שיעור 42 - דש (2)

  • הרב ברוך גיגי

דש (2)


בשיעור זה נעמוד על נקודה עקרונית במלאכת דש: "אין דישה אלא בגידולי קרקע", תוך בירור יסודי של כלל זה והשפעתו על דרישה זהה במלאכות האחרות של סידורא דפת.

בברייתא שבת עה. הובאה מחלוקת:

"תנו רבנן: הצד חלזון והפוצעו - אינו חייב אלא אחת, רבי יהודה אומר: חייב שתים. שהיה רבי יהודה אומר: פציעה - בכלל דישה. אמרו לו: אין פציעה בכלל דישה".

מחלוקת זו הוסברה שם כך: "אמר רבא: מאי טעמא דרבנן - קסברי: אין דישה אלא לגדולי קרקע". סביר להניח שלעניין מעשה, יש לנו להכריע כחכמים שאין דישה אלא לגידולי קרקע ולא כר' יהודה. אך יש ראשונים שכתבו לאור הסוגיה להלן צה. שמחייבת חולב משום מפרק, ופירשוהו שהוא תולדה דדש, ומשם ראייה שיש דישה שלא בגידולי קרקע, והיינו כשיטת רבי יהודה.[1]

וז"ל האור זרוע סי' נח:

"ובעיני אני המחבר היה נראה לפרש דהלכה כר"י דיש דישה שלא בגדולי קרקע שהרי פירש"י בההיא דאמר רב [פפא] האי מאן דשדא פיסא לדיקלא ואתר תמרי חייב שתים כו' דמפרק תולדה דדש הוא ושלהי המצניע אמרי' אתא שאיל בי מדרשא אמרו ליה חולב מחייב משום (מגבן) [מפרק] וכן פירש"י בההיא דחולב אדם עז לתוך הקדירה דמשום מפרק [הוא] והואיל דחולב היינו מפרק ומפרק היינו דש הא למדת שיש דישה שלא בגידולי [קרקע]".

אמנם, ראשונים אחרים נטו לומר שיש לפסוק כרבנן, וממילא איסור חליבה הוא מדרבנן בלבד, ולדעתם הברייתא צה. שמחייבת בחולב היא דעת יחיד. וז"ל הרמב"ן[2] שם:

"א"נ ר' אליעזר הוא דסבר הכי אבל רבנן דפטרי קסברי אין דישה אלא בגדולי קרקע ורבנן אכולהו פליגי".

ראשונים אחרים חייבו חולב משום מפרק שהוא תולדה של מלאכות אחרות ולא דש, ונעמוד עליהן בסוף דברינו, בשיעור זה.

כיוון אחר הוא שאף שנדרוש גידולי קרקע אפשר לחייב חולב משום דש אם נגדיר בהמה גידולי קרקע לעניין זה. לעניין דברים הנקנים בכסף מעשר שני כדי לאוכלם בירושלים, דרשו חז"ל בכלל ופרט וכלל שכל שהוא פרי מפרי וגידולי קרקע נקנה בכסף מעשר, ובקר וצאן נחשבים גידולי קרקע כי הם ניזונים מן הקרקע. ואם כן, אפשר שהוא הדין בדישה, יש לראות בהמה כגידולי קרקע - ראה תוס' (להלן עג:) ומגיד משנה (שבת פרק ח' בשיטת רמב"ם). והאור זרוע הגדיל לעשות בקבעו שכ"ע סוברים שצריך דישה בגידולי קרקע, וז"ל:

"ועוד יכולני לפרש דבין רבנן ובין ר' יהודה כולהו סברי דאין דישה אלא בגידולי קרקע אלא דרבנן סברי דגים לאו גידולי קרקע נינהו והיינו דקאמר רבא מ"ט דרבנן אין דישה כו' כלומר הואיל דאין דישה אלא בגידולי קרקע [להכי] לא מחייב אלא אחת דדגים לאו גידולי קרקע נינהו שא"כ דביש דישה בגד"ק פליגי הול"ל מ"ט דרבנן קסברי אין דישה אלא בגידולי קרקע"

לשיטתו הכול מודים שבהמה גידולי קרקע ולא נחלקו אלא בדגים.

לפנינו שתי שאלות שיש קשר ביניהן. מה היא הסיבה לדרוש גידולי קרקע בדישה, לשיטות הסבורות כן? ומה ייחשב גידולי קרקע לעניין זה?

לשאלה הראשונה יש לענות אחת משתי תשובות:

1. מלאכות שבת נלמדות ממשכן, ובמשכן דישה היתה בגידולי קרקע דווקא.

2. אפשר שהדרישה לגידולי קרקע אינה קשורה למשכן, אלא מהווה חלק עקרוני מיסודות המלאכה של דישה.

לשתי התשובות יש השלכות לעניין היקף המלאכות שעליהן יחול דין זה, וכן לעניין הגדרת גידולי קרקע.

בגמרא הוזכרה הדרישה לגידולי קרקע בשני מקומות - בעניין עימור כמובא אצלנו בשיעורינו בעניין מעמר, מן הסוגיה עג:, ובעניין דישה כנ"ל. בראשונים הוזכרה הדרישה הזו ביחס לשתי מלאכות נוספות: קוצר, וטוחן. באחרונים הוזכרו דיונים גם בעניין בורר, זורה ולש[3].

התוס' עג: ד"ה מפרק סברו שהדין בנוי על לימוד ממשכן, וז"ל:

"דלרבנן אין דישה אלא בגידולי קרקע ואין לומר דדוקא חלזון שהוא דג פטרי רבנן דלא הוי גידולי קרקע אבל בחולב מחייבי דבהמה חשיבא גידולי קרקע כדמוכח בריש בכל מערבין (עירובין דף כז:) דהא [ע"כ טעמא דרבנן משום] דילפינן להו מסממנין שבמשכן דאין דישה אלא בגידולי קרקע לגבי דבר הגדל ממש מן הקרקע לא חשיבא בהמה גידולי קרקע".

אם אכן הלימוד הוא מן המשכן, יש להחיל דין זה על כל המלאכות של סידורא דפת שהיו בגידולי קרקע. גישה זו בעייתית במידה מרובה, כיוון שדרישה זו הופכת להיות טכנית וחסרת פשר אמיתי. שהרי ברור לכאורה, שאי אפשר לדרוש דרישות להיצמדות מלאה למלאכה כפי שנתבצעה במשכן[4], ואם כן, יש לפתוח בהתמודדות עם קביעת קריטריונים לפרטים הנדרשים בעקבות הלימוד ממשכן. זאת ועוד, במלאכת האופה והמבשל מבואר בש"ס שיש בישול גם בעופות, דגים וביצים, ואפילו במלח ומים, וכל אלה אינם גידולי קרקע.

לענ"ד עדיף ללכת בדרך אחרת, לפיה אין הלימוד של המלאכות מן המשכן גורר גם דרישה של גידולי קרקע, אלא באותן מלאכות שהדרישה הזו היא עניינית לגביהן. כתב רמב"ן בדף קז: ד"ה הא:

"הא דאמרי' במושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעיה דחייב משום עוקר דבר מגדולו. קשה לי דהא גוזז ותולש כנף מן העוף כשהן חיין לא מחייבינן להו תרתי חדא משום עוקר דבר מגידולו, וכן הנוטל שערו וצפרניו ושפמו אין בהן דין עוקר דבר מגדולו דליחייב תרתי אלמא אין משום עוקר דבר מגדולו דהוא תולדה דקוצר אלא בגדולי קרקע .. ועוד דודאי קוצר ודש תרוייהו בחד גוונא גמרי' להו ממשכן כי היכי דאמרי רבנן (ע"ה א') אין דישה אלא בגדולי קרקע ה"נ אמרי ודאי אין קצירה אלא בגדולי קרקע, ואפי' ר' יהודה אפשר דמודה בקצירה דהיא ממש מן הקרקע".

בדברי הרמב"ן עולים שני כיוונים. האחד בשיטת חכמים שכשם שאמרו אין דישה אלא בגידולי קרקע, כך הם סוברים גם בקוצר מפני שהכל נלמד ממשכן. הכיוון האחר בשיטת רבי יהודה שאפשר שלדעתו יש לחלק בין דישה שאין בה צורך לגידולי קרקע לבין קוצר שאינו אלא בגידולי קרקע לפי שבמהותה היא ממש מן הקרקע. בנקודה זו גילה לנו הרמב"ן שהשיקולים של הצורך בגידולי קרקע אינם דווקא על פי הלימוד ממשכן. ואם כן, יש מקום להציע שאף הצורך בגידולי קרקע בדישה אינו מפני המשכן אלא מסיבה עניינית שקושרת את הדישה עם הקצירה.

בשיעור הקודם עמדנו על כך שאפשר שהדישה היא גמר מלאכת הקציר. ואם כן, כשם שהרמב"ן סבור שפשוט הוא שאין קוצר אלא בגידולי קרקע, כך אין דישה אלא בגידולי קרקע. ואפשר שלשיטתו זהו מוקד המחלוקת שבין רבי יהודה וחכמים בעניין דישה אם היא קשורה לקצירה או שהיא מלאכה עצמאית וקשורה יותר למשפחת הברירה כמכינה לקראתן, כשיטת הר"ח.

שאלה מרכזית שנידונה בראשונים היא עניין הגדרת גידולי קרקע, ברור שאם הדרישה היא עניינית וקשורה למהותה של המלאכה, אין מקום לחשוב על הגדרה אחרת מאשר גידולי קרקע ממש. ואף אם הדרישה היא לימוד ממלאכות המשכן, דומיא דמשכן בעינן שהיה שם גידולי קרקע ממש. אמנם, לדרך זו יש מקום להעלות על הדעת שהלימוד ממשכן, יכול לסבול הגדרה רחבה יותר של גידולי קרקע, אם נסכים שלא להיצמד לגמרי לדגם כפי שהיה במשכן, ונוכל ללמוד משם רק את העיקרון, וכפי שעשו בפועל מקצת מן הראשונים, כפי שהבאנו למעלה מן האור זרוע, וראה גם מגיד משנה שכתב כן בשיטת רמב"ם.

בשו"ת ברכת אברהם (לר' אברהם בן הרמב"ם, בסי' יח) מובאת קושיית ר' דניאל הבבלי על מה שכתב הרמב"ם, וז"ל:

"ועוד קשיא לי מאי דקאמר ז"ל (פרק ח' הלכה ז') החובל בחי שיש לו עור חייב משום מפרק ואע"פ שאמר למעלה אין דישה אלא בגדולי קרקע והוא שאמרו חכמים בפרק כלל גדול אמרו בענין פציעת חלזון אמר רבא מאי טעמא דרבנן אין דישה אלא בגדולי קרקע וכי מה הפרש בין דש למפרק והלא הדש הוא המפרק והמפרק הוא הדש".

והשיב לו רבינו אברהם:

"אבל זה שהקשיתה בתחלתה מדקימא לן אין דישה אלא בגדולי קרקע אין ראוי למי שיבין ענין האב ומעינו ותולדתו להקשותה כלל שהתולדה אע"פ שהיא דומה לאב אינה לא האב ולא מעין האב אלא הפרש יש ביניהם ושאמרת והמפרק הוא הדש אינו כן אלא מפרק תולדה דדש שאין לומר שהסחיטה לענבים או החליבה לעזים דישה ולא עלה זה על דעת אדם אע"פ שחייב בהן משום מפרק והואיל ומפרק תולדה דדש אין להקשות מדקימא לן אין דישה אלא בגדולי קרקע הדישה שהוא האב ועין (ומעין) האב אינם אלא בגדולי קרקע והמפרק שהוא תולדה דדש ישנו בגדולי קרקע ושלא בגדולי קרקע תדע דגרסינן בפרק אע"פ תני ר' מרינוס אומר גונח יונק חלב בשבת ואינו חושש מאי טעמא יונק מפרק כלאחר יד הוא ובמקום צערא לא גזרו רבנן הנה בפירוש דמפרק ישנו בבעלי חיים".

דברים אלה של רבי אברהם בן הרמב"ם תמוהים ואינם מובנים, מכמה סיבות:

א. איך אפשר לומר שהאב של דש אינו אלא בגידולי קרקע ותולדות דש יתחייבו גם שלא בגידולי קרקע? הייתכן שהתולדה תחויב יותר מן האב?[5]

ב. בגמרא (שבת עה.) נחלקו בפוצע חילזון, אם לחייב משום דש או לא, ומוקד המחלוקת הוא דישה בגידולי קרקע. ולכאורה אינו מובן מה בין פציעת חילזון, לחובל בבעלי חיים, ולחולב מן הבהמה ששניהם קיימים וחייבים אף בלא גידולי קרע, ומה נשתנה חילזון מהם?

ונראה ליישב ולפרש את דברי ר' אברהם בן הרמב"ם, לאחר שנקדים לעמוד בקצרה על שאלת היחס בין חיוב האב לחיוב התולדה, שמשתקף מדבריו. בשתי צורות עיקריות יש לראות את חיוב התולדות. החיוב היסודי הוא חיוב האב, ובהיות התולדה דומה לאב יש לחייב גם אותה מפני שמתקיימים בה יסודות מרכזיים מן האב. ואפשר שחיוב התולדה לא נובע מן האב, אלא חיוב עצמאי וכל החלוקה לאבות ולתולדות לא נועדה אלא ליצור קטגוריות חיוב שאם יעשה אב ותולדה שלו לא יתחייב אלא חטאת אחת מפני שהן שייכות לאותה קבוצה[6].

עמדתו של ר' אברהם אפשרית, לענ"ד, אם יסבור כדרך השנייה שהצענו, שחיוב התולדה הוא עצמאי ואינו נובע מן האב, והשיוך לאב הוא רק לקטגוריה[7], וייתכן, עקרונית, שבתולדה לא נצריך גידולי קרקע. אך, כמובן דבר זה דורש הסבר נקודתי על ההבדל המקומי בדישה.

עלינו לאמץ יסוד נוסף בבואנו להסביר שיטה זו. הצורך בגידולי קרקע במלאכת דישה הוא מפני שדישה היא פעולת קרקע, בהיותה מסיימת את מעשה הקציר[8], ורק לאחריה מקבל האדם את יבולו. עיקרון זה שייך רק בפעולות שמוגדרות "דישה", אבל הפעולות המכונות בש"ס "מפרק", אינן דומות לדישה במהותן - אינן "מייצרות" יבול - הן דומות לאב בנקודה זו של גילוי דבר ממקום שנתכסה בו, ובזה אין סיבה להצריך גידולי קרקע.

ובדבר היחס בין פוצע חילזון לבין חובל ומוציא דם, וחולב המוציא חלב מן הבהמה - יש לומר שיש להבחין בין פעולה שהיא דומה לאב של דישה במגמה הראשית, בכך שהיא מייצרת יבול לבין פעולה שהיא דומה לאב במעשה הטכני של גילוי, חילזון נתפס על ידי חז"ל כמייצר תכלת, וכל עיקרו אינו אלא לזה, לכן הוצאת דמו היא ייצור של יבול, ויש לומר שאין ייצור יבול אלא בגידולי קרקע. אבל חובל בבהמה ומוציא דמה, אינו מייצר יבול, ואינו אלא מגלה דמה, לדעת הרמב"ם, פעולה זו נקראת מפרק, והיא קיימת אף שלא בגידולי קרקע. סימן לדבר - בסוגיית חילזון הוזכרה דישה ובחובל הוזכר מפרק.

אמנם החולב, לכאורה, יש לדמותו לפוצע חילזון שהרי החלב הוא יבולה של הבהמה, ולפי זה חליבה היא דישה ולא מפרק ואין דישה אלא בגידולי קרקע. ושמא יש לדחוק, שבהמה אינה רק לצורך החלב, ואדם מגדלה גם לצרכים נוספים, ואין לראות פעולה כדישה שהיא מיצויו של כל תהליך הגידול אלא בדבר שזוהי כל מהותו - כחילזון. אבל בבהמה יש לראות את החליבה רק כגילוי הדבר ממקום שנתכסה בו, ולכן היא נקראת מפרק. ושמא יש להוסיף על פי דברי רש"י (שבת צה.):

"מפרק - כמו מפרק משאוי, שפורק אוכל ממקום שנתכסה בו, והוי תולדת דש, ואית דאמרי תולדה דקוצר - ולא היא, דלאו מחובר הוא, אלא פקיד ועקיר, וקאי בעטיני הדד כתבואה בקשיה"

שאם עושים פעולה של עקירה זוהי פעולת דישה, כי יש בה ייצור, אבל אם הוא עקור כבר וכל הפעולה מתמקדת בהוצאתו החוצה זהו רק מפרק, ובחילזון יש לומר שיש בפעולה לא רק הוצאת דמו אלא גם סחיטה ומיצוי כסחיטת פירות[9], וצ"ע.

ובהיותנו בזה, נציין שהאגלי טל כתב לפרש דברי רבי אברהם שבאבות הדרישה היא לאבות של גידולי קרקע, דהיינו, דבר הגדל ממש מן הקרקע, ובתולדות הדרישה היא לתולדות של גידולי קרקע, דהיינו, כל דבר שניזון מן הקרקע, ובהמה נחשבת כתולדת גידולי קרקע (וכמבואר בש"ס שהגדיר זאת: "פרי מפרי וגידולי קרקע"). דברים אלה אינם תואמים את לשון רבי אברהם, ומעבר לכך קשה לענ"ד, לדבר בצורה קטגורית, על תולדות גידולי קרקע[10], וצ"ע.

אף הרמב"ן התמודד עם הקושי בחיוב חולב משום דש, והלא אין בהמה גידולי קרקע. ויישב:

"דישה בעצמו של פרי ליתא אלא בגידולי קרקע, אבל להוציא ממנו פירות המכונסים וטמונים בתוך כיס שלהם כגון חולב דומיא דדישת גידולי קרקע היא".

דבריו יוסברו על פי העקרונות שנתבארו למעלה. דישה זקוקה לגידולי קרקע רק בפעולה שיש בה מיצוי הפרי, ובלשון הרמב"ן: "דישה בעצמו של פרי", מפני שיש בה תהליך של ייצור יבול, אבל פעולה שהיא רק מגלה את הדבר המכוסה, בזה הדמיון הוא חיצוני לפעולה הטכנית. וממילא אם הוא דומה לדישת גידולי קרקע, אף על פי שהוא עצמו אינו גידולי קרקע, חייבים עליו כתולדת דש. ובחילזון צריך לומר שהפעולה בגופו של פרי, ודם החילזון אינו מכונס בתוכו, אלא יש לעוקרו ולמצותו.

ועדיין צ"ע למה ייגרע חילזון, ולא נוכל לחייבו לפחות מן הדמיון הטכני של הוצאת דמו, אף על פי שאי אפשר לחייבו מצד ההיבט העקרוני של ייצור היבול. ושמא יש לומר שכיוון שעיקר הפעולה בחילזון אינה הגילוי אלא ייצור היבול, ופעולה שכזאת היא רק בגידולי קרקע, וצ"ע.

בסיכום דיוננו נדגיש שניסינו במסגרת שיעור זה לבדוק אם דרישת גידולי קרקע היא טכנית כלימוד ממשכן, ואז מסתבר שהיא צריכה לחול על כל המלאכות שהיו כך במשכן, או שהדרישה הזאת היא אופיינית למלאכות מסוימות מצד מהותן, ואז אפשר לצמצם את המבט למלאכות מסוימות דווקא. בסוף הדיון הבאנו שניים מן הראשונים שחילקו באותה מלאכה עצמה בין אבות לתולדות, או בין פעולת מיצוי לפעולת גילוי דברים טמונים.

למעשה, נהוג לראות חולב כאיסור תורה או מפני שבהמה גידולי קרקע לעניין זה, או מפני שאין צורך בגידולי קרקע (אם מפני שיטת ר' יהודה, ואם מפני טעמיהם של ר' אברהם בן הרמב"ם והרמב"ן). אם כי, מצאנו פוסקים שמצדדים בתנאים מסוימים, לסמוך על אפשרות שחליבה אינה דאורייתא מטעם שאינה בגידולי קרקע. בעניין שאר המלאכות, נחלקו בהם הפוסקים אם קיימת הדרישה של גידולי קרקע, ובכל מלאכה שבה דנו הפוסקים נציין את עמדותיהם.



[1] עיין תוס' שבת צה. ד"ה החולב והשווה תוס' עג: ד"ה מפרק.

[2] בדברי הרמב"ן שם יש אפשרויות נוספות, עיין להלן.

[3] נותרו רק ארבע מלאכות שדרישה זו לא הוזכרה בעניינן: זורע וחורש מטעמים מובנים, שהרי כל מהותן בעבודת קרקע. מרקד לפי שהיא חלק מן המערך של זורה ובורר, ואופה לפי ששם פשוט שיש בישול בכל מה שראוי לאכילה.

[4] אך, אולי דווקא בשיטת התוס' הדברים יכולים להיות יותר מובנים, אם כי הקושי עדיין קיים, שהרי הם מגדירים מלאכה הצריכה לגופה על פי הצורך שלשמו היתה נעשית המלאכה במשכן, וז"ל בתוס' צד. ד"ה רבי שמעון: "נראה לר"י דמלאכה שאינה צריכה לגופה קרי כשעושה מלאכה ואין צריך לאותו צורך כעין שהיו צריכין לה במשכן אלא לענין אחר כי הצורך שהיתה מלאכה נעשית בשבילו במשכן הוא גוף (איסור) המלאכה ושורשו. וגם לשיטה זו צריך לקבוע גבולות.

[5] התמיהה תגדל מאוד, במיוחד לאור התייחסותו של ר' אברהם לעצם השאלה: "אין ראוי למי שיבין...להקשותה כלל".

[6] דיון זה רחב ביותר ותלוי בשאלות רבות, כגון שאלת מקור הלימוד בתורה לחיוב תולדות, והצורך להתרות התולדה בשם האב דווקא, וכגון הדיון בש"ס ריש ב"ק בעניין אמאי קרי ליה אב ואמאי קרי ליה תולדה, וכן הכיוון העולה מן הירושלמי פרק כלל גדול בעניין ר' יוחנן וריש לקיש שמצאו ל"ט תולדות לכל אחד מן האבות,ושאלת מעמד מכה בפטיש שם ועוד ועוד, ואכמ"ל.

[7] לתפיסה האחרת בחיוב תולדות נראה לי שקשה להבין את המהלך, אם כי אין זה בלתי אפשרי, ואכ"מ.

[8] לשיטות שרואות גידולי קרקע חלק ממערך המשכן, יקשה מאוד לוותר על הדרישה בתולדות, אא"כ התולדות מחויבות ממקור שונה מן המשכן, וצ"ע.

[9] יודגש כי לדעה המובאת ברש"י שם שיש לחייב משום קוצר, אפשר להסביר שהם אכן רואים חולב כסוג של קצירת יבול, אלא שהם אינם דורשים גידולי קרקע גם בקוצר.

[10] והיה נראה להציע, שכיוון שגידולי קרקע יכול לנבוע ממשכן או מצד עצם המלאכה, יש לומר שלגדר הראשון של דישה שהוא גמר הקציר צריך גידולי קרקע ממש, ומה שנוגע לתולדות שם אין צורך מהותי בגידולי קרקע,אך כחלק ממלאכות המשכן, אנו דורשים גם בזה גידולי קרקע,אפשר שיש להרחיב את ההגדרה לעניין זה. אמנם גם פירוש זה לא משתמע מדברי ר' אברהם,ויותר נראה כפירוש שכתבנו בפנים, וצ"ע.