בורר | 4

בשיעור הקודם עמדנו על המחלוקת היסודית בגדרי היתרי הברירה, של אוכל מתוך פסולת ביד לאלתר. בשיעור זה נעמוד על יסודותיהן של שיטות הראשונים החולקים על ר"ח, ומתירים אופנים נוספים של ברירה. יש לפרש שיטותיהם על פי מה שעולה מפרטי הדינים, כפי שנבאר.

ספר המכריע

נציג תחילה את עיקרי דבריו: הבורר בנפה וכברה פסולת מתוך אוכל חייב אפילו לאלתר, ואם ברר אוכל מתוך פסולת לאחר זמן פטור, ולאלתר מותר. הבורר בידיו לאלתר מותר בין באוכל מתוך פסולת ובין בפסולת מתוך אוכל, ואם הוא בורר בידיו לאחר זמן, בפסולת מתוך אוכל חייב ובאוכל מתוך פסולת פטור. גם לדעתו אין מחלוקת בין האמוראים - רב יוסף, רב המנונא ואביי להלכה.

בביאור שיטתו יש להציע שהוא רואה באוכל מתוך פסולת שינוי גמור במובן הטכני הרגיל, ולכן לא יהיה לעולם מצב שבו אופן כלשהו של אוכל מתוך פסולת שיתחייב[1], ולכן כתב שאוכל מתוך פסולת ביד לאחר זמן פטור, והיינו שאסור רק מדרבנן, ולאלתר יש להתיר מפני שתי סיבות אפשריות:

א. יש כאן שני שינויים - אוכל מתוך פסולת, וכן לאלתר. שינוי אחד מוריד לאיסור דרבנן והשינוי השני מעביר להיתר גמור.

ב. השינוי מוריד לאיסור דרבנן, ולאלתר מתיר מפני שהוא דרך אכילה.

פסולת מתוך אוכל ביד מותר לשיטה זו אם הוא לאלתר, ולאחר זמן חייב, כיוון שפסולת מתוך אוכל ביד הוא דרך ברירה, וידוייק כן אף מרש"י על המשנה עג. וז"ל בספר המכריע שם:

"שגם ביד דרך העולם הוא לברור ולהניח לאוצר, שכן אדם שיש לו דבר מועט בוררו יד על יד והלכך חייב חטאת"

ומכל מקום לאלתר יש להתיר מפני שכשבורר בידיו לאלתר הוא שינוי מרכזי במהות הברירה. לשיטה זו לאלתר בידיו מנוגד למהות ברירה. אפשר גם לדחוק שהיתר לאלתר מצד דרך אכילה, אך נראה יותר שיסוד זה קיים לדעה זו רק לאחר שהורדנו את האיסור לאיסור דרבנן, ולכן הותר רק בידיו ולא בכלי, והוא תואם למה שכתב שם: "ולא הותר ביד אלא לצורך סעודתו".

אוכל מתוך פסולת בנפה ובכברה לאלתר, מותר לדעתו, ואפשר לפרש שלאלתר מספיק כדי להתיר, ועדיף לומר שיש כאן שינוי ראשון - אוכל מתוך פסולת - שמוריד לאיסור דרבנן, ולאלתר מתיר מצד דרך אכילה.

רש"י

כתבו ראשונים בדעת רשי"י שאוכל מתוך פסולת מותר לאלתר אפילו בנפה וכברה, והאגלי טל הוסיף לומר בשיטתו שמתיר אף אוכל מתוך פסולת ביד לאחר זמן. ונראה לומר שסובר שאוכל ביד הוא שינוי גמור ומתיר גם לאחר זמן. אך כשעושה כן בכלי, מצד הכלי הוא דרך ברירה, ואינו שינוי גמור, אלא שכיוון שעושה זאת לאלתר אין זה דרך בוררים, כלשון רש"י, שפירושה שזו דרך האוכלים ולא הבוררים.

אם בורר פסולת מתוך אוכל אף ביד זוהי דרך ברירה לרש"י, וכפי שמוכח מן המשנה. שינוי לדברי רש"י קיים רק בצירוף שני גורמים: אוכל מתוך פסולת ביד, אבל פסולת מתוך אוכל ביד אינו שינוי, וכן אוכל מתוך פסולת בכלי אינו שינוי. היתר לאלתר בנפה וכברה לשיטה זו הוא דווקא באוכל מתוך פסולת, אבל פסולת מתוך אוכל חייב, והטעם מפני שלאלתר נחשב דרך אכילה לשיטה זו דווקא באוכל ולא בבורר פסולת. אפשר גם לפרש, שאוכל מתוך פסולת בכלי לאלתר נחשב שינוי גמור ומותר, אך פסולת מתוך אוכל נחשב לעולם כדרך ברירה.

כתבנו כל זה על פי הבנת ראשונים ואחרונים ברש"י, אבל אפשר שרש"י סבור כר"ח שאין להתיר אלא אוכל מתוך פסולת ביד ולאלתר. ומה שנאמר בגמרא[2] "הא בנפה וכברה הא בקנון ותמחוי" אינו כדי להעמיד הברייתא של אביי שהתיר לאלתר בנפה וכברה, אלא להעמיד דברי ר"י מדפתי בנפה וכברה. ודברי רב אשי נאמרו בקנון ותמחוי, אבל נפה וכברה חייבים בכל עניין, ורב אשי מדברים בכלים, ואפי' לאלתר יש לחייב בנפה וכברה, ובקנון ותמחוי, פטור אבל אסור ולא פליגי, מר אמר חדא ומר אמר חדא (וכיו"ב איתא בחי' המיוחסים לר"ן עיי"ש, וצ"ע בכל זה).

תוספות

מספר אחרונים (אגלי טל בורר א, טז וביאור הלכה סעיף ד' ד"ה מתוך אוכל) דייקו מדברי התוס' שהם מתירים פסולת מתוך אוכל ביד לאלתר, ואוכל מתוך פסולת ביד הם מתירים גם לאחר זמן. הם דייקו זאת מלשון התוס' שם:

"ולא ידענא אי משום דקסבר אוכל מתוך פסולת אסור - פי' לא ידענא מה שלא ביררם תחלה קודם שהביאם לפניהן אבל אין לפרש מה שלא ביררם בשעה שהניח לפניהם דא"כ מאי קאמר אי משום דקסבר אוכל מתוך פסולת אסור דהא לכ"ע שרינן אוכל מתוך פסולת לאלתר".

לדבריהם הספק של הגמרא היה אם להתיר אוכל מתוך פסולת לאחר זמן דלאלתר פשיטא דמותר, ולפי זה סבר הש"ס שאוכל מתוך פסולת אפשר להתיר גם לאחר זמן. ממילא, אביי שהתיר רק לאלתר ולא לאחר זמן היינו בפסולת מתוך אוכל. ובמקצת דבריהם הסכים הריטב"א בשם התוס'[3] שלדעת אביי יש להתיר לאלתר בין אוכל מתוך פסולת ובין פסולת מתוך אוכל.

אמנם נראה לענ"ד שמדברי התוס' שלפנינו אין הכרח כלל לדיוק זה. שאפשר שכוונתם שהספק בסוגיה הוא בגדרי לאלתר: האם לאלתר הוא דווקא כשמיסב על השולחן, או אפילו בהכנה לקראת הסעודה. ולכן "שדא קמייהו כלכלה דפירי, ולא ידענא אי משום דסבר אוכל מתוך פסולת אסור, אי משום עין יפה הוא דמכוין", וזהו מה שאמרו התוס' "מה שלא ביררם תחלה קודם שהביאם לפניהן", דהיינו, שזו היא ההתלבטות האם לאלתר דווקא בפניהם או גם קודם לכן. וממילא, אפשר שהתוס' מודים לר"ח שההיתר הוא רק באוכל ביד ולאלתר, כפי שמבואר בדבריהם בד"ה והתניא, ואדרבה מסוגיית תורמוסים שאסרו פסולת מתוך אוכל ולא חילקו כלל בין לאלתר ובין לאחר זמן, נראה שיש לחייב בכל עניין.

אמנם, אם נרצה בכל זאת להסביר שיטת התוס' לדרכם של הביאור הלכה והאגלי טל, צריך לומר שהם סוברים שאף שפסולת מתוך אוכל ביד הוא דרך ברירה וחייבים עליו כשעושה לאחר זמן. אם עושה זאת לאלתר הם מתירים מפני שלאלתר אינו דרך ברירה, ואפשר גם מפני שלאלתר הוא דרך אכילה, ובכלי אין זו דרך אכילה וחייב. ואוכל מתוך פסולת ביד לאחר זמן אפשר שמתירים מפני שנחשב שינוי כפול - אוכל מתוך פסולת, ויד.

בהיותנו בזה נזכיר שיטה ייחודית של הריטב"א וחי' המיוחסים לר"ן שכתבו שאפשר שאביי ורב המנונא חולקים, אביי מתיר רק אוכל ביד ולאלתר, ובשאר האופנים מחייב, וטעמו כנ"ל, שעוסק באכילתו ובתיקונה, אך לרב המנונא אוכל מתוך פסולת לאחר זמן אין בו חיוב חטאת, אם כי גם הוא מודה שאין להתיר לגמרי. וסברתו כנראה, שאוכל מתוך פסולת ביד נחשבת שינוי, ולאלתר מותר כי דרך אכילה מתיר, אבל לאחר זמן נשאר האיסור דרבנן.

אמנם בחי' המיוחסים לר"ן נוסף כיוון מעניין. לדעתו אם בורר בידיו אוכל מתוך פסולת לצורך מחר חייב חטאת אף לדעה זו, ונראה לומר שאף שהוא שינוי, אם עושה כן למחר, זה "מתקן" את השינוי, והמגמה של מחר הופכת למגמת אוצר, ולכן יש לחייב באופן זה.

לסיכום פרק זה נדגיש, שהלכנו בניסיוננו לפרש השיטות השונות על פי העקרונות הבאים:

1. אפשר שהשינוי אינו טכני (כלאחר יד, ככתיבה בשמאל), אלא מצד מגמות הברירה.

2. אפשר שהשינוי הוא רק אם מצטרפים שני גורמים (כגון - אוכל מתוך פסולת ביד - לא פמ"א, ולא בכלי).

3. שינוי אחד דרבנן, שינוי שני מתיר, או שלאלתר היו דרך אכילה המתירה את הברירה בדרבנן.

4. אפשר שלאלתר מתיר בדרך אכילה אף בדאורייתא

אך באגלי טל הלך לאורך כל הדרך בכיוון שונה במקצת. הוא הגדיר בכל מקרה, לכל שיטה, מהו אב המלאכה, ומה סוטה מן האב בדרך הברירה שהופך אותו לתולדה על פי זה קובע שהיתר לאלתר - בדרך אכילה - מתיר רק תולדות ולא אבות. וצ"ע ביסוד הסברה של מהלך כזה, והלא אבות ותולדות כולן אסורות מדאורייתא. שמא יש לומר שאם נבין שהתולדות חייבות בשבת מכוח האבות, שבזה יש מקום לומר שכיוון שהתולדה רחוקה יותר ממקור החיוב, יש יותר מקום להפעיל לגביה היתרים מיוחדים[4], וצ"ע.

גדרי תערובת

לכאורה נראה, שסברה פשוטה היא שאין לחייב משום בורר אלא כשהדברים מונחים בתערובת, דהיינו שהאוכל מעורב בפסולת או שמין אוכל אחד מעורב במין אוכל שני. ויש לדון בגדרה של תערובת זו. בשו"ת תרומת הדשן סי' נז:

"אמנם נראה דמאד היה כנגד סברת הלב, דשני מינים שניכרים בהפרדתם חתיכות גדולות שמונחים יחד, דיהא ברירה שייכא בהו, דלשון המרדכי פ' כלל גדול לא משמע הכי, דכתב הילכך יזהר אדם מיני פירות שנתערבו כו', משמע דווקא כשהם מעורבים ואינם ניכרים, אבל בכה"ג אע"ג דאין כל מין ומין מסודר בפני עצמו, מ"מ לא מיקרי מעורב. אפס הואיל וכ' בסמ"ג, דהבורר פסולת מתוך האוכל, ואפי' בורר לאלתר חייב חטאת, אין לחלק ולהקל בלא ראיה ברורה".

ובעקבותיו פסק הרמ"א (סי' שיט סעיף ג') שיש להחמיר בברירה: "אע"פ שהחתיכות גדולות וכל אחת ניכרת בפני עצמה". ובמשנה ברורה כתב לבאר שאף על פי שהן גדולות, כיוון משהן מעורבות ואינן מסודרות כל מין בנפרד הוי ברירה.

אמנם האור שמח (על הרמב"ם שבת ח') כתב:

"דע דבורר גדרו הוא בדבר הבלול יחד ומשתמש כשהוא בלול... וזה שמעורר הירושלמי רמונין מגו רמונין, מעתה אפילו בני נשא מגו בני נשא...ולפי זה בורר כלי מתוך כלי... הלא כל קערה משתמש בה בפני עצמה לא שייך בהו בורר... ואין זה לא בכלים ולא בבגדים".

מתבאר מדבריו שעיקר ברירה היא רק בדברים הנבללים, ומשתמשים בהם באופן זה, אבל אם השימוש הוא בכל יחידה בנפרד לא נקרא תערובת כלל, וכל אחד עומד לעצמו. ומזה רצו לדייק הציץ אליעזר[5] והרב עובדיה יוסף להתיר ברירה בסכו"ם, בבגדים[6] ועוד. נראה שיסוד דברי האור שמח מתייחסים להיבט מסוים של הבעיה: עד כמה צריכה להיות זיקה בין החלקים השונים להגדרת תערובת.

עם זאת, יש מקום לעיין אימתי המצב מוגדר כתערובת מצד התמונה הטכנית. דהיינו, אף אם נניח שמבחינה פונקציונאלית יש דרישה שישתמשו בהם כשהם בלולים, כיצד הם צריכים להיראות מעורבים בהיבט הטכני-ויזואלי. והנראה בזה, הוא שאם אני רואה קבוצת פריטים מעורבת, שאין לכל פריט שבה זיהוי עצמי אלא זיהוי קבוצתי. אם אפשר לזהות כל פריט לעצמו אין זו תערובת. האור שמח מחדש שגם אם מן ההיבט הטכני אנו רואים תערובת, עדיין אין זה בורר אלא אם פונקציונאלית משתמשים בהם ביחד. אם משתמשים בנפרד, חשוב כל אחד לעצמו, ואין כאן תערובת. למעשה, נהגו להחמיר בזה, כפי שהבאנו למעלה מדברי הרמ"א.

הכרעות הפוסקים

בש"ע סי' שיט נפסק:

"הבורר אוכל מתוך פסולת.. בנפה ובכברה חייב.. ואם בירר בידו כדי לאכול לאלתר, מותר. הבורר אוכל מתוך הפסולת, בידו, להניחו אפילו לבו ביום, נעשה כבורר לאוצר וחייב. הבורר פסולת מתוך אוכל, אפילו בידו אחת, חייב".

מדברים אלה נראה פשוט שהכרעת השו"ע היא כשיטה המרכזית, הידועה כשיטת ר"ח, שמותר לברור רק בקיומם של שלושה תנאי היתר: אוכל מתוך פסולת, ביד, ולאלתר. באופנים האחרים נראה מדבריו שחייב[7]. אמנם באחרונים דנו להקל במצבים מסוימים, אם לכתחילה ואם בדיעבד. ונבאר דברינו:

1. פסולת מתוך אוכל לאלתר. כאמור, מן הש"ע נראה שחייב, ומכוח זה כתב בספר מאמר מרדכי:

"מכאן נראה ברור דמה שנוהגין בסעודות גדולות וכיוצא לקרוע הדג מגבו ולהסיר השדרה שבאמצע דיש ליזהר בשבת מלעשות כן דהו"ל בורר פסולת מתוך אוכל דחייב אפילו בלאלתר אלא יניח השדרה שם ולא ישליכנה לחוץ וכן יזהר כל אדם שלא להשליך עצמות הבשר לחוץ אלא בדרך אכילה דהיינו עצם שיש עליו קצת בשר יאחז בו לאכול ממנו ולהשליכו אח"כ מידו ואותו שאין עליו בשר אל יגע בו אלא יאכל הבשר והעצמות יישארו בקערה ואח"כ ישליכם אם ירצה".

אבל בביאור הלכה ביקש ללמד זכות על המקילים בזה מכמה טעמים:

א. אם עושים זאת בשעת אכילה ממש, יש מקום לסמוך על הפוסקים הסוברים שבאופן זה מותר לברור פסולת מתוך אוכל. (עיין בשיעור הקודם כל הדיון בנקודה זו, ומה שכתבנו להגביל זאת רק למצבים שהם דרך אכילה)..

ב. אם מדובר בעצמות רכות שראויות לאכילה, ולפעמים אוכלן, אין העצמות חשובות לפסולת ואין כאן ברירה. אמנם, נראה לי שמי שאינו אוכלן כלל, וזורקן כפי שהן, לגביו הרי הם כפסולת.

ג. היתר נוסף מבוסס על יסוד דברי היש"ש שחידש בעניין קליפות אגוזים ובוטנים, שמותר לברור אפילו על ידי הוצאת הקליפות, כיוון שהקליפות והפרי חשובים דבר אחד, ועדיין לא חל שם פסולת על הקליפות, הרי פעולה זו אינה אלא תיקון אוכל ומותרת. ואם כן, הוא הדין בעצמות עופות ודגים, יש לומר שאין זה בורר כלל, ומותר להוציא העצמות[8].

ד. יש לצרף דעת הראשונים שסוברים שפסולת מתוך אוכל מותר לברור לאלתר (דעת התוס' על פי האגלי טל והריטב"א).

ה. וז"ל בסיום דבריו:

"מ"מ בענין זה דבלא"ה יש הרבה סברות להקל וכנ"ל לא נוכל למחות ביד הנוהגין להקל אבל לתקן דבר זה אלאחר זמן כמו שנוהגין בסעודות גדולות יש ליזהר מאד ... וכ"ז בעצמות שיש עליהם בשר אבל אותם העצמות שאין עליהם בשר כלל יש ליזהר שלא לבררם ולהשליכם מעל הקערה קודם האכילה דהו"ל פסולת מתוך אוכל דשייך בו ברירה אפילו בלאלתר אלא יטול הבשר והעצמות יישארו בקערה".

ועיין חזון איש (סי' נד ס"ק ג-ד) שדחה דברי המשנה ברורה הנ"ל, וסובר שכיוון שבירושלמי מחייבים על קילוף אם הוא לאחר זמן, אין לסמוך על היש"ש, שדבריו נסתרים מן הירושלמי. ואין ללמוד היתר מקילוף בצלים כיוון ששם אי אפשר בדרך אחרת, ובדגים וכי"ב שאפשר להוציא הבשר מן העצמות, עדיף לנהוג כן.

ובאגרות משה (ח"ד סי' עד) נשאל אם אפשר להתיר להסיר העצמות מהדג כשאי אפשר להסיר הבשר, והשיב:

"בהכנת דג לקטנים יש להתיר ע"פ הפמ"ג בא"א סימן שכ"א[9], וגם במ"ב (שם) פסק כן, ולכן כשמכין לקטנים הוא כאי אפשר, אבל לגדולים הא אפשר לאכול בפיו ולזרוק מפיו את העצם ואם יארע אופן שא"א שלא ירגיש בלעיסתו יש להתיר אבל סמוך מיד לפה"[10].

ברירה בפסולת מרובה - כתבו התוס' שבת עד. ד"ה בורר:

"משמע דאוכל מתוך פסולת אין דרך ברירה בכך וקשה דבריש פרק תולין (לקמן קלח.) אמרי' מה דרכו של בורר בורר אוכל מתוך פסולת וי"ל דהתם בפסולת מרובה על האוכל הוי אוכל מתוך פסולת דרך ברירה".

ועל פי זה פסק הטור בסי' שיט:

"וכיצד הוא בורר אם יש טורח בברירת האוכל יותר מברירת הפסולת בורר כדרכו לזרוק הפסולת ואם יש יותר טורח בברירת הפסולת כגון שהוא דק נוטל אוכל ומניח הפסולת וכל זה כשהאוכל מרובה על הפסולת בכמותה ומשכחת באוכל מרובה שאפי' הכי יש טורח יותר בברירת הפסולת כגון שהוא דק כדפרי' אבל אם כמות הפסולת מרובה אסור אפי' לטלטלו שהאוכל בטל ברוב הפסולת ומ"מ לוזים ובטנים שנשתברו ועדיין מעורבין בקליפתן אע"פ שהקליפות מרובות על האוכל לא מיקרי פסולת מרובה על האוכל כיון דאורחייהו בהכי והוו כמו שומר לפרי".

יש שכתבו לפרש דברי הטור דס"ל שעקרונית מותר לברור ביד לאלתר מעיקר הדין בלי הבדל בין אמ"פ לבין פמ"א, אלא שחכמים הם שקבעו למעט בטרחה, וקבעו לנהוג בברירת אמ"פ או פמ"א לפי הצד שיש בו טרחה קטנה יותר. ובספר עבודת הקודש להרשב"א (בית מועד שער א'/ה') כתב עיקרון בעניין ברירה ביום טוב, שכל שבשבת חייב חטאת ביום טוב אסור, אבל אם בשבת אסור מדרבנן ביום טוב מותר לגמרי.

ולפי זה יוצא שכיוון שבית הלל התירו ביום טוב בין פמ"א ובין אמ"פ, כנראה שאף בשבת הוא רק איסור דרבנן. והיינו כפי הפירוש שהבאנו בטור. וכבר העיר המ"מ בהלכות יום טוב (פרק ג' הל' טז) על דברי הרשב"א האלו, שאין הכלל נכון. שהרי פמ"א היא איסור תורה בשבת ומותר ביום טוב.

ואפשר שיש לפרש אחרת בדברי הטור, שברירה ביד לאלתר עדיין אינה מותרת מדאורייתא, ויש לתלות בשאלה אם עושה זאת בדרך ברירה או לא, ולפי הטור הדבר תלוי ברוב ומיעוט שדרך ברירה היא לסלק המועט, ולכן בשבת חייב לברור ע"י נטילת המרובה דווקא, ומדאורייתא. ואכן, כך כתבו להחמיר מקצת פוסקים, עיין אגלי טל (בורר ס"ק ג') בשם מנורה הטהורה שהחמיר בזה כדעת התוס' והטור, אך רוב הפוסקים חלקו עליהם להלכה, וקיי"ל שאין לברור פסולת מתוך אוכל כלל. (אגלי טל שם, שביתת השבת, באר רחובות ב', ועוד).