שיעור 43 - דש (3)

  • הרב ברוך גיגי

דש (3)

האם קילוף פירות הוא מלאכה או לא?

במסכת ביצה יג: נאמר:

"תנן התם: המקלף שעורין מקלף אחת אחת ואוכל, ואם קלף ונתן לתוך ידו - חייב. אמר רבי אלעזר: וכן לשבת. - איני? והא רב מקלפא ליה דביתהו כסי, כסי, ורבי חייא מקלפא ליה דביתהו כסי, כסי!"

בגמרא נאמר שאף שלעניין מעשר אסור לקלף יותר מאחת ולאכול בלא מעשר, ור' אלעזר ביקש לומר שהוא הדין בשבת, אלא שהמנהג של גדולי ישראל היה להתיר קילוף בשבת אפילו בכמויות גדולות. על כך שאלה הגמרא שם:

"ומי איכא מידי דלענין שבת לא הוי גמר מלאכה, ולמעשר הוי גמר מלאכה? - מתקיף לה רב ששת בריה דרב אידי: ולא? והא גרנן למעשר, דתנן: איזהו גרנן למעשר? הקשואין והדלועין משיפקסו, ושלא פקסו - משיעמיד ערמה. ותנן נמי גבי בצלים: משיעמיד ערמה. ואילו גבי שבת - העמדת ערמה פטור! אלא מאי אית לך למימר - מלאכת מחשבת אסרה תורה, הכא נמי: מלאכת מחשבת אסרה תורה".

מסקנת הסוגיה היא שכיוון שלעניין שבת נאסרה רק מלאכת מחשבת [1], קילוף הותר הואיל ולדעת הסוגיה שם אינו מלאכת מחשבת. וז"ל המאירי שם:

"היה מקלף שעורים מקלף אחת אחת ואוכל ואם קילף וכינס לתוך ידו חייב לעשר היה מולל מלילות של חטים מנפה מיד ליד ואוכל ואם נפה בתוך חיקו חייב ואין צריך לומר אם נפה בכלי שאין זה עראי ובשבת מקלף מהם כמה ואוכל ואין בזה משום מלאכה".

אבל בירושלמי פרק ז' הלכה ב' נאמר:

"ההן דשחק תומא כד מפרך ברישייא משום דש כד מבחר בקלופייתה משום בורר כד שחיק במדוכתה משום טוחן כד יהיב משקין משום דש גמר מלאכתן משום מכה בפטיש".

וכתב בספר התרומה (סי' רכ) שלמרות דברי הירושלמי אין לאסור לקלוף שומים ובצלים לאלתר, וז"ל רבינו ירוחם נתיב יב, חלק ח':

"ומה שאסר בירושלמי להסיר מקליפתו חייב משום בורר דוקא כדי לשחקו אבל אם מסיר לו הקליפה כדי לאוכלו כך מותר וכן כתב בעל התרומה כדי לאוכלו מיד מותר וכן הדין בבצלים קטנים ורבינו פרץ כתב דוקא מעט מעט אבל לקלוף קבוץ גדול יחד נר' כבורר ואסור".

אמנם בביאור הלכה סוף סי' שכא כתב:

"אך לפלא על הרמב"ם שהשמיט האי דינא דירושלמי לגמרי ולא הזכירו כלל ולולא דברי קדשם של הראשונים הנ"ל היה נ"ל ליישב דברי הירושלמי הנ"ל באופן נאות וממילא היה ניחא דעת הרמב"ם שהשמיטו והוא בהקדם מאי דאיתא בגמרא הנ"ל המקלף שעורים מקלף אחת אחת ואוכל [דהוי אכילת עראי ופטור ממעשר] ואם קלף ונתן לתוך ידו חייב א"ר אלעזר וכן לשבת איני והא רב מקלפא ליה דביתהו כסי כסי ... ומתרץ שם במסקנא את קושיתו דכמו דמעמיד ערימה בביתו פטור משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה [היינו מלאכת אומנות] ה"נ לענין קולף הרי דס"ד דגמרא וכן ס"ל לר"א בר ממל דקולף הוא בכלל מלאכה כמו לענין מעשר ובודאי דאין לחלק לפ"ז בין לאלתר לאחר זמן ונוכל לומר דזה היה דעת הירושלמי ... אבל לפי המסקנא דבבלי דקולף פטור משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה לא הוי ע"ז שם מלאכה כלל ואפילו בדעתו לאכול לאחר זמן דומיא דמעמיד ערימה בבית דפטור בכל גווני מטעם זה וכן בכל מקום דאיתא בש"ס פטור משום מלאכת מחשבת ודאי דבכל גווני פטור דלא הוי מלאכה כלל וא"כ ה"ה בעניננו לענין קולף".

מדבריו נראה שיש מחלוקת בין התלמודים אם קילוף הוא מלאכה או לא. לירושלמי זו מלאכה ולבבלי אין זו מלאכה, והרמב"ם פסק כבבלי. ומה שאין בקילוף לא דש ולא בורר לדעה זו, יש לומר שאין כאן דש כי אין זו פעולה שיש בה תיקון וייצור הפרי כפי שנתבאר בשיעורים הקודמים. ומצד בורר אין לאסור לפי שאין זו תערובת אלא קליפה שנמצאת על הפרי, ואין בהפרדתה אומנות וחשיבות מיוחדת, ולכן אינה מלאכת מחשבת.

אבל הראשונים האחרים פסקו כירושלמי, ואפשר שהם סוברים שאף הבבלי מודה לאסור ולא התיר אלא לאלתר [2]. לשיטה זו יש להסתפק אם בכל פסולת המונחת על האוכל יש ברירה או דישה [3], או שמא זהו דין מיוחד בקילוף. עיין ביאור הלכה (ריש סי' שיט) שכתב שכשמסיר הפסולת מעל האוכל יש בו משום בורר, כי הוא מתקן בזה את האוכל שמתחתיו. וצ"ע מסוגיית הבבלי ביצה לדעות הסוברות שאין כאן מחלוקת בין התלמודים, כיצד יפרנסו את העניין. וצ"ע אם יש מקום לחלק בין קילוף שעורים לקילוף שומים ובצלים.

שוב ראיתי שכבר נחלקו ראשונים בפירוש הסוגיה שם אם התירה לגמרי או רק לאלתר, וז"ל השטמ"ק שם:

"ואמרו בתוספת דהשתא לא קשיא הא דמקלפא דביתהו דרב כסי כסי דאינו אסור לשבת אלא ליתן לתוך חיקו. ולדידי לא קשיא דהתם קליפה הוא ושרי והכא מלילה הוא ואסיר והיינו דמתקיף אביי ורישא למעשר אין בשבת לא כלום דרישא מחייבינן בקילוף בנתינתו לתוך ידו ובשבת שרי ולא חשבינן ליה מלאכה".

לדעת התוס' המובאים בדבריו, היתר הקילוף בסוגיה הוא רק לאלתר ואין היתר לתת לתוך חיקו, ולדעתו של השטמ"ק ("ולדידי") כל קילוף מותר, ולא חשבינן ליה מלאכה כלל.

להלכה הביא הב"י בסי' שכא את דברי ספר התרומה, וכן פסקם הרמ"א להלכה בסוף סי' שכא: "אסור לקלוף שומים ובצלים כשקולף להניח, אבל לאכול לאלתר, שרי". וכן המנהג להתיר רק לאלתר.

ננסה לבאר עתה את גדרי ההיתר של לאלתר בעניין זה.

היתר לאלתר בדש, ויחסי בורר-דש

בדברי הר"ח בסוגייתנו שחילק בין דש לבין בורר, נראה שלדעתו כל סילוק של פסולת המחוברת לפרי שייך למלאכת דש, וז"ל:

"שהדש הוא המפרק הפסולת המחוברת באוכל... והבורר ... מעבירין פסולת המעורבת באוכל ואינה מחוברת".

ולכאורה לפי זה, יש לנו לומר שכל קילוף של פרי וירק הוא תולדת דש, והיה לנו לאסור אף לאלתר, שהרי לא מצינו היתר זה כי אם בבורר, וכן כתבו האחרונים בדרך כלל, וז"ל הביאור הלכה בסי' שכ סעיף ה' ד"ה לאכול:

"דבדישה אין נפקא מינה בין לאלתר לאחר זמן".

הב"י (סוף ס"י שכא) הבין את דברי הירושלמי שהבאנו למעלה, שהפרדת ראשי השומים היא דש, אבל הקילוף עצמו הוא מצד בורר, ולפיכך הותר לאלתר. אך האגלי טל הבין בדברי ספר התרומה שההיתר הוא משום דש, ומה שהתירו לאלתר הוא רק בדברים שדרך לקולפם בשעת אכילה, ועושה כן לצורך אכילה, ואז אין זה חשוב דש (עיין היטב בלשונו דש ג אותיות ב,ה). עוד היה נראה לי לפרש בדעת ספר התרומה שכתב בזה הלשון:

"אבל כי רוצה לאכול בלא איסור אחרי כן שרי לקולפן לאוכלן מיד"

שאם הקילוף הוא שלב בייצור של מאכל מסוים, הרי זה דש, כמלאכת הכנה לפעולה הבאה, אבל כשאינו רוצה להכין לשלב נוסף אלא לצורך אכילה אין זה אלא בורר ומותר לאלתר, וממילא אין לנו ראיה מדבריו להתיר דש לאלתר.

ראינו בינתיים שיש שרואים בקליפת שומים וכיו"ב זיקה לבורר ומובן היתר לאלתר, ויש שרואים בזה זיקה למלאכת דש ומתמודדים עם ההיתר של לאלתר. בבירור הנקודה הזאת של היתר לאלתר בדש יש לומר בשתי דרכים:

1. יש היתר לאלתר בדש כמו בבורר וכמשתמע מדברי המהר"א מפראג הובאו דבריו בדרכי משה סי' תריא אות ב', בעניין פציעת אגוזים ביום הכיפורים מן המנחה ולמעלה, וז"ל:

"נ"ל דוקא לשברם ולהניחן בקליפותיהם עד ערב אבל להוציא האוכל הוי דש מאחר שאינו רוצה לאכול לאלתר", ומשמע שלאלתר מותר אף שהוא דש [4].

2. אין היתר של לאלתר בדש, אלא שכל פעולה שדרך לעשותה בשעת אכילה, אינה נחשבת מלאכה כלל, אמנם אם יעשנה שלא על מנת לאכול מיד, ייחשב דש, ולאלתר הותר מפני שאינו דש (אגלי טל הנ"ל), ואפשר לכאורה שזו היא שיטת ספר התרומה שרצה לחלק בין מקלף כדי לעשות פעולה אחרת דהוי דש לבין מקלף כדי לאכול מיד שמותר מפני שנחשב כעוסק באכילתו, ואינו מלאכה [5].

אמנם השאלה האחרת היא קביעת היחס בין בורר לדש.

בשביתת השבת (דש, באר רחובות ו') כתב לחלק בשם מגן אבות - אם עיקר פעולתו בהוצאת האוכל מתוך הקליפה, זהו דש (כמו בדישה הקלאסית שלוחץ את האוכל החוצה מן הקליפה), ואם עיקר פעולתו בהורדת הקליפה מן האוכל הרי זה בורר. וכתבו שם לטעון שהר"ח אינו מסכים לחילוק זה, ולשיטתו, אף קילוף הוא דש כי הפסולת מחוברת, והביאו ראיה מדבריו בעניין קולף קנים [6] מקליפתם שחייב משום דש.

ולענ"ד, נראה שאפשר שאף הר"ח יכול להודות שקילוף פירות תולדת בורר הוא, ואינו דומה לקילוף קנים, מפני שנראה לי שעיקר חילוקו של ר"ח בין פסולת המחוברת לפסולת המעורבת באוכל הוא דווקא באותה פסולת המכינה לברירה בניגוד לפסולת מעורבת שמסלקים אותה מן האוכל, ובמקום שיש שני שלבים, הפרדת הפסולת, ולאחר מכן השלכתה מתוך האוכל, השלב הראשון הוא דש והשלב השני הוא בורר. וזה מה שכתב הר"ח בקולף קנים שהוא דש, ואם זורק אחר כך הקליפות חייב משום בורר, אבל בקילוף פירות וכיו"ב שבדרך כלל זורקים את הקליפה מיד ואינה נשארת מעורבת עם האוכל, לכן חייב משום בורר דווקא, שאין זו הכנה לברירה אלא ברירה עצמה. ולפי זה אם מדובר בקילוף פירות שדרך לקלוף ולהשאיר בשלב הראשון פסולת מעורבת יתחייב משום דש (כגון קילוף אגוזים, וכיו"ב).

ואפשר לחלק בדרך נוספת בדעת הר"ח, בדישה מתקנים את המאכל ומכשירים אותו, אבל ברירה פועלת במאכל קיים כבר ומנקה אותו. רעיון זה טמון ביסוד ההבדל בין פסולת מחוברת לפסולת מעורבת - בפסולת מחוברת, בדרך כלל, המאכל לא קיים, וצריך לגמור הבאתו לעולם, ובפסולת מעורבת, המאכל קיים בעצמו כשלצידו יש פסולת שצריך לסלקה כדי לנקותו.

ממילא בקילוף, שהפרי כמות שהוא כבר קיים, ואין זו פעולה המייצרת אותו, אפשר שחיובו מצד בורר דווקא ולא דש. אמנם, עדיין יש להגדיר היטב איזה קילוף מייצר מאכל ואיזה קילוף נחשב רק כמנקה אותו. בפשטות יש לומר, שכל קליפה שדרך להעלותה לפעמים על השולחן בצורה זאת, או אפילו להביאה הביתה מן השדה בקליפתה הרי האוכל כבר קיים, וקילופה הוא בורר. מה שאין כן בקליפת החיטים שבפעולת הדישה המקורית, אין זה הפרי היוצא מן השדה, אלא לאחר פירוקו, וזוהי פעולת תיקון וייצור ולא ניקוי בלבד.

ויש להביא ראיה לשיטתנו מדברי הר"ח עצמו בסוגיה עד. לעניין כתישת חיטים, שהיא כידוע, הפעולה הבאה לאחר הדישה לפני טחינת הקמח, להסרת הקליפה הפנימית של החיטה. לשיטתנו, מסתבר שיש לחייב על קילוף קליפה זו משום בורר דווקא, וכן כתב ר"ח שם:

"וכיוון דאסקינן כי הזורה הבורר והמרקד כולן מעין מלאכה אחת הן מפריש הפסולת מן האוכל, ומשום דהוו במשכן הוו להו תלתא וחייב על כל אחת ואחת, ואקשינן וניחשוב נמי כותש שהוא מסיר קליפת החיטין מעליהן לטחון אותם להוציא סולת.. והנה גם זה מפריש פסולת מן האוכל הוא ... לפיכך אינה אלא כתולדות דמיא".

מדבריו נראה שהבין שהקושיא בסוגיה היא שתהיה מלאכה רביעית למשפחת הברירה, שלא כרש"י שהבין שם את הקושיה שיש לצרף את כותש לדש [7].

והנה, לשיטת האחרונים שלמדו שהיתר קילוף פירות מצד בורר לאלתר (ב"י, מ"א, מ"ב בסוף סי' שכא), כתב המגן אברהם (שיט/ח) שהוא הדין שמותר לקלף דגנים. והקשה רעק"א שם משבת עד. דכותש הוי מלאכה ואסור, ונראה שעיקר הקושיה הוא דווקא אם נבין שכותש שייך לדש, אבל אם כוונת הגמרא לחייב משום בורר כפי שהוכחנו מדברי הר"ח, אין מקום לקושיית רעק"א, כי בורר מותר לאלתר [8]. ועיין ביאור הלכה (סוף סי' שכא) שכתב לתרץ שיש הבדל בין כותש לקולף, שזה בכלי וזה ביד, ובכלי הוא דש וחייב, אבל ביד אין זו דרך דישה ומותרת [9], או מטעם שהוא שינוי גמור, וראה עוד שביתת השבת (באר רחובות ו') בשם הג"ר צבי פסח פרנק ז"ל שאין זו דרך מלאכה כלל, ונחשב רק כפסולת המעורבת באוכל ששייך בה דין בורר. וז"ל שביתת השבת שם:

"נראה דמאחר שאין דרך לקלוף על דעת להכניסן לאוצר או לטוחנם לאו מלאכה היא".

מלילות, אגוזים קטניות

בביצה יב: נאמר:

"אתא לקמיה דרבא. אמר ליה: מוללין [10] מלילות ומפרכין קטניות ביום טוב".

וברש"י שם: "מוללין מלילות - דדש כלאחר יד הוא, ואפילו בשבת - לאו דאורייתא הוא אלא מדרבנן, וביום טוב לא גזור". ובסוגיה שם יג:

"כיצד מולל? אביי משמיה דרב יוסף אמר: חדא אחדא, ורב אויא משמיה דרב יוסף אמר: חדא אתרתי. רבא אמר: כיון דמשני - אפילו חדא אכולהו נמי".

וברש"י שם: "כיצד מולל - ביום טוב, דאמרן לעיל מוללין מלילות, והא ודאי שינוי בעי מעובדא דחול".

היוצא מן הסוגיה על פי דרכו של רש"י הוא: שמלילת מלילות היא דישה כלאחר יד, בשבת איסורה מדרבנן, וביום טוב התירו אותה בשינוי. אבל הרי"ף והרמב"ם וראשונים נוספים סברו שביום טוב מותר גם בלא שינוי, והשינוי שהוזכר בגמרא הוא כדי להתיר בשבת. וז"ל הרשב"א שבת קכח.:

"וזו מכרעת כדברי הרב אלפסי ז"ל שפסק שמותר למלול בשבת כביום טוב אלא שבשבת על ידי שינוי בראשי אצבעותיו וביום טוב אפילו כדרכו".

ויש שיטה שלישית שמולל אסור בשבת מן התורה, ובכל אופן אפשר להתיר אף בשבת על ידי שינוי. [11]

בש"ע הכריע כרמב"ם, וז"ל בסי' שיט סעיף ו':

"אין מוללין מלילות, אלא מולל בשינוי מעט בראשי אצבעותיו".

והרמ"א כתב:

"ויש מחמירין (מרדכי ור"ן פ"ק דיו"ט), ולכן אסור לפרק האגוזים לוזים או אגוזים גדולים מתוך קליפתן הירוקה, וטוב להחמיר מאחר דיכול לאכלן כך בלא פירוק".

נראה מדבריו שמסכים עקרונית למקלים אלא שטוב להחמיר. ולדעת המחמירים יש להקשות מהא דאיתא בשבת קכח. שמותר למלול בראשי אצבעותיו חבילי סיאה ואיזוב וכו', ובעל המאור שם תירץ שלא התירו מלילה אלא בחבילי סיאה אבל בתבואה וקטניות [12] לא התירו. והר"ן על הרי"ף בביצה שם כתב בשם אחרים שבשבת אינו מולל אלא לרכך את האוכל, וזה הותר בשינוי אבל בביצה מדובר בפירוק הדגן מן השיבולים שאסור לגמרי בשבת אף בשינוי. כיוון שבסוגיית ביצה שם השוו מלילת מליות בתבואה לפריכת קטניות, התקשו האחרונים כיצד נהגו העולם להתיר קטניות לגמרי כדרכן, והלא אף המתירים לא התירו אלא בשינוי. וראה משנה ברורה ס"ק כא שכתב ליישב:

"וצ"ל כיון שעודן לחין ואף השרביט אוכלין אותו לא הוי מפרק רק כמפריד אוכל מאוכל אבל יבשין או שאר מיני קטניות שאין השרביטין ראוין לאכילה כגון פולין שלנו וכן השומשמין מקליפתן אסור לכו"ע בלי שנוי אף שדעתו לאכול מיד".

הט"ז [13] כתב להתיר קטניות שנתפרקו מן השרביטים בערב שבת ובא לפותחם בשבת, האחרונים האריכו לדון בדברי הט"ז, וכבר דנו גם אנו בעניין זה בשיעור הראשון של דש שעסקנו בו בשאלת גדרי דש אם ניתוק מחיבור או בגילוי מכיסוי. כאן נדגיש רק יסודות שנוגעים לנושא דיוננו בשיעור זה. באגלי טל (דש טו) כתב שדישה היא רק כשעושים פעולה באוכל אבל לא כשפועל בקליפה העוטפת (כחילוקו של המגן אבות שהבאנו לעיל), וממילא אין כאן דישה אלא ברירה, שהרי הקטניות מנותקות מן השרביטים, ובשבת רק קולף את השרביטים, וזה הותר לאלתר כי זה שייך לבורר.

עוד יש לדון בקטניות שנפתחו השרביטים מערב שבת ונשארו הקטניות מחוברות לשרביטים [14]. לשיטות שדש הוא פירוק החיבור וקילוף הוא בורר, אפשר שיש עדיין לאסור משום דש בנידוננו (בהנחה שיש לחייב משום דש גם כשאינו מכוסה, כאגלי טל ושלא כפרי מגדים). אם נבין כמגן אבות שפעולה באוכל היא דישה אף זה בכלל האיסור, אמנם אם נבין שדישה יש בה שני חלקים ניתוק וגילוי, יש לומר שאם נעשה חלק מערב שבת, יש להתיר לעשות את החלק האחר בשבת כי אין זו דישה מלאה, ואולי זהו טעמו של הט"ז, וצ"ע.

ובעניין קליפות האגוזים נזכיר בקצרה שהקליפה הירוקה החיצונית היא קליפה ששייכת לדישה ודומה למלילות, כפי שהזכיר הרמ"א, אך הקליפה הפנימית החומה שרגילים להכניס האגוזים כך הביתה דינה כקילוף פירות, ותלויה בדיון המרכזי שלנו בשיעור זה.



[1] כבר הבאנו בשיעורנו בעניין מעמר את דברי רש"י כאן בסוגיה בעניין "מלאכת מחשבת", בהקשר שלנו משמעות הדבר שאין לראות בכל פעולה טכנית פשוטה מלאכה אלא אם יש בה חשיבות ואומנות, ולדעת הסוגיה כפי המובן הפשוט קילוף והעמדת ערימה אינן מלאכת מחשבת.

[2] אמנם הבאנו למעלה מה שכתב רבנו ירוחם בשם רבינו פרץ שמותר לקלוף שומים ובצלים מעט מעט ולא בכמות גדולה, אינו יכול להסתדר, לכאורה, עם הבבלי שהרי בבבלי מדובר על כסי כסי, ומשמע שהיא כמות גדולה. וכבר הקשה כן בביאור הלכה שם: "ודע דדברי רבינו פרץ המובא בב"י שכתב דדוקא מעט מעט אבל קיבוץ גדול נראה כבורר מוקשה מאד מהא דסוגיא הנ"ל דרב מקלפא ליה דביתהו כסי כסי ודוחק לומר דכסי כסי הוא ג"כ בכלל מעט מעט ואפשר דמטעם זה השמיטו הרמ"א ולא העתיקו להלכה". אמנם לדעתו, ייתכן שהוא סבור שהבבלי חולק על הירושלמי, ואנו מחמירים כירושלמי, ואף לדברי הירושלמי אין להחמיר אלא בכמות גדולה. עוד אפשר שהוא סבור שמעיקר הדין יש להתיר גם כמות גדולה ולא אסרה אלא מפני שהוא נראה כבורר, ומשמע שהוא איסור צדדי, וצ"ע.

[3] עיין להלן שנדון ביחס ביניהם.

[4] עיין גם בתשובת הרשב"א ד/עה ולהלן במלאכת טוחן.

[5] ולמעלה פירשנו דבריו באופן אחר.

[6] בסוגיית עביד חלתא שבת עד:

[7] ייתכן, שגם לרש"י אין זה דש אלא מפני שאינו כותש לאכילה אלא כהכנה לטחינה, שאז זו פעולה בחומרי גלם ששייכת לדישה. וצ"ע, וראה מה שנביא להלן משביתת השבת.

[8] עיין הערה הקודמת שאפשר שקילוף דגנים לאכילה מותר אף להבנת רש"י בסוגיה.

[9] בדברים אלה של הביאור הלכה אין בירור עקרוני כללי ליחס שבין בורר לדש, ורק חילוק מקומי בין קולף לכותש. ונראה לי שבעניין העקרוני יכול להסכים עם החילוק שהצענו בין שני סוגי הקליפה, והוא בא רק ליישב לעניין קליפת חיטים שכתישתה חייבים עליה משום דש ואעפ"כ התירו קליפתה מן הטעם שכתב לחלק בין יד לכלי.

[10] משנה ברורה שיט ס"ק כ: מלילה הוא שמולל השבלים כדי לפרק הדגן מתוכן ואסור מפני שנראה כדש.

[11] עיין שבה"ש באר רחובות ס"ק ח,ט בשם ערוך, ר"ח, ותוס' רי"ד.

[12] וצ"ע בטעם החילוק

[13] עיין בדברינו למעלה בשיעור דש 1.

[14] אגלי טל ופרי מגדים דנו בזה לשיטותיהם.