שיעור 4 - מבשל - הגדרה (3)

  • הרב ברוך גיגי

מבשל - הגדרה (3)

בשיעורים הקודמים הגדרנו את מלאכת הבישול באוכלים ובמוצרים אחרים, ועמדנו על הצורך באש וההשלכות הנובעות מכך. בשיעור זה נתמקד בשתי נקודות חשובות:

1. מכה בפטיש באוכלים.

2. בישול הנעשה בפירות או ירקות הראויים להיאכל גם בלא בישול.

מכה בפטיש באוכלים

כזכור, מסקנתנו בשיעור הקודם הייתה שגם על הכשרה לאכילה אין לחייב משום מבשל אלא כשהדבר נעשה בחום האש. עתה יש לבדוק האם ניתן לחייב במקרה כזה מסיבה אחרת: מכה בפטיש.

במשנת שבת קמה: שנינו:

"כל שבא בחמין מערב שבת - שורין אותו בחמין בשבת, וכל שלא בא בחמין מערב שבת - מדיחין אותו בחמין בשבת, חוץ מן המליח הישן (דגים מלוחין קטנים) וקולייס האיספנין, שהדחתן זו היא גמר מלאכתן".

הראשונים פירשו את הביטוי "גמר מלאכה" במובן של בישול, וכך מסביר רש"י:

"...שזהו גמר מלאכתן והוי בשול".

אולם רבינו חננאל בפירושו למשנה כתב:

"והמליח הישן וקולייס האיספנין אם לא הביאן בחמין מלפני השבת אפי' להדיחן בשבת אסור, ואם עבר והדיחן חייב חטאת שגמר מלאכה".

בדבריו יש מקום להבין שהכוונה היא לחיוב משום מכה בפטיש, אלא שהדבר אינו מוכרח לגמרי. ואמנם, כמה אחרונים פירשו אף הם את המשנה מדין גמר מלאכה שהוא מכה בפטיש, וכן כתב בשו"ת רב פעלים (חלק ב' סי' נב):

"מיהו אם זה הפת קשה הרבה מחמת שנתיישן ימים הרבה, עד שא"א לאכלו כלל בלא שריה במרק, הרי זה אסור משום דהוי גמר מלאכה, וחייב משום מכה בפטיש, ולאו משום מבשל, וכמ"ש בש"ע (סי' שי"ח סעיף ד'): 'דבר שנתבשל כבר והוא יבש מותר לשרותו בחמין בשבת, ואם הוא דבר יבש שלא נתבשל מלפני השבת אין שורין אותו בחמין בשבת, אבל מדיחים אותו בחמין בשבת, חוץ מן המליח הישן ומן הדג שנקרא קולייס האספנין, שאינם צריכין בישול אלא מעט, והדחתן היא גמר מלאכתם', וכתב רמ"א ז"ל בהגה"ה: 'ה"ה כל דבר קשה שאינו ראוי לאכול כלל בלא שרייה, דאסור לשרותו בשבת דהוי גמר מלאכה... אבל דבר יבש שא"א לאכלו כלל בלא שריה', בזה הוא דכתב מור"ם ז"ל דאסור לשרותו בשבת דהוי גמר מלאכה, וגם בזה לא כתב חיוב משום מבשל אלא כתב משום דהוי גמר מלאכה, דחייב משום מכה בפטיש".

ואם כן, ניתן להעלות על הדעת שכל הכשרת דבר לאכילה שלא נעשית בתנאים הגורמים לחיוב מצד מבשל, תיאסר מצד מכה בפטיש[1]. וכן כתב הלבוש (סי' שיח סעיף ד'):

"וכן כל דבר שהוא קשה ואינו ראוי לאכילה כלל בלא שרייה אסור לשרותו בשבת שזה הוא גמר מלאכתן, אע"פ שאינו מבשל חייב משום מכה בפטיש".

ואכן, יש מן האחרונים שביקשו להביא ראיה מן הירושלמי בפרק 'כלל גדול' שיש חיוב מכה בפטיש באוכלים. ומנגד, רבו האחרונים הטוענים שמן הבבלי בכמה מקומות מוכח שלא שייך לדבר על מכה בפטיש באוכלים. נציג בקצרה את הראיות השונות לשני הצדדים, ונגבש את מסקנתנו בעניין זה.

הירושלמי (שבת פר' ז הל' ב) אומר:

"הדא איתתא כד מערבא בחיטיא משום מרקדה כד מפרכייא בראשייא משום דשה כד מתברא בצדדיא משום בוררת כד מספייא משם טוחנת כד מנפייא משם זורה גמרה מלאכתה משם מכה בפטיש ההן כיתנייא בקופנה משם דש במערוכה משם טוחן באפסטיתה משם זורה בכף משום בורר כד מפלג משם מנפס כד מתלש משם מחתך גמר מלאכתו משם מכה בפטיש."

גם בלא להיכנס להבנה מדוקדקת של דברי הירושלמי, ברור שהוא עוסק בהתקנת מאכלים שונים, ומחייב על הפעולה האחרונה משום מכה בפטיש.

בבבלי מצאנו במקומות רבים שמותר להתקין מאכלים בשבת, ואין בזה בעיה של מכה בפטיש. נביא כאן שתי ראיות:

1. בשבת קנה. נאמר בעניין הכנת אוכל לפני הבהמה:

"שווי אוכלא - משוינן, מטרח באוכלא - לא טרחינן".

כלומר אם הדבר ראוי לאכילה אין לטרוח בו לפני הבהמה, אך אם אינו ראוי, ופעולת האדם עושה ומכשירה אותו לאוכל ("שווי אוכלא") - מותר לעשות כן, ואין לחוש מצד מכה בפטיש.

2. בדף לט. מבואר שמותר לבשל בחמה, ובישול בתולדות חמה אסור מדרבנן בלבד. ולכאורה גם כאן היה מקום לחייב מצד מכה בפטיש.

היו שדחו את הראיות הנ"ל, וטענו שבמקרים הללו אין דרך בישול בכך (חמה ותולדותיה), או שמדובר בחיתוך בעלמא שאין בו שום מעשה חשוב (הסוגיה בדף קנה. - חיתוך ירק לפני הבהמה).

בספר 'פתחי דעת' כתב שהירושלמי לשיטתו ש'אין בישול אלא כשהאור מהלך תחתיו'[2], ולכן הוא מוכרח להסביר את המשנה האומרת שהדחתן היא גמר מלאכתן, שהחיוב הוא מצד מכה בפטיש.

ב'ביאור הלכה' (סי' שיח ד"ה שהדחתן) כתב להכריע שאין מכה בפטיש באוכלים, וכן נראה בפשיטות מסוגיות הבבלי. יתר על כן, נראה לענ"ד שאף מן הירושלמי אין להביא ראיה שיש מכה בפטיש באוכלים, על פי מה שנבאר מיד ביסוד העניין של מכה בפטיש.

שני גדרים הם במלאכת מכה בפטיש. האחד הוא תיקון כלי - כל פעולה שיש בה כדי לתקן כלי כלשהו לתכליתו הרי היא בגדר תיקון מנא. זהו אם כן נושא דיוננו - האם גדר זה שייך באוכלים. בעניין זה נראה שאף הירושלמי עשוי להסכים שלא, וכפי שכתב בשיטה מקובצת (ביצה יח.) תוך כדי דיון בשאלת ההבדל שבין טבילת כלים שאסורה ביום טוב מצד תיקון מנא (כיוון שטיהרו מטומאתו) לבין ההיתר לטהר מים שנטמאו על ידי השקתם למי המקווה, וז"ל:

"ודווקא בכלי אמרו, אבל במים טמאין אין בהן משום תיקון דאין תיקון אלא בכלים..."[3].

והוא הדין לענייננו, שאין לראות בתיקון אוכל פעולה המוגדרת כתיקון מנא.

אמנם, קיים גדר נוסף במכה בפטיש. כשהאדם מבקש להגיע למוצר מסוים שדורש פעולות שונות בשלבים שונים בדרך - הפעולה המסיימת את התהליך כולו נחשבת גמר מלאכה וחייבים עליה משום מכה בפטיש. גדר זה אפשר ששייך גם באוכלים, והם הם המקרים המובאים בירושלמי שהבאנו את לשונו למעלה.

לסיכום - יש מכה בפטיש מצד גמר מלאכתו של החפץ, וזה לא שייך באוכלים; בנוסף לכך יש מכה בפטיש מצד גמר מלאכתו של האדם, וזה שייך באוכלים מפני שכאן האדם ולא החפץ עומד במרכז, ואלה הן הדוגמאות המופיעות בירושלמי בהקשר זה.

ונראה שיש להביא ראיה שיש מכה בפטיש באוכלים מדברי ה'פרדס' המובאים בבית יוסף (סי' שיח):

"אבל טרית (סוג של דג מלוח) אני אומר שמותר לרחוץ במים קרים בשבת כל דהו ואכיל ליה מידי דהוה ארחיצת כוסות וקערות שמותר לעשות כן בשבת, והדחתה של טרית לאו זה גמר מלאכה שתהא אסורה הדחתה בשבת, דנאכל מחמת מלחו[4] וכל שהוא נאכל מחמת מלחו אין הדחתו גמר מלאכתו; וקולייס האיספנין דג מלוח הרבה שאינו יכול לאכלו מחמת מלחו אלא אם כן ידיחנו בחמין".

מתבאר מדבריו, שאם הדג אינו ראוי לאכילה אלא אם כן ידיחנו יש לאסור אף אם ידיחנו במים קרים בלבד, שהרי לא התיר להדיח במים קרים אלא מפני ש'נאכל מחמת מלחו'. זה יכול להתקבל על הדעת אם נקבל אחת משתי הנחות: או שנאמר שיש הכשר לאכילה מדין בישול אף במים קרים, על פי העיקרון שכל הכשרה לאכילה יש בה משום בישול בלא קשר למקור חום[5], או שנאמר שאף שאין בישול בלא מקור חום, מ"מ יש לאסור הדחה במים קרים מדין מכה בפטיש. ואכן, ה'פרי מגדים' הבין את דברי ה'פרדס' בדרך השניה. אמנם עיין בבית יוסף שם, שנראה שאינו מקבל את שיטת ה'פרדס'[6]. ומכל מקום מכלל מחלוקת בדבר זה לא יצאנו, אך נראית למעשה הכרעת רוב האחרונים ובכללם המשנה ברורה ב'ביאור הלכה' והרב עובדיה יוסף שאין מכה בפטיש באוכלים.

בישול בפירות או ירקות הראויים להיאכל בלא בישול

בגמרא עבודה זרה לח. גרסינן:

"אמר רב שמואל בר רב יצחק אמר רב: כל הנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי עובדי כוכבים".

פירוש: אף על פי שחז"ל גזרו על בישולי עכו"ם משום 'איקרובי דעתא'[7], בדבר הנאכל חי לא אסרו. היו[8] שביקשו לדייק מכאן שלא שייך בישול בדבר הנאכל חי, והוא הדין לשבת שאין בבישול זה איסור תורה. בעלי גישה זו אף הביאו חיזוק לדבריהם מדברי הרמב"ם (הל' שבת פר' ט' הל' ג):

"המבשל על האור דבר המבושל כל צרכו או שאינו צריך בישול כלל פטור".

הם הסבירו שהרמב"ם מתכוון לפירות הנאכלים חיים שאינם צריכים בישול. אולם עיין בדברי המגיד משנה על אתר:

"ומה שכתב 'וכן דבר שאינו צריך בישול' פשוט הוא, ונלמד ממה שנחלקו פרק כירה (שבת מב:) שמן אם יש בו משום בישול אם לאו, מכאן שדבר שאינו צריך בישול אין בו בישול לדברי הכל".

אם כן מקור דברי הרמב"ם אינו בסוגיה בעבודה זרה, ואכן נראה שלא ניתן להביא משם ראיה - אפשר שיש בישול בדבר הנאכל חי ואף על פי כן זה לא נאסר משום בישולי עכו"ם, מפני שבדבר זה אין חשש של איקרובי דעתא כיוון שראוי לאכילה בלאו הכי. לדעת המגיד משנה, כוונת הרמב"ם בדבריו היא למוצרים שאין שום משמעות בבישולם, דהיינו שאין הבישול מתקנם, ונבאר גדר זה להלן.

גם מדברי התוספות בדף מח. (ד"ה דזיתים), דייקו מקצת האחרונים שלדעתם אין איסור תורה בבישול פירות חיים. נראה את דברי התוס':

"אומר רבינו שמואל דמותר לשום תפוחים אצל האש סמוך לחשכה אע"פ שלא יוכלו לצלות מבע"י דנאכלין טפי כמו שהן חיין מתבשיל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי דשרי".

משמע שלדעתם דינם של התפוחים החיים כדין תבשיל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי, וממילא לדעת הסוברים שבמקרה כזה אין בישול נוסף[9] הוא הדין לתפוחים. וכן רצה בעל ה'מנחת כהן' לדייק מדבריהם. אמנם בספר 'אגלי טל' דחה זאת, והסביר שכוונת התוספות בהשוואתם למאכל בן דרוסאי היא רק לעניין ההיתר להשהותם סמוך לאש בערב שבת, שאין לחשוש במקרה זה לחיתוי גחלים, אבל לעניין בישול בשבת דינם כדבר שאינו מבושל כלל וחייבים עליו משום מבשל. ויש להביא ראיה לכך מהמשך דברי התוספות שם:

"ואם הטמין תפוחים עם הקדרה אסור להחזיר כרים וכסתות על הקדרה שעמהן... אע"ג דאם אין שם תפוחים מותר להחזיר, כשיש עם הקדרה תפוחים אסור דאם מחזיר קודם שנתבשלו נמצא מבשל בשבת".

ואם כן, מפורש בדברי התוספות שיש בזה איסור בישול, ולא כתבו לעיל לדמותם למאכל בן דרוסאי אלא לעניין דין שהייה הנוגע לחשש חיתוי, כפי שעוד יתבאר בעתיד, אי"ה.

אמנם, יש לדון בעניין באופן עקרוני, שהרי על פי הגדרת מלאכת בישול, דהיינו הכשרת דבר לאכילה, יצדקו לכאורה דברי הסוברים שאין איסור תורה בבישול פירות חיים. ונראה לענות על כך בשתי דרכים:

1. כל פעולה שיש בה שיפור במוכנותו של המאכל לאכילה נכללת באיסור בישול, מפני שהמלאכה היא בתהליך שיפור טעמו של המאכל.

2. אף אם נאמר שהמלאכה היא רק בהכשרת הדבר לאכילה ובנידון דידן הוא כבר מוכן לכך, יש לומר שמדובר בהכשרה לאכילה מסוג אחר ובאיכות שונה, ולאכילה מסוג זה המאכל לא היה מוכן קודם לכן. כך תפוחים קודם בישולם היו ראויים לאכילה כפרי, אבל משנתבשלו הם הופכים להיות "קומפוט". ואם כן, הבישול הוא הכשרת הפרי לאכילה של קומפוט. וביתר ביאור - ביחס לקומפוט התפוח אינו אוכל אלא "חומר גלם" המוכשר לקומפוט על ידי הבישול.

ולעניין הלכה, בשלחן ערוך (סי' רנד סע' ד) פסק כדברי התוספות, ואלו דבריו:

"פירות שנאכלין חיין, מותר ליתנם סביב הקדירה אע"פ שא"א שיצלו קודם חשכה; ומיהו צריך ליזהר שלא יחזיר הכיסוי אם נתגלה משחשיכה, ושלא להוסיף עליו עד שיצולו, מפני שממהר לגמור בישולם בשבת".

שתי מסקנות ברורות עולות מדבריו:

1. לעניין בישול הפירות בשבת - דינם כדברים שלא נתבשלו, והמבשלם או המזרז את בישולם בשבת חייב.

2. לעניין הנחתם אצל הקדירה בערב שבת קודם כניסת השבת - יש להתייחס אליהם כדברים המבושלים לפחות כמאכל בן דרוסאי שמותר להשהותם, ואין לחוש בהם לחיתוי גחלים.

דברים שאינם צריכים בישול

למעלה הזכרנו את דברי הרמב"ם, שיש דברים שאינם צריכים בישול ואם בישלם בשבת פטור. כזכור, המגיד משנה פירש את דברי הרמב"ם הנ"ל על יסוד בסוגיה בשבת מ:. ואלו דברי הגמרא שם:

"רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו להתירא: שמן אף על פי שהיד סולדת בו - מותר, קסבר תנא קמא: שמן אין בו משום בשול. ואתא רבי יהודה למימר: שמן יש בו משום בשול, והפשרו לא זה הוא בשולו. ואתא רבן שמעון בן גמליאל למימר: שמן יש בו משום בשול, והפשרו זהו בשולו."

שלוש דעות הובאו בגמרא בעניין השמן. יש מי שסובר שאין בו בישול כלל, לפי שאינו משתנה בבישולו; יש מי שסובר שהפשרו זהו בישולו, לפי שעיקרו נועד לסיכה ולכן די לו בהפשר כדי שיהיה נוח לסיכה[10]; ויש מי שסובר שדינו ככל המשקים שיש בהם בישול אם הביאם לרמת חום שהיד סולדת בהם. במקרה של שמן, הרמב"ם הכריע כשיטת ר' יהודה, שמתבשל ביד סולדת. אולם עדיין ניתן לומר שהעיקרון הנלמד מן הסוגיה - שיש דברים שאינם מתבשלים כלל - תקף. כיוצא בזה, כתב ב 'אור זרוע' (סי' סב):

"כתב ריב"א בפ' כירה: נראה בעיני דיַיִן נמי אין בו משום בישול מי שמחממו לשתיה, אבל מי שמבשלו עם דבש ובשמים ועושה ממנו משקה ודאי יש בו משום בישול שהרי משתנה לטעם אחר ע"י האור. וירקות שנאכלין כשהן חיין כגון כרישא ולפת וכן פירות האילן כגון תפוחין ושאר פירות אע"פ שנאכלין כשהן חיין יש בהן משום בישול שהרי מתמקמק טעמם ומשתנה לטעם אחר כשהם מתבשלין, ואע"ג דלענין בישולי עכו"ם אמרינן 'כל דבר שנאכל כמות שהו' חי אין בו משו' בישולי עכו"ם' - משו' דבשולי עכו"ם דרבנן אקילו בהו רבנן, אבל לענין שבת ל"ש דהא חמין אמרי' במס' ע"ז דאין בהם משום בשולי עכו"ם והכא כדברי הכל משמע דמים יש בהם בישול והמבשלו חייב חטאת".

מבואר אם כן, שלדעת ריב"א אם רק מחמם את היין אין בזה בישול לפי שלא משתנה כלום ביין[11], אבל בישול יין בדבש או פירות אחרים נחשב לבישול שהרי טעמם משתנה על ידי הבישול.

לגבי דעת הרמב"ם עצמו, איננו יודעים מה הוא סבור בעניין בישול יין או כל מוצר אחר. ברור שלדעתו יש דברים שאינם צריכים בישול כלל אם אינם משתבחים על ידי הבישול[12], אף על פי שלא נוכל להיות בטוחים בשום דוגמא שתתאים לכך, כיוון שהוא עצמו סתם דבריו ולא פירשם.

לעניין בישול מים, מפורש בסוגייה בשבת מ: שיש בישול במים אם מחמם אותם לחום שהיד סולדת בו, אלא שלא מפורש שם אם הוא איסור תורה או לא. אמנם הרמב"ם בפרק ט' (הל' א') כתב שהמחמם את המים חייב. וייתכן שהבישול במים אינו מצד שינוי טעם המים המבושלים אלא מצד חימומם, כמדוייק מלשון הרמב"ם ששינה לשונו לגבי מים וכתב "המחמם"[13]. ונראה לפרש, שעיקר הבישול במים הוא בחימומם לרחיצה, כי על ידי הבישול מכשירם לכך. יש להוכיח זאת מדברי הרמב"ם בעניין שיעור המלאכה כדי לחייב עליה, שבכל ענייני אכילה ושתיה השיעורים הם כגרוגרת לאכילה ורביעית לשתיה, ובעניין המים כתב שם שהשיעור הוא כדי לרחוץ אבר קטן. ושמא, יש לדחות שיש במים שני יסודות - חימום לרחיצה וחימום לאכילה, והרמב"ם הביא דווקא את שיעור הרחיצה מפני שהוא השיעור הקטן יותר.

אמנם לעניין הצורך ביד סולדת יש לעיין בדבר, שהרי הרחיצה נעשית גם בחום שפחות משיעור יד סולדת. ועיין בספר 'שביתת השבת' (פתיחה למבשל אות יז) שדן בשאלה זו, וכותב שאף על פי שאדם נהנה במים בפחות משיעור יס"ב אין זה נחשב שינוי במים ולכן מותר, אך בחום שהוא למעלה מיס"ב חשוב שינוי במים ואסור. לענ"ד ההסבר הנ"ל נראה דחוק. ולכן, נראה שיש לומר שאף על פי שמתרחצים בפחות מיס"ב, מ"מ הנוהג הוא לחמם את המים יותר כדי שכשיגיעו לרחוץ בהם יהיו בחום מתאים, וצ"ע.

ומאידך, יש מקום לטעון שלא נסתפק בחימום מים לחום שהיס"ב, שהרי אין שותים את המים אלא לאחר שהם רתחו ממש. ויש לומר שכיוון שהמים נעשים ראויים לרחיצה כשהיס"ב, די בזה כדי לחייב, ובמיוחד לשיטת הרמב"ם שהעיקר במים הוא חימומם[14]. וצ"ע לפי מה שכתבנו למעלה שאפשר שהגדר במים הוא כפול, רחיצה ושתייה, שמא יש לחייב כשמחמם מים הנמצאים עתה בחום שהיס"ב לכדי רתיחה, מצד הכשרה לשתייה[15]. ושמא יש לומר שבימיהם לא היו שותים מים חמים רותחים אלא בגבולות יד סולדת, וכמבואר ברשב"א שבת מב. (ד"ה נותן):

"מפני שהן עשויין לשתיה, ואין אדם שותה חמין גמורין אלא פושרין".

מכל מקום, הפוסקים נקטו כדבר פשוט לחייב במים בהגיעם לשיעור יד סולדת, ושאין לחייב על תוספת החימום עד לרתיחה.

מסקנות למעשה משיעור זה:

1. הסכמת רוב הפוסקים היא שאין מכה בפטיש באוכלים, וממילא מותר לתקן דבר מאכל אם אינו עושה זאת באמצעות חום האש (כמובן, בתנאי שאינו נכלל במלאכות אחרות, כמובן).

2. דג מלוח שזקוק להדחה במים קרים כדי שיהיה אפשר לאוכלו, מותר להדיחו אף בחמים. אך אם הוא זקוק להדחה בחמים, המדיחו בחמים חייב חטאת.

3. העיקר להלכה שיש איסור תורה בבישול פירות ודברים אחרים, אף אם ראויים לאכילה בלא בישול, אם הבישול מועיל לתקנם ולחדש בהם טעמים.

4. קיים איסור תורה לחמם מים, שמן ויין לחום בשיעור שיד סולדת בו.


[1] ואם תאמר למה לא יתחייב כל מבשל גם מצד מכה בפטיש, יש להסביר שכל עניינה של מלאכת מכה בפטיש הוא כשפועלים מחוץ לגבולות הגזרה של המלאכות האחרות. אי"ה נדון בכך בהרחבה במקומו.

[2] עניין זה יידון, אי"ה, להלן בשיעור בעניין בישול בכלי ראשון.

[3] וייתכן, שיש לקשור סוגיה זו בדיון רחב יותר בעניין עיבוד, ממחק, מחתך וצובע באוכלין. ונראה שהכל קשור בנקודה זו שנתבארה בפנים, ואכמ"ל.

[4] דהיינו, שאפשר לאוכלו למרות המלח שעליו, גם בלא הדחה.

[5] וראה את הדיון בעניין זה בשיעור הקודם.

[6] עיקר קושייתו של הב"י נגד הפרדס היא בטעם האיסור להדיח טרית במים חמים - והלא היא ראויה לאכילה אף בלא חמים. ואכן, ב'דרישה' הבין שלדעת ה'פרדס' מותר להדיח אף בחמין, וז"ל: "דכיוון דאין צריך לתיקונו חמין, וזה פשוט דבצונן מותר להדיחו ולתקנו שיהא ראוי לאכילה, וכיון שראוי אפילו על ידי קרים, משום הכי נמי מותר על ידי חמין כיון שאין צריך לתיקונו חמין".

[7] רש"י שם: "שלא יהא ישראל רגיל אצלו במאכל ובמשתה ויאכילנו דבר טמא"; רמב"ם הל' מאכלות אסורות פר' יז הל' ט: "כדי להתרחק מן העכו"ם עד שלא יתערבו בהן ישראל ויבאו לידי חתנות".

[8] רעק"א סי' רנד במג"א יד ו'מנחת כהן', ועיין גם רדב"ז א/ריג שכתב שהאיסור הוא רק מדרבנן.

[9] ואכן, יש שתולים את שאלת הבישול בפירות וכיו"ב בדין בישול נוסף בתבשיל שנתבשל כשיעור מאכל בן דרוסאי, שנדון בו בהמשך דברינו. אולם ברור שאין כוונת התוספות בהשוואתם אלא לעניין גזירת שהייה, ולא לעניין הבישול עצמו.

[10] אם כי יש האומרים שגם למ"ד 'הפשרו זהו בישולו' זה אינו אלא מדרבנן - עיין ב'ספר התרומה' סי' רלא ו'פני יהושע' לסוגיה מ:.

[11] אך עיין בהמשך דברי ה'אור זרוע' שם, שכתב שריב"א חזר בו ופסק שיש בישול ביין.

[12] וראה עוד 'אגלי טל' מלאכת האופה יט ס"ק ח וס"ק כא. ועיין גם 'שער הציון' סי' שיח ס"ק קיד שכתב וז"ל: "ופשוט לעניות דעתי דהינו דבר שאינו משתבח כלל על ידי הבישול, ולאפוקי פירות וכי האי גוונא שהוא משתבח על ידי הבישול...".

[13] ואפשר שאבחנה זו יצאה לרמב"ם מתוך דברי הסוגיה במ:, שבעניין מים נאמר שם: "מביא אדם קיתון מים ומניחו כנגד המדורה לא בשביל שיחמו אלא בשביל שתפוג צינתם". ומכאן דקדק הרמב"ם שמים עיקרם חימום לרחיצה, שהרי בשמן נאמר שם לשון בישול, עיי"ש.

[14] ועיין עוד לגבי נקודה זו ב'שביתת השבת' פתיחה למבשל אות יח.

[15] קיימת שיטה בראשונים שמחייבת על חימום מים שהיס"ב לכדי רתיחה, אך מטעם אחר שיוסבר בעז"ה בשיעור הבא.