שיעור 4 - ברכת אבות (ב)

  • הרב עזרא ביק

אבות (ב')

בשבוע שעבר הסברנו את הקשר בין הברכה ראשונה בתפילת עמידה לאבות. הסברנו שהברכה הראשונה מציגה את האלוקים שאנו פונים אליו בתפילה. אלוקי התפילה הוא אלוקי האבות בכמה מובנים:

אלוקי הראשונים, שגילו את ה' בכוחות עצמם.

אלוקי היחידים, שכל אחד פילס לו דרך אחרת אליו יתברך לעבדו, ולכל אחד קשר ייחודי עם האלוקים.

אלוקי האבות שקדמו לסיני, ויחסם לקב"ה אינו תוצאה של התגלות או ציווי, אלא נובע מהחיפוש של האדם, מהצלם אלוקים שבו. בהקשר זה שמנו לב לנוכחותו של מלכי צדק מלך שלם, הוא שם בן נח, ואלוקיו - קל עליון.

א. מגן אברהם

נשאר לנו, קודם כל, להסביר את הדגש המיוחד על אברהם מתוך שלושת האבות. מדוע, על אף שהברכה נקראת ברכת אבות, בחתימה מופיע רק אברהם, מגן אברהם.

לצורך כך נחזור לפרשה שממנה בא הביטוי מגן אברהם. אחרי שאברהם מתגבר על ארבעת המלכים ומחזיר את לוט מן השבי, ואחרי שהוא פוגש את מלכי צדק, ה' מופיע אליו ואומר לו: "אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד" (בראשית, טו,1). נשאלת כמובן השאלה, ממה ירא אברהם, מדוע יש צורך לאלוקים לעודד אותו? על כך עונה המדרש בכמה הצעות:

אנכי מגן לך. רבי לוי אמר תרתין ורבנן אמרי חדא. ר' לוי אמר, לפי שהיה אבינו אברהם מתפחד ואומר, תאמר אותן אוכלוסין שהרגתי שהיה בהם צדיק אחד וירא שמים אחד...

רבי לוי אמר אוחרי, לפי שהיה אבינו אברהם מתפחד ואומר תאמר אותן המלכים שהרגתי שבניהם מכנסין אוכלוסין ובאים ועושים עמי מלחמה...

ורבנן אמרי חדא. לפי שהיה אבינו אברהם מתפחד ואומר, ירדתי לכבשן האש ונצלתי, ירדתי למלחמת המלכים ונצלתי, תאמר שנתקבלתי שכרי בעולם הזה ואין לי כלום לעתיד לבא...(בראשית רבה, מג, ח)

שאלת המדרש, ממה ירא אברהם, רק מתחדדת מכך שמדובר כאן לאחר המלחמה. לפני המלחמה, מלחמה נגד ארבעה איתני ארץ אשר ערכו מסע כיבוש לכל אורך הירדן, לא ירא אברהם, וודאי שלא בא הקב"ה לעודדו. אברהם יצא לפעולה בלי היסוס ברגע ששמע כי נשבה אחיו. דווקא לאחר הניצחון המזהיר אנו מוצאים שאברהם ירא. תשובת המדרש - ואנו לא נתעכב על פרטי התשובות אלא על התחושה הכללית - היא שאברהם אינו ירא במובן הרגיל, אלא שהוא "מתפחד". מה זה להתפחד? אין זה יראה מאויב מסויים, שממנו אתה בורח, אלא, בלשון מודרנית, חרדה ומצוקה נפשית. אברהם סובל ממצב של אי-בטחון עצמי, שמא יש בנים למלכים המנוצחים, שמא יש צדיק אחד בין ההרוגים או שמא לא נשאר לו זכות לעתיד לבא. כשהאויב עמד לפניו, הוא פעל והגיב בלי רתיעה, ודווקא כשלא נותרה סכנה באופק אברהם מדמיין כל מיני איומים.

למה? פשוט, הא בהא תליא. אברהם הוא באמת ראשון הראשונים, בלי גב ומסורת ובלי הדרכה. הוא לא הצטווה על ידי ה' לצאת למלחמה נגד המלכים אלא פעל מעצמו כי הוא ידע שזהו הצעד הנכון. המדרשים מדגישים - ואין כאן המקום לפרט - שאברהם תמיד פעל לפי הבנתו ורק לאחר מכן אישר לו הקל שאכן צדק. ממילא, למרות הנחישות הזאת, ואולי נאמר דווקא בגלל הנחישות הזאת, אברהם סובל מ"התפחדות", מספקות. בסופו של דבר, אין לו על מה להישען בהכרעותיו, לא תורה, לא מסורת אבות, ולא הדרכה נבואית ישירה. כמי שנמצא, לפי בחירתו ועל פי מצפונו החפשית, לבד ולפני כולם ("התהלך לפני והיה תמים"), אברהם תמיד נמצא חוסר וודאות וחרדה.

בתגובה למצב הזה אומר לו ה' "אנכי מגן לך". "מגן אברהם הוא האלוקים בשביל מי שאין לו על מי להישען אלא על אביו שבשמים. כשאדם מרגיש שאין שום מקור שיכול להחזיק אותו, שאין לו בעולמו שום דבר שעליו הוא יכול לעמוד ושממנו הוא יכול לצפות לתמיכה, הוא צריך את "מגן אברהם" שיושיעו. האם זה נשמע מוכר? כך בדיוק הגדרנו בשיעור הראשון את התוכן היסודי של "עבודת ה' שבלב" - התפילה. מדובר בתחושה שאין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים, שהכל ממנו ואין מקור אחר בלתו. הברכה הראשונה, אם כן, מעמידה אותנו בדיוק לפני אלוקי התפילה, מגן אברהם. יחידים ובודדים אנו פונים למי שיקח אותנו תחת חסותו, למגן אברהם.

אנו נחזור ונעמוד על המשמעות המיוחדת של התואר "מגן", אולם קודם נעבור על שאר הכינויים שמופיעים קודם בברכה.

ב. גומל חסדים טובים

אחרי שפנינו לאלוקינו ואלוקי אבותינו, אנו מגיעים לביטוי שהושאל ממלכי צדק, "קל עליון קונה הכל"[1]. באמצע ביטוי זה הוכנס ביטוי נוסף, "גומל חסדים טובים".

אפשר להבין שגומל חסדים טובים פירושו משלם שכר, גומל על חסדים טובים שבני אדם עשו. אך אין נראה כן, כי הלא נקודה זאת מוזכרת בברכתנו מאוחר יותר - "וזוכר חסדי אבות". זהו הרעיון של זכות אבות. "גומל חסדים טובים" יש לפרש במובן אחר.

נדמה שגומל כאן הוא במובן של נותן, וחסדים טובים הוא מושא הגמילה; ה' עושה חסדים טובים. למה הכוונה? מהם חסדים טובים? נדמה שחסד הוא פעולה שנעשית שלא במסגרת של חיוב ופרעון חוב, וחסדים טובים הם החסדים שבצורה קיצונית מדגימים את התכונה הזאת. החסד האולטימטיבי הוא בריאת העולם, כפי שדרשו חז"ל על הפסוק "עולם חסד יבנה". בריאת העולם על ידי ה' לא באה כתגובה מוצדקת לשום מציאות קודמת, מהסיבה הפשוטה שלא היתה מציאות קודמת. היא היתה רק חסד, חסד מוחלט. אם כן, גומל חסדים טובים הוא הסבר ל"קונה הכל". אך על ידי החדרת הביטוי באמצע ביטויו של מלכי צדק נוצר שינוי עדין במשמעות. כשמלכי צדק אמר "קל עליון קונה שמים וארץ", זה היה במסגרת של נתינת תודה לקל שהציל את אברהם. אין מקום להודיה בברכה ראשונה - להודיה ברכה בפני עצמה בסוף התפילה. כשאנו אומרים "גומל חסדים טובים" אנו ממקמים את היחס בינינו לבין האלוקים לא במסגרת של הודיה, בזה שאלוקים עשה בשבילנו דברים מסוימים, אלא במסגרת של בעלות. אלוקים עשה את הכל בשבילנו, כולל עצם הבריאה, והוא קונה הכל. ממילא, הוא קונה גם אותנו. לעובדה זו השלכות מעשיות - אנו עבדיו ושייכים לו ולכן חייבים לעבדו.[2]

ג. זוכר חסדי אבות

"וזוכר חסדי אבות" - כאן הברכה מתחילה להשתנות, מתכנים אוניברסליים ליהודיים. האלוקים זוכר חסדי אבות. מהם חסדי האבות? התשובה נרמזת בהמשך - "ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה". אם ה' זוכר חסדי אבות למה הוא גואל את בניהם למען שמו, ולא למען אותם חסדי אבות? שאלה נוספת - למה הרעיון של זכות אבות מתמקדת בחסדים דווקא, ולא במצוות שעשו האבות בכל תחומי צדקתם? נדמה שחסדי אבות אינם המצוות והמעשים הטובים שעשו האבות, אלא דווקא חסדים. חסדי אבות הם החסדים שעשו האבות עם הקב"ה, בזה שקראו בשמו בעולם, וקבלו אותו אדון עליהם. האבות יצרו מצב שבו האלוקים הוא אלוקי "עם אלוקי אברהם", ושמו נקרא בעולם. חז"ל מתארים מצב שבו האלוקים היה נעדר מן העולם, בהסתר ובגלות. על אברהם אומרים חז"ל שהוא "אחה את הקרע" (בראשית רבה ל"א, ב). זכות אבות איננה רק עניין של שכר מאוחר, המשולם לבנים על מעשיהם הקדומים של האבות, אלא זכות שקיימת כיוון שהמצב שייצרו האבות ממשיך להתקיים מתוך קיומם של הבנים.

היחס בין היהודי לה' איננו רק יחס של נברא לבורא, אלא גם של נתין ואדון, של עם ומלכו. היחס כולל יצירת מכלול אחד, הזדהות של האלוקים עם בני אדם, ששמו נקרא עליהם. כל זאת הוא תוצאה של פעילות אבות. ולכן ה' מביא גואל לבני בניהם, הממשיכים את המציאות הזאת, למען שמו, למען שמו שקיומו בעולם הוא רק על ישראל. חסדי אבות ו"למען שמו" הם היינו הך, כי חסד האבות היה בקריאת שמו בעולם. בני בניהם הם הקיום הנמשך של אותו קריאת שם, אשר ממשיך להתקיים עליהם.

מזה נוכל להבין את המשמעות המיוחדת של "מגן". מלך עוזר ומושיע ומגן - הוא מגן אברהם. אין הברכה מדברת על זה שהקב"ה בא ומוציא את האדם מצרה שאליה נפל. זה נושא הברכה הבאה - גבורות - סומך נופלים, ורופא חולים, ומתיר אסורים, וכמובן, מעבר לכל, מחיה מתים. המגן אינו מוציא את האדם מצרה אחרי שנפל אליה, אלא מונע את הצרה.

לא תירא מפחד לילה, מחץ יעוף יומם
מדבר באפל יהלך מקטב ישוד צהרים
יפל מצדך אלף ורבבה מימינך
אליך לא יגש. (תהילים, צא, 7-5)

לא מדובר בפסוקים על ישועת ה' כשקוראים אליו, אלא על מצב קבוע שבו אנו תחת הגנת ה'. כשאברהם התפחד, ה' לא הבטיחו להצילו מכל אותם איומים מדומים, אלא אמר לא שהאיום בכלל לא קיים, שהוא מחוסן ומוגן מראש. מאחר שאנו עם ה', נושאי שמו, וה' זוכר חסדי אבות, יש מצב של אדון ועבדיו, אנו בני חסותו של הקב"ה, וממילא זוכים להגנתו התמידית. כך אמר ה' לאברהם. אינך צריך להתפחד כל יום מסכנה חדשה, כי אתה עבדי, אתה שלי, אנכי מגן לך. אברהם הוא בן חסות של האלוקים, שהוא מלך עוזר, ומושיע, ומגן.

עכשיו סגרנו מעגל. לחזור להתחלה - היהודי פונה בתפילה אל ה' כמו שאברהם פנה, כמו האבות. זהו יסוד העבודה והעבדות. כיוון שכבני אברהם יצחק ויעקב, אנחנו עבדי הקל, נוצרה יחידה של מלך ועמו. במסגרתה ה' איננו רק בורא עולם הראוי לעבודה, אלא מלך עוזר ומושיע ומגן, הנותן חסות לעמו, ומגן עליהם, כי הם שלו ונושאי שמו. העבודה שבתפילה מיד יוצרת יחס מיוחד כלפי ה', לא יחס חיצוני של נברא לבורא, אלא יחס פנימי של חבר ביחידה אחת, שבה יש עבדים ויש אדון שאחראי על הכל.

ד. באהבה

נותרה מלה אחת בברכה שלא הסברנו. "ה' מביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה" - מהי אהבה ומה מקומה כאן?

בהקשר אחר, שמעתי פעם ממו"ר הגרי"ד סולובייציק זצ"ל הסבר לאמירת הביטוי "וגם את נח באהבה זכרת" במוסף ראש השנה. הרב ז"ל הסביר שה' היה צריך להציל מישהו כדי שיהיה אפשר לחדש את העולם לאחר המבול. מהסיבה הזאת ניצלו שנים שנים מכל החי. אם כן, גם שניים שניים מהאדם היה צריך להכניס לתיבה. אך מלבד זאת, נח, כאישיות אינדיבידואלית, מצא חן בעיני ה'. ברכת זכרונות מדברת על הנהגת העולם - איזו לחרב ואיזו לשלום - וגם על הנהגת היחיד. בנח שני הדברים באו לידי ביטוי, הזכרון היה לא רק לצורך ניהול ענייני העולם אלא גם אישי, לנח עצמו. וזה משמעות - באהבה.

בדומה, בברכתנו, ה' מביא גואל לבני בניהם לא רק מתוך מחויבות של שכר לאבות. הגאולה היא למען שמו שנקרא בבנים עצמם. האם הגאולה תבוא משום שפגיעה בבנים תהווה חילול השם שנקרא בהם, כמו שאמר משה, "למה יאמרו העמים"? אני חושב שיש כאן עניין נוסף. כפי שהודגש קודם, אנו מהווים חלק מהיחידה שהיא נוכחות שכינה בעולם, וזהו שמו של הקב"ה. משום כך, ה' קשור בנו ואוהב אותנו. ה' מזדהה איתנו כי אנו מאמירים אותו והוא מאמיר אותנו. לא רק שאין סתירה בין "למען שמו", לבין ב"אהבה", כי אנו, נשוא האהבה, גם נושאים את שמו, אלא להפך, "למען שמו" פירושו ב"אהבה". נשיאת שמו של הקב"ה, החיבור החזק בינו לעם ישראל, והאהבה הם כולם שמות שונים לאותו הדבר.

בסיכום: מ"וזוכר חסדי אבות" מתחילה בניית היחידה המשותפת לאדון ולעובדים, שמתבטאת בהיות ה' עוזר, מושיע ומגן. יחס זה מקורו ביחס בין אברהם לבין האלוקים, שהיה לו למגן. בתחילת הברכה אנו מכירים בגדולתו של האלוקים, האוניברסלי, ושייך לכל אדם. בהמשך אנו מקבלים את מלכותו ויוצרים יחס עובד-אדון. יחס זה, הוא חסד האבות, ואברהם בראשם, וייחודי לעם ישראל.

בשבוע הבא - הברכה השניה. שאלה לעיון - מה נושא הברכה ומה הקשר בין הנושא לבין תחיית המתים דווקא?


[1] במקור בבראשית "קל עליון קונה שמים וארץ"

[2] רעיון זה הובא בשם ר' יונה בשיעור הראשון. ר' יונה מיקד את סיבת העבדות ביציאת מצרים, כלומר מדובר בעבדות של ישראל דווקא. לעומת זאת, אני טוען שבשלב זה של התפילה העבדות היא אוניברסלית, וסיבתה הבריאה - החסד.