שיעור 37 - מיגו ומה לי לשקר

  • הרב יעקב פרנצוס

מיגו ומה לי לשקר / הרב יעקב פרנצוס

שיעור 37: קידושין סד:

השיעור יעסוק בשני מושגים הלכתיים שונים - מה לי לשקר ומיגו - המשמשים שניהם כנימוקים למתן נאמנות לטענה הנטענת בבית דין.

חלק א: מה לי לשקר

המשנה בדף סד. אומרת כי אדם הנוטה למות (שאין ידוע לנו כי יש לו ילדים) ואומר שיש לו בנים - נאמן, אך אם הוא מצהיר כי יש לו אחים אין הוא נאמן. לפסק זה משמעות הלכתית רבה: אדם שיש לו אחים אך אין לו ילדים זוקק את אשתו לייבום, ואין היא יכולה להינשא במותו לאחר בלא חליצה.

הברייתא בגמרא מביאה מחלוקת תנאים: "בשעת קידושין אמר 'יש לו בנים', בשעת מיתה אמר 'אין לו בנים'; בשעת קידושין אמר 'אין לו אחים', בשעת מיתה אמר 'יש לו אחים' - נאמן להתיר ואין נאמן לאסור, דברי רבי. ר' נתן אומר: אף נאמן לאסור".

מה בין הברייתא למשנה? מדוע הברייתא שנויה במחלוקת בעוד שהמשנה מקובלת על הכול? אביי מציע כי המשנה עוסקת במקרה שאין לנו כל ידיעה על אחים או ילדים. במקרה כזה יש לאישה חזקה שאינה זקוקה לייבום, משום שלבעל אין אחים ככל הידוע עד כה, ועל כן טענת הבעל כי יש לו אחים - אשר תמנע מאשתו להינשא - אינה מתקבלת, שהרי עומדת כנגדה חזקה. כנגד זאת תתקבל בבית דין טענתו שיש לו ילדים, אשר תומכת בחזקת היתר הנישואין שיש לאשתו (הראשונים דנים מה דין הצהרת הבעל שיש לו ילדים אם באו עדים שיש לו אחים). הברייתא, לעומת זאת, עוסקת במקרה שיש לבעל חזקת אחים עוד לפני הנישואין (חזקה עובדתית - "מוחזק לן בהאי גברא שיש לו אחים" - ולא ידיעה הנסמכת על עדותם של עדים) אולם אין חזקה על ילדים. לפני הצהרת הבעל יש אפוא לאישה חזקת זקוקה לייבום. למרות זאת הבעל נאמן בטענה שכנגד החזקה משום מה לי לשקר: האישה אמנם עשויה, בשקלה את נישואיה לאדם מסוים, להביא בחשבון את האפשרות שבעלה ימות ללא ילדים והיא תיאלץ להתייבם לאחיו, ועל כן עשוי האיש להכריז כי אין לו אחים רק על מנת להפיג את חששותיה ולעודדה להינשא לו; עם זאת, אין כל סיבה להניח שהוא משקר, שכן לו אכן רצה למנוע את הייבום בכל מחיר יכול היה לגרש את אשתו לפני מותו ולפטרה מייבום (כך מפרש רש"י; תוספות וראשונים אחרים מפרשים אחרת). ממילא מתקבלת טענת הבעל בשעת הנישואין כי אין לו אחים גם כנגד החזקה שיש לו אחים משום "מה לי לשקר".

לדעת רבי מקבילה נאמנות מה לי לשקר לנאמנות עדים. לפיכך מתקבלת טענת הבעל שיש לו ילדים כאמתית (בגלל התמיכה שיש לה מדין מה לי לשקר) ומבטלת את חזקת זקוקה לייבום שהייתה לאישה ויוצרת במקומה חזקה חדשה - שהאישה אינה זקוקה לייבום. לכן אין חזרת הבעל מדבריו לפני מותו מתקבלת, שהרי היא מתנגדת לחזקה שהוא עצמו יצר בשעת הנישואין (בדיוק כשם שדחינו את דברי הבעל במשנה משום שהיו נגד חזקת ההיתר של האישה). רבי נתן, לעומתו, סבור כי נאמנות מה לי לשקר מקבילה לחזקה, ולא לנאמנות עדות. בהצהרת הבעל אין אפוא די ליצור חזקה חדשה שהאישה אינה זקוקה לייבום, ועל כן כשחוזר בו הבעל על ערש דוויי - הוא נאמן. בקיצור, הדיון במהימנות מה לי לשקר ביחס לטענה שנטענה בשעת הנישואין קובע את מעמד הטענה שנטענה בשעת מיתת הבעל (שאליו מתייחסת הברייתא): אם מה לי לשקר יוצר חזקה שהאישה אינה זקוקה לייבום, כדעת רבי, אין הבעל נאמן בדבריו שלפני מותו; אם מה לי לשקר אינו יכול ליצור חזקה, נאמן הבעל בדבריו כי יש לו אחים - וכך סבור רבי נתן.

סיכום

לדעת אביי, הכול מודים שהבעל אינו נאמן להתנגד לחזקה (אלא אם הוא יכול להשתמש במה לי לשקר). אולם נחלקו תנאים באשר לכוחה של טענת מה לי לשקר: לדעת רבי היא יכולה ליצור חזקה חדשה, בדומה לעדות, ואילו לדעת רבי נתן כוחה שלה עצמה כשל חזקה בלבד, ועל כן אין היא יכולה ליצור חזקה חדשה כנגד חזקה קיימת.

הבנת מה לי לשקר

לדעת רבי משמש מה לי לשקר כדרך לאימות טענתו של אדם בבית דין. היות שיש לבעל דרך בטוחה וקלה למנוע מאשתו להתייבם, אין זה סביר שישקר למטרה זו; אדם לא ישקר כאשר הוא יכול להשיג אותה מטרה בדרכים ישרות. הנחה זו מעניקה לבעל אמינות רבה יותר בעיני בית הדין.

הבנת שיטת רבי נתן נתקלת בבעיה. כזכור, רבי נתן מאמין את הבעל על חזרתו מן ההצהרה שניתנה בזמן הנישואין כי אין לו אחים ומזקיק את האישה לייבום. מניסוח דבריו עולה שקודם שחזר בו הבעל הייתה האישה מותרת להינשא שנית, כלומר: המה לי לשקר שבשעת הנישואין הועיל ליצור לה חזקת היתר. כיצד אפוא מתיישב הדבר עם סברת רבי נתן (שבגינה נאמן הבעל לחזור בו) שמה לי לשקר אינו יכול ליצור חזקה?

בעניין זה נחלקו ראשונים. רמב"ן (במלחמות) סבור כי הגורם היחיד הבא בחשבון במקרה כזה הוא החזקה, שכנגדה אין הבעל נאמן כלל. הבעל אינו נאמן כאשר הוא טוען לפני מותו כי אכן יש לו אחים, ולמעשה לא היה נאמן (למרות המה לי לשקר) כבר קודם, כשטען בשעת הנישואין שאין לו אחים. המילה "נאמן" שבה משתמשת הברייתא בדעת רבי נתן אינה מדויקת, והיא משתמשת בה רק משום שזו המילה שבה השתמשה בדעת רבי. לדעת רבי נתן, גם טענת מה לי לשקר אינה יכולה לסתור חזקה, ולמעשה הדין במקרים אלו תלוי רק בחזקה. נאמנותו של הבעל במקרה זה להזקיק את אשתו לייבום אינה נובעת מכוח הצהרתו הנוכחית אלא מכוח החזקה שהייתה לה עוד בשעת הנישואין.

השיטה לא נודע למי (סד: ד"ה ברייתא) טוען שלדעת רבי נתן עצמת מה לי לשקר כעצמת חזקה. כשעומד מה לי לשקר כנגד חזקה אנו נמצאים אפוא בספק, וממילא האישה "חולצת ולא מתייבמת" - אסורה להינשא לאחר ללא חליצה אך גם אסורה להתייבם.

רוב הראשונים מקבלים את ההבנה הפשוטה בברייתא, שרבי נתן מאמין את הצהרת הבעל בזמן הנישואין כל עוד לא חזר בו, ועל כן אשתו מותרת להינשא. אולם מכיוון שלדעת רבי נתן יש למה לי לשקר מעמד של חזקה, אין ברור מדוע הבעל נאמן לחזור בו. לבעיה זו הוצעו כמה פתרונות.

רשב"א (ד"ה ורבי נתן) טוען כי רבי נתן מחלק בין שני סוגי חזקה. יש חזקה שהיא חזקה הלכתית: אם הבעל מצהיר לאחר נישואיו כי יש לו ילדים, הצהרתו אינה מתקבלת, שכן הנישואין כבר יצרו חזקה הלכתית שהאישה זקוקה לייבום, ואין בכוחה של טענה הנתמכת במה לי לשקר לשנות חזקה הלכתית קיימת.

לעומת זאת, כאשר מצהיר הבעל לפני הנישואין כי אין לו אחים, לא נוצרה עדיין כל חזקה הלכתית שעשויה לפסול את דבריו. במקרה זה עומדת הצהרת הבעל מול חזקה עובדתית בלבד: אנו מניחים באמצעות חזקה כי יש לבעל אחים (אך איננו יודעים אם יש לו ילדים). במקרה כזה מספק מה לי לשקר הוכחה לאמתות דבריו, ואנו מקבלים אותם במובן זה שאנו מניחים מעתה כי יש לו אחים (ואין לו ילדים). לכן אם לא יחזור בו הוא נאמן ואשתו מותרת להינשא שנית, אך אם הוא חוזר בו - חוזרת החזקה הראשונית למקומה; שהרי מה לי לשקר משמש רק כהוכחה לאי-נכונות המידע הראשוני - וכשהבעל חוזר בו הוא מוכיח כי הנחתנו שלא ישקר הייתה מוטעית, וממילא הצהרותיו אינן מהימנות ואנו חוזרים לסמוך על החזקה הראשונית.

נראה שלחזקה העובדתית הראשונית כי יש לבעל אחים אין כלל מעמד של חזקה משפטית; חזקה זו אינה אלא מקור מידע שבאמצעותו ניתן לברר את העובדות. לכן מודה רבי נתן כי מה לי לשקר יכול לגבור על חזקה כזו. אך אין מה לי לשקר יכול להתעמת עם חזקה הלכתית.

ריטב"א, בניגוד לרשב"א, סבור כי מה לי לשקר אינו טוב מחזקה עובדתית; שניהם שווים בעצמתם. על כן אנו הולכים אחר החזקה ההלכתית שמלפני הנישואין, דהיינו: חזקת היתר. ריטב"א מסכים אפוא להלכה העולה מדברי רשב"א, שגם רבי נתן מתיר את האישה להינשא לאחר אם אין הבעל חוזר בו - אך לא מטעמיה.

מקריאה מדוקדקת ברש"י (ד"ה ורבי נתן) עולה שלדעת רבי נתן אין במה לי לשקר כדי להתיר את האישה להינשא לאחר כאשר הייתה לה כבר חזקת ייבום. את ההוכחה שהבעל דובר אמת מקבלים אנו רק מן העובדה שלא חזר בו אפילו לפני מותו, וזאת מכוח הכלל "אין אדם חוטא ולא לו": לו הייתה האישה זקוקה לייבום, היה הבעל חוזר בו לפני מיתתו, שכן אנו מניחים שלא יעבור על איסור על מנת להתיר את אשתו ואם כן כשחזר בו לפני מיתתו אין שום תוקף להצהרתו בשעת הנישואין.

בעל המאור טוען שמה לי לשקר יכול לעמוד לבדו מול חזקת זקוקה לייבום; על כן אם הבעל לא יחזור בו, אין האישה זקוקה לייבום. ברם, החזקה הראשונית אינה נעלמת כליל, ואם הבעל יחזור בו לפני מותו יוכיח הדבר את נכונותה. במילים אחרות: כשמה לי לשקר עומד מול חזקה - הוא גובר; אולם אם הבעל חוזר בו ברבות הימים, מוכיח הדבר כי הנאמנות שמספק המה לי לשקר אינה חד-משמעית, והחזקה הראשונית חוזרת וניעורה.

סיכום

מעמד מה לי לשקר אליבא דרבי נתן שנוי במחלוקת ראשונים. לדעת רמב"ן במלחמות אין מה לי לשקר עומד כנגד חזקה. השיטה לא נודע למי טוען כי מה לי לשקר שווה בעוצמתו לחזקה, ועל כן בהתנגשות ביניהם נוצר מצב של ספק. בעל המאור סבור כי מה לי לשקר יכול לבטל חזקת זקוקה לייבום, אולם חזרה של הבעל מדבריו מחזירה את החזקה הראשונית למקומה.

לדעת רבי יש למה לי לשקר כוח של עדים בכל הנוגע לביטול מעמד של חזקה. הצהרת הבעל בשעת הנישואין כי אין לו אחים יוצרת, אם כן, חזקה חדשה, שלפיה האישה אינה זקוקה לייבום. וממילא אין הצהרתו לפני מותו יכולה לבטל את החזקה שנוצרה בשעת הנישואין.

חלק ב: מיגו

לעתים יכול אחד הצדדים לטעון טענה שתתקבל בוודאות על ידי בית דין, אך חלף זאת הוא טוען טענה אחרת, חלשה הימנה. למשל, אם ראובן טוען שמסר את המחשב שלו לתיקון אצל שמעון, טכנאי מחשבים, אין שמעון נאמן לטעון שקנה את המחשב. לעומת זאת, אם שמעון יטען כי מעולם לא קיבל לידיו את מחשבו של ראובן, הוא נאמן כל עוד לא יוכיח ראובן במפורש את ההפך. כאשר אין לראובן כל ראיה כי אכן מסר לשמעון את המחשב ושמעון טוען שקנה אותו - נאמן שמעון מכוח מיגו: אנו מאמינים לטענתו החלשה של שמעון משום שיש לו אפשרות (תאורטית) לטעון טענה שהייתה מזכה אותו בוודאות; מיגו (מתוך) שהוא נאמן לטעון כי לא קיבל את המחשב לידיו מעולם, נאמן הוא לטעון שקנה אותו (עיין בבא בתרא מה.).

הגמרא במסכת בבא בתרא (ה:- ו.) דנה בהתנגשות מיגו וחזקה. קיימת חזקה כי "אין אדם פורע [הלוואה] בתוך זמנו [לפני מועד הפירעון]", ולכן לווה הטוען כי פרע קודם מועד הפירעון - אינו נאמן. לעומת זאת, לאחר זמן הפירעון נאמן הלווה לטעון כי פרע את החוב בזמנו (כל עוד אין למלווה שטר). מה הדין כאשר הלווה טוען לאחר מועד הפירעון כי פרע לפני זמנו? במקרה כזה יש ללווה מיגו: הוא יכול לטעון שהחזיר את ההלוואה בזמנה. במקרה זה עומד המיגו שיש לטענתו הנוכחית - כי פרע בתוך הזמן - מול חזקה שאין אדם פורע תוך זמנו הגמרא מנסה לפשוט את הבעיה - אך ללא הועיל.

הגמרא בבבא בתרא אינה מזכירה את מחלוקת רבי ורבי נתן בסוגיתנו, על אף שנראה כי הדיון קשור למחלוקת זו: רבי ורבי נתן נחלקים בדין טענה הנתמכת במה לי לשקר המתעמתת עם חזקה. נאמנות מה לי לשקר נראית דומה ביותר לנאמנות מיגו, שהרי גם במה לי לשקר אנו מניחים שהטוען אינו משקר מכיוון שיש לו דרך נוחה יותר להגיע למטרתו.

הראשונים דנים ביחס שבין מחלוקת רבי ורבי נתן ובין סוגיית מיגו נגד חזקה. השיטה לא נודע למי (קידושין סד: ד"ה ברייתא) טוען כי כבסוגיית אישה שמת בעלה (על פי פירושו), כך גם בדיני ממונות המצב הוא, לדעת רבי נתן, ספק, ועל כן הכסף נשאר ביד המוחזק - אצל מי שבידו הוא נמצא.

לעומתו, הסוברים כי מה לי לשקר גובר על חזקת זקוקה לייבום (פרט למקרה שהבעל חוזר בו), דומה שיאמרו כי אפילו רבי נתן יסבור שמיגו גובר על חזקה.

רמב"ן בחידושיו (סד: ד"ה רבי) מסביר כי מה לי לשקר חזק ממיגו. במקרה של מיגו ייתכן שהטוען לא חשב על הטענה החלופית, החזקה יותר, והוא סבור כי טענתו הנוכחית היא החזקה ביותר; לכן איננו יכולים להסיק באופן חד משמעי על ישרותו מן העובדה שאין הוא טוען את הטענה החזקה. במקרה של מה לי לשקר, לעומת זאת, אנו בטוחים כי הוא דובר אמת, שכן ישלו דרך בטוחה ופשוטה להשיג את מטרתו: מכיוון שגם גט יציל את אשתו מנפילה לייבום, אין לו כל סיבה לשקר.

ריטב"א (סד: ד"ה רבי) אומר כי אם יש לבעל אחים הוא מסתכן באפשרות שהאמת תתגלה, מה שאין כן במקרה של מיגו. לכן חזק המה לי לשקר שבסוגייתנו מן המיגו שבבבא בתרא.

עד כאן השווינו את הכוח של מה לי לשקר לכוח המיגו. אולם ניתן גם להשוות את מעמד החזקות בשני המקרים. ואכן, השיטה לא נודע למי מחלק בין החזקות. הגמרא בבבא בתרא עוסקת בחזקה המתארת את ההתנהגות המקובלת של לווים בכלל, בעוד שהגמרא בקידושין דנה בהנחותינו המוקדמות ביחס לשאלה אם יש לאדם מסוים אחים וילדים. החזקה הכללית שבבבא בתרא היא אפוא יציבה יותר מן המידע שאנו מניחים מראש על אודות אדם מסוים, שעשוי להתברר כמוטעה. מכל מקום, לפי גישה זו החילוק בין הסוגיות נובע מההבדל שבין החזקות.

תוספות בבבא בתרא (ה: ד"ה מי) טוענים כי הסוגיות אינן קשורות כלל. החזקה בבבא בתרא, שהיא עובדה ביחס להתנהגות האנושית, שונה, לדעתם, לחלוטין מחזקות העוסקות במצב ההלכתי של פרטים מסוימים, כמו חזקת אישה ביחס לזיקה לייבום הנידונה בקידושין. בסוגיה בבבא בתרא יש פגם מהותי בהנחה כי הלווה פרע לפני מועד הפירעון. הסוגיה בקידושין, לעומת זאת, עוסקת ביחס שבין מיגו ובין חזקה הלכתית; חזקה כזאת יכולה לעתים להתבטל רק בעדות, והדיון הוא אפוא בדבר מידת העצמה שיש למה לי לשקר.

רמב"ן (במלחמות) וראשונים אחרים מעלים גורם נוסף שיש להביאו בחשבון. הסוגיה בקידושין דנה במקרה שיש חזקה חיובית שלבעל יש אחים ואין כל מידע על בנים. אם הבעל טוען שאחיו מת, אין הוא סותר את החזקה העובדתית אלא משנה את החזקה ההלכתית. לעומת זאת, אם יטען שמעולם לא היה לו אח, הוא יסתור את החזקה העובדתית, ובמקרה כזה לא יהיה די במה לי לשקר, שכן החזקה העובדתית מעוררת ספק ביחס לאמת שבדברי הבעל. בקיצור: לעתים אין סיבה להטיל ספק בטענה כלשהי ובכל זאת אנו דורשים הוכחה ברורה יותר - ובמקרה כזה יכול מה לי לשקר לספק את ההוכחה הדרושה; אולם כאשר יש סיבה להניח שהטוען משקר, אין די במה לי לשקר. הסוגיה בבבא בתרא דומה למקרה שהבעל טוען כי מעולם לא היו לו אחים - הוא טוען טענה חשודה מיסודה הסותרת את החזקה. במקרה כזה ייתכן שאפילו רבי יודה כי מיגו לא יוכל לתמוך בטענה החשודה.

[אפשר שמחלוקת רבי ורבי נתן קשורה למידת הכוח שניתן לייחס לטענת מה לי לשקר במקרה הנידון בגמרא: כשם שנחלקו אמוראים ביחס לנאמנות מיגו מול חזקה אין אדם פורע תוך זמנו, כך נחלקו תנאים ביחס לנאמנות מה לי לשקר בטענת אדם בשעת הקידושין כי אין לו אחים (ואשתו אינה זקוקה לייבום). אפשר גם שהם חולקים ביחס לבסיס העובדתי של מה לי לשקר או באשר לרמת הראיה הנדרשת ליצירת חזקה שהאישה אינה זקוקה לייבום.]

הסוגיה בבבא בתרא דף קלד מאמינה בעל שאמר על ערש דוויי כי יש לו בנים גם מול חזקת זקוקה לייבום "הואיל ובידו לגרשה". דין זה יכול להיות נכון גם לפי רבי נתן. המקרה הנידון בברייתא הוא שהבעל אומר משהו בזמן הנישואין. במקרה כזה, כפי שמעלה ריטב"א (קידושין סד. ד"ה דאמרינן מה לי לשקר), אין זה מדויק לטעון שהבעל נאמן "הואיל ובידו לגרשה"- שהרי רק עתה עומד הוא לשאתה! לכל היותר הוא יכול להבטיח שיגרשה. הכוח של מה לי לשקר כזה, חלש בהרבה מן היכולת לגרש מיד על מנת להימנע משקר (טיעון זה עשוי, מכל מקום, להיות תלוי בשאלה על מה בדיוק מבוסס דין מה לי לשקר). ואכן, תוספות (סד: ד"ה רבי) מעלים את האפשרות שרבי נתן חולק רק על נאמנות הבעל בשעת הנישואין, אולם בשעת מיתה, שבה יכול הבעל לגרש את האישה מידית במקום לשקר, מודה הוא לרבי.

סיכום

בדיון בנאמנות מיגו או מה לי לשקר כנגד חזקה יש להתחשב בכמה גורמים. גורם אחד הוא איכות המיגו: האם הוא מבוסס על טענה חלופית שעשויה אף היא להתגלות כבלתי-נכונה, או שמא הוא מבוסס על טענה זמינה המספקת נאמנות מידית? האם ישנם גורמים נוספים התומכים במיגו - למשל, האפשרות שהאמת תתגלה ("מילתא דעבידא לאיגלויי) והאח יופיע?

גורם נוסף שבו יש להתחשב הוא סוג החזקה העומדת מול המיגו. האם זוהי חזקה הלכתית קיימת ועומדת או שמא זוהי חזקה שעדיין אינה קיימת (מעין חילוקו של רשב"א בין הצהרה שלפני הנישואין, המונעת יצירת חזקת זקוקה לייבום, לבין הצהרה לאחר הנישואין)? האם המיגו סותר חזקה הלכתית, או שמא הוא בא לסתור חזקה עובדתית? חזקה עובדתית עשויה להעלות חששות כבדים ביחס למיגו. לכן כשעוסקים בחזקה עובדתית יש לשאול עד כמה היא איתנה: האם זו חזקה אוניברסלית, או שמא היא מבוססת על מקורות לא-ידועים?

קיימות סוגיות נוספות העוסקות ביחס שבין מיגו וחזקה. אולם דיון בכל הסוגיות הקיימות יחרוג ממסגרת השיעור.

נושא אחד שלא עסקנו בו הוא תפקידו של המיגו. בשיעור זה התייחסנו למיגו כאל אינדיקציה לכך שאדם מסוים דובר אמת, מאחר שיש לו אופציות טובות יותר לשקר ולהשיג את מבוקשו. ישנו אופן נוסף להתייחס למיגו: כאל מושג הלכתי הנותן לטענה מסוימת תוקף כשל הטענה החזקה יותר. גם בחינת הבנה זו חורגת ממסגרת שיעורנו.

מקורות לשיעור הבא:

סה., משנה וגמרא עד "קא משמע לן" (השני).

כתובות ח: (בשורה האחרונה) "אמר רבי אליעזר... עליו", רש"י ד"ה האומר.

כתובות ט. "אלא הכי קאמר... עדים דמי".

כתובות כב. "ת"ר האישה... נאמנת" (לפני השורה האחרונה).

המשנה בכריתות יא: "שניים אומרים.. פטור"; גמרא שם יב. "איבעיא להו... ממאה איש".

קצות החושן סימן ל"ד ס"ק ד, הקטע המתייחס לדין שווייה.

שיטה מקובצת כתובות כב. בשם רבנו יונה, ד"ה מתניתין עד "עדים".

ריטב"א כתובות ח: ד"ה אמר ר' אליעזר, "והא דקאמר רבי אליעזר... דידיה", "והא דאמרינן... לקיימה".

רמב"ם הלכות אישות פכ"ד הי"ז; הלכות איסורי ביאה פ"כ הי"ג.

שיטה מקובצת כתובות ט. ד"ה ועתה (עמ' 91-90 במהדורה הרגילה); ד"ה אבל הכא "ודע שרש"י... בבחור" (עמ' 89 במהדורה הרגילה).

שאלות:

1. הגמרא בקידושין שואלת אם שווייה יחיל איסור גם על האישה עצמה. כיצד תשפיע הבנת דין שווייה על שאלת הגמרא?

2. מה שתי האפשרויות להבין את מסקנת הגמרא בכתובות (ט.) ששווייה חל גם כאשר ייתכן שהטוען טעה? השווה בין הבנת ריטב"א לבין הבנת השיטה מקובצת.

3. מדוע טוען רש"י שטענת הבעל תתקבל רק אם הסדינים אבדו או אם לאישה יש אכן מגבלה פיזיולוגית?

4. לדעת השיטה מקובצת אנו דורשים כי הבעל ממש ידרוש לאסור על עצמו את אשתו בגלל טענתו. מדוע אנו צריכים לכך ואיננו מסתפקים בשמיעת הראיות שהוא מביא בפנינו כי אשתו אסורה?