דילוג לתוכן העיקרי
הלכות שבת -
שיעור 43

דש | 1

קובץ טקסט

דש (1)

בשיעור זה נברר את יסודות מלאכת דש.

גרסינן בגמ' עג:

"אמר רב פפא האי מאן דשדא פיסא לדיקלא ואתר תמרי חייב שתיים, אחת משום תולש ואחת משום מפרק, רב אשי אמר אין דרך תלישה בכך ואין דרך פריקה בכך". וברש"י שם ד"ה מפרק: "תולדה דדש שמפרק תבואה משיבוליה...ואף זה מפרק תמרים מן המכבדות".

ראשונים אחרים חלקו על פירושו זה של רש"י משני כיוונים:

1. חכמי ספרד חלקו על רש"י מכיוון אחד וז"ל הרמב"ן:

"פירש"י ז"ל שאף זה מפרק תמרים מן הדקל[1], ותמה אני בוצר וגודר ומוסק ליחייב שתים, אלא עיקר הפי' כדברי האומר שהן נתלשין עם המכבדות ואחר כך דשין אותן, שמחמת דשדא פיסא דיקלא נתלשו המכבדות מהדקל וכשהן נופלין לארץ מכוחו הן נחבטין ונדושין ונפרקין התמרים מן המכבדות והיא תולדה דדש".

הרמב"ן הבין ברש"י שהתולש תמר מן המכבדת באילן חייב שתיים, משום תולש שהרי עקרהּ ממקום גידולה, ומשום מפרק שהוא תולדה של דש. מסתבר שהרמב"ן חולק על רש"י (כפי שהוא הבין אותו), מפני שלדעתו אין לחייב על מעשה אחד שני חיובים, הוא מתעלם בקושייתו מהמקרה המיוחד של תמרים שגדלים במכבדת, ותוקף את רש"י מאורֶה תאנים, וממוסק זיתים שהיה מקום לחייב כל מוסק, גודר ואורה משום קוצר ומשום מפרק[2], וכן משמע מדברי הר"ן (לא: באילפס):

"אלא דוקא בתמרים הוא דמיחייב תרתי לפי שהם באילן כעין אשכול"[3].

2. אמנם ראשונים אחרים הקשו בסגנון אחר על רש"י, כדברי החי' המיוחסים לר"ן: "ואינו מחוור דאין דישה במחובר אלא בתלוש[4]", ולדבריהם ברור מראש שאין אנו עוסקים בכל הפרות אלא באותן שגדלים במכבדות, והויכוח הוא אם לחייב משום דש על תלישת התמר מן המכבדת מן המחובר, לפי שאין דישה במחובר.

לשיטות אלו, יש דישה גם בניתוק מחיבור ובלבד שאינו החיבור היסודי, שמגדיר אותו כמחובר ויונק מן הקרקע, שעל זה יש לחייב משום תולש. הטענה שאין דישה במחובר שעולה בראשונים, יכולה להיות מוסכמת אף על רש"י, שהרי אף הוא דיבר על פירוק מן המכבדות - לגרסתנו בדבריו, ואף לשיטתו הדבר צריך להתבצע בשני שלבים. אלא שאפשר שהוא סבור שניתן לדבר על "באים כאחת", דהיינו שאם תמר נושר מן העץ, הרי באותה שעה הוא פסק להיות מחובר לקרקע - תולש, וגם ניתק מן המכבדת - מפרק, וכרגע הוא תלוש. יש לפנינו "באים כאחד" כפול: ניתוק מן העץ ומן המכבדת כאחד - במישור של הפעולה הפיסית, שבא להראות שיש כאן בעצם שני מעשים, וניתוק מן המכבדת ותלישתו מן הארץ כאחד - במישור ההלכתי שבא לענות על המגבלה של דישה במחובר.

אם בשיטת רש"י אנו מתלבטים אם דורש שני שלבים דווקא או שמחייב גם בשלב אחד כנ"ל, הראשונים שחלקו עליו דורשים בעליל שני שלבים, ניתוק מן העץ ולאחריו ניתוק מן המכבדת.

המנחת חינוך במוסך השבת הקשה על דבריהם:

"ואיני מבין אם נתלש האשכול ואח"כ נתפרקו התמרים חייב לדבריו משום מפרק, ולמה אם מוציא מן המחובר עדיין והוא תולש התמרה בעצמה מן האשכול דנתפרקו התמרים מן האשכול למה לא יתחייב, ולמה יגרע מחובר מתלוש, בודאי אם קוצר כל האשכול ועדיין מחוברין (התמרים באשכול) אין זה מפרק אבל כשתולש מן האשכול ומפריד מן האשכול למה יגרע מחובר מתלוש"

ובקיצור, שאלתו היא: למה אין דישה במחובר.

כדי לבאר את העניין, נראה שיש לבחון את גדרה של מלאכת דש. מלאכה זו נעשית בדרך כלל בתבואת השדה לאחר הקצירה יש צורך בפעולת המשך כדי להשיר את המוץ שעל התבואה, ובכך מושלמת קצירת היבול. דישה היא, אם כן, במהותה מלאכה שמקומה לאחר הקציר וכפעולת המשך לה, ולכן אין לדבר על דש אם לא קדמה לה קצירה. המנחת חינוך, כנראה, מבין שדישה היא מלאכה עצמאית ואינה קשורה לקצירה או שהוא רואה אותה כמלאכת הכנה לזרייה שתבוא בעקבותיה[5].

אך יש מקום לומר שגם המנחת חינוך עשוי להודות שדישה היא המשך הקצירה, ובכל זאת לחייב בתלישת התמר מן המכבדת מפני שעקרונית יש בתמר שתי פעולות - ניתוקו מן העץ והוא הקצירה, וניתוקו מן המכבדת והוא פעולת ההמשך שהיא הדישה, ולדעתו, ניתן לחייב גם אם שני המהלכים נעשו כאחת. ולכאורה, מוכרחים הדברים בשיטת רש"י עצמו, שבפירושו למסכת כתובות ס. ד"ה מפרק כתב:

"מפרק - הנותק דבר ממקום שגדל בו ולא מן המחובר אלא מן התלוש ותולדה דדש הוא שמפרק תבואה מקשיה"

ואם כן הוא עצמו קובע שאין דישה במחובר, ובסוגייתנו הוא מדבר על דישה בפירוק התמרים, ועל כורחנו לומר שהוא מתכוון לשלול את פעולת הקצירה כפעולת הדישה עצמה אלא שיש קצירה שלאחריה באה הדישה ואפשר שיבואו שתיהן כאחת מפני שבמקרה נתאחדו שתי הפעולות.

פסק הרמ"א בסי' שלו סעיף ח':

"יחור של אילן שנפשח מערב שבת מן האילן, ובו פירות, מותר לתלוש הפירות ממנו בשבת".

והקשו האחרונים (עיין מנחת חינוך) למה לא מחייבים משום דש והלא אינו מחובר[6]. לענ"ד אין קושיה זו קשה כלל, שלא אמרנו לחייב משום דש אלא בפעולה שהיא מהותית קשורה לפעולה שלאחר הקצירה, אבל תלישת הפרות מן הייחור, היא בעצם פעולת קצירה, אלא שהיא מותרת מפני שהייחור אינו מחובר או אינו יונק.

לפי המבואר בראשונים אלו יש חיוב משום מפרק בתלישת תמרים מן המכבדות, ואם כן, יש לתמוה איך אנו נוהגים לאכול ענבים בשבת ואנו תולשים אותם מן האשכול, ולכאורה הוא תולדה של דש. האגלי טל (דש אות ג) דן בשאלה זו ותירץ:

"צריך לומר דשאני הכא (שום ובצל) משום שדרכו לקלפו בשעת אכילה משא"כ באגוזים שקליפה עליונה הדרך לקולפה קודם שעת אכילה... וה"נ באשכול ענבים וכיוצא בו".

כוונת דבריו היא שאין דישה אלא בחיבורים שאין דרך לתולשם בשעת אכילה כמכבדות התמרים וכן קליפת השעורים או החיטים, אבל אם הדרך לקלפו או לנתקו בשעת אכילה כקליפת שומים ובצלים וכענבים מן האשכול אין זו דישה ומותר. ובס"ק ד' שם כתב:

"יש להסתפק לכאורה באותן מקומות שדרכן לתלוש הענבים מן האשכולות ומקבצין אותן בגת לעשות מהן יין דשוב אף כשעושה לאוכלן לאלתר יאסור כמו במלילות[7] ושרביטי קטניות[8] ...דההיתר לאכול לאלתר הוא רק כשתמיד דרכו לעשות כן רק לאכול לאלתר, וא"כ בנידון דידן שהדרך לגרגר לגת לעשות יין אין היתר במה שרוצה עתה לאכול לאלתר[9]".

ונראה לי לבאר הדברים באופן הבא: יסוד מלאכת דש, כפי שכבר כתבנו, הוא בגמר מלאכת הקציר, ולכן, כל קליפה או חיבור שדרך להורידו בשדה, אינו חלק מהיבול, ופעולה זו שייכת לדישה, כגמר הקציר ובזה אין היתר לאלתר לדעות הללו, אבל קליפה או חיבור שדרך להורידם בבית, כגון קליפות שום[10] או גרגרי ענבים, אינם שייכים לדישה ובזה יש להתיר לאלתר מפני שפעולה זו שייכת לברירה. הן אמת, שמדברי האגלי טל נראה שאינו משייך פעולות אלה לבורר, ורואה אותן במסגרת דש, אלא שכיוון שדרך לעשות כן בשעת אכילה ממש, הן פוקעות מאיסור דש[11], אך לענ"ד נראה יותר כפי שכתבתי שקליפות שדרכן לרדת בבית אינן בכלל דש, וממילא יש להתיר גרגור ענבים אף במקום שדרך לגרגרם כדי לדורכם, אם כוונתו עכשיו לצורך אכילה.

בתוס' שם כתבו בשם רשב"ם: "שיש על התמרים קליפה העליונה וכשהוא מכה בתמרים מפרק את הקליפה מן התמרים והוי כמו דש שמפרק את התבואה מן השבולת". יש שפירשו שרשב"ם חולק על זקנו רש"י מפני שהוא סבור שאין דישה אלא בהסרת הקליפה המכסה את הפרי, ולא כשיטת רש"י שמדבר על פירוק תמרים מן המכבדת (אשכול תמרים), כתולדה של דש. ולכאורה מצאנו כיוצא בשיטת רשב"ם, בדברי המאירי בסוגייתנו: "שאין מפרק אלא מוציא דבר ממקום שנסתר שם ומפרישו ממנו". אלא, שלאמתו של דבר נראה מדברי המאירי שגדר כיסוי בשיטתו שונה מן ההבנה הרגילה, ונביא תחילה את לשונו במלואה:

"ולענין השמועה יש מפרשים שזה שזרק לא תלש התמרים מעיקרן שאלו כן ודאי חייב משום תולש אלא שהיו כבר תלושין ועומדים בין המכבדות וכשזרק השירן וע"ז אמר שאין זה דרך תלישה ולא דרך פירוק אחר שאין מחוברין מעיקרן הא במחוברין מעיקרן יש בהם משום תולש ומ"מ אף הם מודים שאין כאן משום מפרק שאלו כן הקוצץ את המחובר חייב שתים ובהדיא אמרו האי מאן דקניב סילקא חייב שתים ולא הוזכר בו מפרק כלל ואין זו ראיה שהחותך את הסילקא אינו מפרק שאין מפרק אלא מוציא דבר ממקום שנסתר שם ומפרישו ממנו"

המאירי הקשה על רש"י מקניבת סילקא שאין בה חיוב משום מפרק, ותירוצו מחלק בין תמרים לבין סילקא (=תרד), שבסילקא אינו מוציא דבר ממקום שנסתר שם, ומשמע שלהבנתו, בתמרים, אכן מוציא דבר ממקום שנסתר שם מפני שהתמרים "מסתתרים" בתוך המכבדות[12]. לשיטתו, יש לומר שמפרק לא צריך הוצאה מכיסוי ממש כשיבולת המכוסה, אלא אף תמר הנמצא במכבדת נקרא "מכוסה" במידה מסוימת, ועדיין צ"ע בזה. אמנם באופן ברור יותר עולה גישה זאת של בעלי התוספות בדברי הפרי מגדים (אשל אברהם פתיחה לסי' שכ ומשבצות זהב שלו/ח):

"ומפרק שייך באוכל מפסולת הטמון בו ונתגדל בו כעין חטה במוץ או משקה מאוכל או סמנים מתוך שרביטין שלהם שזה היה במשכן... וכן דבר שתלוי בפסולת ואין מכוסה בו לית מפרק כבשל"ו ס"ח יחור וכו'".

הקושי היותר גדול ברש"י הוא שהוא עצמו נקט במקומות נוספים שגדר מפרק הוא בהסרת הכיסוי, וגילויו של הדבר המכוסה. כן כתב בסוגיה עד. ד"ה וליחשב:

"וליחשב נמי כותש - חטין במכתשת, להסיר קליפתן, דהואי במקדש בסממנין, אלא לאו, משום דדמיא לדש - לא חשיב לה, דהא נמי מיפרקה מלבוש היא".

וכן להלן צה. בעניין חולב:

"מפרק - כמו מפרק משאוי, שפורק אוכל ממקום שנתכסה בו, והוי תולדת דש, ואית דאמרי תולדה דקוצר - ולא היא, דלאו מחובר הוא, אלא פקיד ועקיר, וקאי בעטיני הדד כתבואה בקשיה".

הפרי מגדים הנ"ל הביא דברי רש"י בשני המקומות האלה כדי להוכיח את שיטתו, ולפלא שהתעלם לגמרי מדבריו בעניין התמרים. ואולי יש ליישב בדוחק, שלמסקנת הסוגיה שם שדחה רב אשי את דברי רב פפא משום שאין דרך תלישה ופריקה בכך, אפשר לומר שהדחייה אינה רק במישור של דרך עשיית המלאכה אלא הפקעה גמורה מדישה מפני שאין זו פסולת המכסה את הפרי[13] וצ"ע.

ראינו שרש"י מדגיש בדבריו שדש הוא ניתוק דבר ממקום שגדל בו, ומצד שני דש הוא גילויו של הפרי המכוסה. ונראה שלרש"י שתי ההגדרות נכונות ושתיהן קיימות, וכן למד האגלי טל בשיטתו. נראה שיש שני סוגי דש:

1. דש שהוא סיום מלאכת הקצירה, כפי שהסברנו למעלה, והוא שייך בכל ניתוק של פסולת שנותרת מחוברת לפרי לאחר הקצירה, או דש שמכין לברירה או לזרייה כדברי ר"ח בסוגייתנו: "הדש הוא המפרק הפסולת המחוברת באוכל[14] ומכינתן לבירה כגון קליפה שצריכה פירוק, או כגון עפרורית שצריכה ניפוץ", וגם לשיטתו, כל חיבור יש בו דישה ואין צריך שיהיה מכוסה דווקא.

2. דש שאינו לא סיום קצירה ולא הכנת ברירה אלא עומד לעצמו. דש שהוא גילוי הפרי המכוסה.

שני היסודות הללו קיימים בדש האב - הפעולה של הגילוי, והמגמה של גמר הקציר או ההכנה לברירה, ותולדותיו משני הסוגים כנ"ל. חולב מוציא דבר ממקום שנתכסה בו, ותמר מן המכבדת כמסיים מלאכת הקציר. על פי דברינו נוכל להסביר את דברי רש"י צה. שהביא שתי דעות בעניין חיובו של חולב משום מפרק: דש או קוצר, והיינו משום שגם בדש יש יסוד של גמר הקציר, וכשאני פועל במוצר אחר - שאינו החיטה בעצמה, ששם ברור מה היא הקצירה ומה היא הדישה. אבל בחליבה יש מקום לומר שזוהי תולדת קוצר. ודחה רש"י שחליבה לא שייכת לקוצר מפני שהחלב אינו מחובר לעטיני הבהמה אלא מיפקד פקיד (לדעתו, החלב כנוס שם ואינו מחובר, וצ"ע), ולכן בהוצאתו, יש רק אקט של גילוי החלב ממקום שנתכסה בו, ואין בו דמיון לדישה הקשורה לקצירה, אלא דמיון מצד פעולת הגילוי.

אמנם, לדעת תוס' וסיעתם שמפרק הוא דווקא בגילוי מכיסוי, יש לומר שהם סבורים שדישה היא מלאכה לעצמה ואינה לא גמר קציר ולא הכנת ברירה, ולכן שייכת רק בדומה לאב, גילוי פרי מן הכיסוי.

לדעת ר"ח שדש הוא הכנה לברירה או ניתוק פסולת מחוברת, צריך להבין מה דישה יש בחולב, והלא אין כאן הכנה לברירה וגם אינו מחובר אלא מיפקד פקיד כדברי רש"י, ויש לומר שר"ח סבור שהחלב מחובר שלא כרש"י, או שאף שהוא מיפקד פקיד, ואינו יכול להיחשב קוצר, מכל מקום לעניין דש יש לראותו כמחובר הואיל וגדל ונוצר שם, שהרי זהו מקומו הטבעי. הר"ח שם מבחין בין בורר לדש, בין פסולת מעורבת למחוברת, ולעניין אבחנה זו, סביבה טבעית שמנתקים ממנה היא דש, ובורר עניינו בפסולת חיצונית שאינה מיסוד היווצרותו, וכן מוכח לכאורה בדברי הר"ח לעניין ניפוץ עפרורית מן הפרי, ובודאי שאין זה חיבור גמור, וכיוון שזהו בטבע גידולו נקרא דש, אבל אם הפרי התלכלך לכלוך חיצוני, אף ר"ח יודה שאין זה דש אלא בורר (וכן מצאתי באג"ט, עיי"ש).

כתב הט"ז (שיט/ד) שאסור לפרק קטניות מן השרביטים שלהם כל זמן שמחוברים עמהם -

"ואפילו אם כבר ניתקו מערב שבת אין ליקח הקטניות מן הקליפות אלא מה שרוצה לאכול מיד".

המתבאר מתוך דבריו הוא שלשיטתו דש הוא ניתוק מחיבור, ולכן אין לנתק בשבת הקטניות ממקום חיבורן בשרביטים אף לאלתר, ואם ניתקן מערב שבת, אף שהן עדיין בתוך השרביט, אין זה דש אלא בורר ומותר לאלתר[15]. כיוצא בזה מבואר בדברי התוס' ביצה יג: ד"ה ואם וז"ל:

"ויש לומר דהתם מיירי לתלוש מן השבלים שהוא מפרק וזהו תולדה דדש שהוא אב מלאכה והכא מיירי בשכבר נתלשו מע"ש מן השבלין אבל עוד הן בקליפתן החיצונה ולכך שרי"

ונראה לי לפרש דבריו כנ"ל, שאם רוצה לתלוש הגרעינים מן השיבולים הוא דש ואסור אף לאלתר, אבל אם נתלשו כבר, דהיינו שאינם מחוברים עם השיבולת אלא שהם מכוסים ורוצה לגלותם, בזה יש להתיר לאלתר, שכבר אינו דש. אבל הפרי מגדים במשבצות זהב (שם) הבין בט"ז שאף בניתקן עדיין שייך בזה דין דש, והוא לשיטתו סבור שעיקר מלאכת דש היא בגילוי הפרי מן הכיסוי, ומה שהתיר הט"ז לאלתר, לדעתו, הוא מפני שסומכים בסיטואציה כזו על הדעה שמותר לפרק קטניות בשינוי[16]. ואף בביאור הלכה שם לא הסכים עם הט"ז לחלק לעניין דש בין ניתקו ללא ניתקו.

ולענ"ד, נראה פשוט שלשיטת ר"ח, שסבור שיסוד דש הוא ניתוק הפסולת המחוברת באוכל, זהו אכן היסוד - כשיטת הט"ז, כמו בשיבולים של חיטים שהדישה פורכת את הקש שסביב החיטה, והזורה בא לסלק את המוץ. אולם לרש"י שיש דישה גם כשאינו מחובר, אם מוציאו מכיסויו, כמו בחולב (רש"י צה.), נראה שבאמת אין לחלק לדעתו בין ניתק ללא ניתק, וכל זמן שמכוסה יש בו דישה.

 
 

[1] כדאי לשים לב לכך שבדברי רש"י עצמו מודגש שהדישה היא מפני פירוק התמרים מן המכבדות, שלא כציטוט של הרמב"ן ושאר חכמי ספרד ברש"י, שהדישה היא בפירוק התמרים מן הדקל.

[2] ובלשון המאירי: "שאילו כן הקוצץ את המחובר חייב שתים".

[3] עיין הערה הקודמת, שלגרסתנו ברש"י, אף הוא מודה שאין לדבר על דש אלא בתמרים, ומשום הפירוק מן המכבדות, וראה להלן בדיוננו, אם דווקא כשזה נעשה בשני שלבים, כדברי הר"ן שם: "כשהאשכול נתלש מן האילן חייב משום תולש, וכשנחבט בקרקע ונפרקין התמרים מן האשכול חייב משום מפרק", או אפילו בשלב אחד - תמר נתלש מן העץ ומן המכבדת שלו בבת אחת.

[4] וכן משמע במאירי שהוא סבור שאין דישה במחובר: "שזה שזרק לא תלש התמרים מעיקרן שאילו כן ודאי חייב משום תולש אלא שהיו כבר תלושין.."

[5] עיין על כך להלן בשיטת ר"ח.

[6] קושיה זו יש לה מקום לפי התפיסה שאין לחייב שתים על מעשה אחד, כאן רוצים לחייב רק משום מפרק. לפי התפיסה שאין דישה אלא לאחר שהיתה קצירה, יש מקום לומר שכאן היתה כבר קצירה, ולכן שייך לחייב משום מפרק, אך לענ"ד אין מפרק אלא בניתוק שונה מן הניתוק של הקצירה, דהיינו, ניתוק מן המכבדת ולא מן העץ.

[7] מלילות הן שעורים שאדם מקלף את קליפתן על ידי מלילה בידיו ואוכלן, וראה עוד להלן שנדון בהן בהרחבה.

[8] הכוונה לתרמילי קטניות כאפונה שעועית וכיו"ב, וראה להלן.

[9] עיין שם מה שכתב ליישב ספקו זה כדי להתיר אכילת הענבים, וראה מה שהעיר עליו בנקודה זו בשביתת השבת פתיחה למלאכת דש אות ה' סוף ד"ה ראיתי.

[10] כתבנו כאן הדברים, בעניין קליפות שומים, לשיטת האגלי טל, אבל עיין באחד השיעורים הבאים שנעסוק בפירוט בסוגיית קילוף פרות..

[11] ועיין שם בסעיף ג' אות ה' שכתב בפירוש שההיתר הוא במסגרת דש.

[12] שמא יש לדייק זאת בלשונו שם: "אלא שהיו כבר תלושין ועומדים בין המכבדות וכשזרק השירן.."

[13] ומה שכתב רש"י כלאחר יד היינו דווקא על התלישה, אולם על הפריקה אפשר שנדחית סברה זו לגמרי, כיוון שאינו מכוסה, וצ"ע. אנחנו כותבים דברים אלה ליישב שיטת הפרי מגדים הנ"ל, אך לענ"ד נראה בדרך אחרת ברש"י, ונדון בזה להלן.

[14] בניגוד לבורר שהוא הברירה של הפסולת המעורבת באוכל, עיין שם.

[15] וכן פירש דבריו בלבושי שרד שם.

[16] נעסוק בזה בהרחבה, אי"ה, בשיעור הבא. וראה עוד פרי מגדים אשל אברהם ריש סי' שכ שכתב שלדעת מהרי"ל ומהר"ש אין מפרק אלא במכוסה ואינו מחובר, ולכן בשרביטי קטניות אם מכוסים ואינם מחוברים חייב משום מפרק, אבל אם הם גם מחוברים אין זה מפרק, וצ"ע בפירוש דבריו.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)