שיעור 4 - בין המלך ושריו

  • פרופ' יונתן גרוסמן

בין המלך ושריו

את דיוננו הקודם סיימנו בתמיהה על כך שהמלך הזמין את שרי הממלכה בכדי לטכס עצה מה לעשות במלכה ושתי. על פניו, מתיחויות בין בני זוג צריכים להיפתר בינם לבין עצמם, וגם אם מחליט מאן דהו לשתף את חבריו במצוקתו, אין מדובר בזימון דחוף של כל חברי הממשלה. יש להדגיש, אחשורוש הזמין את המחוקקים, הקשורים גם באסטרולוגיה:

"ויאמר המלך לחכמים ידעי העתים כי כן דבר המלך לפני כל ידעי דת ודין" (א', יג).

הפסוק נראה בתחילה מבלבל: האם הוא זימן את ה"חכמים ידעי העתים" (=אסטרולוגים) - כתחילת הפסוק, או שמא את "ידעי דת ודין" (= מחוקקים ומשפטנים) כסופו. פתרון הבלבול פשוט: בממלכה הפרסית ישנו קשר עמוק בין החוק ובין אסטרולוגיה; בין משפט ובין מאגיה. נשוב לדבר זה עת נפגוש את הפור אותו הפיל המן, ושעל שמו קרוי החג. לעצם דיוננו - החבורה שהוזמנה מורגלת בדיונים ציבוריים, וסביר שלפני יציאה למלחמה או לפני הטלת מס מיוחד, המלך היה מזמין את השרים הללו, לשם קביעת חוק חדש.

הפעם, המלך הזמינם בשל כעסו: "ויקצף המלך מאד וחמתו בערה בו" (א', יב), אולם מה בדיוק מצפה המלך משריו? כיצד הם יוכלו לפתור את בעיות הזוגיות שלו ושל אשתו? האירוניה בולטת בשל התמקדות המגילה בשמות השרים ובתפקידם הרשמי, התמקדות שנראית כמטריחה שלא לצורך:

"והקרוב אליו כרשנא שתר אדמתא תרשיש מרס מרסנא ממוכן, שבעת שרי פרס ומדי ראי פני המלך הישבים ראשונה במלכות" (א', יד).

התחושה שהקורא מקבל, נוכח פירוט זה הוא, כי מדובר בשרים החשובים ביותר; "היושבים ראשונה במלכות", וכמעט יכול הקורא לשמוע את החצוצרות עת נכנסו השרים אל המלך.[1] אולם, שוב שואל עצמו הקורא, ומן הסתם גם השרים עצמם, לשם מה נקראו בדחיפות אל המלך? בציניות ברורה, מעצבת המגילה את מגמת ההתכנסות באופן הבא:

"כדת מה לעשות במלכה ושתי על אשר לא עשתה את מאמר המלך אחשורוש ביד הסריסים" (א', טו).

התוספת "ביד הסריסים" שבסוף המשפט נועדה כמדומני ללעוג למלך, שאוסף את כל שריו בבהילות, אולם עם אשתו כלל לא דיבר; מזמין את מחוקקי הממלכה, אולם לא שאל את אשתו לפשר סירובה.

השרים מצויים בסיטואציה קשה ביותר. מחד, הם אינם יכולים - מה שככל הנראה היו רוצים לעשות - לטפוח קלות על ראשו של המלך, לעודד אותו לשתות קפה ולחכות שיתפכח. שר שיציע דבר מעין זה יידון כמובן כמבזה המלכות. מאידך, קשה לחשוב על חוק שניתן לחוקק על מנת לפתור את בעיית המלך עם אשתו. החוק מטבעו הוא דבר כללי אשר תקף לכל הממלכה כולה, ואילו במקרה הנידון הבעיה נוגעת לזוג המלכותי בלבד. מה גם שיש לזכור שייתכן שבעוד כמה ימים המלך ישוב לפיכחונו ואז השרים יצטרכו לתת דין וחשבון הגיוני על החוק המיוחד שחוקקו!

המבריק שבחבורת השרים הוא ככל הנראה ממוכן. נעיין בתגובתו למלך וניווכח כיצד פתר את המצוקה בה היו השרים שרויים:

"וַיֹּאמֶר מְומֻכָן [קרי: מְמוּכָן] לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים: לֹא עַל הַמֶּלֶךְ לְבַדּוֹ עָוְתָה וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה כִּי עַל כָּל הַשָּׂרִים וְעַל כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ. כִּי יֵצֵא דְבַר הַמַּלְכָּה עַל כָּל הַנָּשִׁים לְהַבְזוֹת בַּעְלֵיהֶן בְּעֵינֵיהֶן בְּאָמְרָם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אָמַר לְהָבִיא אֶת וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לְפָנָיו וְלֹא בָאָה. וְהַיּוֹם הַזֶּה תֹּאמַרְנָה שָׂרוֹת פָּרַס וּמָדַי אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת דְּבַר הַמַּלְכָּה לְכֹל שָׂרֵי הַמֶּלֶךְ וּכְדַי בִּזָּיוֹן וָקָצֶף. אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יֵצֵא דְבַר מַלְכוּת מִלְּפָנָיו וְיִכָּתֵב בְּדָתֵי פָרַס וּמָדַי וְלֹא יַעֲבוֹר אֲשֶׁר לֹא תָבוֹא וַשְׁתִּי לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וּמַלְכוּתָהּ יִתֵּן הַמֶּלֶךְ לִרְעוּתָהּ הַטּוֹבָה מִמֶּנָּה. וְנִשְׁמַע פִּתְגָם הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְּכָל מַלְכוּתוֹ כִּי רַבָּה הִיא וְכָל הַנָּשִׁים יִתְּנוּ יְקָר לְבַעְלֵיהֶן לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן".

ממוכן פותח את דבריו ברעיון המרכזי אותו הוא מפתח לאורך נאומו: "לא על המלך לבדו עותה ושתי המלכה". רעיון זה בולט במילה החוזרת ונשנית בנאום ממוכן (7 פעמים): "כל". תיבה זו בולטת לא רק בשל רצף הופעותיה אלא כאמור, גם בגלל תוכן דבריו של ממוכן, שמתמקד בעיקר בנקודה זו - הבעיה אינה בעיה פרטית של המלך אלא של כל הממלכה וכל הזוגות בממלכה. בעיני רוחנו ניתן לשמוע את ממוכן אומר למלך (גם אם ברמיזות): 'מזל אדני המלך שהזמנת את שריך החשובים. אכן בעיה כללית רובצת לפתחנו ויש לפתור אותה בחוק כללי ומסודר. לא כפי שאולי חלק סבורים - שזוהי בעיה פרטית של המלך ואשתו. לא! כל הממלכה בבעיה, וכל הזוגות עומדים בפני ריב שסופו מי ישורנו'.

אין צורך לומר שממוכן קורץ לשרים בשעה שהוא אומר את הדברים הללו. הדבר רמוז בכותרת נאומו: "ויאמר ממוכן לפני המלך והשרים". גם הם חיכו למוצא פיו שיפתור את הפלונטר אליו הם נכנסו בעל כורחם, וממוכן אכן עושה זאת בהצטרפות מדומה לגישת המלך ובהגזמה בה.[2]

המלך שמח בעצת ממוכן, וכן השרים: "וייטב הדבר בעיני המלך והשרים ויעש המלך כדבר ממוכן" (א', כא). ניתן לשער שהמלך שמח ב'עצה הטובה' שניתנה לו, והשרים שמחו בשנינות ממוכן שהוציאה אותם ממצר. ומיד קיים המלך את העצה שקיבל:

"וישלח ספרים אל כל מדינות המלך אל מדינה ומדינה ככתבה ואל עם ועם כלשונו להיות כל איש שרר (= מושל, שולט) בביתו ומדבר כלשון עמו" (א', כב).

ניתן לדמיין את תגובת אנשי פרס עת התכנסו בכיכר העיר לשמוע את החוק המיוחד שהתקבל זה עתה, ולהפתעתם שמעו שמעתה אם הבעל מבקש כוס קפה מאשתו אסור לה לסרב.[3]

סיום לשון החוק ההולך ומתפרסם ברחבי ממלכת אחשורוש נראה במבט ראשון מפתיע. מה עניין 'מדבר כלשון עמו' לחוק הנידון?[4] היו שהציעו שביטוי זה חוזר אל הנאמר בראשית תיאור שליחת האגרות, כלומר זהו ביטוי נוסף שתפקידו להדגיש שכל בית אב צריך היה לשמוע את החוק בשפתו שלו.[5] אולם, ההסבר הפשוט ללשון החוק הוא כהסברו של רש"י במקום, שאם הבעל ואשתו אינם דוברים את אותה השפה, הרי שהבעל רשאי (ואולי מחויב?) לכפות את אשתו לדבר בשפתו. בכך, מעלה המגילה את מוטיב השפה על פני השטח כבר בפרק הראשון, מוטיב שיקבל את משמעותו המלאה בהמשך הסיפור (ח', ט), ושם, בעז"ה, נדון בדבר.

אולם, לא ניתן לעזוב את תמונת יועצי המלך מבלי להעיר כי מודל זה חוזר על עצמו באופן זהה בעוד שני מקומות לאורך סיפור המגילה: בבחירת אסתר ובסילוק המן. נשווה בין התמונות השונות:

סילוק ושתי (א', יב-כא)

בחירת אסתר (ב', א-ד)

סילוק המן (ז', ז-י)

"ויקצף המלך מאד וחמתו בערה בו"

"כשך חמת המלך אחשורוש"

"והמלך קם בחמתו ממשתה היין"

"ויאמר ממוכן לפני המלך"

"ויאמרו נערי המלך משרתיו"

"ויאמר חרבונה אחד מן הסריסים"

"וייטב הדבר בעיני המלך והשרים

ויעש המלך כדבר ממוכן"

"וייטב הדבר בעיני המלך

ויעש כן"

"ויאמר המלך תלהו עליו...

וחמת המלך שככה"

הדבר המעניין ביותר בהשוואה זו הוא כמובן השורה השנייה בכל תמונה, כלומר היועץ התורן שקופץ ומציע הצעות לפני המלך. יושם לב, שבכל המקרים מדובר בדמויות שאפילו את התואר 'דמות משנית' קשה לתת להם. על ממוכן לא נשמע יותר (חז"ל כאמור דרשו כי זהו המן [מגילה, דף י"ב ע"ב], אולם בקריאה פשוטה אלו שני אנשים שונים); 'נערי המלך משרתיו' אינם אלא דמויות שוליות, שבאופן מפתיע גם הם מוזמנים לקדם את העלילה; גם חרבונה שאומנם נזכר כבר בראשית הסיפור (כאחד מן הסריסים שהלכו לקרוא לושתי), אינו אלא דמות שולית. והנה, להפתעתנו, בצמתים מרכזיים אלו של הסיפור (סילוק מלכה מהארמון! בחירת מלכה חדשה! תליית היועץ החשוב ביותר בממלכה!), דווקא דמויות שוליות אלו משפיעות על הכרעת המלך, שעליו נאמר שהוא מתעסק ב'חמתו', ומבקש להירגע.[6]

במודל זה יש בכדי להציג את ממלכת אחשורוש במערומיה: מיהו השולט בממלכה זו? כיצד דברים נקבעים? האומנם אין סדר במלכות עולמית זו ורק קפריזות רגעיות של המלך מכוננות אותה? או שמא המולך, למעשה, אינו אחשורוש או יועציו, אלא מלכו של עולם שמנהיג את עולמו בדרכים נסתרות. זו אולי מסקנה מוקדמת מידי לקצב הסיפור, אולם היא תלך ותקבל את אישורה עם המשך התגלגלות סיפור המגילה.

לסיום הדיון בעצת ממוכן יש להזכיר שני מקראות נוספים שמקיימים זיקה ספרותית לדבריו. האחד מתוך המשך סיפור המגילה והשני מספר שמואל. לשון שליחת האגרות של ממוכן חוזר על עצמו בהמשך הסיפור, בתיאור שליחת אגרות המן:[7]

אגרות ממוכן (א', כב)

אגרות המן (ג', יב, יג)

וישלח ספרים אל כל מדינות המלך

ונשלוח ספרים ביד הרצים אל כל מדינות המלך

אל מדינה ומדינה ככתבה

מדינה ומדינה ככתבה

ואל עם ועם כלשונו

ועם ועם כלשונו

להיות כל איש שרר בביתו

להשמיד להרג ולאבד את כל היהודים

ניתן היה לטעון שאין זו השוואה מכוונת שאומרת דרשני, אלא סגנון כתיבה פורמאלי שמבטא קביעת חוק חדש ופרסומו ברחבי ממלכת פרס. עם זאת, רבא ניצל זיקה ספרותית:

"אמר רבא אלמלא אגרות הראשונות לא נשתייר משונאיהן של ישראל (=לשון סגי נהור, הכוונה לישראל) שריד ופליט. אמרי מאי האי דשדיר לן להיות כל איש שורר בביתו פשיטא אפילו קרחה בביתיה פרדשכא ליהוי" [= אומרים: מה זה ששלח לנו 'להיות כל איש שורר בביתו', פשוט הוא! אפילו האורג [= מלאכה בזויה] בביתו שר יהיה] (מגילה, דף י"ב ע"ב).

כוונתו של רבא לומר, שהאיוולת שבאגרות הראשונות הצילה את ישראל מהאגרות השניות. כלומר, לאחר שאנשי ממלכת פרס קיבלו את אגרות המן מהן השתמע שהשלטון אינו עומד לצד היהודים, מה מנע מתאבי בצע להרוג ולשדוד את היהודים עוד לפני התאריך הרשמי בו הותר הדבר? האם לא היה ברור מתוכן האגרות שלמעשה כבר כעת השלטון יעלים עין מפורעי חוק שיבצעו את זממם ביהודים? לטענת המימרא התלמודית שהובאה לעיל, האגרות הראשונות - שהיו ללעג וקלס בין תושבי הממלכה - הפכו את חוקי המלך החדשים לדבר נלעג, ואף לא אחד התייחס אליהם ברצינות. ובלשונו של רש"י שם:

"אלמלא אגרות ראשונות שהוחזק בהן שוטה בעיני האומות, לא נשתייר משונאי ישראל (סגי נהור) שריד ופליט, שהיו ממהרין להורגן במצות המלך באגרות האמצעיות ולא היו ממתינים ליום המועד".

עמדה זו, מבקשת לכלול גם את האירוניה והמגוחכות שבתמונת שליחת אגרות ממוכן בתוכנית האלוקית של הצלת ישראל. עוד לפני שליחת אגרות המן, הכין הקב"ה את הקרקע כך שאגרות המן יתקבלו בהסתייגות על ידי תושבי הממלכה. אין, כמובן, בקריאה זו בכדי להקטין את האיום הממשי שאגרות המן נשאו בחובן. לו אומנם היה מגיע יום י"ג באדר ואגרות המן היו בתוקף ללא כל סייג, הרי שסכנה גדולה הייתה מרחפת מעל ראשי היהודים.

הסיפור השני אליו שולחת אותנו הצעת ממוכן הוא העברת המלכות משאול לדוד. כאן המקום להעיר, שאחד מן האמצעים הספרותיים השכיחים ביותר במגילת אסתר הוא הארמז, או האלוזיה. כלומר, שיבוץ ביטוי לשוני מסוים, הלקוח מסיפור אחר, ושתפקידו לעורר בקורא את רושם הסיפור האחר ממנו הביטוי לקוח. מעבר לסיפור יוסף במצרים או סיפור דניאל שכידוע המגילה שולחת את הקורא אליהם לא פעם, ישנם סיפורי מקרא אחרים שנרמזים מבעד ללשון המגילה.

כך בנאום ממוכן, עת הוא אומר:

"ומלכותה יתן המלך לרעותה הטובה ממנה" (א', יט), נזכר הקורא בדברי שמואל לשאול, לאחר חטאו במלחמת עמלק: "קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך היום ונתנה לרעך הטוב ממך" (שמ"א ט"ו, כח), וכפי שהעירו חז"ל: "בלשון שנטלה מלכות מזקנה שאמר לו שמואל 'ונתנה לרעך הטוב ממך', בו בלשון חזרה לו המלכות. הה"ד 'ומלכותה יתן המלך לרעותה הטובה ממנה'" (אסתר רבה, פר' ד', ט').[8]

מה משמעות השוואת סילוק ושתי מהמלכות לסילוק שאול מהמלכות? ככל הנראה הקשר בין שתי המלכויות נוגע, כפי שרמזו חז"ל, במחליפתה של ושתי, באסתר. לשון אחר, המגילה משווה בין איבוד המלכות של שאול לדוד, לקבלת המלכות של אסתר מושתי. אסתר ומרדכי הם, כזכור, משבט בנימין, וייתכן שאף קשורים במשפחת שאול עצמו.[9] בארמז המשובץ בהצעת ממוכן, מתבקש הקורא לשמוע את סלילת הדרך לתיקון חטאו של שאול: הוא איבד את מלכותו בגלל שלא נלחם כראוי בעמלק ובאגג, והנה כעת, אסתר תקבל את המלכות בשביל להשלים חסרון זה, והיא תביא לנפילתו של המן "האגגי".[10]



[1] גם חז"ל התקשו בצורך שבפירוט שמות השרים, ותשובתם (שנידונה זה מכבר בשיעור קודם) היא: "אמר רבי לוי כל פסוק זה על שום קרבנות נאמר: 'כרשנא' אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם כלום הקריבו לפניך כרים בני שנה כדרך שהקריבו ישראל לפניך. 'שתר' כלום הקריבו לפניך שתי תורין. 'אדמתא' כלום בנו לפניך מזבח אדמה תרשיש כלום שימשו לפניך בבגדי כהונה דכתיב בהו תרשיש ושהם וישפה. 'מרס' כלום מירסו בדם לפניך. 'מרסנא' כלום מירסו במנחות לפניך. 'ממוכן' כלום הכינו שלחן לפניך" (מגילה, דף י"ב ע"ב).

[2] וכדברי עמוס חכם: "לפיכך הערים ממוכן להגדיל בעיני המלך את פשע ושתי, והפך את הענין הפעוט של מריבה במשתה השיכורים לעניין הנוגע לכל תושבי הממלכה" (אסתר, דעת מקרא, ירושלים תשל"ד, עמ' יא).

[3] חז"ל רמזו לדבר במדרש הבא: "'וישלח ספרים אל כל מדינות המלך'. אמר רב הונא: אחשורוש דעת סרוחה היתה לו; מנהג שבעולם אדם מבקש לאכול עדשים ואשתו מבקשת לאכול אפונים יכול הוא לכופה? לא מה דהיא בעיא היא עבדה! אמר ר' פנחס ולא עוד אלא שנעשה שחוק בעולם". (אסתר רבה, פר' ד', י"ב). יושם לב שושתי עצמה אינה נזכרת בלשון החוק, ולמעשה דבר זה רמוז כבר בעצת ממוכן עצמו: "ונשמע פתגם המלך אשר יעשה בכל מלכותו... וכל הנשים יתנו יקר לבעליהן למגדול ועד קטן" (א', כ). סילוק אחשורוש 'נכתב בדתי פרס ומדי', אולם 'פתגם המלך הנשמע' ברבים עוסק בכל הנשים ובעליהן.

[4] ואומנם, התרגומים היווניים למגילה השמיטו אותו.

[5] כך למשל: א' ברלין, אסתר, מקרא לישראל, ירושלים - תל אביב תשס"א, עמ' 76.

[6] להמן כידוע היו תקוות שלטוניות ולכן לא נופתע לגלות שגם הוא מתנהל באופן דומה: "וימלא המן על מרדכי חמה... ותאמר לו זרש אשתו... וייטב הדבר לפני המן ויעש העץ" (ה', י-יד).

[7] ושמא זיקה זו ניצבת בבסיס הזיהוי של חז"ל: "ממוכן זה המן" (מגילה, דף י"ב ע"ב).

[8] עונשה של ושתי: "אשר לא תבוא ושתי לפני המלך אחשורוש" (א', יט) מנוסח באופן שמזכיר את פשעה: "ותמאן המלכה ושתי לבוא בדבר המלך" (א', יב). בכך, מבקש ממוכן לרמוז לעקרון של מידה כנגד מידה. המלכה שלא באה - לא תבוא יותר. אולם בהקשר שלנו, ייתכן וביטוי זה מקבל משמעות רחבה יותר, שהרי גם את הגעת אסתר אל הארמון מנסח הכתוב באותה הלשון: "ובהגיע תר אסתר בת אביחיל דד מרדכי אשר לקח לו לבת לבוא אל המלך" (ב', טו).

[9] בנושא זה נדון בעז"ה בשיעור לפר' ב'. לעת עתה מוזמן הקורא לעיין במאמרו של א' שמאע, "מדוע לא הגידה אסתר את עמה ואת מולדתה", בתוך: הדסה היא אסתר, אלון שבות תשנ"ז, עמ' 238-239.

[10] יש מקום להתלבטות האם תוארו של המן "האגגי" רומז לייחוס גנאולוגי לעמלק, או שמא רק יוצר אסוציאציה ספרותית. בין אם כך ובין אם כך, נדמה שבצדק ראו חז"ל קשר בין מה שמייצג המן בסיפור ובין המלחמה העתיקה נגד עמלק (כך למשל:

C.A. Moore, Esther, Anchor Bible, New York 1971, pp. 35-36.)