אלישע אל מול צבא ארם | 1

אלישע, "הנביא אשר בישראל", אל מול צבא ארם (ו', ח-כג)

וּמֶלֶךְ אֲרָם הָיָה נִלְחָם בְּיִשְׂרָאֵל
וַיִּוָּעַץ אֶל עֲבָדָיו לֵאמֹר: אֶל מְקוֹם פְּלֹנִי אַלְמֹנִי תַּחֲנֹתִי.
וַיִּשְׁלַח אִישׁ הָאֱ-לֹהִים אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר:
הִשָּׁמֶר מֵעֲבֹר הַמָּקוֹם הַזֶּה כִּי שָׁם אֲרָם נְחִתִּים.
וַיִּשְׁלַח מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ אִישׁ הָאֱ-לֹהִים וְהִזְהִירֹה
וְנִשְׁמַר שָׁם, לֹא אַחַת וְלֹא שְׁתָּיִם.
וַיִּסָּעֵר לֵב מֶלֶךְ אֲרָם עַל הַדָּבָר הַזֶּה
וַיִּקְרָא אֶל עֲבָדָיו וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם:
הֲלוֹא תַּגִּידוּ לִי, מִי מִשֶּׁלָּנוּ אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל?
וַיֹּאמֶר אַחַד מֵעֲבָדָיו: לוֹא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ
כִּי אֱלִישָׁע הַנָּבִיא אֲשֶׁר בְּיִשְׂרָאֵל יַגִּיד לְמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל
אֶת-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר בַּחֲדַר מִשְׁכָּבֶךָ.
וַיֹּאמֶר: לְכוּ וּרְאוּ אֵיכֹה הוּא, וְאֶשְׁלַח וְאֶקָּחֵהוּ
וַיֻּגַּד לוֹ לֵאמֹר: הִנֵּה בְדֹתָן.
וַיִּשְׁלַח שָׁמָּה סוּסִים וְרֶכֶב וְחַיִל כָּבֵד
וַיָּבֹאוּ לַיְלָה, וַיַּקִּפוּ עַל הָעִיר.
וַיַּשְׁכֵּם מְשָׁרֵת אִישׁ הָאֱ-לֹהִים לָקוּם
וַיֵּצֵא וְהִנֵּה חַיִל סוֹבֵב אֶת הָעִיר וְסוּס וָרָכֶב
וַיֹּאמֶר נַעֲרוֹ אֵלָיו: אֲהָהּ אֲדֹנִי, אֵיכָה נַעֲשֶׂה?!
וַיֹּאמֶר: אַל תִּירָא, כִּי רַבִּים אֲשֶׁר אִתָּנוּ מֵאֲשֶׁר אוֹתָם.
וַיִּתְפַּלֵּל אֱלִישָׁע וַיֹּאמַר: ה', פְּקַח נָא אֶת עֵינָיו וְיִרְאֶה
וַיִּפְקַח ה' אֶת עֵינֵי הַנַּעַר
וַיַּרְא וְהִנֵּה הָהָר מָלֵא סוּסִים וְרֶכֶב אֵשׁ סְבִיבֹת אֱלִישָׁע.
וַיֵּרְדוּ אֵלָיו
וַיִּתְפַּלֵּל אֱלִישָׁע אֶל ה' וַיֹּאמַר: הַךְ נָא אֶת הַגּוֹי הַזֶּה בַּסַּנְוֵרִים
וַיַּכֵּם בַּסַּנְוֵרִים כִּדְבַר אֱלִישָׁע.
וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֱלִישָׁע: לֹא זֶה הַדֶּרֶךְ וְלֹא זֹה הָעִיר
לְכוּ אַחֲרַי וְאוֹלִיכָה אֶתְכֶם אֶל הָאִישׁ אֲשֶׁר תְּבַקֵּשׁוּן
וַיֹּלֶךְ אוֹתָם שֹׁמְרוֹנָה.
וַיְהִי, כְּבֹאָם שֹׁמְרוֹן וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע:
ה' פְּקַח אֶת עֵינֵי אֵלֶּה וְיִרְאוּ
וַיִּפְקַח ה' אֶת עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה בְּתוֹךְ שֹׁמְרוֹן.
וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶל אֱלִישָׁע כִּרְאֹתוֹ אוֹתָם:
הַאַכֶּה אַכֶּה, אָבִי?
וַיֹּאמֶר: לֹא תַכֶּה, הַאֲשֶׁר שָׁבִיתָ בְּחַרְבְּךָ וּבְקַשְׁתְּךָ אַתָּה מַכֶּה?
שִׂים לֶחֶם וָמַיִם לִפְנֵיהֶם, וְיֹאכְלוּ וְיִשְׁתּוּ וְיֵלְכוּ אֶל-אֲדֹנֵיהֶם.
וַיִּכְרֶה לָהֶם כֵּרָה גְדוֹלָה, וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ וַיְשַׁלְּחֵם וַיֵּלְכוּ אֶל אֲדֹנֵיהֶם
וְלֹא יָסְפוּ עוֹד גְּדוּדֵי אֲרָם לָבוֹא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. (ו',ח'-כ"ג)

א. מבוא: נושא הסיפור

1. מבנה הסיפור ומשמעותו

מהו נושאו העיקרי של סיפורנו, ומה בא ללמדנו?

נראה שעיקרו של סיפורנו הוא בתיאור התגברותו של אלישע בדרך ניסית על אויבים המתנכלים לו והחפצים לדכא באלימות את נבואתו. בכך משתייך סיפורנו לסדרת סיפורים במקרא, שבהם מתואר מאבקו של נביא נגד נסיונות אלימים להשתיקו ואף לחסלו. נסיונות אלו באים בדרך כלל מצד מלך או שלוחיו, והם מבטאים את ההתנגשות בין העוצמה הפיזית והחברתית המגולמת בממסד שלטוני לבין עוצמתו הרוחנית של הנביא הבודד - איש הא-לוהים[1].

על פי זאת, ההקשר הלאומי שבו מצוי תיאור ההתמודדות של אלישע עם חיילי מלך ארם - הסכסוך בין ארם לישראל - אינו אלא רקע לנושא העיקרי. ואכן, תיאור העימות בין אלישע לחיילי ארם מצוי בלב סיפורנו, בפסוקים יג-כ, והוא נראה כעיקרו. בפסוקים אלו מתואר הנסיון שעשה מלך ארם באמצעות חייליו לתפוס בכוח את הנביא ולהפסיק בכך את פעילותו הנבואית וכשלונו של נסיון זה. פסוקים ח-יב, הפותחים את סיפורנו, נראים כרקע הכרחי לסיפור העימות בין הנביא למתנגדיו: בפסוקים אלו מוסבר מהו הדבר שגרם למלך ארם לנסות להשתלט על הנביא בכוח ולהפסיק את נבואתו. רק שלושת הפסוקים האחרונים בסיפורנו, כא-כג, חורגים במקצת מנושא הסיפור כפי שהגדרנו אותו. פסוקים אלה חותרים אל מילותיו האחרונות של הסיפור - "ולא יספו עוד גדודי ארם לבוא בארץ ישראל". הישג מדיני-צבאי זה הוא תולדת נצחונו של אלישע בעימות עם חיילי ארם, כשם שהוא תולדת התנהגותו הנדיבה של הנביא ביחס לשבויים הארמים. נראה אפוא כי הישג זה אינו אלא 'ערך מוסף' ביחס לאירוע העיקרי המתואר בסיפורנו - העימות בין המלך ושלוחיו לבין הנביא.

בחינת מבנה הסיפור, תוך תשומת לב לקומפוזיציה שלו - לְחיבור חלקיו השונים ולזיקה ביניהם, יביאו אותנו למסקנה אחרת בדבר נושאו המרכזי של הסיפור. בחינת תוכניתו תסייע בידינו לעמוד נכונה על תוכנו.

כדרך הסיפור המקראי, נחלק אף סיפורנו לשתי מחציות שוות - שמונה פסוקים בכל מחצית. המעבר בין המחציות מצוי במקום שבו מתרחשת התפנית הדרמטית בסיפורנו, המעבירה אותנו מבעיית הסיפור לפתרונה - בין פסוק טו לבין פסוק טז (גם זאת כמקובל בסיפור המקראי); בין קריאת הייאוש של נער הנביא "אהה אדני, איכה נעשה?!", המלמדת על חומרת הצרה שאליה נקלע הנביא, לבין התשובה המרגיעה והמפתיעה של אלישע לנערו: "אל תירא, כי רבים אשר אתנו מאשר אותם!". בהמשך המחצית השנייה נותן אלישע פירוש לדבריו הללו, ומביא לידי מימוש את הפוטנציאל הטמון בהם.

הבה נתבונן עתה במבנה הפנימי של כל אחת מן המחציות.

חמשת הפסוקים הראשונים של המחצית הראשונה (ח-יב) מציירים סצינה שהייתה עשויה להוות סיפור קצר בפני עצמו. בפסוקים אלו מסופר כיצד הציל אלישע בנבואתו את מלך ישראל ואת חייליו ממארבים שטמן להם מלך ארם, וכיצד נודע הדבר למלך ארם באמצעות אחד מעבדיו. פסוקים אלה עוסקים, אפוא, בלא כל ספק, בפועלו של הנביא למען עמו. לא רק הודעותיו החוזרות ונשנות של אלישע למלך ישראל "הִשמר מעבור במקום הזה" מצילות את ישראל מתגרת יד הארמים; אף שמו של הנביא ופרסומו בקרב הארמים כ"נביא אשר בישראל", היודע נסתרות ומנצל זאת לטובת עמו, אמורים היו לגרום למלך ארם להימנע מהמשך שילוח גדודיו בישראל. על כן, ההמשך המקווה של סצינה זו הוא זה הנמצא בסיום הסיפור כולו (כג): "ולא יספו עוד גדודי ארם לבוא בארץ ישראל". שהרי מה יש לו למלך ארם לקוות עוד, אם בישראל מצוי נביא כזה אשר "יגיד למלך ישראל את הדברים אשר תדבר בחדר משכבך" (יב)?

אולם לא כך התפתחו הדברים: פעילותו של אלישע לטובת עמו ופרסומו בקרב הארמים לא הניבו את התוצאה המקווה. במקום לשנות את יחסו לישראל ולהימנע מלהוציא עוד את גדודיו לארץ ישראל, מחליט מלך ארם לצאת חזיתית נגד הנביא - לתופסו ולהביאו לארם. בכך חושב מלך ארם לסלק את המכשול לפעולתם החופשית של גדודיו בישראל.

נמצא כי פעולותיו של אלישע לטובת עמו אמנם הועילו בשעתן (בכל פעם שהודיע למלך ישראל על מארב של הארמים), אולם על אף ששמו וכוחו נתפרסמו בקרב הארמים ונודעו למלכם, לא הביא הדבר לפיתרון יסודי של הבעיה. מלך ארם לא פסק מלשלוח את גדודיו בישראל, ועתה הוא שולח אותם נגד אלישע בעצמו!

יוצא, אפוא, כי ההתנגדות האלימה לנבואת אלישע המתוארת בהמשך המחצית הראשונה (יג-טו) אינה עניין בפני עצמו בסיפורנו: היא נועדה לאפשר למלך ארם את המשך המלחמה המתישה בישראל. מאידך, מבחינתו של אלישע, מהווה עימות זה אפשרות נוספת להוכיח למלך ארם כי מלחמתו בישראל לא תצלח, מפני הימצאותו של נביא בקרב ישראל.

המעשים הקשורים בהצלתו האישית של אלישע מסכנת החייל הארמי מתוארים בשלושת הפסוקים הראשונים של המחצית השנייה (טז-יח). מרגע שנענה ה' לתפילת אלישע והכה את הארמים בסנוורים כפי שביקש, ניצל הנביא מן הסכנה שהיה נתון בה. מבחינת סיפור ההצלה של אלישע, יכול היה הסיפור להסתיים כבר כאן, בפיזור החייל הארמי או בציון שובו לארם. אולם כשם שמעשיו של מלך ארם כנגד אלישע, המתוארים במחצית הראשונה, אינם עניין לגורלו האישי של הנביא או לעימות פרטי בינו לבין מלך ארם, אלא הם שלב הכרחי במלחמתו בישראל, כך גם הצלתו של אלישע, המתוארת בראש המחצית השנייה, איננה עניין לניצחונו האישי בעימות שבינו לבין מלך ארם. הצלתו של אלישע מהווה שלב נוסף בפעילותו של הנביא לשם הפסקה גמורה של פשיטות גדודי ארם בישראל.

כיצד יהפוך אלישע את הצלתו הפרטית למכשיר שיקדם את מטרתו הלאומית הרחבה? על כך עונים חמשת הפסוקים האחרונים בסיפורנו, יט-כג[2]. אלישע אינו מסתפק בכך שחיילי ארם מוכים בסנוורים ועל כן מנועים מלתופסו, אלא הוא מנצל את מצבם ומוליכם לשומרון - בירת ממלכת ישראל ומקום מושבו של מלך ישראל. לשם מה עשה כן?

אין ספק: מטרתו של אלישע היא להביא להתפתחויות המתוארות בהמשך הכתוב. אלישע מעוניין להראות לחיילי ארם כי הם נתונים בידיו לשבט או לחסד. לשם כך הוא מתפלל אל ה' בשומרון כי יפקח את עיניהם, על מנת שיכירו היכן הם מצויים. שוב נענה ה' לתפילתו, והארמים נוכחים לפתע "והנה בתוך שומרון" (כ). מסתבר שחיל ורעדה אחזו בהם בראותם עצמם מוקפים בתוך עיר הבירה של אויביהם ונתונים בידם. שאלתו של מלך ישראל את אלישע (כא) "האכה אכה אבי?" מציינת את הצפוי לאותם חיילים ארמים מצד ההיגיון הצבאי, המשותף בודאי להם ולמלך ישראל.

אולם אין זו תוכניתו של אלישע ביחס אליהם. לא לשם כך הביאם לעיר שומרון, אלא לשם מטרה הפוכה עד הקצה. לפיכך הוא גוער במלך ישראל על שאלתו, ומצווה עליו לנהוג בחיילי ארם בדרך הפוכה (כב): "שים לחם ומים לפניהם, ויאכלו וישתו וילכו אל אדניהם". מה פשרה של נדיבות הלב הזו מצד אלישע? התשובה היא כי השפעתה של התנהגות זו על הארמים ועל מלכם תהא רבה עוד יותר מעצם כשלונם בתפיסת הנביא, וכן מכשלונותיהם הקודמים במארביהם נגד ישראל. ואכן, נראה שהכירה הגדולה שנערכה לחיילי ארם ושילוחם לחופשי חזרה אל ארם - היא שגרמה לבסוף לתוצאה המקווה, "ולא יספו עוד גדודי ארם לבוא בארץ ישראל". כך הפך אלישע את הצלתו האישית לאירוע שיש לו המשך במישור הלאומי, והביא להצלתם של ישראל מתגרת ידם המתמשכת של גדודי ארם.

נמצא כי הסיפור על העימות האישי בין אלישע לבין חיילי ארם, הן בשלב שבו ריחפה סכנה מעל ראשו של הנביא והן בשלב שבו ניצל מסכנה זו, אף שהוא מצוי בלב הסיפור כולו, אין הוא עניין לעצמו ואף לא העניין המרכזי בסיפור. נקודת המוצא של העימות הזה והסיבה לעצם קיומו הן במעשי הנביא למען עמו המתוארים בחלקו הראשון של הסיפור (ח-יב); ואף נקודת הסיום, שהיא תכלית התנהלותו של אלישע בעימות עם חיילי ארם היא המעשה שעשה למען ישראל (יט-כג).

כך יראה אפוא מבנה הסיפור השלם:

המבנה הכיאסטי של הסיפור ניכר בנושאם המשותף של שני החלקים הפנימיים - סיפור ההצלה האישית של אלישע, ובנושאם המשותף של שני החלקים החיצוניים - מאמצי הנביא להצלת ישראל. כרגיל בסיפורים הבנויים בדרך זו, קיימת התפתחות בין שני חלקי הסיפור המקבילים השייכים לאותו צמד. התפתחות זו ניכרת הן בתפקיד כל רכיב בעלילת הסיפור והן בסגנונו או בתכונות אחרות שבו.

הבה נפרט זאת, ותחילה נבחן את ההתפתחות בין שני החלקים הפנימיים:

* ההתפתחות בין שני החלקים הפנימיים במישור העלילה גלויה לעין. מחד - ניסיון מסוכן לתפוס את הנביא, מאידך - כשלון הניסיון הזה.

* במישור הסגנון ועיצוב הדמויות, קיימת הנגדה בין חרדתו של נער הנביא בסוף המחצית הראשונה - חרדה המשקפת את הסכנה הריאלית הנתפסת על ידי האדם הפשוט, לבין תגובתו השלווה והבוטחת של אלישע בתחילת המחצית השנייה בדבריו אל נערו.

* כמו כן, קיים ניגוד ברור בין "סוסים ורכב" ריאליים ששלח מלך ארם לבין "סוסים ורכב אש" שנשלחו מה' להגן על אלישע. הראשונים סובבים את העיר (טו), ואילו האחרונים הם "סביבת אלישע" (יז).

נבחן עתה את ההתפתחות בין שני חלקי המסגרת של סיפורנו:

* ההתפתחות במישור העלילה גלויה אף כאן. מעשיו של אלישע בראש המחצית הראשונה לטובת עמו הועילו לשעתם, אולם לא הביאו להפסקה גמורה של פשיטות גדודי ארם. רק מעשיו של אלישע בסיום הסיפור הביאו לכך.

* בראש הסיפור מונע אלישע מחיילי ישראל ליפול בידי חיילי ארם, ואילו בסיומו הוא מפיל את חיילי ארם בידי ישראל.

* קיימת התפתחות בין שני החלקים מבחינת היכולת הניסית הנבואית המתגלה בהם: בראש הסיפור הנביא רואה נסתרות ויודע היכן מסתתרים חיילי ארם על אדמת ארץ ישראל; בסיומו הנביא מוליך את חיילי ארם כחפצו על אדמת ארץ ישראל, ומכניסם שלא על דעתם אל העיר שומרון.

לסיום הדיון במבנה הסיפור נעיר עוד שתי הערות:

א. מבנה זה מלמד כי רובו הכמותי של הסיפור מוקדש ישירות למעשי אלישע למען עם ישראל (עשרה פסוקים מתוך שישה-עשר).

ב. אף שני החלקים הפנימיים, ששת הפסוקים המספרים על הצלתו האישית של אלישע, אינם עומדים בפני עצמם. הללו הם תוצאה של מעשי אלישע למען עמו בראש הסיפור מחד, ומהווים הכנה להמשך מעשיו למען עמו בסיום הסיפור מאידך. נמצא כי אף פסוקים אלו הם חלק מסיפור המעשים שעשה אלישע למען עמו, וסיפורנו אפוא חותר אל סיומו - אל הפסוק האחרון, המהווה את שיאו ואת תכליתו של כל המסופר לפניו.

כך מגלים מבנהו של הסיפור והזיקה הפנימית שבין חלקיו השונים את נושאו של הסיפור השלם.

2. הקשר בין סיפורנו לבין סיפור ריפוי נעמן (בפרק ה')

אימות נוסף להגדרה שהגדרנו את נושאו של סיפורנו על פי בחינת מבנהו, ניתן למצוא על פי בחינת הקשר שבין סיפורנו לבין סיפור ריפוי נעמן שבפרק ה'.

קשר אמיץ מקשר בין שני הסיפורים הללו, והופך את סיפורנו להמשכו של הסיפור על ריפוי נעמן. ואף על פי כן, קשר רב פנים זה, שנעמוד עליו להלן, אינו הופך את שני הסיפורים לסיפור אחד ממש, אלא רק לשתי חוליות עצמאיות מבחינה ספרותית, הנתונות ברצף סיפורי בעל נושא מובחן היטב בתוך כלל פרקי אלישע: תרומתו של אלישע להקלת הלחץ הארמי המתמשך על ישראל. נראה כי על מנת שלא לטשטש את עצמאותה הספרותית של כל אחת משתי החוליות הללו, הן הופרדו זו מזו על ידי הסיפור הקצר שבראש פרק ו' (פס' א-ז), אודות הליכתו של אלישע עם תלמידיו אל שפת הירדן ונס הצפת הגרזן שחולל שם[3].

הקשר בין סיפור ריפוי נעמן לבין סיפורנו בא לידי ביטוי בארבעה תחומים (שיש בין חלקם חפיפה מסוימת): הנושא, הדמויות, אופי הניסים המתוארים בשני הסיפורים והסגנון. קשרים מגוונים אלו הם תוצאתו של קשר בתחום נוסף וחשוב מהם - במגמה המשותפת לשני הסיפורים.

הבה נפרט ונבאר את האמור כאן:

א. הנושא המשותף לשני הסיפורים הללו הוא פעילותו של אלישע הנביא בתחום היחסים המתוחים שבין ישראל לארם.

ב. בין הדמויות הפועלות בשני הסיפורים קיימת חפיפה רבה:

* אלישע, המכונה בשני הסיפורים לעיתים בשמו, לעיתים בכינויו "איש הא-לוהים" ולעיתים בכינויו "הנביא".

* מלך ארם ומלך ישראל, ששמותיהם אמנם לא נזכרו בשני הסיפורים, אולם די ברור שהם אותם מלכים עצמם.

בשני הסיפורים מצויות דמויות בעלות תפקיד דומה, אף שזהותן שונה:

* נערו של אלישע: בסיפור ריפוי נעמן זהו גיחזי " נער אלישע איש הא-להים" (פס' כ). בסיפורנו נזכר "משרת איש הא-לוהים" המכונה גם "נערו" (טו), אך שמו לא נזכר. קיים דמיון מה בין שני נערי הנביא הללו: שניהם אינם מכירים בגדולת הנביא. בנוגע לגיחזי - הדבר בא לידי ביטוי לאחר הנס ולאחר שנתגלו תוצאותיו, ועל כן נחשב הדבר לחטא חמור של גיחזי שעליו הוא נענש. בסיפורנו - אין הנער מכיר בגדולת אלישע רק בטרם חולל אלישע את הנס, ובהיותו נתון במצוקה מחמת הסכנה; לאחר שהתפלל עליו אלישע שה' יפקח את עיניו כנראה נרגע הנער מפחדו.

* עבדו של מלך ארם: בסיפור הראשון זהו נעמן שר צבא מלך ארם, והוא מיידע את מלכו אודות מציאותו של אלישע הנביא בישראל. אף בסיפורנו מיידע אחד מעבדי מלך ארם, ששמו לא נזכר, את מלכו אודות קיומו של אלישע בישראל ופעילותו שם. על הקשר שבין שני עבדי מלך ארם הללו עוד נדון בהמשכה של סדרת עיונים זו.

* אף המשלחות הבאות מארם לישראל דומות במידת מה, אף שמטרותיהן שונות מאוד[4]: נעמן בא בראש משלחת הכוללת עבדים, סוס ורכב (ט; יג), ואף בסיפורנו מתוארת שליחת חיילי צבא ארם במילים "וישלח שמה סוסים ורכב וחיל כבד" (יד). מטרתן של שתי המשלחות היא להגיע אל אלישע, אך בשני הסיפורים הן מגיעות אליו בעקיפין, לאחר שהקדימו ופגשו את מלך ישראל לפניו[5].

בין הדמויות המאכלסות את שני הסיפורים קיימת מערכת יחסים דומה, המודגמת בטבלה זו:

ג. אופי הניסים המתוארים בשני הסיפורים: בולט לעין שאלישע מחולל בכל אחד מן הסיפורים נס כפול שיש בו דבר והיפוכו. בסיפור ריפוי נעמן הוא מטהר את נעמן מצרעתו בדרך ניסית, ואחר כך גוזר על גיחזי נערו החוטא שילקה בצרעת נעמן. בסיפורנו מתפלל אלישע אל ה' שיפקח את עיני נערו, ועיניו של זה נפקחות לראות את מה שאינו נראה לעין רגילה: רכב אש וסוסי אש המקיפים את אלישע ומגינים עליו. לאחר מכן מתפלל אלישע אל ה' שיכה את עיני החייל הארמי בסנוורים, ושוב נענה לו ה'. דבר זה מונע מן החייל הארמי לראות את המציאות המוחשית והפשוטה, הניכרת לכל עין, ועל כן אין הם מזהים את המקום שבו הם מצויים ואת האיש הדובר עמם (יט-כ).

מבחינת המושאים לשני צמדי הניסים הללו, הדמיון בין שני הסיפורים הוא מהופך: בסיפור ריפוי נעמן נעשה הנס החיובי - נס הריפוי - לנעמן הארמי שלוחו של מלך ארם, ואילו הנס השלילי - נס ההצרעה - נעשה לגיחזי נער הנביא. בסיפורנו קורה ההיפך מכך: הנס החיובי - נס פקיחת העיניים - נעשה לנערו של הנביא, ואילו הנס השלילי - נס הכאת העיניים בסנוורים - נעשה לחיילי ארם שלוחי מלכם.

היפוך זה נובע מן הנסיבות הפנימיות השונות שבכל סיפור. נעמן, שבא לקבל סיוע מן הנביא, והיה מוכן (לאחר מאבק פנימי) לכוף את ראשו אל מול הנביא ואל מול מה שהוא מייצג, זכה בנס ההיטהרות; שלוחיו של מלך ארם, שבאו לתפוס את הנביא בכוח ולהעבירו לארם, מבטאים במעשיהם עליונות על הנביא ועל מה שהוא מייצג, ועל כן נענשו בהכאת עיניהם בסנוורים. בשני הסיפורים הנס מבטא בדרך סמלית את דרגתם של מושאיו: נעמן, שנטהר מגאוותו, זכה להיטהר גם בגופו; חיל ארם, שטחו עיניהם מלראות את עדיפות כוחו של הנביא ואת חוסר התוחלת שבמעשיהם, הוכו עיניהם בסנוורים כביטוי מוחשי לסכלותם.

הדבר אמור אף ביחס לשני נערי הנביא: גיחזי, החוטא ומשבש את תוכנית ההשגחה ואת פעילותו של רבו ביחס לנעמן שר צבא ארם, נענש בכך שהוא נוטל את צרעת נעמן; נערו של הנביא בסיפורנו, לעומת זאת, נאמן לרבו ודואג לשלומו. אף שאינו נביא, וכשלעצמו אינו ראוי לראות את החזון הנבואי של רכב אש וסוסי אש, בדין הוא שיזכה לפקיחת עיניים אשר תרגיע את דאגתו הכנה.

נדמה כי עשיית נס והיפוכו באותו סיפור מייחדת את שני הסיפורים הנידונים כאן במחזור סיפורי אלישע כולו.

ד. בסגנונם של שני הסיפורים ניכר ביניהם דמיון שלעיתים הוא תולדה של הקשרים הקודמים שעמדנו עליהם. הנה רשימת הביטויים הדומים:

ה. הסעיף האחרון בטבלת ההקבלות הסיגנוניות יוצר מעין מסגרת משותפת לשני הסיפורים הללו, ומסגרת זו מובילה אותנו לדיון במגמה המשותפת לשניהם. הסיפור הראשון פותח (לאחר המצג שבפסוק א) - "וארם יצאו גדודים, וישבו מארץ ישראל נערה קטנה...", ואילו הסיפור השני מסיים: "ולא יספו עוד גדודי ארם לבוא בארץ ישראל". מסגרת זו רומזת למגמה המשותפת של שני הסיפורים גם יחד: כיצד נשתנה המצב המתואר בראש הסיפור הראשון, שבו פושטים גדודי ארם בארץ ישראל באין מפריע ונוטלים עמם ביזה ושבי, למצב שבו נפסק דבר זה. שינוי זה במצבם של ישראל נעשה בזכותו של אלישע, שהוא הדמות הראשית בשני הסיפורים הללו. אלישע עשה זאת באמצעות כוחו הנבואי לחולל ניסים. בכוח זה השתמש הנביא כדי להיטיב עם בני עמו ולהצילם מתגרת יד הארמים.

דרך הפעולה של הנביא, המשותפת לשני הסיפורים, היא בעיקרה באמצעות השפעה על ארם, אלא שבסיפור הראשון לא הושגה המטרה מטעמים שעמדנו עליהם בעיון האחרון שהקדשנו לו. רק בסיפורנו הושגה מטרה זאת. ובכל זאת, מהווה הסיפור הראשון נדבך שעליו בנוי הסיפור השני. בכך מתקיימת התקדמות מן הסיפור הראשון אל השני לשם השגת המטרה המשותפת לשניהם. התקדמות זאת ניכרת בחלק מן ההשוואות הקודמות שעשינו בעיוננו, ונעמוד על כך בהמשכה של סדרת עיונים זו, כאשר נדון בסיפורנו בדרך שיטתית.