרך ברירה והוא הדין ברירת פסולת מתוך אוכל, וכן אוכל מתוך פסולת אפילו בידיו אם הוא לאחר זמן, הרי זה חייב משום שמצד הלאחר זמן מקבל הוא משמעות של ברירה. ולכן רק אוכל מתוך פסולת ביד ולאלתר מופקעים מדרך ברירה והוי שינוי גמור, וזוהי סיבת ההיתר לברור באופן זה.

בקצרה יש לומר: מאפייני "דרך ברירה" הם - לאחר זמן, בכלי, פסולת מתוך אוכל - ובכל עניין שאחד הנתונים קיימים הם יוצרים דרך ברירה, ורק כששלושתם חסרים הוי שינוי מדרך ברירה ומותר[7]. פירוש זה בגישה זאת אינו מוסכם, כיוון שיש שיטות הסבורות שלא כר"ח ומתירות באופנים נוספים, ונעמוד עליהם בהמשך דברינו.

שתי דרכים הללו בהסבר היתרי הברירה משפיעות על תחומים נוספים:

- בשו"ת רשב"א ח"ד סי' עה כתב:

"מסתברא: דהא דפריס סילקא, דוקא במחתך דק דק, כדי לאוכלו למחר, או אפי' לבו ביום, ולאחר שעה. לפי שדרכו של סילקא לחתכו דק דק בערב בשולו. וכל שדרכו בכך, ומניחו לאחר שעה חייב. אבל לאוכלו מיד, מותר. שלא אסרו על אדם לאכול מאכלו חתיכו' גדולות או קטנות. דכענין שאמרו (שבת ע"ד ע"א) לענין בורר: היו לפניו שני מיני אוכלין, בורר ואוכל. בורר ומניח לא יברור. ואם בורר, חייב חטאת. ופירשה אביי דה"ק: בורר ואוכ' לאלתר. בורר ומניח לאלתר ולבו ביום, לא יברור. ואם בירר, נעשה כבורר לאוצר, וחייב חטאת. דאלמא: כל שאוכל לאלתר, כדרך שדרכן של בני אדם לאכול, אע"פ שיש באותו צד בעצמו חיוב חטאת, בשמניח לאחר זמן, ואפי' לבו ביום, וה"נ דכוותה היא"

הרשב"א מרחיב היתר לאלתר למלאכות אחרות כטוחן ועוד, ועל כך העיר נגדו בשלטי הגיבורים אות ג':

"ותמיהני עליו דכיון דהאיסור הוא משום טוחן מה לי טוחן לבו ביום או לאלתר או למחר וכי כל המלאכות כולן שרי לעשותן בדצריך לאותה מלאכה לאלתר, ואל תשיבני מברירה שהתירו לברור כשרוצה לאכול לאלתר דהתם טעמא דבכה"ג שהתירו לא הוי דרך ברירה".

ושורש מחלוקתם מצוי בתוך דבריהם, שהרשב"א סבור כרמב"ן שההיתר מבוסס על דרך אכילה ולכן שייך עקרונית להרחיבו למלאכות אחרות אבל שלטי הגיבורים סבור כתוס' שיסוד ההיתר הוא מפני שאין זו דרך ברירה, וממילא אין מה ללמוד משם אוטומטית לטחינה או למלאכה אחרת.

- בש"ע סי' שכ סעיף ה' הביא מחלוקת אם מותר לסחוט פרות בוסר לתוך אוכל בשבת[8]. רבנו תם שאסר הוא מפני שהבוסר אינו ראוי לאכילה, ומקצת אחרונים הבינו שהאיסור הוא משום בורר[9], ולפיכך הסיקו שכיוון שהוא בורר אוכל מתוך פסולת אין לאסור רק כשעושה לאחר זמן, אבל לאלתר מותר, ובמשנה ברורה שם ס"ק כ' כתב בשם המגן אברהם לאסור אף לאלתר משום שההיתר בדרך כלל מבוסס על כך שאין דרך ברירה באוכל מתוך פסולת, אבל בסוחט פרי בוסר זוהי דרך ברירתו ולא שייך בזה היתר לאלתר.

אבל במגן אברהם שם ס"ק ז' משמע שאוסר מטעם אחר:

"ול"נ דלא דק דאטו מי שרי לעשות מלאכה כדי לאכול לאלתר וכ"כ הש"ג פ"ז דשבת אלא הטעם בבורר בידו לאכול לאלתר לא מקרי ברירה דהוי דרך אכילה וכן הטעם במחתך לאכול לאלתר .. ולהכי בקינון ותמחוי אסור לברור אפי' לאכול לאלתר וכן פסולת מתוך האוכל אסור ומכ"ש דאסור לסחוט בוסר, תדע דהא כתב הר"ן טעמא דאסור חליבת עז משום בורר אוכל מתוך פסולת אטו יהא מותר כדי לאכול לאלתר אלא ודאי כדאמרן ודבר פשוט".

מדבריו נראה שהוא סבור שההיתר בבורר לאלתר הוא משום דרך אכילה ובסחיטת בוסר אין זה דרך אכילה. ובדעת המתירים יש לומר שהם סבורים שכל אוכל מתוך פסולת לא הוי דרך ברירה, או שבאופן זה יותר סביר שנחשב דרך אכילה, שזוהי דרך אכילתו של הבוסר - לאכול את המיץ היוצא ממנו. על כל פנים ראינו שהמגן אברהם והמשנה ברורה פירשו דעת האוסרים בשני ניסוחים שונים המשקפים את שתי התפיסות הנ"ל במחלוקת הראשונים.

בשיעור הבא נעמוד על פירושים אחרים בשיטותיהם של רש"י, התוס' וספר המכריע. ולאחר מכן, נעמוד על פסיקת ההלכה.